להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אנחנו מנהלים קשרים היום עם הרבה יותר אנשים מכל דור שקדם לנו בהיסטוריה. האם “לאנפרנד” זה כמו להיפרד, או להחליף ערוץ בטלוויזיה?י
בפרק הזה נדבר על מה שמאפיין את המדיה החברתית כזירת קשרים פוסט אנושית. על שלל האפשרויות החדשות שהיא פותחת בפנינו, לטוב ולרע, כמו שיתוף, אנפרנד, ריסטריקט ועוד, ועל המשמעויות שלהן. האורח שלי הוא
פרופסור ניקולס ג’ון מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים
ניק מכהן גם כיו”ר איגוד חוקרי וחוקרות האינטרנט העולמי, והוא סוציולוג בהכשרתו. השיחה אתו הוקלטה באולפן הפודקאסטים של ספרית בית אריאלה בת”א
עוד כשהיה בחוג לסוציולוגיה באונ’ העברית, ניק כתב את הדוקטורט שלו על ההתחברות של ישראל לאינטרנט. ובעונה הקודמת של “דינוזאוריות רשת” יש לנו פרק אתו על זה, פרק 4 בעונה 2, מאד ממליצה לשמוע. אם כבר הזכרנו את “דינוזאוריות רשת“, אנחנו עולות בשבוע הבא ממש, עם עונה שלישית חדשה ומושקעת ביותר, שעשויה מפרקים נרטיביים, קצביים, ועתירי דמויות מפתיעות, שיספרו בכל פרק את סיפורו של אתר מיתולוגי אחד; כמו “שיר אחד”, רק על אתר. אז זה הזמן לעשות לנו עוקב באפליקציית ההסכתים החביבה עליך. את השיחה הזו עם ניק, אנחנו נתחילים מהספר שכתב ב2016, עידן השיתוף
שרינג באנגלית. בעברית יש לשתף, לחלוק, לחלק, המילה עובדת אחרת בעברית. אני יום אחד שמתי לב שעל כפתור בפייסבוק היה כתוב “שייר” (שתף). ואני חשבתי בצורה הכי תמימה, הו, זה מעניין, כי בדרך כלל כשאני משתף(חולק) במשהו, נשאר לי פחות ממנו. אבל כשאני משתף משהו בפייסבוק זה לא נכון. יש אפילו יותר ממשהו! אז אם אני לא נשאר עם פחות, יש ערך לשיתוף? הרי מלמדים ילדים שהם צריכים להתחלק בצעצועים שלהם, יש פה איזשהו ממד של הקרבה, שכבר אין לי משהו שהיה לי. וזה היה ברור שזה לא המקרה במדיה החברתיים. ואז כמובן הבנתי שיש גם משמעות תקשורתית, של שיתוף ברגשותנו, במיוחד עם אנשים שהם קרובים לנו. אז אני חשבתי שאולי יש גם בזה משהו, בעידוד, שלא לומר הציווי, לשתף במדיה חברתיים. שאתם צריכים לתקשר את עצמכם בצורה כנה ואותנטית
במקביל, הייתה עלייה של משהו שכיום לא כל כך מכנים אותה ככה, אבל אז דיברו על “כלכלת השיתוף”, וכאן החברות הבולטות היו אייר.בי.אנ.בי (היום אנחנו לא חושבים עליה ככה, כמובן), וגם אובר פעם הייתה נחשבת חברה בתוך כלכלת השיתוף. המילה והרעיון של שיתוף היו ממש מרכזיים בשיח הדיגיטלי, ולא רק הדיגיטלי. ולכן קראתי לספר שלי “עידן השיתוף”, שזה קצת יומרני וגדול. אז בספר אני ניסיתי להראות, שהמשמעויות השונות של שיתוף, מתאחדות איכשהו ביחד באיזה רגע, כל המשמעויות הללו בבת אחת. זה גם דיגיטלי, זה גם בין אישי, זה גם מסמל ערכים של הדדיות ופתיחות וכנות, זה גם לדבר על איך אנחנו צריכים לנהל את המשאבים המוגבלים שיש בעולם, וזה גם מדבר על אופן ההשתתפות שלנו במרחבים דיגיטליים
