פרק 77. גוף, שפה, מכונה: גנאלוגיה של מדיה עם ד”ר עידו רמתי 

מעולם לא סיפרו את הסיפור של העברית מזווית המדיה. הרי מישהו היה צריך לעצב לבין יהודה את האותיות לדפוס. מישהו היה צריך להחליט על הסדר של המקשים במכונת הכתיבה העברית. מישהו היה צריך להחליט על איך קוד המורס בעברית יראה

ד”ר עידו רמתי

בפרק שעבר דיברנו, בין השאר, על הרעיון שהשפה היא בעצם מדיום תקשורתי. בפרק הנוכחי נבנה על הרעיון הזה, ונחקור את היחסים בין שפה, גוף, וטכנולוגיה, בעזרת גישות פוסט אנושיות חדשות להבנת ההיסטוריה, גם כהיסטוריה של החומר, ולא רק של האדם. האורח שלי, ד”ר עידו רמתי, חקר ספציפית את השפה העברית דרך גישות אלה

מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, במחלקה לתקשורת ועיתונאות והתוכנית ללימודי תרבות. חוקר את הקשר בין טכנולוגיה שפה וחברה, או תרבות, בפרספקטיבות היסטוריות ופילוסופיות

---

אפשר לחשוב על הנושא שלנו בפרק הזה, כמשקף את המפנה הפוסט הומניסטי בפילוסופיה של ההיסטוריה. ההיסטוריה היא הרי הסיפור של האדם וההתעלות שלו מעל החומר, אז לחומר עצמו לא הייתה היסטוריה, עד שהפילוסוף ברונו לאטור, למשל, התחיל לדבר על זה שצריכה להיות. וחלק גדול מאוד מהפוסט הומניזם הוא בעצם המפנה המטריאלי, שכבר הזכרנו קצרות בפודקאסט, ועוד נעסוק בו בהקשרים נוספים בהמשך. לפני שניגש למחקרים של עידו, נצטרך לבסס את הרקע התיאורטי החדשני הזה, כמה הוגים, וכמה מושגים מרכזיים בו

סוף שנות התשעים, תחילת שנות האלפיים, המפנה המטריאלי מחפש את החומר שוב, מנסה להבין את התפקיד של החומר, מנסה להבין שאולי מיהרו לזנוח את החומר בהיסטוריה של המחקר, ולהתמקד בטקסטים. אם אנחנו מכירים את המפנה הטקסטואלי והסמיוטי של המחצית השנייה של המאה העשרים, והפוסט סטרוקטורליזם, המפנה המטריאלי בעצם מסית איזשהו זרקור לכל מה שנשכח. נגיד, בחקר הספרות, זה יכול להיות פתאום להסתכל על היבטים אחרים של הספר לכשעצמו, ואולי בתור חוקרי מדיה אנחנו כבר נגיד, אז לחשוב עליו בתור מדיום. במקומות אחרים, זה נגיד חשיבה על הגוף הרבה. זאת אומרת, המדיום הראשון שאנחנו משתמשים בו הוא הגוף שלנו, נכון? המדיום הראשון שאנחנו חווים אותו גם בתור משהו בכלל, בתוך איזשהו חומר בעולם

אנחנו יכולים לתהות האם זה קשור באינטרנט, לדעתי כמובן שכן. כשמתחילים לדבר על וירטואליות, זאת אומרת על כאילו המקום שבו הגוף נעלם, או לפחות האוטופיות של שנות התשעים של האינטרנט, שחושבות שזה הולך לקרות; מבטיח פתאום איזושהי שוב הבטחה כזו של חיבור מרחוק, איון הגוף, אז דווקא הגוף חוזר, והמדיום חוזר, והחומר חוזר. אולי זה תמיד היה שם, ותמיד זה משולב, ותמיד זה חלק, והמתחים האלה מאוד מעניינים בעיני, הרבה יותר מאשר “זה רק הטקסט”, או זה רק הקונטקסט, או זה רק הגוף, או זה רק המדיום, אלא המכלול שבין הדברים, שם נמצא העניין שלי. בדוקטורט זה הלך למקום מאוד היסטורי, ושם באמת נוצר הקשר עם שפה. התעניינתי בשפה, חשבתי על שפה, אבל לא חשבתי על שפה במונחים של מדיום, ואני חושב שהרבה אנשים לא חושבים עליה בתור מדיום. אחרי הגוף היא כאילו המדיום הבא, נכון? המדיום הראשוני, הדבר הזה שמתפתח, ואנחנו בכלל לא זוכרים שפיתחנו את היכולות שלו. וכל הגילומים של השפה – בין אם זה דיבור, בין אם זה כתיבה, בין אם זה ציור, שפה במובן הרחב – הם שוב ושוב עוד הוספה של איזושהי אבן לגו כזאת, או הוספה של איזשהו גורם שמערבב ומסדר מחדש את מערך הכוחות. אז בעצם אפשר להגיד שבמרכז זה תמיד המדיום

עכשיו, את כל זה חשבתי, ולא ידעתי שאחרים כבר מנסחים בעודי חושב אותם. זאת אומרת, מראשית שנות אלפיים עולה בפילוסופיה הקונטיננטלית, בייחוד בגרמניה (היום אוהבים לקרוא לזה, ואוהבים להתנגד לקריאה לזה גם) לימודי מדיה גרמניים. הלימודים הגרמניים בעצם מתבססים הרבה על הפילוסופיה הקונטיננטלית, הרבה על החשיבה על הגוף, על טכניקות של הגוף. אנחנו יכולים ללכת אחורה אפילו עד מארקס, ולמחשבות שלו על הקשר בין מכונה ואדם וגוף ושפה. בייחוד עולה שם אדם אחד מאוד מפורסם, וזה פרידריך קיטלר, שבשנת 1999 מוציא את הספר היותר קריא שלו, “גרמופון, פילם, מכונת כתיבה”, שבעצם היה קצת מודל בסיס שלפיו בניתי את הדוקטורט שלי

פרידריך קיטלר הוא הפילוסוף הכי חשוב כיום שהוא לא מספיק מוכר. כשלימדתי אותו בפעם הראשונה לפני עשור בכיתת תואר שני, היה סטודנט שחשב שאני מתבדחת, כי קיטלר היה אז מם אינטרנטי כזה, עם חתול עם שפם של היטלר. שלא נדבר על זה ששמו המלא של הפילוסוף הוא פרידריך אדולף קיטלר

אם אני צריך אבל באמת רגע בתור איזה תרגיל מחשבתי, לנסות לדחוס את קיטלר למשפט אחד, אפשר להגיד שהוא מציג את רעיון המדיום, למחקר שלקח את השפה ואת הטקסט כמובן מאליו בחקר התרבות. וכשאני אומר מחקר, אני מתכוון בעיקר לז’אק לקאן, בעיקר למישל פוקו. בחקר הטקסטים, בחקר המדיה בכלל, לקחו את השפה כמובנת מאליה, ובא קיטלר ואומר, אבל בעצם זה עוד מדיום. אנחנו צריכים להבין את כוחות השיח (הנה, פוקו נכנס פנימה) לא כאפריורית קשורים בטקסט וטקסטואליות, שזה מה שבעצם פוקו עושה, נכון? פוקו הולך וחוקר טקסטים היסטוריים כדי להבין איך כוחות השיח מתעצבים בתקופות שונות. קיטלר אומר, לכל רגע היסטורי יש את המדיום האפריורי שלו. כלומר, את המדיה שבאמצעותם ההיסטוריה נכתבת, נעשית, ולכן גם שבאמצעותם ההיסטוריה זמינה לנו להבנה, אם אנחנו מסתכלים באופן רטרוספקטיבי. ולכן תמיד אנחנו עוברים דרך מדיה, גם אם המדיום הזה הוא שפה. אנחנו לא יכולים שלא לחוות את העולם באופן מתווך

