פרק בונוס. לתווך את קריסת התיווך: טראומה ומדיה עם פרופ’ עמית פינצ’בסקי

והנה יש לנו פה סיטואציה הזויה, שמצד אחד הקורבנות מצלמים ומשדרים את עצמם, ומצד שני הרוצחים רוצחים, ומשדרים את עצמם. משתי נקודות המבט האלה, האירוע הזה לא היה רק האירוע הפיזי. הוא בא בדיוק לתאר את אותה חוויה של תיווך של מה שלא ניתן לתווך, או תיווך של קריסת התיווך

פרופ’ עמית פינצ’בסקי

למרות שחזרתי לשגרת פרסום פרקים שהוקלטו לפני השביעי לעשירי, ההצעות והנושאים לפרקי בונוס אקטואליים מנקודת המבט הפוסט אנושית עדיין זורמות, ולכן אני ארחיב היום את הדיון על נושא שעלה בשני פרקי הבונוס הקודמים, ואני ממשיכה לחשוב עליו: צורת השימוש בניידים בזמן סכנה, וכל מה שנובע מזה. לי יש עדיין מחשבות בהתהוות בעניין, אבל אני מארחת היום מישהו שיש לו כבר המשגה מן המוכן. בעצם נמצא איתנו היום שוב פרופ’ עמית פינצ’בסקי, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, שהיה איתנו כבר בפרק השני של הפודקאסט. עמית כתב ב-2018 ספר מרתק על מדיה וטראומה ועדות, שבפרק שתיים הבאנו דוגמה רק מאחד הפרקים שלו, על טיפול בטראומה במציאות מדומה. והיום אנחנו נכיר יותר לעומק את המסגרת התיאורטית שלו, כדי להתייחס דרכה לתיעוד העצמי, לעדויות מהשביעי לעשירי, ולטראומה שאולי יכולה לחולל הצפייה בעדויות האלה. באופן חריג אני גם מנסה להקל על עצמי בפחות עריכות, ואני אנסה להביא לכם ולכן את הפרק הזה יותר כשיחה

אז עמית, בוא נקפוץ ישר ללב העניין, ובעצם נגדיר את המסגרת התיאורטית הזאת, בוא נגדיר טראומה. טראומה בכלל, טראומה לפי מדיה

אז אני אקדים ואומר שלדבר על טראומה בימים אלה, זה בעצמו עניין מסובך, עם כל מה שאנחנו רואים וחווים בשבועות האחרונים. זה לא אומר שאנחנו מתנתקים מהכאב על מה שקורה פה, אבל לקחת צעד אחורה כדי לעשות איזשהו ארגון מושגי, של מה הכוונה בטראומה, והשימוש הנרחב שאנחנו עדים לו, גם בהקשר של אלה שהיו שם, וגם בהקשר של אלה שקרובים לאלה שהיו שם, אבל גם בהקשר של אלה שמרחוק. והמונח הזה, נעשה בו שימוש בכל ההקשרים האלה, כמעט בצורה של גזירה שווה, ואני חושב שצריך אולי לעשות קצת סדר. המונח עצמו, טראומה, הוא מגיע מיוונית, והמשמעות שלו הוא פצע. לכן יש חדר טראומה בבתי חולים. כשמדברים על טראומה נפשית, יש פה כבר סוג של השאלה מהתחום הפיזי לתחום הנפשי. כלומר, באותו מובן כפי שיש פצע גופני, אז אפשר לדבר גם כן על פצע נפשי, על פציעה נפשית

אז סביר להניח שבמהלך כל ההיסטוריה האנושית, אנשים חוו חוויות טראומטיות, ואולי אף פיתחו מה שנקרא בשפה המקצועית היום פוסט טראומה, זאת אומרת ההתמודדות לאחר האירוע הטראומטי. אבל העיסוק הפסיכולוגי, הפסיכיאטרי, הקליני בטראומה מתחיל רק בעצם במאה התשע עשרה, באמצע המאה התשע עשרה. וזה מאוד מעניין מפני שזה בא בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות, וגם התפתחויות בהקשר מלחמתי וצבאי. כלומר, יש איזשהי היסטוריה משותפת ומזינה הדדית של ההמשגה והמחשבה על טראומה, וההתפתחות החברתית-תרבותית-טכנולוגית המואצת של המודרניות המאוחרת

ההקשר הראשון שבו אפשר לראות את העיסוק הספציפי הקליני בטראומה מגיע דווקא מהקשר של תאונות רכבת. הוזמנו רופאים פיזיולוגים, לכל מיני תיקים שעמדו בפני חברות ביטוח, של אנשים שנפגעו בתאונות רכבת, ולא הראו שום סממנים, או לפחות לא סממנים משמעותיים מבחינה פיזית, אבל כן התחילו לפתח התנהגויות מוזרות, שלא היה להן הסבר מבחינה נפשית. ובאו עם איזושהי תיאוריה, שלימים הופרכה, שיש אולי איזה שהוא שוק, אימפקט, על מערכת העצבים, וזה נרשם שם, ובא לידי ביטוי בתור טראומה, וסימפטומים שבאים אחרי. לימים זה יקרא פוסט טראומה. התיאוריה הזאת הייתה תיאוריה שהקדימה את העיסוק הנרחב של פרויד ואחרים בשאלה הזאת

פרויד כתב ספר נפלא בשנת 1920 שנקרא “מעבר לעיקרון העונג”, שם הוא בעצם חושב מחדש על התיאוריות המקוריות שלו, ומגלה את הדרייב של המוות. ושם הוא מציע מונח מאוד מעניין, שהוא קורא לו “פרוטקטיב שילד”, בעברית אולי נקרא לזה “חומת מגן” עם כל ההקשרים… מנגנון שמווסת את ההיחשפות בין פנים לחוץ, בין האורגניזם לבין הסביבה. לפי התיאוריה של פרויד, מה שעושה את הפונקציה הזאת זה בעצם התודעה. התודעה התפתחה מבחינה אבולוציונית כדי לווסת את היחס שלנו לסביבה. כאשר הסביבה היא תובענית וקשה ומעוררת המון לחץ וגירויים, אז האורגניזם צריך לפתח משהו שיווסת את החשיפה הזאת. יקשר אליה, יהיה חשוף אליה, אבל ימנן אותה

