פרק 79. כשהכל כרוך: לדובב חפצים עם פרופ’ תמר אלאור

פרק זה הוקלט ונערך זמן רב לפני ארועי 7.10.23 והוא מתפרסם כעת כחלק מהניסיון להתנהל בשגרה, החשובה כל כך לחוסן שלנו. פעילות אינטלקטואלית והבנת כוחות אינטלקטואליים שפועלים בזירות הבינלאומיות חשובה לא פחות בימים אלה, וגם נותנת לנו תחושה של אופק. אני ממשיכה עם מיקוד בנקודת המבט של החומר ובחפצים, הפעם מזווית אנתרופולוגית. האורחת שלי היום היא פרופסור תמר אלאור מהאוניברסיטה העברית

חלק ניכר מהקריירה האקדמית דווקא הוקדשה למחקר של אוריינות דתית לנשים והמהפכה הפמיניסטית בתחום הדתות, אבל לפני משהו כמו 15 שנים, עשיתי שיפט, והתחלתי להתעניין באנתרופולוגיה חומרית. פרק מאוד מאוד איתן בהיסטוריה של הדיסציפלינה האנתרופולוגית אבל נזנח, ולקראת סוף האלף, כשאני חזרתי אליו, וחשבתי כמה שאני מקורית ואיזה יופי, גיליתי שאני בתוך גל: עידן האנתרופוקן. ובזה אני עוסקת, בתרבות חומרית, סגנון מקומי, אם יש דבר כזה סגנון ישראלי, בחומריות שלו, והפוליטיקה שלו, וההיסטוריה שלו, השפעה; וגם עניינים של מערכת היחסים בין חי, צומח, ודומם

למה תרבות חומרית תמיד הייתה באנתרופולוגיה, מהן הסיבות המעניינות שהיא נזנחה? מהן הנסיבות שבגללן היה גל של חזרה?י

האנתרופולוגיה היא תמיד שרויה בתוך ביצה בעייתית של קולוניאליזם, שבה קבוצה אחת מבקשת ללמוד קבוצה אחרת, בתוך הסדר הפוליטי הקולוניאליסטי. יש גם השפעות הומניסטיות מאוד גדולות, וניסיון להראות לעולם המערבי, שהתרבויות האלה, שעכשיו נחשפות לכאורה לראשונה לעיניהם של האנשים הלבנים, הן תרבויות לכל עניין ודבר. הן ציוויליזציות, גם אם אין להן כתב, גם אם הן לא מאמינות באל אחד, גם אם הן מקיימות אורחות חיים שאנחנו לא מכירות – זו ציביליזציה. זה חלק מהשליחות של האנתרופולוגיה. וכדי לעשות את זה, ולהראות שיש כאן תרבות, העולם החומרי הובא כראיה. אז אם אפשר היה להראות לעולם טכנולוגיה, ופולחן, ואומנות – עם כל הסקרנות והאקזוטיזציה, והחמדנות והלקיחה, וכל מה שאנחנו מכירות, שממלא מוזיאונים אתנוגרפיים במערב אירופה, והיום אולי מתחיל גם גל החזרה – זה היה חלק מהאנתרופולוגיה, ולכן כל האנתרופולוגים הראשונים עסקו בצורה כזאת או אחרת, בעולם החומרי של התרבויות שהם חקרו

אם נסתכל על פרנץ בועז, או על מרגרט מיד, אבות האנתרופולוגיה האמריקאית, המשרות שלהם, לפחות בזמן מסוים מהקריירה שלהם, היו במוזיאונים, והם היו מופקדים על אוצרות התרבות של “האנשים שלהם”. בכנסים, לא פעם, החוקרים והחוקרות התלבשו בבגדים (מה שהיום יהיה ביג נו נו) של הנחקרים שלהם, והסתובבו במלונות המפוארים שבהם היו מתקיימים הכנסים האלה, עם האטריבוטים של העמים שלהם. ומרגרט מיד, שנים הלכה עם מקל שהיא קיבלה בגינאה החדשה, וגם העבירה את המקל הזה לאחת מתלמידותיה, שהמשיכה להופיע בכנסים עם המקל הזה. אז לחומר הייתה נוכחות מאד חשובה. עכשיו, למה הוא נעלם? פוליטית

כלומר, עם ההבנה בעצם שאנחנו מתחילים לייצג תרבות מסוימת דרך טקסטים, ותרבות אחרת דרך חומר, גירץ בעצם, בסוף שנות השבעים, ב”פרשנות של תרבויות”, עושה את מה שאנחנו קוראים המהפכה, המפנה הספרותי, ובעצם אומר שתרבות היא טקסט, ולכן אנחנו צריכים להמיר כחוקרים את כל מה שאנחנו רואות לטקסט, גם את החומר. והחומר נדחק, מבויש. וגם אם אני חוקרת חברה שאין לה כתב, אותה חברה שפעם היינו מציגים אותה גם דרך החומריות שלה, הופכים את הכל לטקסטים, ונוצר לכאורה איזה שהוא מקום של שוויון. גם התרבות המערבית וגם התרבות של העולמות השלישיים מיוצגת דרך טקסט, והחומר נעלם

ואז, אם את שואלת למה זה חזר, זה חזר באיזושהי דרך עקיפה, אני חושבת, דרך לימודי תרבות גם, ודרך הגלובליזציה. בסוף שנות השמונים, אנחנו מתחילים לראות בספר המפורסם “החיים החברתיים של דברים”, שעורך אותו אפדוראי, שנמצא בחזית המחקר האנתרופולוגי, והוא בעצם מתחיל לעקוב אחרי חפצים במסע הגלובלי שלהם. דברים שהוא עשה עם סוחרים, עם מפות, להבנת הקולוניאליזם, הוא בעצם מתחיל להבין את הניו-קולוניאליזם דרך המסחר הגלובלי הגדול, והסחורות שהיום נעשות במקום אחד ונצרכות במקום אחר. ומתחיל גל חדש, שמבין בעצם, שהחפץ נוצר פוליטיקה גדולה, והעובדה שיותר ויותר מהיצור עובר לאסיה, והעולם המערבי הופך לצרכן אובססיבי, בעצם מחזירים למרכז הבמה את העניינים האלה, עם הצטלבות של הבעיות האקולוגיות, ונוצר עניין מאוד מאוד גדול בחומר