אז אם לקאן מדבר על הסימבולי, המדומיין, והממשי (ערבבתי קצת את הסדר, אבל לא נורא), גם אלה בעצם סדרים שבנויים על בסיס השפה, אבל השפה היא כבר מדיום בפני עצמו. זאת אומרת, שבעצם קיטלר מוסיף את הזווית של המדיום לכל חקר התרבות, והוא אומר, בואו לא נשכח שכל דבר כזה גם אפשר לראות מה המדיום שמאפשר, התנאים שהמדיום יוצר, התנאים שהמדיום מאפשר, הרגולציה שהמדיה יוצרים – לא במובן של רגולציית תקשורת שאנחנו חושבים עליה היום, שזה אחד הסוגים של זה, אלא במובן של כמו שסתומים, או כמו פילטרים, שנותנים לחלק מהדברים לעבור, לחלק מהדברים לא, משנים את הדברים שעוברים דרכם. זאת אומרת, המציאות תמיד עוברת דרך מדיה, כך אנחנו חווים את העולם

והנה כמובן, ברגע שאמרתי מדיום אפריורי, ומדיה קובעים, ומדיה מעצבים, ומדיה יוצרים, מגיעה הביקורת שאומרת (וגם ביקורת שהייתה כמובן על קיטלר), “אבל זה דטרמיניזם טכנולוגי”.  וצריך לזכור, שאלף, אף אחד מעולם לא ראה את עצמו כדטרמיניסט טכנולוגי. זאת אומרת, זה תמיד איזשהו לייבל שמטיחים על אנשים אחרים, בדרך כלל כדי להשתיק אותם. ובית, אני חושב שבייחוד אצל קיטלר, כשקוראים את הספרים שלו, רואים עד כמה הניתוח הוא דיאלקטי והוא עשיר. זה ממש לא כמו שאנחנו נוטים לחשוב על דטרמיניזם טכנולוגי, בתור מה שרואה את המדיה כמה שקובע הכל ואומר את השורה האחרונה

מרשל מקלוהן בעצם מזוהה עם הלייבל הזה של דטרמיניזם טכנולוגי, אבל מי שבאמת קוראים אותו רואים, שהוא לא ממש דטרמיניסט בשום מובן. קיטלר קיצוני ממנו מכל בחינה ביחסו למדיה. הוא ממש אפילו כותב שמקלוהן לא הלך מספיק רחוק בעיניו. אם מקלוהן ביקש להבין את המדיה, קיטלר חושב שאי אפשר להבין את המדיה, כי אין מה להבין פה. צריך רק להבין איך הם שינו את האופן בו אנחנו מבינים את העולם, בעצם הופעתם. הרי מה שנשאר מאיתנו, זה רק מה שמדיה מסוגלים לאחסן ולתקשר. אנחנו תמיד אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, כי אנחנו מתייחסים לתוכן, אבל המדיה הם המנצחים אצל קיטלר. הם בעצם קובעים מה זו היסטוריה. טכנולוגיות מעצבות את האפשרויות שלנו להופיע כבני אדם, ולא להפך. בני האדם הם השלוחות של המדיה, ולא להיפך, כמו שאמר מקלוהן

הזיכרון שלנו הוא זיכרון מדיה, נכון? מה שקיים מחוץ לגוף שלנו. הזיכרון שלי לא מסתכם רק בי, אלא גם בכל הידע התרבותי שנצבר. אני יכול לקרוא בכתבי אריסטו ואפלטון, כי הידע הזה שם בזכות מדיה, בזכות מדיום שקוראים לו כתב, ומדיה שקוראים להם ספרים. אז המדיה משמרים את המשך הארוך הזה, ובו בעת הם מאפשרים לי לתהות על “אוקיי, אז הרגע התרבותי עכשיו שאני חי אותו, בכל אופן, מה חדש כאן? בכל אופן, מה שונה כאן? מה הוא מייצר?” אולי הוא מחזיר אותי לשלבים מאוד מוקדמים בהיסטוריה האנושית, אולי הוא יוצר משהו חדש לחלוטין. נדיר שזה משהו שהוא חדש לחלוטין. בדרך כלל זה איזשהו טוויק, זה איזשהו משהו שהוא מעניין, דווקא בגלל שהוא קטן והוא נקודתי, והוא יכול מאוד להשפיע על החיים שלנו ועל איך שאנחנו חווים את המציאות, פשוט הסוגיות שאנחנו מתעסקים איתן, העסיקו את בני האדם מאז ומעולם, אני חושב, וכל דור, וכל תקופה נותנים את התשובה שלהם לשאלה. גם מקלוהן דיבר על זה שאנחנו מתקדמים קדימה תוך כדי שאנחנו מסתכלים במראה האחורית. אנחנו תמיד ביחסים מאוד מעניינים בין העבר והעתיד. וזו גם כן כמובן שאלה מדיה  – זה כבר ממש מעצבן שאני אומר את זה כל הזמן, אבל ככה באמת אני חווה את המציאות, את החיים

כרמל: המדיום הוא המסר

עידו: לגמרי המדיום הוא המסר, בהחלט. אבל לא במובן הוולגרי של הביטוי הזה, אלא במובן העמוק, של אם אתה רוצה להבין את המציאות, לך תחקור ותתחקה אחר המדיה, באופן הכי דקדקני, והכי מודע לתיווכו

אבל בואו נחזור לקיטלר

בספר קצת פחות קריא של קיטלר, הספר הראשון שלו שמתפרסם באנגלית בראשית שנות ה90, הוא מדבר על שיחי מדיה. כלומר התנאים של המדיה של 1800 והתנאים של המדיה של 1900, ואחר כך באו תלמידיו והמשיכו – ממשיכי דרכו, למרות שהוא מעולם לא דיבר על זה – תנאי המדיה של שנות האלפיים, של השיח של שנות האלפיים. זה הקולנוע, והטלגרף (למרות שכולם הומצאו קודם), זה בעצם כל המדיה שעוקפים את הדרך הרגילה שהיינו נוטים לחשוב עליה בתור מדיה. זאת אומרת נגיד נוצה ודיו, או עיפרון או עט. כלומר, כל המדיה שמתפתחים ברבע האחרון, או במחצית השנייה של המאה ה19, יוצרים את התנאים של 1900 ויוצרים את המאה העשרים, נותנים את הבסיס למאה העשרים

1800 אלה מדיה בעיקר של דיבור וכתיבה, ותפיסת האדם האורייני של הנאורות. וכשהוא מדבר על מה שיוצר את הרגע הזה, הוא לא מדבר רק על גורם אחד (עלייתו של מדיום איקס יצר את התנאים לתופעה וואי), אלא הוא מראה ממש מכלול שלם של שינויים בהתנהגות, של שינויים בתפיסות טעם הטוב, של שינויים בחינוך, של שינויים במחקר נגיד אודות סאונד, מה צריך לחקור. וכל אלה מביאים לנקודה מסוימת, לאיזושהי נקודת רתיחה, שבתוכה בתהליך הזה גם מתפתחים המדיה, כלומר טכנולוגיות ספציפיות