מה קורה בטראומה? בטראומה השכבת מגן הזאת נפרצת, והחוץ חודר אל הפנים ללא תיווך. כבר פה אנחנו יכולים לראות שיש איזושהי מחשבה מעניינת מבחינת שאלה של תיווך. התודעה היא מעין מדיום, היא יושבת באמצע בין פנים לחוץ, והיא מתווכת ביניהם. חשוב להבין – וזאת נקודה מאוד מעניינת שפרויד מעלה, והיא מתקשרת להרבה תיאוריות של מדיה מאוחר יותר – שהפונקציה של התודעה היא לא רק לתווך את הפנים פנימה והחוצה, זאת אומרת לא רק לקשר ולגשר, אלא גם לחסום. לקשר, אבל גם לחסום ולסנן

כלומר, הוא אומר שזאת הפונקציה של התודעה, ואנחנו כבר מרמזים פה שלמעשה הפונקציה הזאת מוחלפת על ידי טכנולוגיה, אולי על ידי איזושהי מדיה שאמורה להיות הבאפר הזה

או הפוך, או שהיא זו שמעצימה את החשיפה. פרויד ואלה שבאו אחריו לא היו מעלים על דעתם מצב, שבו נדבר על טראומה מרחוק. כלומר, כשאנחנו רואים משהו והוא יוצר לנו משהו כמו אזהרת טריגר שאנחנו מכירים היום. מפני שמה שהם המשיגו בתור חוויה טראומטית, או אירוע טראומטי (זה אפילו לא עניין של חוויה, זה משהו שקורה), זה שזה חוויות סף מוות. זאת אומרת, ממש משפשף את המוות ויוצא מהצד השני. החשיפה והסכנה היו מיידיים, לא מסדר שני, ובוודאי לא מסדר שלישי. אבל מהרגע שהתחילו לעסוק בטראומה בצורה קלינית ופסיכיאטרית, וזה מתחיל להיות יותר ויותר נרחב אחרי מלחמת העולם השנייה. כמובן, במלחמת העולם הראשונה כבר מתחילים לראות את מה שנקרא “של שוק”, הלם קרב זה נקרא אולי בעברית

היו הרבה תיאוריות סביב זה מה בדיוק קורה, אבל זה מתחיל להתבסס יותר ויותר אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר לימים זה כבר לוקח לתוכו חוויות כמו ניצולי שואה, אחרי ווייטנאם זה קיבל דחיפה מאוד חזקה התחום הזה, ובאמת זה מתחיל לקבל הכרה מקצועית באופן מלא רק בשנות ה-80, כשזה נכנס לתוך התנ”ך של הפסיכיאטריה, לדי.אס.אם. שם כבר אפשר לראות את ההגדרה של מה זה תסמונת פוסט טראומטית, אבל באופן מעניין כשמסתכלים על ההגדרה של פוסט טראומה לאורך המהדורות השונות של הדי.אס.אם, אפשר לראות שההגדרה הזאת הולכת ומתרחבת עם הזמן, כאשר בהתחלה מדובר על מאורעות יוצאי דופן ומסכני חיים, ואז בהדרגה זה גם לא רק משהו שחוויתי אישית, אלא משהו שקרה למישהו שאני מכיר או בן משפחה

מה שעניין אותי כאשר נכנסתי למחקר הזה זה שב-2013 הופיע סעיף מאוד מעניין ומוזר לדעתי, יש שם סעיף שאומר: כל זה לא חל על היחשפות דרך מדיה (טלוויזיה, קולנוע וצילומים), אלא אם זה בהקשר של העבודה. כלומר, אם זה קשור לעבודה, אולי כן יש פה משהו. אולי אפשר להתחיל לדבר על טראומה מרחוק, טראומה דרך מדיה ובדגש על מדיה ויזואליים. וזה פיתול מאוד מעניין בעלילה. איך קרה ומתי מתחיל להיות לנו הגיוני לדבר על טראומה מרחוק? טראומה שלא נחשפנו אל האירוע באופן ישיר, הוא לא סיכן אותנו באופן ישיר, אבל הוא מסכן את תפיסת המציאות שלנו, באופן שבו הוא מציג לנו ייצוגים מהאירועים

אז אם כבר העלית על זה, אולי באמת נדבר קודם על האספקט הזה, הטראומה הקולקטיבית שלנו במדינה, כתוצאה מצפייה בסרטונים של החמאס או אולי האנשים שצפו בסרטון המדובר של דובר צה”ל. זאת אומרת, היכולת שלנו לחוות טראומה של ממש, כתוצאה ממשהו שצפינו בו. התקדים לזה זה 11.9 בעצם, נכון?י

נכון. אני רק אקדים ואומר שאני לא מתווכח כרגע ולא נכנס כרגע לסוגייה הקלינית. אם אכן מדובר על פוסט טראומה מבחינה קלינית, זה לא המקצוע שלי, אני לא מתעסק בשאלה הזו, אלא בעצם מה הרקע התרבותי והטכנולוגי שמאפשר לנו לשאול את השאלה הזאת מלכתחילה. הרי היא לא הייתה עולה על הדעת במאה ה-19 ולא בתחילת המאה ה-20, שאפשר להיות חשוף לאירוע טראומטי דרך מדיה. אבל עכשיו זה הפך להיות בעצם מובן מאליו, ואיך הגענו למצב הזה, שזה כמעט מובן מאליו? יש שתי אסכולות, שאני חושב שאפשר להוסיף שלישית, באמצעות המדיה, לסיפור הזה. האסכולה האחת, כמו שהתחלנו לדבר עליה, זה האסכולה הפסיכואנליטית או הפסיכולוגית, שמדברת בעצם על טראומה בהקשר האישי

לעומת זאת, יש גם כן תפיסה סוציולוגית שמדברת על הטראומה הקולקטיבית. מדובר על טראומה שחווה חברה או תרבות, ומה שעומד פה על הפרק, זה בעצם קריסה של התפיסה עצמית החברתית של אותו קולקטיב. מה שידענו על עצמנו, הסיפור שלנו לגבי עצמנו, קורס. וחוויות כאלה, אפשר לדבר עליהן כחוויות טראומטיות, כי אחרי הקרע שנוצר, יש ארגון מחדש של הנרטיב החברתי של מי אנחנו ומה אנחנו. יש בעצם ערעור על הביטחון האונטולוגי של החברה, ואז הסיפור צריך להיות מסופר מחדש. אירועים היסטוריים, בדיעבד, אפשר לתאר אותם בתור טראומטיים מבחינה קולקטיבית. אבל לא בזה ולא בזה יש תשומת לב לטכנולוגיה ולמדיה, שכאמור, לטענתי, קשורים בצורה הדוקה לאופן שבו אנחנו מבינים מה זה טראומה