ואנתרופולוגים כאן מגלים שיש להם על מה לסמוך היסטורית, בעומק של הדיסציפלינה, ויש גל גדול ששוטף את האנתרופולוגיה, ובעצם עוסק במצב הפוסט אנושי. ומתחילות להישאל שאלות יסודיות: האם אנחנו באמת עכשיו נמצאים בעידן האדם, באנתרופוקן שכולם מדברים עליו? מה הוא עידן האדם? מיהו האדם היום? האם האדם הוא באמת יצור אחר מייתר היצורים?י

אבל כשהחומר חוזר לאנתרופולוגיה, הוא חוזר עם טוויסט. בדיוק כמו שדיברנו לגבי בעלי חיים בפרק שבעים, שהם כבר לא משמשים רק כסמל עבור בני אדם, גם חפצים מקבלים מעמד וקול משלהם. הם כאן לא כדי לספר סיפורים על בני אדם, אלא בזכות עצמם

הכוח של המפנה הזה, שהוא נקרא המפנה האונטולוגי, או המפנה אל היש בעברית: מתחילים לדבר על הסוכנות (אייג’נסי) של האובייקט. שבירת מערכת יחסי סובייקט-אובייקט. המפנה כאן הוא מפנה הרבה יותר עמוק ורדיקלי, הוא קורא תיגר על האנושיות של האנושי. כלומר, באמת הוא שואל שאלות מאד מטלטלות על הייחודיות של האנושי. האם באמת אנחנו זקוקים להראות טכנולוגיה, ולהגיד תראו, רק האדם הוא יוצר כלים בעולם, רק הוא בורא יש מיש. אמנם יש בעלי חיים שיודעים לבנות סכר במים, ויודעים קופים לעבוד עם מקל כדי לפרק קינים של טרמיטים וכו’, אבל רק האדם יכול לקחת חפצים שקיימים בעולם, להמיר אותם, לייצר בריאה חדשה לחלוטין וכן הלאה

כלומר, כל האנרגיה הייתה להוכיח את הצלם האלוקי שבאדם, את העליונות של המין האנושי לצד המינים האחרים, וזה משתנה. המפנה האונטולוגי יש בו גם מידה של צניעות, של אי נחת מהניצול של האדם את הסביבה ואת בעלי החיים. אז כל הניסיונות האלה במדע להבין מה מייחד את האנושי קיבלו כאן טלטלה, ואמרו בוא נבדוק. נגיד, עכשיו יש לנו גני חיות, שבאים לענג אותנו. קוף בכלוב ברור לנו שהוא סובל, אבל האם אנחנו יכולים לדבר עכשיו על זכויות אדם, זכויות אזרח של קוף בעולם, זכויות של קיום?_י

הקדשנו לנושא בעלי החיים מספר פרקים בפודקאסט, אבל אני מציעה לחזור במיוחד לפרק 34 עם שירה שמואלי בהקשר הזה של הגדרת כאב, סבל, וזכויות

ואז ברגע שאנחנו נמצאות שם, זה מתרחב. זה מתרחב לעולם הצומח. לאנתרופולוגיה יש כאן יתרון: שנים של עבודה עם ילידים, שחיים חיים אחרים לחלוטין עם הסביבות שלהם. טילי, אנתרופולוג יוצא דופן, סקוטי-בריטי, ששנים לפני המפנה הזה מדבר על המקום של הרוח, על המקום של המים, על המקום של הסאונד, על כל הדברים האלה שמעצבים את הסביבות, ואנחנו לא יכולים לא להתייחס אליהם, לא להתייחס לתהליכיות של החומר כחלק מהחיות בעולם הזה. לא מהמצב של הדומם (מיוט, סטיל באנגלית), אלא לייף, חיות. אם אנחנו אומרים “סטיל לייף” (חיים דוממים), להרחיב את המשמעויות של איפה מתרחשים חיים. חיים מתרחשים גם במקל עץ שנכרת מעץ (ברור לנו שהעץ מלבלב, כן?). אז אדוארדו קון, ופיליפ דסקולה, ו-וויבריו דה קסטרו, הרבה חוקרים שעבדו באמזונס והקשיבו לפילוסופיות של הילידים, כפי שאנתרופולוגים הקשיבו להם למעלה ממאה שנה, אבל הקשיבו להם ממקום פוליטי חדש

נגיד שהיליד אומר לי “אני לא אקטוף היום מנגו, נראה לי שהעץ לא רוצה את זה היום, העץ כועס. היום אני לא עושה את זה”. אוקיי, אז אנתרופולוגים שמעו משפטים כאלה. מה עשה האנתרופולוג? זה היה ה”אמיק”, מה שאנחנו קוראים, זו היתה לשונו של היליד. עכשיו אני אתרגם את זה לשפת ה”אתיק”, לשפה שלי. מה בעצם הוא אמר? ואז אתה מחפש סיבות רציונליות. נגיד, אני רואה שעכשיו מתחילה שלכת, או שיכול להיות שהוא רואה שיש עכשיו סוגים של ציפורים שבאים לאכול. ואני אתרגם את המשפט הזה, “העץ כועס” או “העץ לא רוצה” – שנותן ישות ואייג’נסי לעץ להגיד לי מה לעשות, לא אני אומר לעץ מה לעשות – אני אתרגם את זה לשפה שאני מבין אותה. ועל ידי זה אני גם עושה משהו, שאני מוציא את הפרימיטיב מהעמדה המטומטמת שלו, שהוא חושב שהעץ כועס, ואני אומר לא, הוא יודע שהעץ לא כועס. הוא אומר ככה, כי ככה הם אומרים, אני אתרגם לכם את זה

ואז וויבריו דה קסטרו ואדוארד קון ואחרים, אומרים סטופ, אנחנו לא מתרגמים אותו. זה לא שיש עולם אחד, שכל מיני אנשים קוראים אותו אחרת. יש המון עולמות. באמזונס חיים בעולם ששם העץ כועס, והם יודעים לקרוא את העולם הזה. אני בכלל לא יכול לתרגם אותו. בעולם שלי לימדו אותי שעצים לא כועסים, אז אני לא יודע לראות את זה. אז אני לא יכול לתרגם אותו, ואסור לי לתרגם אותו. אני צריך להישאר קרוב ככל האפשר לקריאה שלו, לפרשנות שלו, לדיבור שלו, נשאר צמוד למילה שלו “העץ כועס”. ואני מגלה, כמו שאדוארדו קון מגלה אחר כך, הוא מגלה רשתות תקשורת בין העצים, שיער זה קהילה, ויש המון פועלים ביער שלא שמנו לב אליהם קודם, ולא ראינו אותם כאיזה שהיא תרבות