אז נגיד הגרמופון והפונוגרף הרי לא היו תוצרים של אאורקה ככזה, בוקר אחד אדיסון קם או ברלינר קם ומחליט ליצור משהו. אלא היה תהליך מאד ארוך של משא ומתן בין כוחות שונים, כלכליים, פוליטיים, אגו-מניאקיים, ממש המון דברים. או תפיסות, נגיד, כמו שג’ונתן סטרן מראה בספר שלו “העבר שניתן לשמוע אותו”, איך הויקטוריאנים היו אובססיביים לשימור. אז זה בא לידי ביטוי בזה שהמציאו את השימורים, ובאה לידי ביטוי בזה שהמציאו חומרים לשימור גופות, ובא לידי ביטוי בזה שהם המציאו טכנולוגיות לשימור סאנוד. אבל בגדול, קיטלר מראה דברים דומים, כוחות שונים שמביאים לאיזשהו רגע

כרמל: רשתות שיח הן רשתות של טכנולוגיות ומוסדות שמאפשרות לתרבות מסוימת לשמור, לברור, ולייצר דאטה רלוונטי. אחת הדוגמאות הראשונות שלו בספר היא שפת אם. אם אצל רוסו האמא היא ה-מדיום ה”טבעי”, אז זה מוצג כטבעי שגם צריך להשאיר אותה בבית ושם מקומה. אפשר לחשוב על הטכנולוגיה כמי שמשחררת אולי את האם מהתפקיד הזה. ברשתות של אלף שמונה מאות הכתב היה מונופול, אמצעי העיבוד והאחסון היחיד. אז את הכל היה צריך לתרגם אליו, וספרות ושירה נחשבו לקול הפנימי האותנטי. אבל כשהומצא הפונוגרף, נשבר המונופול הזה

הדגש של קיטלר הוא בעצם החומריות של הטכנולוגיה. למשל, כשניטשה עבר לכתוב במכונת כתיבה, הוא עצמו הבין שצורת החשיבה והכתיבה שלו משתנה, והוא כתב על זה. זה בדיוק העניין. כל שינוי טכנולוגי הוא בעצם שינוי אפיסטמולוגי. המעבר מעל פה לכתב ניתק בין תקשורת לאינטראקציה, המעבר מכתב לטכנולוגיה ניתק בין תקשורת למידע, ואנחנו נדבר בהמשך של הפרק על איפה אנחנו היום עם זה. אבל בינתיים, אני מבינה שאני רק מחזקת פה את הרושם שמדובר דווקא כן בדטרמיניזם טכנולוגי קיצוני

עידו: אני לא חושב שיש כאן דטרמיניזם טכנולוגי

אז אולי לפני שנחזור למחקר של עידו, נכיר דווקא מושג אחר, של אחד מתלמידיו של קיטלר וממשיכיו, משהו שמאפשר לנו לראות קצת יותר ניואנסים בסיפור הזה

מנחה שלי, המארח שלי בפוסט דוקטורט, ברנהרד סיגרט, הטייטל שהוא הביא לעולם זה תפיסת “טכניקות תרבות” (אנחנו יכולים לשמוע כאן הדהודים גם של פוקו, גם של מרסל מוס, טכניקות של העצמי וכן הלאה). אז טכניקות תרבות הולך למקום הזה שדיברתי עליו מקודם, מתחיל מהגוף. זה בעצם האופנים שבהם אנחנו מבצעים פעולה, שאנחנו קוראים לה תרבותית. נגיד לשיר. כשאני שר, אני יכול להיכנס לאולפן אקוסטי ששמור טוב טוב, מגרש רעשים שאני תופס אותם כלא רצויים החוצה, ואני יכול לעשות מניפולציות עם בום בוקס, ואני יכול לעשות אוטוטיון שישנה את הקול שלי. אבל אני יכול גם לנגן עם גיטרה אקוסטית, או לתופף על אבן, או אפילו על בית החזה. ובכל מה שתיארתי עכשיו היו מדיה שונים מתקופות שונות בהיסטוריה האנושית, שלקחו חלק בפעולה הזו שאנחנו קוראים לה לשיר, או לייצר מוזיקה

סיגרט אומר, הטכניקה היא קודמת לתפיסה התיאורטית שלנו את הדבר. כלומר, לפני שאני תופס מה היא מוזיקה, אני יודע לעשות קולות ולתופף על הגוף שלי, או לייצר את הדברים בעולם בצורה מסוימת. ניקח את זה רגע לדוגמה אחרת, קצת אולי יותר אנליטית: קודם אני יודע לספור על האצבעות, על הגוף, את מספר הכבשים שיש לי בדיר, או מה שזה לא יהיה, ורק אחר כך אני חושב איך לעשות מניפולציות מתמטיות כמו חיבור, חיסור. ורק לבסוף, בסוף אני מתחיל לקרוא לזה מתמטיקה ולפתח סביב זה תיאוריות שלמות. הטכניקה קיימת לפני הקונספט. אבל כל פעם כשנכנס מדיום חדש, ומשנה את מארג הכוחות בין הגופים השונים, בין הכוחות, בין האחראים השונים על הטכניקה תרבותית, הטכניקה תרבותית משתנה

התפיסה הזו של טכניקות תרבות מאפשרת קצת יותר ממה שקיטלר אפשר במרחב של המדיום, כי היא מראש כוללת בתוכה את כל ההבדלים התרבותיים בין מקומות שונים. וגם, עוד ביקורת שהיתה על קיטלר, וטכניקות תרבות תופסת בתוכה, זה שבגלל התפיסה הטוטאלית הזו של הטכנולוגיה, יש גם איזה חשיבה א-פוליטית קצת אצל קיטלר על טכנולוגיה. זה כאילו מגרש החוצה את כל הכוחות התרבותיים שמראש משפיעים על המצאת הטכנולוגיה, שקיטלר לא מתכחש להם, אבל פשוט לא מדבר עליהם. ואנחנו הרי יודעים שתמיד טכנולוגיה צומחת בהקשרים תרבותיים, כלכליים, פוליטיים ותמיד משרתת את בעלי הכוח. הרעיון של טכניקות תרבות מראש לוקח בחובו את זה שתמיד יש כוחות, ותמיד יש פוליטיקה. אז כל פעם כשנכנס מדיום חדש, הוא מייצר מארג כוחות שונה, הוא מייצר סיטואציה שונה, דרכים חדשות איך לעשות את הדבר נכון, תפיסות חדשות

אני רוצה לקחת את אוטוטיון, כי זה דוגמה נורא מגניבה בעיניי. אוטוטיון הרי צומח בעולם שמנסה בכלל לחשוב על עיוות הקול האנושי לכל מיני צרכים. אנחנו מכירים את הוו-קודר, אנחנו מכירים כל מכשירים שהיו בעצם אמורים לסייע, להעביר את המידע בצורה הנכונה ביותר במערכת הטלפוניה. אני עושה פה איזה עוול נוראי לאוטוטיון ולהיסטוריה המרתקת שלו, אבל בגדול הוא צומח להיות כלי שמשנה את הקול האנושי, ושם אותו לפי הטיון הנכון, לפי הפיץ’ הנכון. וכבר יש כאן איזושהי תפיסה של מה נכון ומה מגולם ב”נכון”. הרי בג’אז לדוגמא, או במוזיקת אוונגרד, אף פעם אין נכון. תמיד צריך לאתגר את מה שנתפס בתור הנכון. מצד שני, הביקורת על אוטוטיון זה, שזה משטיח את הקול

