Author Archives: Dr. Carmel Vaisman

הפרק עוסק בימין הקיצוני הגלובלי על גווניו, מנסה לעמוד על ה”אלט” שב”רייט” ומה בעצם החידוש שלו, ועוסק בתפקידה של המדיה הדיגיטלית בעלייתו ופעילותו. עם סלנג מיוחד והשפעות תרבותיות מגיימינג ומד”ב, הימין מהסוג החדש מנצל את האינטרנט לרדיקליזציה של תרבויות שוליים כגון הטרולים של פורצ’אן או מתנגדי החיסונים; מעריץ את הטאליבן, וחולם להאיץ את הקץ של העולם הליברלי, על מנת להקים אוטופיות פוסט-דמוקרטיות. היוש נורמיז, כדאי שתישנו עם עין אחת פקוחה.

בפרק נכיר חלקים רלוונטיים מהגותו של רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה שחי בראשית המאה ה20, ואשר משרטט תמונת עולם פוסט-אנושית, שעוברת דרך חקירה אנושית אינדיבידואלית עמוקה. שטיינר טוען טענות מקוריות ורדיקליות, כגון שלעולם הרוח יש עקרונות מדעיים, שהדתות דווקא מפרידות אותנו מהרוח, ושיש אל אחר בראשיתי יותר. ממשיכיו כיום מזהים את הטכנולוגיה הדיגיטלית כסכנה מיידית לרוח האדם שמגיעה בלבוש של עשיית טוב ואף מתחפשת לסוג של רוח

אנחנו חושבים שהמדע הוא הידע שיש לנו על העולם, אבל בפועל, יש יותר דברים שאנחנו לא יודעים. פשוט למדנו לתאר את חוסר הידע הזה באופן מובנה, עד שהתחלנו להתייחס אליו כידע. חשבת פעם מה זה בעצם סטטיסטיקה, אמת המידה לידע מדעי? הרי זה לא ידע קונקרטי אלא רק הסתברות להתרחשות. ובמאה ה20, הפיזיקה של החומר הופכת להיות מבוססת על הסתברויות כאלה, גם במכניקת קוונטים, וגם במדע האינפורמציה, שמהווה כימות של הלא ידוע הזה. כתוצאה מזה, המחיצות בין חומר לרוח קרסו, ויש סיכוי סביר שאנחנו באמת חיים בסוג של מטריקס. האם המדע בכלל ניתן לידיעה? ומה מקומו של האדם במערך הזה?

מה באמת רדיקלי בטבעונות, והאם טבעונות היא אכן פיצ’ר של עולם פוסט אנושי? הפרק עוסק בטבעונות בכלל ובמקרה הבוחן המצליח של הטבעונות בישראל בפרט. האם טבעונות היא בחירה מוסרית ופוליטית פוסטהומניסטית רדיקלית, כחלק מזהות אידאולוגית גלובלית ומודעות אקולוגית, או דווקא זהות מקומית שמנהלת מו”מ עם עמדות שמרניות יותר כמו דת ופוליטיקה? בפרק מתארחת לימור חן, דוקטורנטית מאונ’ בן גוריון שכתבה תזה על טבעונים דתיים וכעת כותבת דוקטורט על אקטיביזם טבעוני בישראל

לאור הצד האפל של ראשית המאה ה20, נוח לנו להחזיק היום בעמדה פוסטמודרניסטית שלאדם אין שום טבע קבוע, אבל פרופ’ עידן לנדו לא רוצה לחיות עם תפיסת מוסר שמתעלמת מהממצאים החדשים במדעי הקוגניציה. מה אם יש טבע לאדם, אבל הוא קשור לטבע ביולוגי בסיסי יותר, ואין הכרח להקיש ממנו פרשנות אידאולוגית? מה אם אנחנו לא לוח חלק אבל טבענו גם לא חקוק בסלע? והאם עתידנו טמון בהתמסרות לטבע הזה והתקרבות ליצורים חיים אחרים, או דווקא בעיצוב מחדש ושינוי הטבע הזה, כדי להתגבר על הטבע ולשרוד בעולם שאותו אנו מכלים?