ברגע שאנחנו מכניסים את העניין הטכנולוגי של הפלטפורמה דרכה אנחנו בכלל חווים את העולם, הטכנולוגיה בעצם מגשרת בין שתי התפיסות האלה, התפיסה הפסיכולוגית והתפיסה הסוציולוגית. אני חושב שאנחנו חווים את זה כרגע בצורה כזאת, שמגשרת ומקשרת, אבל גם אולי מערערת על ההפרדה בין שניהם. אפשר לראות ולהבין את הקשר ההדוק בין מדיה ולבין טראומה, כבר במונחים שהרבה פעמים משתמשים כדי לתאר את החוויה הטראומטית או האירוע הטראומטי. אומרים שזה היה כמו סרט, שהאירוע הנחווה נצרב, כל המונח של פלאשבק, שבכלל מגיע מהקשר קולנועי, עוד לפני שהוא היה טראומטי. יש הזנה הדדית בין המונחים והמושגים שבאים מהקשר של מדיה, לבין התיאור של פוסט טראומה, ואני חושב שזה לא מקרי

עולם המושגים של המדיה מאפשר לנו לתאר חוויות, שלא ניתן לתאר אותן בצורה נרטיבית. כאילו יש לנו בעצם סוכנות טכנולוגית שהיא חוץ אנושית, שהיא לא אנושית, שמאפשרת לרשום ולתעד מאורעות, בצורה אלטרנטיבית לאופן שבו אנחנו היינו, בתור יצורים אנושיים, מתעדים או מתארים אותם. בעצם האירוע הטראומטי הוא מערער על היכולת לעשות לו נרטיביזציה. ולא סתם כשמדברים אחרי זה על טיפול או התמודדות, אז מנסים לעשות לזה רה-נרטיביזציה, להכניס את זה שוב לאיזשהו ציר זמן, לסיבתיות, שמאפשרת שליטה וההבנה של המאורעות. אם יש קריסה כביכול, של המחסום הזה בין פנים לחוץ, אז הרי עצם הקריסה הזאת, או עצם הפריצה הזאת, אין מה שיתעד אותה. זו בעצם החוויה הטראומטית. אותה סוכנות פנימית שלנו ש”עושה שכל”, שמספרת לעצמנו את הסיפור של עצמנו, באותו רגע קורסת

ואז כל החוויות הפוסט טראומטיות הן כאלה, שמנסות, תמיד באיחור, להתמודד עם אותו רגע אבוד, או לאו דווקא רגע, עם אותו פער בתוך ההתמודדות עם המציאות. ולכן, לא במקרה אני חושב, האסוציאציות של המדיה, של הפלאשבק, של הצריבה, כל מני מונחים כאלה, שהם אלטרנטיבה לצורה הנרטיבית-לינארית שבה התודעה פועלת בצורה נורמלית

כלומר, טראומה זה באמת דבר חמקמק, זה איפשהו בין לבין, עבר והווה, נוכחות והעדר, קרבה ומרחק, וזה בעצם הניסיון לתווך את הדבר שלא ניתן לתווך

בדיוק. ולכן אני חושב, השימוש בטכנולוגיות ובמונחים טכנולוגיים, בא בדיוק לתאר את אותה חוויה של תיווך של מה שלא ניתן לתווך, או תיווך של קריסת התיווך

כרמל: פה זה מתקשר גם אולי לטענה שיש לפילוסוף הטכנולוגיה מארק הנסן, שטוען שבעצם אנחנו לא מסוגלים לחיות את הרגע, לתפוס את הרגע. והשימוש שלנו בטכנולוגיה הוא כל הזמן כדי לנסות לתפוס את הרגע שלא הצלחנו לתפוס, לנסות ללכוד אותו. באופן כללי הוא מדבר ככה על טכנולוגיה, אז בכלל ברגעי טראומה, ניסיון הלכידה

עמית: הייתי אפילו לוקח צעד קדימה או באופן אפילו יותר רדיקלי, ומזכיר פה את קיטלר, שטען בצורה מעניינת, שאנחנו מבינים את עצמנו תמיד במונחי הטכנולוגיה שלנו, כלומר, תמיד מבחוץ. לא בכדי, כשהתרבות הייתה מבוססת תרבות אוריינית, כלומר מבוססת על קריאה וכתיבה, הייתה תפיסה מסוימת של האני, של האני החושב, של האני המדבר, של האני החווה. כשאנחנו עוברים לטכנולוגיות מודרניות יותר, זאת אומרת של סאונד ושל דימוי חזותי, אז אנחנו מתחילים לחוות את עצמנו גם כן בצורה שונה, וגם פה זה מגיע בעיקר לאותם רגעי קצה. הוא מספר, שבאופן מפתיע, רק עם הופעת הקולנוע, אנשים התחילו לתאר את הרגעים האחרונים של חייהם (אם הם ניצלו כמובן, כן?), “כל החיים שלי עברו מולי כמו סרט”. אנשים לא דיברו על זה כמובן קודם בצורה כזאת, כלומר ההטמעה של הטכנולוגיה בעצמנו היא כל כך עמוקה, שהיא באמת אולי נחשפת בצורה המובהקת ביותר באותם רגעי קצה

נמשיך רגע עם הרעיון הזה של האם אנחנו יכולים בכלל לחוות טראומה מרחוק: יתכן שזה יקרה בגלל שהמסך הוא עכשיו המציאות שלנו, או בגלל שאנחנו יודעים שמה שצפינו קרה במציאות, למרות שהוא מגיע באסתטיקה דומה לסרט? אנחנו מדברים פה על משהו היסטורי, שחשבנו דרך סרט, אבל היום הסרט הזה הוא גם המציאות שלנו, אנחנו חיים גם מציאות דרך מסך! שזה מייצר ככה איזשהו קונפליקט חדש, זה קורה לי, כמו שקורים לי דברים שקוראים לי באינסטגרם