ואז בסוף שנות התשעים, שר – לא היחידה, אבל הכי הייתה מפורסמת עם זה – יוצאת עם התקליט ההוא שבו הקול שלה מתעוות. השתמשו שם באוטוטיון, ומאז אמנים בעצם הפכו את זה לכלי חדש לייצר מוזיקה, ליצור עולם חדש שבו קולות נשמעים, יצירתית, אחרת. אז אנחנו רואים איך כלי אחד, פונקציה אחת אלגוריתמית ספציפית, מייצרת עולם חדש. פתאום אולי צריך לשים יותר דגש על איך הזמר נראה, כי אי אפשר תמיד לשנות ולשפר לו את הקול. אז אנחנו רואים מערך שלם של כוחות,  תפיסות – מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי ומה לא ראוי, מה אסתטי ומה לא אסתטי, מה אותנטי לעומת מה לא אותנטי, איפה הגוף האנושי – מערך של כוחות, ז’אנרים של טעמים, משתנה בעקבות המצאה אחת. כמובן שההמצאה האחת הזו לא צומחת בחלל ריק, אלא קדמו לה הרבה תפיסות. אבל כל גורם כזה משנה את המערך כולו, ואת איך שאנחנו תופסים את איך נכון לעשות את הפעולה

אז אם אני מבשל בצורה מסוימת, זה מגדיר את חוקי הכשרות. ואם אני שר בצורה מסוימת זה מגדיר את מה היא מוסיקה, ואם אני מחשב בצורה מסוימת, זה יוצר את תפיסת המתמטיקה. כלומר, תמיד הטכניקה יוצרת את איך שנכון לעשות את הדבר הזה, והיא בעצמה תשתנה מתוך המארג הזה של הכוחות. זה גם חוזר לשאלת הגוף שדיברנו עליה מקודם, כי הגוף הוא תמיד המדיום הראשון: הגוף הוא המקום שעליו אני סופר בהתחלה, מסמן את המתמטיקה באצבעות שלי; הגוף הוא המקום שעליו אני מתופף, או בעזרתו אני מוציא בטכניקות כאלה או טכניקות אחרות את הקול. אז נגיד, אפשר לחשוב על שירה של אזור המזרח התיכון, לעומת ילידים בצפון אמריקה, שהיה להם איזושהי טכניקה של הוצאת הקול, שזה נשמע כאילו כמה קולות קורים במקביל. נראה לי נתתי מספיק דוגמאות כדי להסביר את זה

?אז איך עידו חקר אחרת את ההיסטוריה של העברית, דרך הסיפור של המדיה, ובעזרת קיטלר ותלמידיו

הדוקטורט שלי חקר את הקשר בין מדיה שונים ועליית השפה העברית המודרנית, התגבשות והתעצבות השפה העברית המודרנית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום. אחת הביקורות (שעליה גם אני נתפסתי כקולב למקרה המעניין של התרבות הישראלית והתרבות העברית) היא הרעיון שהטכנולוגיה, השינוי שהיא יוצרת הוא טוטאלי. וכאן ניסיתי להראות שדברים יכולים להיות אחרת, כי מה קורה אם המדיום לא נראה אותו דבר בכל מקום? והשפה העברית מזמנת לנו איזה מקרה סופר מעניין וקיצוני, גם בגלל התכונות שלה – נכתבת מימין לשמאל, אותיות מוזרות שרק היא והיידיש והערבית יהודית משתמשות בה. בגדול. המיתוס אומר, או הסיפור אומר, היא לא הייתה מדוברת כמעט אלפיים שנה, ופתאום היא חוזרת לחיים במין איזה תהליך נורא מהיר

ומתי התהליך הזה קורה? כשהמדיה של המאה העשרים עולים על בימת ההיסטוריה: הטלגרף, הצילום, הקולנוע הפונוגרף, ומכשירי הקוד הראשונים. זאת אומרת, הטלטייפים ואחרים. אז יש לנו פה איזה רגע נורא מעניין בסוף המאה ה19 שבו מצד אחד העברית מתחדשת – לפחות לפי הנרטיב הרשמי, הסיפור כפי שאנחנו מכירים אותו מאז כיתה ד’  – והמדיה המודרניים עולים על במת ההיסטוריה. ומה קורה במפגש הזה בין שפה, שהיא לא מובנת מאליה, שהיא שפה פריפריאלית, שהיא שפה מוזרה, שהיא שפה שהשתמרה בעיקר בכתיבה במשך אלפיים שנה, שהיא שפה שמערכת הכתב שלה לא לגמרי חופפת את הסאונד שהיא מייצרת, ולכן צריך להוסיף לה סימני ניקוד וסימני טעמים כדי לשמר אותה כמו שצריך. זאת שפה שיש בה בלגן מדיה מאוד גדול ומעניין

זאת אומרת, מעולם לא סיפרו את הסיפור של העברית מזווית המדיה. כן סיפרו איך שבן יהודה הגיע ארצה, והתחיל לפרסם עיתונים, ולימד את הילדים שלו לדבר רק עברית, והתחילו המורים במושבות, בראשון וברחובות ובצפון, לדבר עם התלמידים רק עברית, ולאט לאט גדל דור וכן הלאה. זה כן סופר הרבה פעמים, היסטוריה מרתקת ומעניינת, אבל אף פעם לא תהו: הרי מישהו היה צריך לעצב לבן יהודה את האותיות לדפוס. מישהו היה צריך להחליט על הסדר של המקשים במכונת הכתיבה העברית. מישהו היה צריך להחליט על איך קוד המורס בעברית יראה, מישהו היה צריך להחליט איך העברית תשמע. כלומר, חלק מהמהפכה של העברית תמיד עבר דרך הפריזמה, דרך הפילטר של המדיה. ושוב, כשאני אומר מדיה, אני לא מתכוון אך ורק לטכנולוגיות, או אך ורק לעיתונים שיצאו, אלא אני מתכוון למחשבה על איך בכלל הגוף העברי עובד

כלומר, יש איזושהי נטייה פופולרית ומובנת, לנסות לחשוב כאילו היה איזשהו מקור, שממנו הכל התפתח, אבל זה לא הסיטואציה. לדוגמה, המחשבה הזו שאנחנו צריכים ללכת רחוק מספיק, ואם נלך מספיק אחורה בהיסטוריה, נגלה את המקור. לא היה מקור אחד, וזו גישה שממש צומחת מקיטלר, ומתוך מה שנקרא ארכאולוגיית מדיה. והנה אני מגיע לדבר על תלמיד אחר של קיטלר, וזה וולפגאנג ארנסט. ארכאולוגיית המדיה, אפשר להגיד שהיא מתפצלת לשני ענפים. ענף אחד אומר בואו נלך אל הארכיון, נוציא משם את כל המדיה הנשכחים של ההיסטוריה, נשמיע קולות שנדחקו ונעלמו, ונראה שמאז ומעולם המדיה בעצם היו מגוונים, לא היה אחד, לא היה איזשהו פרוטוטיפ שממנו הכל התפתח, וגם אם היה, היו ניסיונות תמיד ליצור אלטרנטיבות, תמיד דברים שיותר הצליחו, פחות הצליחו, ונעלמו בשולי ההיסטוריה