דיברנו על המחקרים האלה לגבי העצים מזווית אחרת, בפרק 42 עם פרופסור עמית צורן

וברגע שהמיינדסט משתנה, יש פריצות דרך מדהימות במחקר. ולכן פתאום האנתרופולוגים שהתחילו להתעניין בפטריות, עטלפים (אבל לא מהנקודה הזואולוגית), והתחילו המון שיתופי פעולה חדשים. יש קבוצה, למשל, של חוקרות בסנטה פה, שאנה צינג, חוקרת הפטריות, היא חלק מהן, עם באראד, ועם דונה הרוואי. באראד מגיעה מפיזיקה, והרוואי מפילוסופיה, ואנה צינג מאנתרופולוגיה, והן מנסות לעבוד בצורות אינטר-דיסציפלינאריות באמת. ואולי מילת המפתח, שדרכה אפשר להבין את האופן שבו הן מנסות לפרש את מערכות היחסים בעולם, היא סיבוכיות. פיתוליות, קישוריות, ובמילה האנגלית אנטנגלמנט. הכל כרוך בהכל

עכשיו, הרעיונות האלה תמיד היו בפילוסופיה: משק הפרפר, התנועות האלה, הפילוסופיות הקדומות יודעות להגיד את זה, הכול כרוך בהכל. אבל אנחנו מבינות את זה מהמקום של הזמן הזה, עם טכנולוגיות ואמצעים מחקר חדשים לחקור את זה, ויש לנו אחריות חדשה. יש לנו רגע בזמן שהוא חדש. העובדה בעצם שאנחנו יכולות להבין דברים רק מתוך הסיבוכיות, מהווה אתגר לחשיבה שכל האינרציה שלה הייתה לפתוח פלונטרים, לסדר את המערך הבינארי, להפריד דבר מדבר. אני מתחילה את המבוא לאנתרופולוגיה עם התלמידים בקריאת ספר בראשית, ואני קוראת לקדוש ברוך הוא: המחלק הסדרתי

הוא מגיע, תוהו ובוהו, מים נוגעים במים, השמיים נוגעים בקרקע, הכל נוגע בהכל, לא יודעים איפה מוצק, לא יודעים איפה נוזל, לא יודעים איפה אוויר, לא יודעים איפה חושך, לא יודעים איפה אור, הכל מעורבב בהכל. והוא לא מצליח להבין את זה. הוא, אלוהים, לא מצליח. הוא לא מצליח עם הדבר הזה, שזה הוא בעצם, זה הכוליות של האל. הוא מתחיל לחלק. ואיך הוא מחלק? הוא מחלק כמו שמחלקים בתקופת התנ”ך במסופוטמיה, עם ההשפעות הבינאריות: בוקר מלילה, ומים ממים, וערב מזה, ושמש וירח – הכל הוא מחלק בשניים. אז העולם הזה שהצעיד את האנושות לגילויים מדהימים, מושתת על המחשבה הזאת של חמש מאות שנה לפני הספירה, אבל הוא הגיע היום להישגים כאלה מדהימים, שהוא מבין בעצם, שזה סוג של פיגום, ואם הוא רוצה להבין את היקום הבנה נועזת יותר, הוא צריך להיכנס לאט לאט לאזורים האלה של תוהו ובוהו

מה שתמר אמרה כאן זו עוד דרך להבין את המשמעות של הפוסט-מודרנה והפוסט-הומניזם: כניסה לתוהו ובוהו, היכולת לעבוד עם שעטנז, ולא לנסות לפרק אותו לקטגוריות ברורות. ההבנה שאין באמת קטגוריות ברורות בנמצא, זאת הליבה של אנטנגלמנט, של רעיון הסייבורג וכו’. אבל למדע זה מייצר בעיה מתודולוגית, כי איך חוקרים דברים ככה בעצם עכשיו?י

הבעיות המתודולוגיות הן ללא ספק ה-בעיות. מדעי הטבע מנסים לעשות את זה כמו שהם יודעים לעשות את זה. בסדר, אז הם יראו איפה שהם יכולים להראות אנטנגלמנט, איפה שהם יכולים להראות שמה שחשבנו… שהמוח ימין ושמאל זה יסוד הבינאריות, כי יש לנו את האונה הימנית והאונה השמאלית, והן עובדות בהצלבה, ולא בכדי אנחנו בינאריים, ולא בכדי בנינו את הנול, ולא בכדי בנינו את המחשב שיושב על שפה בינארית. זה אנחנו, זה המוח שלנו. אנחנו אבל יודעים – בגלל אותה מודעות, בגלל אותו צלם אלוקי – אנחנו מודעים לזה שהעולם הוא לא שחור לבן, וזה מקור לעצב בשבילנו. התמונה היא מורכבת, אבל אני צריך לייצג אותה בפיקסלים, והפיקסלים הם בינאריים. ואני אנסה לשכלל את המכונה ככה שהיא תעביר לך את התחושה של העיגול ושל הפרח, למרות שבסוף זה משבצות, הכל משבצות

ואז, מה שאנחנו רואות באנתרופולוגיה היום, ובמדעי הרוח, שהשפה של האומנות, השפה של הספרות, השפה של הקולנוע, השפה של המוזיקה, הן השפות שמצליחות לייצר את האנטנגלמנט, הן השפות שמצליחות להניע קדימה את הרעיונות הכי מורכבים, שהמדע כרגע עוד לא יכול לדבר אותם. כשאני חושבת על זה, כנראה שככה זה היה תמיד. האמן החכם ראה והתעסק באותן שאלות שהמדען החכם, ואנחנו יודעות שפעם זה היה אפילו אותו אדם. האמן-המדען יכול היה לייצר את התוצרת המדעית שלו, ולקדם את אלה באלה. יש המון תערוכות שמציגות באמת את המצב של האנתרופוקן, ומבינות היום שהחי-צומח-דומם כרוך זה בזה, ו לעבוד עם הקראפט הכי ישן ופרימיטיבי, דרך טכנולוגיה הכי מתקדמת. וכשאת הולכת לתצוגות אופנה באקדמיות, אז את רואה בבצלאל סריגה בנולים הכי פשוטים, מעורבת עם הדפסות לייזר על בדים, עם יצירת מחברים במדפסות תלת ממד, מחומרים הכי מתקדמים מפלסטיק – וזה על שמלה אחת