זה מאוד מעניין, אני חושב שההתפתחות פה היא מאוד מעניינת ומורכבת. כלומר, נעשו ניסיונות להשתמש בכל מיני דימויים מוסרטים, כדי לעשות מחקרים על טראומה בשנות השישים כבר. כלומר, הראו לאנשים סרטים ואז מדדו את התגובות שלהם. זה לא אתי להעביר אנשים חוויות טראומטיות אז נעשה משהו שהוא הכי קרוב. כבר הקולנוע נמצא בתוך המחקר והמחשבה על אודות הטראומה, עוד לפני בכלל שמישהו חשב על טראומה מרחוק. זה מגיע, אני חושב, באמת לשיא ב-11.9. כי ב-11.9, אותו מחזה ספקטקולרי, שבעצם יצר פיצוץ במסכים, כל המסכים בכל העולם התפוצצו עם הדימוי הזה

ומחקרים שנעשו בארצות הברית אחרי 11.9, הראו סימפטומים מסוימים שדומים לסימפטומים של חוויה של פוסט טראומה. באופן מאוד מעניין, לפני 11.9 היו מחקרים מועטים מאוד שהצביעו על כאלה סימפטומים דרך הטלוויזיה, בהתפוצצות של צ’אלנג’ר, ובמלחמת המפרץ הראשונה. אחרי 11.9 היה מבול של מחקרים, שהצביעו על כך שצריך לעשות המשגה מחדש. בסדר, אנחנו לא מכירים תופעה כזאת של טראומה דרך מסכים, דרך טלוויזיה, אבל הנה אנחנו מראים משהו שאולי קרוב לזה. ואז התחילו לדבר על משהו מעניין, שאנחנו מכירים גם מתחומים אחרים, התחילו לדבר על ספקטרום של טראומה, אנחנו נמצאים על ספקטרום טראומטי, לא הכל מגיע עד הקצה, אבל יש אלמנטים שהם בין לבין. קוראים לזה אולי תת קליני, זה אולי לא מגיע לסף הקליני, אבל זה פורס את השפעתו על כל הסביבה, על קהילות שלמות, אולי על מדינה שלמה

יועצים קליניים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, התחילו לדבר על כך, שצריך להתחיל לחשוב על מדיה ועל שידורים כאלה, שידורים חיים מתוך אירועי טרור, בתור משהו שהוא גם כן עניין של בריאות הציבור. ולכן כל מיני עצות, כמו למשל שאנחנו שומעים היום, להתנתק מידי פעם מהמסכים, לא לצפות בחדשות כל הזמן בלופ. לנסות ולדבר על רווחה נפשית, מתוך ההבנה (ההיסטורית כן?), שהנה יש לנו עכשיו תופעה חדשה. ואכן היא חדשה, מפני שאנחנו עכשיו מוקפים במסכים הרבה יותר מאשר היינו באופן יחסי ב-11.9

ואנחנו מייחסים להם מציאות הרבה יותר גדולה, חלק מהחיים שלנו קורים שם. זה לא סרט מרחוק. זה לא כל כך מרחוק כבר

אין יותר מרחוק! כלומר, הכל כבר מקרוב במובן הזה. ולכן עצם אולי ההפרדה הנקייה הזאת בין קרוב לרחוק, גם היא קרסה. ואיתה גם האופן שבו אנחנו מדברים על טראומה. כלומר, המסכים הם הדבר הקרוב ביותר שיש לנו היום

כלומר, אם התפקיד באמת של התודעה או של המדיה הייתה לתווך לנו את המציאות מבחוץ, היא בעצם הופכת להיות עוד אחד מהגירויים האלה מהמציאות, שמתקיפים את החושים מבחוץ! היא בעצמה מחוללת את הטראומה

אין ספק. אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל פה על איזשהו מערך, שהוא אנושי וטכנולוגי, הוא תמיד כזה. אלא שבעבר, אנשים לא פגשו באירועים מטלטלי עולם באופן כל כך תכוף, ובדרך כלל זה היה גם כן אולי אסון טבע, או מחלה, או דברים כאלה, זה לא היה בפרופורציות כאלה. עם התיעוש ועם המלחמה המודרנית, השאלה של הטראומה עולה ומתרחבת יד ביד עם התופעות האלה ועם ההתפתחויות האלה. אנחנו מגיעים יותר ויותר לעומס, נקרא לזה עומס חושי, אבל גם עומס טכנולוגי, היינו הך. וגם פה, לא במקרה, אפשר למצוא, אני חושב, קווי דמיון מאוד מעניינים בין פרויד לבין מקלוהן

כי מקלוהן מדבר על מדיה בדיוק במונחים האלה, של תיווך, אבל גם ניתוק, סימום, הוא קורא לזה. כדי שאנחנו נוכל להתמודד עם מציאות, שתובעת מאיתנו תשומת לב עצומה כל הזמן, אנחנו חייבים להתנתק ממנה, למנן אותה, לסנן אותה. וזה בעצם מה שמדיה עושים. מדיה מחברים ומנתקים. ומחברים, משום שהם מנתקים. כאשר המדיה היומיומיים שלנו הם מסכים, שאנחנו כל הזמן צמודים אליהם, המערך הזה, הנפשי-טכנולוגי, האנושי-טכנולוגי, הוא מערך אחד. כבר זה לא “או זה או זה”, או זה וגם זה, זה אחד עם השני, זה אחד בתוך השני

לכן זה גם כן, העובדה הזאת שאנשים שולפים טלפון סלולרי ומתעדים את מה שקורה להם, אולי אפילו את רגעיהם האחרונים. שמצד אחד זה משהו שהוא כאילו מטורף, אם חושבים עליו בצורה כזאת. אבל אם אנחנו שמים את זה בהקשר שדיברנו עליו עכשיו, אז זה הדבר הטבעי ביותר לעשות. כי הם לא שולפים את הסלולריים באותו רגע, הסלולריים שלופים כל הזמן, הם כל הזמן שם. באותו מידה כמו שאנחנו מצלמים את האוכל לפני שאנחנו מתחילים לאכול אותו ומעלים לאינסטגרם, זה שזור ביום יום בכל הרמות, ובכל הרגעים, וכמעט בכל הפעילויות. אז למה שזה יהיה שונה? והייתי מוסיף לזה עוד עניין מהצד השני. אני חושב שבפודקאסט הקודם או אחד לפני כן, דיברתם על כך שהייתה פה סוג של מלחמה שמחזירה אותנו לאיזשהו סוג של מלחמה פרימיטיבית