כרמל: אז במסגרת הענף הזה של המחקר, עידו הלך בעצם לארכיונים של הקלטות פונוגרף, שבהם שומעים את העברית המדוברת לראשונה. אם הזכרנו קודם את שפת האם אצל קיטלר, אז גם במקרה של העברית, מורים כמו דויד ילין, חיפשו דרך להפוך את העברית לשפת אם, שפה שהיא קודם כל דיבור. אבל בגלל שהיא הייתה בעיקר שפה כתובה במשך הרבה שנים, היה צריך לייצר את זה באופן מלאכותי, ולאכוף את ההגייה הנכונה דרך תקליטים. אבל מה היא ההגייה הנכונה? נוסח אשכנז? נוסח מזרח? מורי העברית ובן יהודה דווקא נטו למזרח באותם זמנים, משהו שלא נשאר איתנו בהגיה היום. בואו נאזין לדוגמה קצרה מתוך שיעור עברית שכזה של דויד ילין

מקסים, ותודה לעידו רמתי, ולמשפחה של דויד ילין, ולספרייה הבריטית שבה מוחזקות ההקלטות הללו

עידו: זה ענף אחד. הענף השני, אולי עוד יותר רדיקאלי, ואולי גם יותר דטרמיניזם טכנולוגי, אם אפשר בכל אופן להשתמש בלייבל הזה, אומרת, לכל רגע נתון בהיסטוריה יש איזה נרטיב מקביל, תת סיפי, שאנחנו פחות שמים לב אליו, שהוא מתקדם בקצב שלו, והוא עושה את הדברים שלו, והוא הנרטיב של המכונות. אנחנו היום מדברים על זה, שיש מכונות שמדברות אחת עם השנייה. יש את ההקלטה המפורסמת של הבוט של גוגל, שמתקשר אחרי הקורונה לאיזושהי מסעדה, ויש שם בוט שעונה בתור המארחת, והם מדברים ביניהם, בזמן שהם בכלל לא צריכים לדבר ביניהם בשפה אנושית, הם יכולים לדבר ביניהם באפס ואחד, נכון? בפולסים חשמליים. זה בדיוק דוגמה, שמבטאת את מה שארנסט מדבר עליו. על פני השטח, אנחנו רואים מדיה שמדברים אחד עם השני בשפה אנושית. בעצם מתחת לפני השטח, הם מדברים ביניהם בשפה שלהם, ולמכונות יש את הסיפור שלהן, ויש את התהליך שעובר עליהן, ואת ההיסטוריה שלהן. ואולי בעצם הרעיון לנרטיב הוא כבר איזושהי כמיהה אנושית למשמעות ולסיפור, שארנסט מתנגד לו. אבל אנחנו צריכים איכשהו להבין את מה שקורה שם, אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, אנחנו מתארים כוחות, פוליטיקות. ארנסט אומר, בעצם זה אנחנו כבר כופים פרספקטיבה, שהיא פרספקטיבה אנושית, על המכונות

עידו ניסה לספר את סיפורה של העברית דרך מכונות הכתב ומכונות הקוד

הרווחנו כאן, לדעתי, איזשהו סיפור שלא כל כך סופר בעבר, על מכונת הכתיבה העברית וההיסטוריה של מכונת הכתיבה העברית. הלכתי לארכיון והסתכלתי על למעלה מחמישים מכונות כתיבה שקדמו לשנות החמישים, כלומר המחצית הראשונה של המאה העשרים, אחת אפילו מסוף המאה ה19. אז לא הייתה מכונת כתיבה עברית ראשונה אחת, היו כמה. לדוגמה, הראשונה שאני מצאתי היא מ1898, מכונה שהיו לה בעצם שתי מקלדות, אחת בכתב עברי רגיל, אחת בכתב עברי, מה שהיינו קוראים ר”שי, קורסיבי של יהדות אשכנז. היא שימשה התכתבות בין הכהן הגדול של השומרונים, ובין חוקר ורב ממנצ’סטר, רבי משה גסטר, שגם היה אחד הסגנים של הרצל, אם אפשר לקרוא לו ככה, בכיר בציונות. ולא קרה כלום עם המכונה הזאת. זאת אומרת, לא המשיכו אחר כך, אנחנו לא משתמשים היום במקלדת שהיא מקלדת כפולה. אנחנו יכולים, אבל אנחנו לא

המכונות הללו לא נראו כמו שאנחנו חושבים שהן נראו. לדוגמה, יש מכונת כתיבה שאם הייתי מראה לך אותה, בכלל לא היית בטוחה שהיא נראית כמו מכונת כתיבה, ששימשה את האצ”ל, את המזכירה של האצ”ל. היא הייתה מן משהו נורא קומפקטי, מאוד קטן, מאוד קל לנשיאה, אפשר להחביא אותו בקלות בתוך קופסה בתוך ארון. אפשר להבין למה המחתרות, למה זה קרץ להם. המכונה הזו יוצרה בגרמניה, ובקלות אפשר היה להחליף לה את הפלטה של האותיות, שבעצם בעזרתה היו מסמנים. היה לזה בסך הכל שלושה מקשים, שהיו מזיזים את המקש ולוחצים, ואז היה מסמן את האות על הנייר

אין פה מקלדת, אבל בכל אופן, מישהו היה צריך לקבוע את הסדר של האותיות, נכון? אין פה מקשים שנתקעים אחד בשני, כמו שאוהבים תמיד להגיד, שזו שטות מוחלטת. גם בהיסטוריה של קוורטי, של המכונת כתיבה הרגילה, אנחנו יודעים היום שזה מיתוס, ולא משהו שהוא נכון. אף אחד לא עשה מעולם מבחן סטטיסטי על האותיות של מכונת הכתיבה, גם לא על המקלדת של קוורטי, ואפשר להוכיח את זה די בקלות. אי ואר, שתי אותיות שמאוד חוזרות בשפה האנגלית ובכלל בשפות לטיניות בתור אר או רה, נמצאות אחת ליד השנייה. אז הרעיון הזה, שאסור שהאותיות שחוזרות על עצמן יהיו אחת ליד השנייה, הוא לא נכון. ולא שהייתה איזושהי מקלדת אחת שממנה כל המקלדות התחילו, אלא כל הזמן היה איזשהו ניסוי וטעיה

אז איזה תובנות יש לנו מהזווית שאנחנו מסתכלים על המדיה? במקום לספר עוד פעם את הסיפור של בן יהודה וחמדה אשתו ואיתמר בן אבי, אנחנו מקבלים סיפור שהוא סיפור אלטרנטיבי. ואולי מעלה את השאלה, האם חידוש העברית באמת מתחילים ב1882, כשבן יהודה עולה ארצה (שזה אחד הרגעים שבהם נוטים להתייחס להיסטוריה של העברית המודרנית), או אולי אנחנו צריכים לחשוב בכלל על ההתחלה של העברית בתור הרגע שבו בדפוס, 400 שנה קודם לכן, מתחילים לייצר את הפונטים הראשונים, את הגופניים הראשונים לעברית. ואז פתאום מתחילים לשאול שאלות על כמה אותיות צריך בשביל יוד וכמה אותיות צריך בשביל אלף? פתאום יש חשיבה סטטיסטית על עברית (עוד לא, אבל אולי ניצנים ראשונים). ואולי בכלל צריך לספר את הסיפור של העברית, שהוא נמשך עד יוניקוד (שזה מה שעשיתי בדוקטורט, בין השאר), כי ביוניקוד בעצם לראשונה נפתרת בעיית ייצוג העברית במכונות קוד, בעיה שעולה לראשונה על במת ההיסטוריה עם קוד המורס, כבר בסוף המאה ה19, תחילת המאה העשרים