כרמל: יש את העבודה של תמר כתריאל על “כיבודים” בשנות ה-80. “בכיבודים” הזה – מישהו קונה מנה פלאפל או שקית של במבה, ואז יש נורמות חברתיות – למי נותנים, כמה ביסים מותר לקחת, חברים טובים לוקחים קודם, ויש נורמה כזאת שחייבים להשאיר חצי למי שקנה. ובעצם שיתוף מסדיר יחסים חברתיים. והשינוי שאתה הצבעת עליו כשזה עבר לעולם לא חומרי, כי עכשיו שיתוף זה אומר, לאפשר למישהו שיהיה לו גם את מה שיש לי, מבלי שאני מפסידה. יש הקרבה למען החברות? אני יכולה באינטרנט לעשות שיתוף עם זרים מוחלטים, שאין בינינו יחסי חברות בכלל, כי אני פותחת את המחשב, ומישהו מוריד ממני את מה שיש לי במחשב. האיכות שלי לא יורדת, הקובץ לא נעלם ממני, מה אכפת לי? אז פתאום יש כאילו עידן של שיתוף, כולם מדברים על שיתוף, אבל השיתוף מפסיק להסדיר יחסים חברתיים. זה דבר שאתה הדגשת, שמאוד תפס אותי
ניק: יש גם כללים לאיך לשתף באינטרנט. הרי יש המושג אובר-שרינג (שיתוף ייתר), שמישהו מספר לנו קצת יותר מדי; ואם לא מוצאים שום דבר על בן אדם באינטרנט, זה חשוד. לכן אולי זה באמת ציווי לשתף. אני חושב שמה שאני מצביע עליו, זה השתלבות של כמה שדות סמנטיים של המילה שיתוף. ומהמאה ה-19, משתמשים במילה כדי להתייחס לסוג של דיבור, שגם על זה כתריאל כותבת, על סוגים של דיבור. דוגרי, למשל, זה סוג של דיבור. אז לשתף זה גם סוג של דיבור, שהוא מבפנים, והוא כן. יש קשר בין זה שזה סוג של דיבור, לבין הממד החלוקתי של כיבודים. ואנחנו יכולים לראות את זה, למשל, במושגים כמו באנגלית
A problem shared is a problem halved
הרעיון הוא שאם אני משתף איתך איזושהי בעיה שיש לי, זה מקל עליי. לבעיה יש איזו ממשות, ואני חותך. שזה המשמעות המקורית של לחלוק. אז אני חותך, ואת לוקחת חצי, ואני נשאר עם חצי, ועכשיו קל לי יותר על הגב. אז כאן היה מעבר מהגשמי הזה, בעיה כמשהו שאפשר לחתוך לחצי ולחלוק, למשמעות התקשורתית של המילה
כרמל: כי ברשתות חברתיות עדיין יש קשר בין דיבור לפעולה, אבל זאת לא הפעולה החלוקתית. יש מחקר של תמרה פייטון על “לייק”, שאומרת שלייק היה דיבור, אהבתי. אבל פתאום לייק באינטרנט הוא פעולה, והוא פעולה שהמשמעויות שלה הן לא בהכרח “אהבתי”. יש לה משמעות של תמיכה, יש לה משמעות של “קראתי”, יש לה משמעות של עשיתי את זה בגלל לחץ חברתי, יש לה משמעות אפילו, לפני שהייתה דרך לשמור פוסטים בפייסבוק, אנשים היו עושים לייק כדי לחזור לזה אחר כך, כי היה יותר קל למצוא את הדברים שאהבת, אז זה היה בכלל אירכוב