כרמל: כן, דיברנו על זה בפרק הבונוס הראשון עם יוחאי עתריה

עמית: נכון, זאת אומרת, שהרצח הזה מערער על כל המציאות הטכנולוגית, מזכיר לנו שאנחנו חיים מעבר לטכנולוגיה או לפני הטכנולוגיה. אז אני אומר כן, אבל. הרוצחים הסתובבו עם מצלמות גוף, ולקחו משהו מהקשרים שאנחנו אולי מכירים מרוצחי המונים בארצות הברית וכל מיני דברים כאלה, שעושים לייב-סטרימינג. והנה יש לנו פה סיטואציה הזויה, שמצד אחד הקורבנות מצלמים ומשדרים את עצמם, ומצד שני הרוצחים רוצחים ומשדרים את עצמם. כלומר, משתי נקודות המבט האלה, האירוע הזה לא היה רק האירוע הפיזי, איפה שהוא קרה, אלא הוא היה הרבה מעבר לו, והוא יועד להיות כזה, בוודאי מצד הרוצחים

כלומר, אין פה שום דבר מקרי בעובדה שהם מסתובבים מלמות ומשדרים את זה תוך כדי. זה אמור היה להיות אירוע רצח מתווך, אירוע מדיה רצחני כזה. והמציאות הזאת, שבה בעת ובעונה אחת שכל זה קורה, הוא גם קורה בסושיאל מדיה, ובכל מיני הקשרים, זאת אומרת, זה משפחתי, או שזה חברי, או שזה באותו רגע גם כן בפייסבוק או באינסטגרם וכולי, כל זה בעת ובעונה אחת. ואם אנחנו מביאים בחשבון, שזו בעצם חוויית המציאות והעולם היומיומית שלנו, אז היא מגיעה לכדי הקצנה באירועי קיצון, כמו זה

כרמל: אם אנחנו עוברים לדבר ככה באופן טבעי על הנושא הזה של התיעוד העצמי, אז באמת בפרק הרביעי בספר שלך, אתה קצת מדבר על הדבר הזה, שפעם חשבנו על עדויות בתור משהו שצריך פשוט לשמר אותו, והמצאנו מדיה לשמר אותו. אבל ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, גם ההגדרה של עדות, ומה זאת עדות, וה”דרישות” מעדות משתנות עם המדיה. ועדות היום היא גם דבר שצריך להיות גם נגיש, לא רק נשמר, ועכשיו גם מופץ. כלומר, האימפקט של העדות זה לגמרי חלק מהעניין. במיוחד כשזה אמור להיות פרפורמנס של חוסר היכולת להיות עד ל- בצורה מלאה, אז אני עכשיו כאילו עושה פרפורמנס של העדות, וזה בעצם מה שדיברת עליו. עדות ניתנת כבר תוך כדי מחשבה על הקהל, זה מה שעשו גם הרוצחים, ואולי תכף נדבר קצת מנקודת המבט של הניצולים והבורחים

עמית: אני מסכים לחלוטין. אני חושב ששוב, כדי להבין את מה שקרה באירוע הקיצון, אפשר להבין את זה בצורה היומיומית ביותר. אנחנו כאילו מסתובבים עם הדבר הזה שנקרא טלפון סלולרי, אבל הדבר האחרון שהוא זה טלפון. כלומר, הוא בעיקר מכשיר עדות נייד. וקורה משהו ברחוב, אז באופן אינסטינקטיבי, אנחנו שולפים אותו ומצלמים. זה כאילו אנחנו מסתובבים עם איזשהו חוש עיתונאי שמחכה לאקטיבציה, וזה קורה בצורה לפעמים יומיומית, יותר או יומיומית פחות. לכן כל זה, אני חושב, נכון, אולי פרט למובן שאמרת שזה מתוך מחשבה על. זה לא מתוך מחשבה, זה מתוך

?כרמל: אינסטינקט

עמית: אינסטינקט, כן. עכשיו, אינסטינקט זה קצת אולי מונח ביולוגי לעניין הזה, אבל במובן הזה שזה כל כך מוטמע בתוך השגרה והיומיום שלנו, שאנחנו פשוט לא צריכים לחשוב על זה כדי לעשות את זה, אנחנו פשוט עושים את זה. אנחנו יכולים בדיעבד לתת לזה הצדקה או מחשבה, אבל כשזה קורה, בהרבה מקרים, אנחנו פשוט לא חושבים על זה, זה המובן מאליו שלנו, אנחנו משתמשים במובן מאליו. זה חלק מתופעה או חלק ממונח, שאני פיתחתי יחד עם פול פרוש, אנחנו קראנו לזה “עדות מדיה” (וויטנסינג). כל העניין של עדות הופך להיות מתווך, לא רק כזה שצריך לשמור כדי שנוכל לחזור אליו בעתיד למען ההיסטוריה, אלא כזה שהוא מופץ כאן ועכשיו, ונחווה גם מהצד השני על ידי קהלים מרוחקים

אתה טענת בעצם שעדויות שואה בזמנו, יצרו ז’אנר בפני עצמו, איזשהו פרפורמנס של הנרטיב כחלק מהעדות עצמה, ואני תוהה אם גם עכשיו אתה מדבר על זה, שעדויות כאלה, כמו עדויות מהטבח, והעדות הזאת בריל טיים, הוא גם יוצר איזשהו ז’אנר חדש בפני עצמו? כי כל הנושא של עדות מניח שאני מנכיחה את העבר בהווה, אבל היום העדות היא ההווה, יש אסתטיקת ריל טיים, והפרפורמנס הוא חלק מהעדות גם ברמה הטכנולוגית

הוא לא לחלוטין שונה, במובן הזה שמה שהעדות מנכיחה, זה את המקום שבו אין מילים. אז באותו מקום שבו שומעים את רעשי הרקע, שומעים את התגובות, את הממד האפקטיבי של האירוע, “וואו אני לא מאמין”, את הנשימות, את הצעקות, את הכאבים, את כל המופעים האלה שהם בעצם לפני ומעבר למילים, איפה שבעצם הסף של הטראומה נמצא. אז האמצעים האלה מנכיחים את אותו פער בין האירוע לבין היכולת לתאר את האירוע, להמשיג אותו, לייצג אותו. המדיה נכנסים בדיוק בפער הזה, בדיוק בפער שבין מה שאנחנו יכולים לספר ולתאר, לבין מה שאנחנו יכולים לחוות. הרבה פעמים כשתופסים אנשים ברחוב ושואלים אותם מה ראית, מה שמעת, איך הרגשת, אז הם אומרים שמעתי בום, אין הרבה אינפורמציה שם, יש בעיקר את החוויה