בשנות העשרים והשלושים, היישוב העברי נאבק על הכרה בקוד המורס בעברית, כי כשאנשים היו באים למשרד הדואר הבריטי שהיה כאן בארץ, והיו רוצים לשלוח טלגרמה, הם היו צריכים לתעתק את המילים שלהם לאותיות לטיניות, אי אפשר היה לשלוח בעברית טלגרמה. ויש עורך דין מחיפה שממש נאבק בבריטים, הוא שולח מכתבים, והוא מפרסם מודעות בעיתונים, והוא שולח מכתבים לוועד חבר הלאומים, שזה הגוף שקודם לאו”ם, ושם בעצם אומרים למנדט הבריטי “נו,נו,נו”, אבל רק בראשית שנות הארבעים, בסופו של דבר, המאבק מצליח. וכמובן, ישראל עמיקם, שהוא היה העורך דין הזה שעשה את זה, הוא לא היה היחיד. היו עוד כמה שעזרו לו, ועוד כמה שהציעו אלטרנטיבות לאיך אפשר לכתוב בעברית בטלגרם

בראשית שנות הארבעים הם מצליחים סופסוף לשכנע את הבריטים לעשות את זה, אבל זה בדיוק הרגע שבו מגיעים מכשירים חדשים, הטלטייפ והטלפרינטר, ומה שיפה זה שהבריטים מחליטים לא להכניס ראש בריא למיטה חולה, ואומרים אוקיי, הגיעו טכנולוגיות חדשות, ישר נעברת אותן. בעצם הטלטייפ והטלפרינטר היו מכשירים שהיו עושים קוד מורס באופן אוטומטי. כלומר, האדם היה יושב ומקליד במקלדת הרגילה של מכונת כתיבה, והמכונה הייתה מייצרת בעצמה, בקופסא השחורה של המכונה, מייצרת בעצמה את הקוד. זה היה נשלח לטלטייפ או טלפרינטר אחרים, ושם היה יוצא פלט, שוב בשפה אנושית. כלומר, שפת המכונה מתרחשת כבר בין המכונות לבין עצמן, ואילו בני אדם חווים את הסימולציה של השפה הרגילה. ואכן, לבריטים כבר לא אכפת שיכתבו באותיות עבריות, כי מה שקורה בתוך המכונה זה גם ככה שפת הקוד. לא צריך לחנך אף אחד, ללמד אף אחד את הקוד של השפה המוזרה העברית הזאת. הם לא מסתבכים גם עם הערבים ככה, כי אפשר גם לעשות זה בערבית

ואז אנחנו רואים איך מכשיר כאילו פותר את הפתרונות הפוליטיים, שהיו ממש חומר נפץ במשך 20-30 השנה שקדמו לכך. ויש כאן שוב שני רגעי תפנית. עליית הטלגרף וכניסתו לארץ יוצרת סיטואציה, יוצרת בעיה, מאבק, שנפתר גם כן עם טכנולוגיה, טכנולוגיה אחרת. ואז נוצרת בעיה חדשה, כי כשהבריטים עוזבים את הארץ, העברית הופכת להיות השפה העיקרית. אבל אז מה קורה כשרוצים לשלוח טלגרמות לחו”ל? אי אפשר לעשות את זה על אותה מכונה, כי זה בעיה של זיכרון, והבעיה מתחילה מחדש. וגם אנחנו צריכים לזכור, הרבה עולים חדשים נמצאים בסוף שנות הארבעים, תחילת שנות החמישים, שעברית היא לא שפת אימם, וגם כמובן התושבים הערביים של מדינת ישראל הצעירה, שגם כן עברית היא לא השפה העיקרית מבחינתם. זאת אומרת, שתמיד כשנדמה לנו שכאילו נפתר הסיפור, זהו, זבנג וגמרנו, זה לא קורה

הטלטייפ והטלפרינטר בעצם היו מכונות קוד אוטומטיות ראשונות, שכמובן אנחנו רואים את הקשר למחשבים שבאו לאחר מכן. כשיש סוס שחור, והוא תנועת הליטון של העברית. היו למעלה ממאה שנים של אנשים שטענו – וביניהם איתמר בן אבי, הבלשן עוזי אורנן, אחיו האמן והמשורר יונתן רטוש, ועוד אחרים ורבים – בעצם טענו, עשינו כבר כל כך הרבה שינויים לעברית, בואו נעשה עוד שינוי אחד, ונתחיל לכתוב אותה באותיות לטיניות. כמו שהטורקים עשו, מה שעשו באזורים מסוימים בסין, ובעוד מקומות. הליטון, בין השאר, הם אומרים, זה כל כך יקל את העבודה עם המדיה, עם מכונות כמו מחשבים, זה יפתור את כל הבעיות של ייצוג העברית. אנשים לא יצטרכו לכתוב אחד לשני אימיילים באנגלית – לדוגמה, אומר עוזי אורנן עולם בשנות התשעים – הם לא יתעצבנו על המחשב כל פעם שהוא עושה ג’יבריש. כן, שוב, הדור של האסקי, זה כבר דברים שנשכחו, אני חושב

אז יש לנו פה שוב נרטיב שהוא סיפור של שלושה סיפורים, בעצם. אחד, הסיפור של המכונה, השני זה הסיפור של העברית במכונה. הסיפור השלישי, זה של ניסיונות הליטון של העברית במכונה. אז אולי בעצם המשך של הסיפור של המכונה, הוא ארוך יותר מאשר המשך, כפי שאנחנו חושבים עליו בנרטיב הרגיל של העברית. ואולי בכלל לא צריך לדבר על תחייה – שזה משהו שכמובן המחקר של העברית דן בו הרבה – אלא אולי על מודרניזציה, או מדיאיזציה, האופן שבו העברית עוברת דרך המדיה. הסיפור של המדיה הוא סיפור אחר, הוא סיפור אלטרנטיבי, ואנחנו יכולים ללמוד ממנו ולהאיר דרכו שאלות, שנטינו פחות להסתכל עליהן

---

כרמל: קיטלר נפטר רק ב2011, אז הוא הספיק לחשוב ולכתוב על אינפורמציה ואלגוריתמים לא מעט. מדיה היו פעם רק ערוצים, אבל מאז המחשב, הם מסוגלים גם לעבד את מה שזורם בתוכם, בעזרת אלגוריתמים, וקיטלר ראה בזה גיים צ’יינג’ר. האוטומציה המתמדת מוציאה את האדם בהדרגה מתוך הטכנולוגיה, וקיטלר הבחין כבר לפני למעלה מעשור, שמתרחש ניתוח שיח אוטומטי, בלתי נראה, ובלתי נהיר לאדם. מדע האינפורמציה הטריד מאד את קיטלר. הוא ראה במחשוב הדיגיטלי את קץ ההיסטוריה של המדיה, כי כשכל המדיה הקודמים עוברים דיגיטציה, המדיום היחיד שבעצם קיים היום הוא תוכנה. ובחיפוש שלו אחר אונטולוגיה חומרית, הוא הכריז כבר ב1997 שבעצם אין דבר כזה תוכנה, שזה רק ייצוג סימבולי שמסתיר את החומרה. אבל הוא התחיל לחשוב איך תוכנה מעצבת סובייקטים, כשמשתמשי קצה מחליפים את הקוראים והקהלים של המאות הקודמות, אבל החומרה שמתחת היא זאת שמעצבת ומאפשרת בעצם את התוכנה הזאת. המורשת החשובה שהוא הותיר לנו זה, שאם אנחנו באמת רוצים לחקור תרבות בעידן התוכנה, אנחנו צריכים לדבר שפת קוד ובעצם לדעת מתמטיקה, או לפחות הלוגיקה שלה