בחודש שעבר יצא לי לבקר בארס-אלקטרוניקה באוסטריה, אחת מתערוכות האמנות והטכנולוגיה הגדולות והמפורסמות בעולם. היו שם באמת הרבה עבודות שניסו לחבר בין הטבע לטכנולוגיה, כמו עציץ רובוטי: טכנולוגיה שמודדת את העציץ ויודעת להסיע אותו למקום מואר יותר, או לצפצף ולבקש בשמו מים, לתת לעציץ סוכנות וקול בעצם, ויכולת לתקשר עם חבריו האנושיים. פרויקט המחקר האחרון של תמר באמת הוליד תערוכה אומנותית בסופו של דבר. היא שיתפה פעולה עם ארכיאולוג, והם חפרו את המזבלה הראשונה של תל אביב במקווה ישראל, כזירה של אנטנגלמנט

אם אני רציתי לתאר את החיים של חפצים, שמצאתי במזבלה המנדטורית של תל אביב במקווה ישראל, לתאר אותם בלשון מדעית, ולא להגיד “זאת צנצנת לבנייה של תנובה שיצרו אותה בזה”, אלא כרגע מה שראיתי זה צנצנת מלוכלכת, עם שורשים, חצי שבורה, עם חלודה שנדבקה בה – היה שם מישמש. ואם אני לא מתכוונת לעשות את המעשה הארכיאולוגי הסטנדרטי של רפאות, ניקיון, והשבה, ואני אומרת, החפצים האלה הושלכו, נקברו, ויצרו ישות חדשה מתחת לפני האדמה בלעדיי. ולחפצים שם היה אייג’ינסי, הם עשו מה שהם רוצים, הם נפגשו בלעדי, ועכשיו הפרעתי להם, חפרתי אותם, ואני מסתכלת עליהם, ואני עכשיו מנסה, בואי, רגע, את יכולה להבין את הגוף הזה שנקרא אשפה? אין יותר אנטנגלמנט מאשפה! כמה קשה לנו להסתכל לתוך השקית הזאת, שהכל נוגע בהכל. לפעמים אנחנו, סוג של אשפה מסוימת, שמות אותה בתוך ניילון ואז זורקות אותה לאשפה, כדי שבמוח שלנו שזה לא ייגע, שהעוף לא… מה אכפת לי? הכל שם, הכל נוגע הכל. וכשאת עומדת במקום שהמשאיות זבל פורקות בחירייה את הכל, ואנחנו קשרנו כל כך יפה וזה, וכל השקיות מתערבבות, והכל יוצא, והכל נוגע בהכל. את יכולה להבין את זה בשפה מדעית?י

צוחקים על כך, שכל סרט אנתרופולוגי צריך שישחטו בו חיה, וכל חפירה ארכיאולוגית צריך למצוא בה גולגולת, צריך למצוא בה שלד. ואנחנו חפרנו במזבלה, ולא ציפינו למצוא גולגולת. מצאנו המון עצמות. חלקן עצמות של אוכל, שנאכל ונזרק בשנות השלושים, שלימד אותנו מה אכלו בתל אביב, וחלקן עצמות של בעלי חיים שמתו. ואז, יום אחד, קיבלתי תמונה מאסף נתיב, הארכיאולוג, דוקטור אסף נתיב שלח לי (לא הייתי באותו יום באתר), והוא אמר, יש לנו את הגולגולת שלנו. ומה הייתה הגולגולת שלנו? הגולגולת שלנו הייתה התחברות, אנטנגלמנט, של שלושה חומרים, שנעשתה מתחת לפני הקרקע, ביוזמתם של החומרים עצמם: אבן כורכר, מערכת שיניים תותבות מכנראה איזה מרפאות של טכנאי שיניים, ורצף של לוחות מתכת חלודים, שנדבקו אלה לאלה ויצרו מן אלמוג, וזה נדבק אחד לאחר, אחד לשני לשלישי

כשמצאנו את זה בשטח, האבן הייתה למטה, עליה היו השיניים, ועליה היה המתכת (כי האבן היא כבדה). מה שהאמנים שעשו את התערוכה עשו, הם פשוט הפכו את זה, הציבו את זה על טריפוד כזה יפהפה, ואז פשוט רואים בבירור את ארובות העיניים, את מערכת השיניים. זה פשוט יש לנו לחלוטין גולגולת. ואז כשראינו את זה אמרתי לאסף, הגיע הזמן להפסיק את החפירה, הגענו לגולגולת שלנו. וכן, זה גם היה דוגמא מושלמת לאנטנגלמנט שהחפצים מייצרים בעצמם. בני האדם יצרו את השיניים, הם לא ייצרו את אבן הכורכר. הם יצרו את הפח, אבל הם לא רצו שהוא יהיה חלוד, את החלודה העולם, החמצון, המים הביאו. והמשך החיים של החומר, תחת מגע יד האדם, ומבלי שיד אדם נוגעת בו, זה דבר שצריך לקחת בחשבון

אבל את המסע שלה לאנתרופולוגיה חומרית, תמר החלה בזמנו דווקא עם נעל. סנדל, ליתר דיוק

כשאני רציתי להתחיל לחקור חומר (וכמו שאמרתי, הייתי בטוחה שזה נורא מקורי), הלכתי למקום שאהוב עליי, שקשור לסגנון, אופנה, וקראפט, בינת כפיים. ואז חשבתי שאני צריכה לחפש לעצמי אובייקט, הכי קלישאה שיכול להיות, שאפשר להגיד עליו שהוא אובייקט ישראלי, אובייקט מקומי, ושאפשר לזהות אותו. ארכאולוג, כשהוא מגיע וחופר ומוצא כד, ואומר “זה מספרטה”, הוא יודע שזה מספרטה. אז האם אני יכולה להיכנס לחנות תכשיטים במומה בניו יורק, להסתכל על תיבות התכשיטים, לראות איזה תכשיט שמושך את העין שלי, ולהגיד “זה תכשיט ישראלי”. זה עניין אותי, האם הצלחנו לייצר שפה חומרית של המקום הזה?י