ברגע שאנחנו עדים לזה מרחוק, לרגעים האלה, רגעי הסכנה, הרגעים האלה שדברים קורים עכשיו, אז בדרך כלל מה שאנחנו עדים לו, מדרגה שנייה, מדרגה שלישית, זה אותם רגעים שבהם כרגע אין מובן. אין מישהו שמתאר לנו, אני עכשיו רץ, אני עכשיו מרגיש כך, אני עכשיו מרגישה כך, אני הולכת לעשות כך, אני הולכת לעשות ככה. לא, אין שום נרטיב. גם אין עצמי שעושה נרטיביזציה, אלא יש את הפער הזה, שאנחנו יכולים לחוות אותו באמצעים טכנולוגיים, בין החוויה עצמה, לבין מישהו שנמצא שם, ועדיין בעצמו לא יכול לתת לה מובן

כרמל: בספר הגדרת את הטראומה כאיזשהו קונפליקט בין הערוצים הסמיוטיים שלנו, של העברת תוכן, לערוצים הסומטיים, העברת מגע, העברת נוכחות. ויכול להיות שבאמת התיעוד בזמן אמת גם מנסה לגשר על הפער הזה, אפשר לחשוב על זה ככה. אבל אני כן רוצה פה להתייחס לעניין שעניין אותי מלכתחילה בקטעי הווידאו האלה. הרבה קטעי וידאו באמת אין בהם את הנרטיב הזה, הם נותנים לנו רואו (גולמי) פוטאג’ מה שנקרא, אבל אותי עניינו קטעי הווידאו שכן יש בהם את הקול הזה. וזה מאוד סיקרן אותי איך הקול הזה נשאר. איך אנשים בזמן הסתתרות, או בזמן בריחה, כן מדברים לעצמם, או לעצמם ולקהל בו זמנית, וכן מנסים לייצר שם איזשהו נרטיב

והדבר הזה סקרן אותי, דווקא בגלל התיאוריות הכל כך מוכרות שיש לנו, לגבי תגובה במצבי קיצון, שגם חוזרות עכשיו בכל העיתונים, וכולם מדברים על זה, שיש לנו מנגנונים מקדמת דנא, פייט, פלייט, פריז. אנחנו או בורחים, או נלחמים, או קופאים, והתיאוריה היא שכל המערכות שלנו פשוט מתגייסות לתגובה הזו, וכל השאר קורס. ומה שאני רואה בחלק מהתיעודים האלה, ואני אוספת דוגמאות ספציפיות לדברים האלה… התחלתי לדבר על זה באמת, בואו ניתן פה קרדיט לעלמה סימון, דוקטורנטית בתוכנית לטכנולוגיה, מדע, וחברה בבר אילן, שהיא מאזינה של הפודקאסט, ושמעה את שני פרקי הבונוס הראשונים שהתחלתי לחשוב על זה, ויצרה איתי קשר, ונפגשנו, והתחלנו לחשוב על זה, היא מומחית לטכנולוגיה וגוף

והתחלנו בעצם לחשוב איך אנחנו מלבישות על שלושת המנגנונים האלה בו זמנית: בזמן שקורית בריחה, אני בורחת ומתעדת, ומדברת לעצמי תוך כדי בריחה, לעצמי ולקהל ומראה את הבריחה, אני בורחת ומצלמת. אני נלחמת ומצלמת, או כותבת בווצאפ. זאת אומרת, תוך כדי לחימה, יש לנו עדויות מבסיס זיקים, של חיילים, שתוך כדי לחימה מדברים בווצאפ, לא רק כדי לתאם ביניהם, גם עם בני משפחה. “מחבלים רצים אליי כרגע”, וכל מיני דברים שכאלה. זאת אומרת, איפה יש לי את המרחב הזה, שאני נלחמת ומתעדת? וגם אולי קופאת ומתעדת? שגם ראינו בחוף זיקים, שיש שם נערים שמסתתרים בשירותים, ומשדרים תוך כדי לחברים שלהם “תראו איך אני רועד מפחד”י

זאת אומרת, ראינו בשלושת שלבי הטראומה, התגובה הזאת, גם את התיעוד. ואני קראתי לזה “לברוח, להילחם, לקפוא, לתעד”, או לצלם. מה זאת השכבה הרביעית הזאת? מה זה אומר עלינו, שאנחנו כבר לא כמו החיה, שכל המגנונים שלה קורסים למקום הזה, אלא אנחנו כן יש בנו את הקול הזה של העד, העד לעצמו, הקול הזה שמנסה לתת נרטיב, הוא עדיין שם, והוא מנסה להרים את הראש שלו. זה דבר שהדהים אותי

עמית: אם את צודקת, ויש פה באמת איזושהי התפתחות חדשה, היא תהיה נעוצה בזה, שתוך כדי אותו רגע, יש ניסיון ראשוני לעשות נרטיביזציה, ולא לטובתי האישית, אלא לטובת איזה שהוא נמען חיצוני, שאני מדבר איתו כרגע. אני לא יודע כרגע אם הוא שומע, או אני יודע אולי שהוא ישמע, או הם ישמעו, ואני עושה את זה תוך כדי. אני חושב שזה לא לגמרי חדש, כי אפשר לחשוב על סיטואציות שבהם אנשים ידברו לעצמם תוך כדי, ויגידו “אם אני יוצא מזה, אז”… “אלוהים תעזור לי, אני מבקש”. זאת אומרת, יש עדיין את השיח.  השיח הזה מתקיים, אלא שפה עכשיו הוא מתקיים והוא מוחצן תוך כדי

כרמל: בדיוק, זה הדבר שחשבנו, שזה החצנה, המדיה מחצינה את הקול הפנימי שלי

עמית: נכון. עכשיו, מהרגע שהיא מחצינה, כמובן, היא כבר משנה אותו, וכבר זה לא אותו דבר במובהק, זה ברור. אם הייתי צריך להתחיל לעשות איזושהי שאלת מחקר בעניין הזה, האם אנשים שניצלו ועשו דבר כזה תוך כדי, האם האפקט של האירוע, הסימפטומים הפוסט טראומטיים שלהם, אולי חלשים יותר, הודות לכך שהם בעצם תוך כדי האירוע עשו נרטיביזציה, כלומר שהם לקחו שליטה על האופן שבו הם חווים אותו? אני חושב שזו שאלה מאוד מורכבת, מפני שכשהדברים האלה קורים, אז יש את השילוב של הסומאטי והסמיוטי, שניהם פועלים. כלומר, אני מנסה להסביר, אני מנסה לתאר, ובאותו זמן אני נכשל בלתאר, אני לא מבין. ואני עושה פרפורמנס, אם אני רוצה או לא רוצה, בדיוק לזה