בשלב מסוים בדוקטורט שלו, עידו רמתי החל להתעניין בשאלות שקשורות לאלגוריתמים ושפה, וכדי לדבר אולי על מה שקורה בעולמות הג’יפיטי ולמידת המכונה היום, אילו שכבות ארכאולוגיות בעצם אנחנו צריכים לחשוף? עידו לקח את הדוגמא של גוגל טרנסלייט ותרגום מכונה

כשאנחנו מדברים על גוגל טרנסלייט, יש שם שאלה, מה המשמעות של זה שגורם לא אנושי נכנס לעסק שהאנושיות בו היא קריטית? וכשאנחנו חושבים על תרגום, בעצם תרגום היא קטגוריה שהולכת איתנו עד למיתוסים המוקדמים ביותר של האנושות. וכמובן, סיפור מגדל בבל הוא אחד כזה. והמתרגם בתור מי שנמצא בין שתי תרבויות, והתרגום בתור מה שאמור ללכת כל הזמן בין שתי תרבויות, ושהוא תמיד כושל, כי אף פעם אני לא יכול לתרגם באופן מושלם. אז מה קורה שפתאום מגיע הגורם הזה, שאנחנו נוטים לייחס לו יכולות מושלמות, אובייקטיביות, לתוך הסיפור? וזה קורה בסוף שנות הארבעים, בתחום של תרגום מכונה

בעצם אמרנו אוקיי, אז יש לנו את גוגל טרנסלייט, אבל מה הביא אותנו לגוגל טרנסלייט? יש לי רגע נתון בהיסטוריה ואני רוצה להבין איך הגעתי אליו. תפיסת ארכאולוגיית מדיה קצת כובלת אותי, כי ארכאולוגיית מדיה בדרך כלל מתמקדת ברגע אחד נתון בהיסטוריה, איך הוא מפץ גדול, איך הוא קרע בהיסטוריה, איך מה שהיה לפניו ומה שהיה אחריו לא נראים אותו דבר. ולכן היא גם מרשה לעצמה להיות קצת א-פוליטית, במובן הצר של המילה, או להיות א-לוקאלית, לנסות לשאוף לאיזה סוג של אוניברסליות. באה גנאולוגיית מדיה – וכאן אנחנו מדברים על ההבדלים בין פוקו המוקדם לפוקו המאוחר, או יישומים של פוקו המוקדם, שמדבר על ארכיאולוגיה של הידע, לפוקו המאוחר, שמדבר על גנאולוגיה של הידע

והתפיסה הגנאולוגית אומרת, נכון, יש קרעים בזמן. הזמן הוא לא נרטיב אחד רציף, כפי שהיינו אולי רוצים לתפוס ולחשוב, אלא יש רגעים, רגעי תפנית. אבל כדי להבין את רגעי התפנית האלה, אני חייבת לזוז בין הרגעים האלה ולתאר את מה שקורה ביניהם. אז אני מתמקדת בתור חוקרת או בתור חוקר, ברגעים, ברגעי התפנית, אבל גם מתארים את מה שקורה ביניהם. את איך מערכי כוחות משפיעים על אותם רגעי תפנית ורגעי מעבר. ובעיניי זו באמת אחת הא פרספקטיבות היותר שלמות למחקר היסטורי, שעדיין מסרב להיות רק אנושי, אלא גם לחשוב על המכונה, ולחשוב על האדם והמכונה והיחסים ביניהם בתור רשת, קצת תפיסה לטוריאנית כזאת של תיאוריית שחקן-רשת. ואנחנו ביקשנו להראות את הסיפור של עליית המכונה לתוך התחום, או השתלבות המכונה בתוך התחום, שהביאה אותנו לאיפה שאנחנו נמצאים היום

עידו כתב על זה מאמר, שסיפר את הסיפור של תרגום המכונה, לפי הלוגיקות השונות ששלטו בתחום, כמו תרגום סטטיסטי, או שיתוף פעולה בין אלגוריתמים למשתמשים

וחלק מהסיפור הזה באמת הוא גם התפיסה של המכונה בתור מסייעת ליחסי אויב, למסייעת ליחסים כלכליים, למשתלטת על כל השיח. ואני חושב שבאיזשהו מקום היום, הרבה אנחנו לא יודעים שהמכונה מבצעת את התרגום עבורנו, אתרים שלמים שהתרגום מתבצע ברקע

הוא קינח ב2016, כשגוגל עברו למודל של רשת נוירונים, מה שהוביל גם לזניחה של האנגלית כשפת הבסיס של התרגום, והתחילו לשאוב בעצם בו זמנית מהרבה שפות, מעין מגדל בבל הפוך שכזה

גם כאן הסיפור של המכונה הוא סיפור אלטרנטיבי. אני חושב ששתי פרספקטיבות, כשאנחנו לוקחים אותם ביחד, אנחנו מקבלים סיפור שהוא שלם יותר

היום אנחנו בעידן שהתזה של קיטלר כבר לא נשמעת רדיקלית, ואנחנו מוכנים לא רק לספר את הסיפור של המכונה, אלא אפילו לראות בה זולת

מאז ומעולם היינו פוסט הומניסטים, נכון? זאת אומרת, תמיד הסיפור שלנו הוא סיפור של מכונה. וברנרד סטיגלר דיבר על זה, שבעצם אין אדם לפני הכלים של האדם. רק מרגע שהכלים נוצרו, אנחנו נגדיר את עצמנו בתור בני אדם. לפני זה אנחנו קדם-אדם. אדם כחיה חושבת, כותבת, מציירת, מדברת, נוצרת רק מרגע שיש כלים. זה לא קדימות, אלא דברים שמתרחשים במקביל. אנחנו נוטים לחשוב על פוליטיקת הזהויות ככה, והאדם הוא כזה, ובעצם כל זה לא משנה, או זה משנה רק מאיזושהי מדרגה מאוד משנית. הסיפור של האדם והמכונה, מבחינתי (וזה לגמרי משהו שהוא אישי שלי), הוא הסיפור האמיתי. יחסי אדם ומכונה הם מה שנותן את המסגרת, ואז כל שאר הדברים כבר, הם שאלות שעולות מתוך

אבל אחרי נבירה ארכיאולוגית בטכנולוגיות, עידו חזר דווקא למדיה של הגוף, לאחרונה, וספציפית לאצבעות שלנו

כי אם מאז ומעולם היינו פוסט אנושיים, אז גם הדברים שאנחנו עושים היום, אפשר למצוא את השורשים שלהם אי אז בקופי האדם. במחקר על ההקלדה האגודלית, זו פרספקטיבה ארוכה מאוד שניסיתי לחשוב עליה. יש משהו באגודל שהוא האצבע של הטכנולוגיה, כי בלי האגודל קופים לא יכולים לתפוס, נכון? הרגע הזה שבו אנחנו יכולים להחזיק דברים, הוא הרגע שבו אנחנו גם יכולים לייצר מהם כלים. בשונה מאצבע האינדקס, שהיא האצבע  המדויקת יותר, האצבע שרוצה להראות דברים, זו אולי האצבע של השפה, שמראה לכיוון מסוים, האצבע הדאיקטית