והיא ממש טענה שזו “קופסא שחורה סמיוטית”, אבל יותר מכל, זה הפך מרגש לפעולה. וזאת פעולה שיש בה עמדה, הבעת זהות, כי היא יוצרת מידע לשוני. ניק עשה לייק לכך וככה, וכולם רואים את זה, וזה אומר משהו עליי, וזה יוצר קשר בין הבעת עמדה לאיזשהו סטטוס חברתי, והדיבור משתנה לפעולה. ואני חושבת שגם לשיתוף, אתה הראית שקורה דבר כזה, שפתאום שיתוף זה לא רק דיבור. שיתוף מיקום כאילו, אמרתי איפה אני, זה כבר נחשב לאיזושהי פעולה של שיתוף. אז זה הופך לפעולה, אבל לא פעולה חלוקתית, ולא פעולה שבהכרח מסדירה יחסים חברתיים
ניק: נכון. ואם כן יש ממד חלוקתי, זה בהקשר של כלכלה אחרת, של כלכלה דיגיטלית, שאפשר לשעתק, להעתיק וכן הלאה. והאם זה לא מסדיר יחסים? במובן מסוים, כל מה שאנחנו עושים באינטרנט, סוג של מסדיר יחסים חברתיים. לא יודע, אני קצת בשביל הכיף לוקח פשוט עמדה הפוכה
כרמל: ואולי זה באמת קשרים חלשים יותר דרך הפעולות הללו, מאשר הקשר החלוקתי הפיזי
ניק: כן, ויש איזה דיסוננס. אני חושב שזה חלק של השינוי שעברה המילה שיתוף בשלושים השנים האחרונות. שאנחנו משתפים דברים בפייסבוק, או באינסטגרם, וזה לא עם אנשים שהם קרובים, וזה לא בהכרח משהו אינטימי. ובשנים האחרונות אנחנו רואים נטישה של המילה שיתוף על ידי הפלטפורמות, כנראה כי היא כבר לא עושה את העבודה התרבותית שהיא עשתה. תשתף את מה שבראש שלך עם האנשים הכי קרובים לך, ככה הם דיברו על עצמם בפייסבוק, וככה הרבה חברות דיברו על עצמם. והם שאבו מהפתגם
sharing is caring
כולם השתמשו במילה הזאת כדי לקדם את עצמם, וגם להגיד לנו מה אנחנו אמורים לעשות פה, איך אנחנו אמורים להרגיש עם מה שאנחנו עושים פה, אינטימיים, אותנטיים, ניצור קשרים חזקים, משמעותיים. דגמתי את עמודי השער של כ-40 פלטפורמות, 40 שירותים שונים של מדיה חברתיים, בין 2000 ל-2010. ולאחרונה חזרתי על המחקר בין 2010 ל-2020, ומה שמצאתי זה שבאמת המילה נזנחה, היא ברקע
?כרמל: מה החליף אותה
ניק: לא בדקתי באופן שיטתי, אבל אני חושב ש”בטא את עצמך”. זה לא דורש הדדיות. כאילו, לכל אחד יש משהו לומר, וזה הרבה פחות מדבר על קשרים, ובטח לא על קשרים אינטימיים. כלומר, הם הבינו שהמדיה החברתיים הם מרחב של ידוענים ומשפיענים, של קידום עצמי. אף אחד לא חושב שמה שהם רואים באינסטגרם זה אמיתי. כל הילדות משתמשות בפילטרים, וזה לגמרי בסדר. וגם אחרי שכלכלת השיתוף, זה ברור שזה כלכלה קפיטליסטית לכל דבר. אז בתוך זה, להמשיך ולדבר על שיתוף, זה לא עובד
כרמל: אז הנה, קוראים לזה מדיה חברתית, אבל זה כבר לא כל כך חברתי
ניק עושה לי פרצוף כשאני אומרת אמירות נחרצות כאלה, אבל הכתובת הייתה על הקיר מבחינתי. ב2002 קראתי ספרון מצוין של מבקר התרבות הבריטי ג’ורג’ מאיירסון, ששמו “היידיגר, האברמס, והטלפון הנייד”. מאיירסון עשה ניתוח שיח ביקורתי לפרסומות של חברות הסלולר הראשונות (נוקיה, אריקסון), והוא הראה בצורה מאלפת איך הן מגדירות את מושג התקשורת מחדש, לתקשורת שלא קורית בכלל בין אנשים, אלא בין אמצעי התקשורת לבין עצמם. לפי הרטוריקה של הפרסומות, המדיה בעצם מזמינה אותנו רק להתחבר אליה, ולתקשר איתה. לא לעצמנו או לאחרים דרכה