אז בהחלט אני חושב שיכול להיות שיש פה משהו חדש. כמו שיש את האינסטינקט לתעד, יש גם אינסטינקט לדווח. כלומר, זה יותר מלתעד, מה שאת מתארת. אני יכול לתעד ולא לדווח, זאת אומרת, לא להוסיף לזה את הווייס-אובר שלי. אני יכול רק לצלם. לצלם תוך כדי זה שאני מתמודד עם זה באותו רגע. זה שאני מדבר תוך כדי, זה מוסיף לזה, אני חושב, דרגה נוספת. זה מעבר לתיעוד, זה גם דיווח, תוך כדי אותו תיעוד

כרמל: אז אני אגיד פה משהו, שאולי באמת מתקשר גם לדברים אחרים שאנחנו רואים ביומיום במדיה הזאת. גם שילדים מגיל צעיר בדור הזה באמת רגילים, שהקול הפנימי הזה הוא גם קול מדווח, שאנחנו רואים את זה בעידן שילדים היו עושים נגיד סטטוס בווצאפ, ובאמת כל דבר קטן יומיומי כזה זה “היי סטטוס, הנה מסטיקים על המדף, איזה מסטיק לבחור עכשיו?” ויש איזושהי לוגיקה של דיווח, שהיא כבר חלק מהיומיום שלי ומתרגלים אליו. וזה גם בגלל שהמציאות לפעמים כל כך קיצונית, ובמצבים האלה היא הייתה כל כך קיצונית, היא נראית כמו סרט. ואולי הדרך באמת להגיד לעצמי “וואי אני חיה בסרט”, אז בואי באמת נתעד את זה. וזה גם ניסיון אולי אפילו להוכיח שזה קורה לי, גם להוכיח לעצמי, וגם להוכיח לאחרים. כמו סלפי, שאני שמה את עצמי במרכז התמונה, כי אני אומרת, אני באמת עדה לזה, זה קרה לי, זה לא פוטושופ הדבר הזה. זה כבר מתחבר למקום הזה שבו היום אנחנו לא מאמינים לתיעודים האלה. יכול להיות שחלק ממסורת הדיווח הזאת היא גם להנכיח, היא סוג של סלפי, שיאמינו, שלא יגידו שזה פייק, זה לא קרה לי, זה קורה לי

עמית: כן, הממד הדיווחי הזה, אני חושב, גם הוא לא בהכרח חדש. אבל עצם זה שזה ריטואל דיווחי יומיומי, זה אולי הממד החדש פה. כלומר, זה לא בא לשרת איזושהי פונקציה ספציפית, אלא זה משהו שעושים בצורה יומיומית, אגבית אפילו. זה מעניין, כשאת אומרת נכון, אני לגמרי מתחבר למה שאמרת, שזה מרגיש כמו סרט, אבל אני לא בטוח שמילניאלס או אפילו צעירים יותר, משתמשים בסרט בתור הרפרנס למשהו שהוא לא אמיתי. כי איך שאנחנו מבינים מה זה סרט, זה אולי כבר לא בדיוק איך שהם מבינים מה זה סרט. האופן שבו הם מתכוונים לזה, שזה “את חיה בסרט”, זה דבר הכי יומיומי ומובן מאליו

כרמל: זה סרט אחר, זה סרט באמת שהוא יומיומי

עמית: זה סרט אחר, כן

כרמל: אולי נתייחס רגע גם לתיאוריה של מאנוביץ’, לוגיקת הדאטאבייס שמחליפה את הנרטיב. כי דיברנו על כל העניין הזה של הניסיון לתת נרטיב, או המקום שאין בו את המילים. ובעצם במציאות של המדיה החברתית היום, הטענה של מאנוביץ’ היא, שממילא הנרטיב קרס, שאין לנו כבר לוגיקת נרטיב, אלא שמה שהחליפה אותה זה לוגיקת הדאטאבייס. זאת אומרת, אם במדיה הישנה, מישהו נתן לנו נרטיב, נתן לנו מסגור, ואנחנו רואים משהו בחדשות, אז יש תמיד איזה קריין שאומר מה אנחנו רואים, ואיך לפרש את זה, ומה קרה, ויש איזשהו ווייס-אובר. במדיה החברתית אנחנו מקבלים הרבה מאוד דאטה, פוטאג’ גולמי, ללא סדר מסוים, ואם אנחנו נכנסים לרשת ומתחילים לצרוך דברים, זה באמת בא באיזושהי צורה כזה כאילו נכנסנו לדאטאבייס וחיטטנו. אנחנו לא מקבלים דברים לפי שום נרטיב, ולפעמים גם לא מצליחים לעשות נרטיב לעצמנו, או אולי גם מרימים פה נרטיב שגוי, בגלל הלוגיקה הזו. ואיך זה משפיע? אני לא יודעת באיזה הקשר יצריכו אותי. האם זה גורם לי אולי באמת לייצר את הנרטיב, תוך כדי הניסיון להתגבר על לוגיקת הדאטאבייס

עמית: זה טענה מאוד מעניינת שהוא מפתח לגבי שתי הלוגיקות האלה, למרות שערערו עליה, במובן הזה שהלוגיקות האלה היו קיימות עוד לפני הטכנולוגיה הדיגיטלית. אבל הנקודה שאת דיברת עליה היא מעניינת ונכונה. כלומר, כל תיעוד הוא תיעוד בפני עצמו, אבל הוא רק נקודת דאטה, פריט מידע בתוך המכלול. ואז השאלה איך מספרים סיפור מכל כך הרבה נקודות מבט? השאלה השנייה, אני חושב, והיא מביאה אותנו אולי כבר לעידן של אלגוריתמים, אנחנו צריכים אולי לחשוב על מאמץ של איך נותנים עדות, או איזה עדות היא כזו, של קולקטיב כזה, דיווחי? כלומר, לא רק של עדות אחת, אלא של המכלול עצמו, האם אפשר לדבר על מצב כזה? אולי אנחנו צריכים לחשוב על זה באופן פרו-אקטיבי, איזה סוג של פלטפורמה אנחנו רוצים או צריכים לייצר, כזו שתעשה צדק לריבוי, שתיתן אולי קול לריבוי? זו שאלה שמנסה אולי לקחת את השאלה האלגוריתמית, ולתת לה טוויסט אתי. הדרך שלנו אולי להתמודד עם הריבוי הזה, זה לנסות לתת לו ביטוי