אבל אם את האגודל נטו לזלזל בה, בתור האצבע שתומכת – נגיד במכונת כתיבה, האצבע שמונחת על מקש הרווח, ואנחנו לא נטרח בהקלדה עיוורת להוריד את האצבעות האחרות כדי להכות במקש הרווח. אפילו יש איזושהי אטימולוגיה עממית, שנוטה לראות בת’אמב (אגודל באנגלית) כאילו זה מגיע מדאמב (טיפש באנגלית). זה לא נכון, זה לא מגיע משם. אבל דווקא בעממיות שלה היא חושפת משהו על החשיבה האנושית אודות האגודל. כאילו זה האצבע החזקה, ולא הכי חכמה. ובעצם לראשונה בהיסטוריה אנחנו נדרשים להפוך אותה גם לאצבע החכמה, לאצבע שמקלידה, לאצבע שמבצעת את הפעולה העיקרית של התקשורת היום יומית, או לפחות התקשורת היומיומית בכתיבה דרך הסמארטפונים

אז מה קורה בשיפט הזה? מהר מאוד הבנתי שהסיפור הוא לא רק הסיפור של האגודל, אלא הסיפור בכלל של האצבעות, ומה קורה כששוב, יש איזשהו מעבר טכנולוגי. ברגע הזה שבו עברנו מכתיבה ביד, בעט, שמאוד דורשת אחיזה נכונה של העט, לכתיבה שדורשת אחיזה נכונה של מכונת הכתיבה ושל המקלדת, ובעצם דורשת הפעלה של עשר אצבעות בכתיבה, והסטה של העין (זה כתיבה עיוורת), ורגע שבו פתאום שוב זה מתהפך, ואגודלים הופכים להיות האצבעות העיקריות. אז הנה נכנס כאן הגוף לשאלות של שפה, והמחקר הזה על הקלדה באגודלים, בעצם מאפשר לי גם להסתכל על תופעה מאוד קטנה, מאוד נקודתית, כאילו רגע פיצפון וקטנטן בהיסטוריה האנושית, אבל בעצם שהוא רגע עצום. והוא רגע שיש לו שורשים מאוד עתיקים, והוא רגע גם שהוא תוצר של למעלה מ150 שנה של שינוי, ולא רק של עליית הסמארטפונים, אלא שיש בו משהו עמוק יותר ועקרוני יותר, על התפיסה של מי אנחנו, איך אנחנו מתקשרים זה עם זו, ומה זה עושה לשפה שלנו

כי, בין השאר, טעויות ההקלדה שלנו, וההעדפה שלנו לסימנים בודדים כמו סמיילי, אימוג’יז בכלל, או גיפים – הרבה יותר קל לבחור אותם בהקשה של אצבע אחת, מאשר להתחיל להקיש עכשיו מילה שלמה. והאוטו-קורקט שמסייע לנו לבחור את המילים הנכונות – כל אלה יוצרים סביבה חדשה, תקשורתית, טקסטואלית, שלאגודל יש בה מקום מאוד חשוב. עכשיו שוב, אני לא אומר “האגודל יצרה את…” או “המכשיר הסלולרי יצר את התנאים שבהם הדברים קורים”, אלא יש כאן מערך כוחות מאוד עדין ומאד מעניין, של גוף-שפה-טכנולוגיה, שלא נוצר יש מאין, אלא יש לו היסטוריה ארוכה יותר, ואלה השאלות שאני מתעניין בהן. אני חושב שהמסקנה היא, שהיחסים בין שפה, גוף, טכנולוגיה, חברה, תרבות, כל הגורמים האלה, הם כל הזמן דינמיים, הם כל הזמן משתנים. הם לא “התשובה נמצאת ב-” מקום מסוים, אלא זה מערכת יחסים מאוד מורכבת, ולכן היא כל כך מעניינת

---

בפרק הזה, ניצלנו את ההזדמנות, עם המחקרים של עידו רמתי, לחשוף אתכם ואתכן לפילוסופיה המטריאלית החדשה של קיטלר, מה שהוליד את שתי הגישות החדשות לחקר היסטוריה של המדיה: ארכאולוגיית מדיה, וגנאולוגיית מדיה, וגם החיבור המרתק שיצרו לימודי המדיה הגרמניים בין מקלוהן והיסטוריית המדיה הקנדית, לפוקו והתיאוריה הצרפתית. זה איפשר לנו להציע נרטיבים תרבותיים אלטרנטיביים מנקודת המבט של המדיה והמכונה, אבל אם אנחנו הולכים עד הסוף עם קיטלר, יש לכל זה משמעות פוסט אנושית רדיקלית, שהיטיב לתרגם אותה דרור ק’ לוי, מתוך ראיון של קיטלר למגזין אקדמי

אם גוף האדם ימשיך להתקיים, יש לראותו, יחד עם עצם רעיון ה”אדם”, כאֶפקט של הטכנולוגיה יותר מאשר כסוכן של כוח העומד בפני עצמו. מכאן שהאדם אינו אלא מה שמסוגלת המדיה לאחסן ולהעביר הלאה; מה שנחשב לעיקר הוא לא ה”מה”, התוכן שבו מטעינה אותנו המדיה, אלא ה”איך”: המעגלים האלקטרוניים שלה, ההליכים הסכמטיים שבאמצעותם היא מַבנה את כל הניתן לתפיסה. המדיה מגדירה את תנאי השיח; היא מכונת כתיבה המשתמשת בסובייקט כדי לחרות את עצמה… עלינו לחדול מ”ראיית הכוח כפונקציה של מה שמכונה ה’חברה’, ולנסות להבנות את הסוציולוגיה מן הארכיטקטורה של השבב”

מתורגם אצל דרור ק’ לוי, 2014 Gane, 2005, p.38

עד כאן להפעם. לפני כמה פרקים הבטחתי לכםן סדרת פרקים על טכנולוגיה ודת, אבל אחרי הינדואיזם, נפתחה לנו ככה במאמר מוסגר, סדרה שקשורה לשפה וחומר, ואנחנו ניתן במסגרתה עוד שני פרקים, לפני שנחזור בהדרגה לנושאים רוחניים יותר. להשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

דרור ק’ לוי (אוגוסט, 2014). המטריאליזם החדש: על שיח הבזות ושירת האלגוריתם. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית. גיליון 1 מעבר לאובייקט

Ernst, W. (2012). Digital memory and the archive (Vol. 39). U of Minnesota Press.‏

Gane, N. (2005). Radical Post-Humanism: Friedrich Kittler and the Primacy of Technology. Theory, Culture & Society, 22, 3, 25-41.

Kittler, F. A. (1990). Discourse Networks, 1800/1900. Stanford University Press.‏

Kittler, F. (1999). Gramophone, Film, Typewriter. Trans. G. Winthrop-Young & M. Wutz, Stanford, CA: Stanford University Press.

Parikka, J. (2013). What is media archaeology?. John Wiley & Sons.‏

Ramati, I., & Pinchevski, A. (2018). Uniform multilingualism: A media genealogy of Google Translate. New Media & Society, 20(7), 2550-2565.

Ramati, I. (2019). The Orientalized Phonograph: The Mechanical Recording of Oral Jewish Tradition. Cultural Critique, 102, 61-89.‏

Ramati, I. (2022). Aleph-bet, dits-and-dahs, zeros and ones: representing Hebrew in character code. Internet Histories, 6(3), 280-297.‏

‏Ramati, I. (2023). Thumbs up and down: The cultural technique of thumb-typing. Convergence, 29(1), 152-168.‏

Siegert, B. (2015). Cultural techniques: Grids, filters, doors, and other articulations of the real. Fordham Univ Press.

‏Sterne, J. (2003). The audible past: Cultural origins of sound reproduction. Duke University Press.‏