פרופ’ עמית צורן חושב שהטכנולוגיה לא תפתור את בעיות המודרנה שהיא עצמה יצרה, ושהתרופות מצויות במיסטיקה ואצל תרבויות ילידיות. הג’ונגל הדיגיטלי אמנם מורכב ומניפולטיבי יותר מהאמזונס, אבל כפי שהשמאן חש את הג’ונגל באופן אינטואיטיבי, צורן מאמין שניתן וחשוב לפתח מודעות כזו גם ביחסינו עם טכנולוגיה. הוא מחנך לגישה של התבוננות אישית באפקט של הטכנולוגיה על התודעה, ולא מעודד גישה רומנטית של ניתוק ממנה. את התפיסה השמאנית המיסטית הוא מעגן במחקר ביולוגי ואקולוגי חדשני על רשתות שת”פ ותקשורת בין עצים, ואנו משווים בין המניפולציות שעצים זקנים מפעילים על חיות, לבין עיצוב ממכר ומלכודות אלגוריתמיות ברשת.

מה זה אומר לחיות בעידן של פוסט-אמת? השאלה מה נחשב עובדה כבר אינה תהייה פילוסופית, אלא סוגיה פוליטית דחופה. אחד ממוקדי הכוח החשובים ביותר שבו נקבע מעמדן של עובדות כיום, הוא אחורי הקלעים של ויקיפדיה. ב2016, למשל, גורל השלטון בפקיסטן היה נתון בידיו של ויכוח עובדתי טכני בויקיפדיה. אבל באופן אירוני, הויכוח על עובדות בויקיפדיה בא לא פעם על חשבון האמת. הפער שנפער בין עובדה לאמת, איפשר את קיומו של מבצע שכתוב היסטורי רחב היקף המבוסס על דיסאינפורמציה, שנחשף רק לאחרונה ע”י עומר בן יעקב. האנציקלופדיה שכל אחד יכול לערוך ומכילה נרטיבים סותרים, ואשר מזינה הן את הידע האקדמי והן את הבינות המלאכותיות, מתקשה להמשיך לקיים את האתוס החופשי של האינטרנט, כשבעמק הסיליקון נושבות רוחות אנטי הומניסטיות חדשות, מאוטומציה טכנולוגית ועד לאכיפת שיח זהויות. במובן הזה, ויקיפדיה היא סמל לתהליכים פוליטיים רחבים יותר בחברה

האם הזדקנות היא דבר טבעי או מחלה שאפשר וכדאי לטפל בה? מיתוסים על חיי אלמוות ונעורי נצח קיימים משחר ההיסטוריה אבל בראשית המאה ה20 קמה תנועה חברתית שהחליטה שאפשר לממש אותם באמצעות מדע וטכנולוגיה. הניסיונות שלהם לעצור את ההזדקנות הביאו לנו את האנדוקרינולוגיה, עירויי הדם, והדיאטה הפרוביוטית, אבל הסתבר גם שיש בגוף מנגנונים מאזנים ולפחות שיטה אחת מרכזית להצערה חולקת את אותו מנגנון עם הסרטן. ד”ר איליה סטמבלר ינסה לשכנע אותנו מדוע הארכת חיים צריכה להיות על סדר היום הציבורי שלנו במקום הגבוה ביותר, אבל גם אם הדבר אפשרי מדעית, האמנם הוא כדאי לנו חברתית ואתית?

הזומבי הוא דימוי פוליטי מרתק, ובכל עידן, גופתו המרקיבה נושאת מסר אחר עבורנו. הסיפור בסרטי הזומבים אינו הזומבים, אלא הקונפליקטים החברתיים שנדמה לנו שאין להם מוצא. סרט זומבים קלאסי הוא נרטיב של כישלון המדינה להגן עלינו ותזכורת לכמה פריך הסדר החברתי. אך במאה ה-21 הזומבים מייצגים לא רק את הגוף הפוליטי של דור הזד שיורש עולם המאיים לקרוס, אלא גם את גוף היחיד, הנאבק לשמור על אנושיות אל מול הטכנולוגיה, ותוהה אם אפשר להשיב לעצמו את מה שאבד בתוך המסכים. הזומבי מציע שהמפלצת האמיתית היא אולי האדם, ומסמן אפשרויות של סדר חדש לאחר ההרס. ד”ר מורי רם מספר את ההיסטוריה הפתלתלה של הזומבים הנכרכת שוב ושוב גם בסיפורם של הערפדים, ומפרש את הסרטים בהתאם.