ואז התחלתי כמובן לקרוא תרבות חומרית, ובשנות השמונים, חוץ מאפדוראי, יש את דניאל מילר באנגליה, שהוא באמת אחד ממוליכי התחום. דניאל מילר כותב על ג’ינס, הוא כותב על סגנון בג’מייקה, הוא כותב על סארי (תלמידים שלו כותבים). אמרתי, אני אקח את הסנדל התנ”כי. אנחנו יודעים באנתרופולוגיה של מזכרות, שהקלישאה זה משהו שהתייר רוצה לקחת, זה נראה לו שזה הדבר של המקום. זה חפץ שתיירים אהבו מאוד לקנות, ועדיין אוהבים לקנות, ואני אלך לחקור את ההיסטוריה, את הביוגרפיה, של החפץ הזה. וכולם אמרו לי, טוב, מה סנדל? נו, אוקיי, סנדלים, סוציאליסטים, הקיבוצניקים לקחו את זה מהערבים, רצו להיראות כמו ילידים, זה ברור, פחות או יותר

ובעצם אני מבינה, שאחת הבעיות זה לדובב את החומר. איך חוקרים סנדל? הוא לא ידבר איתי. אני צריכה להבין איך לדבר איתו, ואיך להשהות את השיחה עם היוצרים שלו אפילו. מי טבע את המושג סנדל תנכ”י? איך הוא נהיה יום אחד סנדל תנכ”י? ואני מתחילה עם מחקר ארכיאולוגי-היסטורי: האם בתקופת התנ”ך הלכו בסנדלים? האם אברהם אבינו הלך בסנדלים? יש המון סנדלים שהארכיאולוגיה חפרה, אבל זה לא כל כך עניין אותם, ויש אולי שניים שלושה ארכיאולוגים שכתבו על זה. היו סנדלים בתקופת התנ”ך בהחלט, לא לכולם, לעשירים, מתות ענך אמון, על הקירות בנמרוד, באזור אור כשדים. סביר להניח שאברהם, שהיה איש אמיד, היו לו סנדלים. האם הסנדלים שהלכו בהם בתקופת התנ”ך היה להם צורה של סנדל תנכ”י – שהוא סנדל עם שתי רצועות רוחב ושני אבזמים, עשוי מעור? – לא. מה היה הסנדל שהם הלכו בו?י

כרמל: נעל אצבע

תמר: אצבע, נכון, זה היה הסנדל. מינימום אפשרי לחיבור סוליה לכף רגל באזור חם. מאוד קל להיכנס ולצאת ממנו. הוא יכול היה להיות מקש, הוא היה הרבה פעמים מעור. זה היה הסנדל באזור שלנו, זה הסנדל התנ”כי. ואז אני מתחילה ללכת בעקבותיו, והרומאים בעצם עושים איזשהו שינוי, ומתחילים עם רצועות, שהן לא רצועות אורך אלא עם צורות רוחב מרובות, שמייצרות אחיזה יותר טובה. החיילים מתחילים ללכת עם הדבר הזה, שהופך להיות סנדל לוחם, וגם הוא צומח על השוקה, ומייצר איזושהי אחיזה חזקה, וגם הגנה לעצם השוק (כי מתחילים לירות חיצים וכל מיני דברים כאלה). מתחילים לשפר את הסוליות, ובתלמוד כתוב, שנשות ירושלים היו מפילות את הוולדות שלהן כשהיו שומעים את המסמרים של החיילים הרומים מקישים בסוליות שלהם על אבני ירושלים

ובאירופה מתחילות רצועות רוחב, ולאט לאט יוצא הדבר הזה מהאצבע. בהתחלה היה שילוב, גם אצבע וגם רוחב. ולמה יוצא האצבע מהדברים האלה? כדי שאפשר יהיה לשים גרב, או צמר, או לבד, מה שלא היה צריך באזור שלנו. ואז הסנדל המערבי הולך לרומא, והוא מגיע לגרמניה ולמרכז אירופה. והוא מתחבר לי בסיפור, כי הראשונים לייצר את הסנדל התנכ”י בארץ, כי אני מתחילה לעבוד בארכיונים של קיבוצים, ובארכיון של נאות מרדכי, יש שם קבוצה של יהודים שמגיעים מצ’כיה וקצת מגרמניה, בנים של סנדלרים או סוחרי עור, והם רצו להיות חקלאים, אבל עוד לא נתנו להם אדמה. והם יושבים בנהריה, ואין להם ממה להתפרנס, וחלק מתחיל להגיד, בואו נעשה את מה שידענו לעשות. הם מתחילים לתקן נעליים, והם יודעים לתקן אותם היטב, יש להם מסורת עבודה טובה. ואז הם מתחילים לייצר נעליים, ומייצרים נעליים גם לצבא הבריטי

ואז הם מייצרים לחברים שלהם בקבוצה סנדלים, כי חם. ואיזה סנדלים הם מייצרים? אני מתחילה לראות תמונות מסוף שנות השלושים: סנדל עם שתי רצועות רוחב, בהתחלה בכלל בלי אבזמים. לימים הסנדל הזה יקרא סנדל חוגיסטי, וסנדל שהוא פרוטוטייפ של הסנדל התנ”כי. ולמה הם עשו את הדבר הזה? אנחנו כולנו מכירות את הסנדלים של בירקנשטוק בארץ, שהועתקו על ידי סנדלי טבע. סנדל בירקנשטוק הוא סנדל גרמני קלאסי, ואלה בעצם נעלי הבית. כשאתה נכנס הביתה באירופה, אתה משאיר את הנעליים בחוץ, ונכנס לדבר הזה עם הגרביים, והולך עם זה בבית. ויש לו שתי רצועות רוחב עם אבזמים, כי הוא צריך להחזיק גרב. וזה מה שהם ידעו לעשות בתור סנדל. והם עושים אותו, והם נותנים אותו לחברים. וצריך לזכור, אין תעשיית נעליים בישראל. בישראל יצרו סנדלרים, ורוב הנעליים הגיעו ביבוא. ראשית תעשיית הנעליים היא בקיבוצים