חזרתי לספרון הזה לאחרונה, כדי להראות שהאתוס הזה עדיין נמצא כאן, וממש השבוע נתקלתי בפרסומת ביוטיוב לאיזשהו מכשיר בייתי, שמבקש באופן ישיר לחסוך לי אינטראקציה מעיקה עם בני אדם, ולהציע לי לעשות הכל בעצמי בקלות בבית. אז אכישהו זה לא מפתיע אותי שרשתות חברתיות לא נועדו לחברתיות, ועכשיו כשאתוס השיתוף כבר לא משרת אותן, הפלטפורמות קוברות אותו. וגם ניק, למרות הפרצוף שהוא עושה לי, מצא את עצמו בשלב הבא, חוקר דווקא ניתוקי חברויות ברשתות
ניק: מצד אחד אני כתבתי הרבה על שיתוף, ומהצד השני אני חוקר ניתוקיות. אולי הם שני צדדים של אותה מטבע. אני חושב שמה שמעניין אותי, זה הניהול של קשרים בין אישיים באמצעות טכנולוגיות תקשורת, כי יש איזה הבנייה של איך הקשר המקוון אמור להיות. המחקר הזה, הוא התחיל במלחמה שהייתה לנו ב-2014 עם החמאס בעזה
זה המקום לומר שהפרק הוקלט בקיץ שעבר, לפני השביעי לאוקטובר 2023, אבל מתכתב יפה עם ההווה, לדעתי
זה היה קיץ מאוד קשה, והיו לנו אזעקות כמעט יומיות. לא הייתי מרוכז בעבודה, הייתי בחדשות ובפייסבוק. ויום אחד זוגתי הפנתה את תשומת ליבי לכתבה שהייתה בהארץ, על איזה גל של ביטולי חברות ששוטף את הברנז’ה. כולם מאנפרנדים אנשים עם דעות שונות. זה נשמע מעניין. קודם כל, האומנם, זה נכון? ואם כן, יש לזה השלכות על איך שאנחנו מבינים את המדיה החברתיים. דבר ראשון שעשיתי זה היה, לפנות לשניים שלושה אנשים שעבדו ביחידת המחקר בפייסבוק באותו זמן, ואמרתי בבקשה אם אתם יכולים להגיד לי, באופן אגרגטיבי לגמרי, כמה ביטולי חברות היו בחודש האחרון, בין משתמשי פייסבוק ישראלים. אני משער שבלי הרבה מאוד עבודה אפשר להפיק נתונים שכאלה, ופייסבוק לא… אנחנו לא נגיד לך. אבל אני עשיתי סקר, ובאמת היה סוג של גל, והם לא עשו את זה בעבר
מצאנו שמשהו כמו שישית ממשתמשי פייסבוק יהודים ישראלים, במהלך המלחמה ב-2014, ביטלו חברות, או הפסיקו לעקוב אחרי מישהו בפייסבוק. אז אמרנו, זה הרבה? זה לא הרבה? מה אנחנו יודעים על התופעה בעולם? מסתבר שאף אחד לא שאל, לא היה עם מה להשוות. לא הרבה זמן אחרי שפרסמנו את המאמר שלנו, יצא מאמר מקולומביה, וגם מהונג קונג, ושם השיעורים היו דומים. וכי אני חוקר איכותני, אני בכל זאת רציתי לראיין אנשים ולדבר איתם, ולשמוע סיפורים, אז גם את זה עשינו. כל פעם זה היה עם שותפה שונה, האמת. המחקר הראשון עם פרופסור שירה דביר-גבירצמן, השני עם דוקטור נועם גל, ועוד אחד אחרון עם דוקטור עיישה אגבריה, שהייתה דוקטורנטית שלי