כרמל: אז אולי אני אסכם פה באמת, שהמדיה מייצרים לנו גם אפשרות להתרחק מהמציאות, מנגנונים של דיסוציאציה, ניתוק מהגוף, אנחנו יודעים את זה מתיאוריה של צילום בעצם, להיכנס מאחורי המצלמה ולתת לעצמי תפקיד אחר. אבל הם גם מאפשרים לנו, לפי התיאוריה הזו של טראומה ומדיה, הגפנה חוזרת. אבל אולי נטען שבהגפנה החוזרת הזאת, אני חוזרת קצת אחרת. קצת כמו שאולי הדפיסו עותק שלי במדפסת תלת ממד, ואני לא חוזרת מדויק, לא שיחזרו אותי במדויק אחרי ה”בים מי אפ” הזה. זה לא בדיוק החוויה הישירה, ויש את המאמץ כל הזמן באמת לחזור למדויק. וכשאני חוזרת, מנסה לחזור למדויק במרחב הדיגיטלי, אז בכלל יש איזושהי סימבוליזציה מחדש שלי בקוד, לפי לוגיקת הדאטהבייס הזאת, אולי זה לא בדיוק נרטיב. ושם כל הדברים שאמרנו, שאנחנו מעבירים את הדגש למקבל העדות, לקהל, ומטרת העדות היום היא גם הופכת להיות הסברה והנצחה, ויש כאן באמת איזשהו תהליך מורכב, להסתכל על התפקיד של המדיה כחרב פיפיות בתוך הסיפור הזה

עמית: יכול להיות שאחת מהתובנות של הרגע הזה, זה להבין לעומק את הנקודה הזאת, שאי אפשר לחזור אחורה, זאת אומרת, אין אותו רגע, כמו שאמרת, הרגע המקורי, את הרגע ההוא שאפשר לחזור אליו, או שהפסדנו אותו, ולכן הוא תמיד יהיה העתק נחות של אותו רגע, שאי אפשר לחזור אליו בהווה אל העבר. ממילא, אני חושב, כל רגע כזה הוא רגע כפול, והוא גם שסוע בין המציאות הטכנולוגית שלו והמציאות הפיזית או האנושית שלו, ולכן תמיד יש לו את אותם שני צדדים, וכל ניסיון להפריד ולבודד צד אחד מהצד השני הוא נידון לכישלון. אז אם אנחנו מקבלים לעומק את העניין הזה, שהמציאות שלנו היא מציאות טכנולוגית, במובן העמוק ביותר של המילה, כלומר, טכנולוגיה היא לא משהו שמתווסף, לא משהו שאנחנו משתמשים בו, לא משהו שאנחנו חיים איתו, אלא אין חיים אנושיים ללא טכנולוגיה, ולכן כל רגע אנושי הוא רגע טכנולוגי. וההפך. גם הטראומטי

כרמל: גם הטראומטי, כן. אנחנו חוזרים פה באמת ללוגיקה של קיטלר, שגם הזכרנו אותו בפרק, וגם בעצם היה לנו פרק שלם, פרק שבעים ושבע עם דוקטור עידו רמתי, שהכיר לנו קצת את התיאוריות של קיטלר. ולפיו, באמת, המציאות נגישה לנו רק דרך העקבות שלה, עקבות המדיה שלה. באמת יש לנו לוגיקת מדיה של מה אמיתי כרגע. ואולי לחבר את זה בסיכום גם לפרק שתיים שלנו, שבו אתה התארחת, ודיברנו על תקשורת ללא שפה. הצגת את הרעיון של ההבדל בין הרמס ואייריס במיתולוגיה היוונית, שהרמס הוא ההרמנויטיקה, הפרשנות, הוא הנרטיב, הוא הקול הזה שמסביר את הדברים, ואייריס היא המיידיות. אתה טענת אז בהקשר של שפה, שאנחנו משאירים בצד את הפרשנות, ורוצים להגיע לגעת ברגע האמיתי הזה, באייריס, ריל טיים, מגע, הכל קורה עכשיו, מדלגים על הפרשנות. זה רלוונטי גם כאן בעצם

עמית: אז פה הייתי מוסיף, אם כבר, דמות שלישית. ויש עוד אלה, פחות פופולרית, שקשורה למדיה ולתקשורת, והיא הקטה. והקטה היא האלה של השלישיות, כלומר מה שכאן, אבל מה שגם כן לא כאן. לא הנרטיביזציה, ולא רק הכאן ועכשיו, אלא גם וגם, והפער ביניהם. זה המקום שבו אנחנו צריכים לחשוב על זה בצורה, אני חושב, יותר מעניינת ומורכבת. זה לא “או או”, זה תמיד המתח והיחס ביניהם, שהם בו זמנים

אוקיי אז נזבח זבחים לאלה הקטה עכשיו, ואם כבר הגענו לאלים, אני חושבת שאנחנו מסיימים. אז תודה רבה, עמית. ולכם המאזינים והמאזינות. בפרק הבא כמובטח, חוזרים לשגרה, על פוסט קפיטליזם ושורשי הקפיטליזם, נשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

פרויד, ז. (2021). מעבר לעקרון העונג. תרגום: רות גינזבורג. תל אביב: רסלינג. פורסם לראשונה ב1920

Hansen, M. B., & Hansen, M. B. N. (2004). New philosophy for new media. MIT press.‏

Frosh, P., & Pinchevski, A. (2009). Crisis-readiness and media witnessing. The Communication Review, 12(3), 295-304.‏

Kittler, F. A. (1999). Gramophone, film, typewriter. Stanford University Press.‏

Manovich, L. (1999). Database as symbolic form. Convergence, 5(2), 80-99.‏

Pinchevski, A. (2019). Transmitted wounds: Media and the mediation of trauma. Oxford University Press, USA.‏