עכשיו, ילדי תנועות הנוער מתל אביב וממקומות אחרים, מי ה”רול מודל” שלהם? זה הקיבוצניקים! הם רוצים סנדלים כמו בקיבוץ. והם לוקחים את הסנדלים מהקיבוץ, מביאים אותם לסנדלרים בעיר, ואחד (החשוב) שהם הביאו אותו אליו, הוא סנדלר שיושב בתל אביב, והוא עושה להם סנדלים כאלה. אבל הוא עושה אותם ברמה יותר גבוהה, והוא משפר אותם. לימים הוא פותח (הבן שלו) את נעלי נימרוד, סנדלי נימרוד בדיזנגוף פינת ארלוזורוב, ב1945, וקוראים לו, הוא שינה את שמו לבן ארצי. למה “נימרוד”? זה מאוד מעניין. זה לוקח אותנו חזרה לאור כשדים. זה לוקח אותנו לפסל של דנציגר, שהוא מאושיות הסגנון הישראלי, והוא היצירה האומנותית החשובה ביותר בעיצוב הסגנון הישראלי באומנות ובכלל. כנראה שארצי ראה כמה חודשים קודם, בפעם הראשונה שחשפו את הפסל. אני יודעת מהמשפחה שלו שהוא היה שוחר אמנות, והוא קורא לזה נימרוד (הוא כותב את זה עם יוד), והוא מתחיל לייצר נעליים וסנדלים

לימים הוא מבין שפה הולכים שמונה חודשים בסנדלים, והוא עובר לייצר רק סנדלים. והוא ממתג אותו, והוא קורא לו סנדל תנ”כי. הוא מייצר קטלוגים, אבל הוא מדוור את הסחורה שלו לכל העולם, מפיץ, כי הוא יודע שהתיירים רוצים את הסנדלים שלו. בקטלוג שלו משנת 1965 הוא שם תמונה של הסנדל של בבתא, שנמצא במערות בנחל חבר, באוצרות של בבתא בת שמעון (יש את הסנדל שלה שנמצא היום במוזיאון ישראל). הוא שם את התצלום של הסנדל על הקטלוג שלו, כותב שם באנגלית ובעברית איך זה עשוי, וכמה רצועות יש שם, וכמה פעמים תיקנו את זה, ומה הוא לומד מהסנדל של בבתא על בבתא, ועל איך היא הלכה. ואז, אחרי שהוא נותן את כל המידע המדעי על הסנדל של בבתא, הוא משחיל שני משפטים של סוחר ושל ציוני. הוא גאון

והוא אומר: “אין פלא איפה, שגם היום, עלמות ישראליות המודעות לאופנה, הולכות בנעל בדיוק כמו סנדל זה, שהוא מופיע אצלנו בקטלוג מספר 57”. מה הוא בעצם עשה? עם ישראל עקב ממש בצמוד לחפירות מצדה, והוא, כמו כולם, עקב והתרגש, והוא אמר איפה אני כסנדלר נכנס לסיפור הציוני הזה? הוא ראה את הסנדל של בבתא, והוא אמר: או! והוא ייצר סנדל כזה בדיוק. ואז הוא אומר: תראו איזה קונץ! “דור לדור יביע אומר”. חלפו אלפיים שנה, ועדיין בנות ישראל ממשיכות ללכת בדיוק באותו סנדל כמו של בבתא. והוא מייצר את הסנדל הזה, והולכים בו. ובתערוכה שהצגתי במוזיאון ארץ ישראל, חברה שלי אמרה לי שיש לה בבית סנדל כזה, שהיא שמרה (כי אנשים נורא לא שומרים דברים, אבל היה לה שכל להבין שהיא שומרת משהו חשוב) והצגנו את הסנדל הזה

זאת אומרת, הוא בעצם ממציא סגנון ישראלי, שבבסיס שלו זה צורה גרמנית-מרכז אירופית. עכשיו, למה הוא קרא לזה סנדל תנכ”י? הוא קרא לזה סנדל תנכ”י, כי בגרמניה, לסנדלים האלה בצורת בירקנשטוק, הגרמנים קוראים לזה “יזוס לטשן”, סנדלו של ישו, כי הם מדמיינים את ישו (וגם נגיד הנזירים הפרנציסקנים שהולכים בגלימות, יש להם סנדלים כאלה, עם שתי רצועות רוחב), הם בדמיונם, דמיינו את ישו הולך עם הסנדלים שלהם, והם קראו לזה סנדלי ישו. עכשיו, הוא לא יקרא לזה סנדלי ישו, לכן הוא קרא לזה סנדל תנ”כי. וכך אנחנו עוברים דרך ישו, ודרך גרמניה, ודרך רומי, ועושים את כל הסיבוב הזה, חוזר לקיבוץ, ובקיבוץ זה מופיע פתאום כדבר הכי אותנטי, שצמח כאילו בקיבוצים, ונולד במערת האגרות בנחל חבר (למרות ששם זה סנדל אצבע לחלוטין, כן?), וכל התערובת הזאת, ככה מייצרים סגנון מקומי בחברת מהגרים, בחברה שמסתכלת על היליד

והפלסטינים? הערבים בכלל לא הולכים בסנדלים. (היום כן, כמובן). המתיישבים החדשים שהגיעו לכאן וראו את הפלסטינים, ראו אותם או יחפים או עם נעליים. אז דווקא הסנדלים אומצו מאוד בשמחה על ידי התושבים הערבים המקומיים, בעיקר הגברים, שאמרו איזה רעיון נהדר, סנדלים, הרגל פתוחה, אפשר לנשום, והם הולכים בסנדלים. אבל זה, להבדיל מדברים אחרים, לא משהו שלקחנו מהפלסטינים. כאן יש דרך שהסנדל גילה לי המון דברים על מאין לוקחים, ואיך לוקחים, ואיך מייצרים סגנון מקומי בחברה חדשה ובחברת מהגרים, שהסיפור שלא מסתכל על החומר, לא היה מגלה אותו, לא היה רואה אותו, והסנדל איפשר את זה

והוא אחר כך סיפר לי המון סיפורים על האיווי לדבר הזה על ידי התיירים. למשל, חברת נימרוד, שהפכה לחברה שכל תייר, בטח מארצות הברית, לא היה חוזר לאמריקה בלי לפקוד את החנות הזאת. החוקים העירוניים כפו על חנויות בתל אביב פעם, לסגור את החנויות בין שתיים לארבע. ונימרוד קיבלה היתר מיוחד לפתוח את החנויות בין שתיים לארבע, רק לתיירים. ואוטובוסים של תיירים, ממוזגים, היו נעצרים ליד נימרוד בדיזנגוף, והתיירים היו יורדים בין שתיים לארבע כדי שלא יחזרו לאמריקה, חס ושלום, בלי הסנדל

עכשיו, עוד דבר מעניין זה, האם ברגע שסגנון נצרב בתרבות מסוימת (כי זה מה שפרנץ בועז אומר), הוא ימשיך ויופיע גם כאשר הטעמים ישתנו והטכנולוגיה תשתנה? וזה מה שאני מראה, שכשהטעמים משתנים – כי כשאני הייתי ילדה לכולם קנו בנימרוד סנדלים, לפחות בתל אביב. זה היה יקר, וקנו לך זוג אחד, והיית צריך לשרוד אתו את כל הקיץ – אבל כשהאופנה השתנתה, אנחנו רואים בדיוק בסוף שנות השמונים, את העלייה של סנדלי שורש, וסנדלי שורש שומרים על הצורה של שני פסי רוחב, ואת הבירקנשטוק שמגיע לקיבוץ נאות. כשקיבוץ נאות ניקלע לצרות כלכליות עם בית החרושת שלו לנעליים, אחד החברים נוסע לגרמניה, מביא סנדלי בירקנשטוק, ואומר חבר’ה, יש פה משהו, על שעם ועור, בואו ננסה. מעתיקים את זה, ומחזירים את זה לשוק כ”סנדלי נאות”, כשגם סנדלי נאות שומרים על שתי רצועות הרוחב

וגבר ישראלי  – מקבוצה מסוימת, כן? זה לא כל גבר ישראלי, אבל הקבוצות הקאנוניות, הקבוצות שנמצאות, שמגדירות, הפריבילגים, או לא משנה מה. סנדלי שורש מאוד נוכחים במגזר הציוני דתי, בקרב המתנחלים והמתנחלות – הקבוצות האלה מאמצות את הסנדל הזה כסממן לישראליות, והוא הופך להיות למשהו, שכשאני נכנסת נגיד למסעדה בהודו, ומשאירים כולם את הנעליים מחוץ למסעדה, אני יכולה לספור כמה סנדלי שורש יש בחוץ, ולדעת כמה ישראלים אני אמצא בפנים. הישראלי – גם אם זה לצבא, וגם אם זה לתנועות הנוער, וגם אם זה לטיול אחרי צבא – נגיד אפילו אם זה הבנים שלי, שלא הולכים בסנדלים, אז לצבא היה להם, ולטיול אחרי צבא היה להם, כי זה פשוט מצוין. זה משהו שכף הרגל הישראלית מוכנה לשים עליה, כי זה ישראלי מספיק. ללבוש את הישראליות שלך, זה משהו שקשור מאוד לסגנון ולתרבות, והסנדל עושה את זה בצורה מושלמת

המחקר הנוכחי של תמר חוזר לביגוד ואופנה מזווית אחרת

אני מסתכלת על המלתחה של דויד בן גוריון, פריט, פריט. ואני מסתכלת קצת בהשראת המלתחה של גנדי. אני קוראת לזה “אב האומה כפאשניסטה“. איך אב אומה מנהל את הגוף הלבוש והערום שלו, כחלק מתהליך בינוי אומה. מה הוא לובש? מה הוא לא לובש? כמה הוא לובש? איפה הוא קונה את הדברים שלו? כל הנושא שהיה בהודו וגם בארץ, באותו זמן פחות או יותר, של תוצרת הארץ; החרם שגנדי הכריז על בדים בריטיים. הבריטים הפליאו עשות, כמובן. בכלל, אם צריך לקחת שיעור בקולוניאליזם, יש לנו עוד ממי ללמוד: גם לקחת את הכותנה ההודית, גם לעבד אותה במנפטות במנצ’סטר או איפשהו, גם לייצר, וגם למכור את זה אחר כך בחזרה להודים. או למכור להודים צמר, שהם לא צריכים, כי הודים, חוץ מממש בצפון, לא ממש צריכים צמר, אבל להגיד להם שאם הם רוצים להיראות כמו בני אדם הם צריכים חליפות מצמר, והם לובשים, מסכנים, בחום, צמר

וגנדי בא ואומר, אנחנו לא נקנה ממכם יותר, ואנחנו לא נתלבש כמוכם, אחרי שהוא שנים חי את חייו בחליפת שלושה חלקים. ולאט לאט הוא הולך ומשיל את הבגדים מעליו, מסיים את חייו כמעט עירום, והוא עוטה בד כותנה שנארג ביד, מכותנה מקומית, באריגה מקומית, תוצרת הארץ. לקנות רק קאדי, שזה בדים שהם סוודשי, שהם תוצרת הודו. במקביל, בארץ, יש דברים דומים לכל הנושא של תוצרת הארץ, ובמקביל, בן גוריון משחק בצורה זיקיתית עם המראה שלו. כל הנושא של החאקי, מכנסיים קצרים, לבוש צבאי, לבוש קיבוצי, היכולת שלו לדעת איפה להיראות כיצד. המלתחה שלו מלאה בבגדים מאוד יקרים

כרמל: היה לו סטייליסט/סטייליסטית? או ש

תמר: אחד הדברים שתמיד שואלים על בן גוריון, זה מי הלביש אותו? ואז כמובן “שארשה לה פאם” (חפש את האישה, בצרפתית – כ.ו), פולה הלבישה אותו. ממה שאני מתרשמת, פולה לא הלבישה אותו. היא נתנה לו הרבה עצות, אבל כשקוראים את היומנים שלו, רואים שהוא מדווח לה. בשנות השלושים הוא נסע לנורווגיה, לסקנדינביה, ומשם הוא אמור לפגוש אותה בארצות הברית, והוא כותב לה, אל תביאי לי את המעיל הקל, היה פה מכירה (או משהו כמו איזו מילה עברית לסייל) והיו מחירים טובים וקניתי לי ככה וככה. יש לו המון בגדים מבתי אופנה בניו יורק – שיכול להיות שאיזה יהודי טוב לקח אותו ואמר לו, בוא אנחנו נצ’פר אותך ונקנה לך, כי הוא רשם כל דבר שהוא קנה, וכמה זה עלה – יש לו נעליים איטלקיות, ויש לו עניבות ממשי של דיור, ויש לו סוודרים מקשמיר, והוא מאוד אהב דברים טובים. והוא שמר, הוא היה אגרן. פולה, למשל, ביקשה להשמיד את כל הדברים שלה, האישיים. אז אני לא יודעת מה היא לבשה, אבל מה בן גוריון, ברמת התחתונים, וברמת המגבות והסדינים, וברמת בגדי הים שלו, יש לנו את הכל

כרמל: אני כל כך רואה אינסטגרם של זה

תמר: (צחוק) יש עבודת מוסמך יוצאת דופן של הדס פישר, בהיסטוריה בתל אביב, והיא מדברת על חליפות גברים בתקופת המנדט, ועל המקום החשוב של חליפה בחיים של גבר, עד נגיד שנות הששים. כדי להיות אדם ראוי, גם אם היית פועל, היית צריך שתהיה לך חליפה, לפחות אחת. והיא סוקרת את כל תעשיית החליפות והבדים בתקופה המנדטורית, כולל שמות כל החייטים שעשו את זה. אז אנחנו יודעים שבן גוריון הלך לחייטים הכי יקרים שיש בירושלים ובתל אביב. הוא לא היה פראייר

---

תודה רבה לפרופסור תמר אלאור. חשוב לי להבהיר, שלדובב חפץ, ולא להסתכל על הדברים בהכרח מנקודת מבט אנושית, זה לא איזה טרנד “ווק” של זכויות לחפצים. זה מגיע מתוך ההבנה שהכל כרוך, ולכן חפץ הוא מוקד לסיפור של קישוריות כזאת, שמאפשרת לנו ללמוד משהו על סיבוכיות, מבלי לנסות להתיר את הסבך בצורה מלאכותית. חפץ יכול לשמש כמצפן, כשהולכים בתוך התוהו ובוהו. אני אספר רגע סיפור אישי, שידגים איך פרספקטיבה כזו השפיעה עלי בחודש האחרון. אני כוססת ציפורניים מדי פעם, וננזפתי לא פעם על ידי מניקוריסטיות. אבל האחרונה שעשתה זאת הצליחה ליצור אצלי אימפקט מפתיע, על ידי מתן אייג’נסי לציפורניים. היא אמרה לי שהציפורניים שלי מפחדות ממני, ומסתתרות ממני מתחת לעור, והראתה לי שהיא צריכה להוציא ולחשוף אותן כדי שלא תיווצר ציפורן חודרנית

אני לא חושבת שהיא האנישה את הציפורן במכוון, אבל הדימוי הזה תפס אותי חזק: לחשוב על הציפורן לא כדומם, לא כתא מת, אלא כדבר חי, שבאמת מנסה להתגונן מפניי כשאני מסתכלת עליו. עכשיו, בכל פעם שבא לי לכסוס ציפורן, המחשבה הזו ממש מרתיעה אותי. כי זה מביא לי למודעות את זה שאני לא אדם אינדיבידואלי, יחידה אחת, אני מערכת אקולוגית שלמה, וכמו ביער, גם בתוכי יש פועלים רבים, וזה יכול להיות מעניין ומועיל למערכת הסיבוכית הזאת, לתת אייג’נסי למרכיבים שלה בצורה כזו

אז הפרק הזה הראה לנו שוב, שהפוסט אנושי מכיל עולמות, שבהם גם לצומח וגם לדומם יש חיים, וקשרים, והשפעה בעולם, ובעצם יש פה איזו הליכה אחורה לאותם ימי רנסנס, שבהם כל המדעים והאומנויות היו באמת קשורים אלה לאלה. כי ביולוגיה ותרבות הם לא שני דברים שונים בתכלית. למעשה, המילה תרבות (קאלצ’ר) באה מהמילה תרבית בביולוגיה, והמשמעות הראשונית שלה הייתה: נטייה לצמיחה טבעית. אז נגענו בפרק הזה קצת בתפיסת עולם ילידית, שבזכותה האנתרופולוגיה החלה להתבונן קצת אחרת במקורות שלה כתרבות/תרבית קאלצ’ר תרתי משמע. ובפרק הבא נעמיק בנושא הזה, ונדבר על עתידים אלטרנטיביים אפשריים, שמקורם בשיבה לידע ילידי. להשתמע בקרוב

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

אלאור, תמר. (2014). סנדלים – אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי. עם עובד

אלאור, תמר. (2022). בארץ החפצים החופשיים. בתוך על מלאכים, שדים, ובני אדם (קובץ בעריכת אנדרה לוי)
עמודים 361-397

Appadurai, A. (Ed.). (1988). The social life of things: Commodities in cultural perspective. Cambridge University Press.‏

Descola, P. (2014). Beyond nature and culture. In The handbook of contemporary animism (pp. 77-91). Routledge.‏

Geertz, C. (1973). The interpretation of cultures (Vol. 5019). Basic books.

Haraway, D., Ishikawa, N., Gilbert, S. F., Olwig, K., Tsing, A. L., & Bubandt, N. (2016). Anthropologists are talking–about the Anthropocene. Ethnos, 81(3), 535-564.‏

Kohn, E. (2013). How forests think: Toward an anthropology beyond the human. Univ of California Press.‏

‏Miller, D. (2010). Anthropology in blue jeans. American Ethnologist, 37(3), 415-428.‏

Miller, D. (Ed.). (2020). Materiality. Duke University Press.‏

Tilley, C. Y. (1994). A phenomenology of landscape: places, paths, and monuments (Vol. 10). Oxford: Berg.

‏Tsing, A. L. (2015). The mushroom at the end of the world: On the possibility of life in capitalist ruins. Princeton University Press.‏

Viveiros de Castro, E. (1996). Images of nature and society in Amazonian ethnology. Annual review of Anthropology, 25(1), 179-200.‏