מצאנו שמשתמשים צעירים יותר נוטים לאנפרנד יותר אנשים. ככל שיש לך יותר חברים אתה נוטה לאנפרנד יותר. אולי זה גם לא מפתיע, כי יותר חברים זה יותר קשרים חלשים, ואנשים נוטים לאנפרנד קשרים חלשים. מה שכן היה מעניין אז לגלות זה, שדווקא הפרופיל של מי שהסיכוי הכי גדול שהוא יאנפרנד, הם האנשים שאנחנו הכי פחות רוצים שהם יאנפרנדו. כי הם אנשים עם עמדות פוליטיות חזקות, עם הרבה חברים, שנחשפים לדעות של אנשים אחרים. כלומר הם חברים עם הצד השני, אז הם סוג של גשר, וכשהם מאנפרנדים, זה לא רק שהם לא יראו עוד, אלא גם החברים שלו, דרכו, פחות יהיו חשופים לעמדות של הצד השני. יש מי שחושב שזה חשוב, יש מי שחושב שזה לא יותר מדי חשוב, להיחשף לדעות של הצד השני
כרמל: אנחנו נוטים לראות רשתות חברתיות בתור “מרחב ציבורי”, המושג הזה של הברמאס. והברמאס עצמו חשש, הוא הביע איזשהו חשש, שרשתות חברתיות לא מתפקדות טוב כמרחב ציבורי, כשהן יוצרות תיבות תהודה. מצד שני, פעולה של אנפרנדינג, בעיני היא גם אמירה, אם אנחנו כבר מדברים על דיבור, כי זה דיבור. כי אם אני לא רוצה לראות יותר, אני יכולה לעשות את זה בשקט, אנפולואו. לעשות אנפרנד, זה אני רוצה שהוא ידע, וזאת אמירה, וזה סגנון אישי, וזה עניין של זהות. וזה שוב מחזיר אותנו למקום הזה, שהרשת שלי זה לא באמת מי החברים שלי, אלא מה אני רואה בפיד שלי. למה *אני* נחשפת
ניק: כן, במאמר ראשון עם דביר-גבירצמן, אז באמת זה מה שכתבנו, יצירה של תיבות תהודה. היום אני לא הייתי כותב את זה. הדיבור הזה מוגזם. אם כבר יש תיבות תהודה הן לא באינטרנט, הן בצפייה בטלוויזיה. אנשים שצופים בפוקס ניוז בארצות הברית, צופים רק בפוקס ניוז. גם המחקרים שהראו על תיבות תהודה, התמקדו בעיקר בפלטפורמה אחת, שבעצם זה מגוחך. אני בהרבה מקומות, ואני מקבל מידע מהרבה מקורות. מהמחקר שלי גם שאלנו, כמה אנשים אנפרנדת? וזה נורא מעט, זה בודדים. אז ההשפעה על סביבת המידע של האדם כתוצאה מביטולי חברות, לא באמת מאוד גדולה. מה שמחזק את מה שאמרת אחר כך, זה חלק של הזהות. אבל פה אנחנו יודעים מראיונות, שזה לא ממש אקט הצהרתי. הם לא יודעים, ולא אכפת להם, אם הצד השני שם לב. זה יותר קשור למושגים כמו ניקיון
כרמל: ניקוי רעלים דיגיטלי, כן, אני מנקה את זה לעצמי, את הסביבה שלי
ניק: את מייצרת לעצמך מרחב בטוח. את חייבת להיחשף לאנשים שמאחלים מוות לקבוצה אתנית כזאת או אחרת?י
כרמל: לפי אידאל המרחב הציבורי כאילו כן, אבל ויתרנו על האידאל הזה
ניק: אפילו באידאל של המרחב הציבורי יש אמירות שאין להן מקום. ובראיונות שערכתי עם דוקטור נועם גל, ברור שהם מאמינים בחופש הדיבור. ברור שהם מאמינים שחשוב להיחשף למגוון של דעות. אז למה אינפרנדת? כי להגיד “מוות לערבים” זה לא זה לא ביטוי של דעה! אני פה בשביל כיף, עכשיו אני חייב להיות אזרח מצטיין כל הזמן? לא! הפייסבוק זה בשביל חתולים על סקייטבורד, או האינסטגרם זה בשביל להתעדכן באופנה. מי אמר לי, שאני חייב לשמוע את מה שלדודה רעיה יש לומר על הומוסקסואלים?? זה לא מתאים
כרמל: אתה מכיר בטח את “תיאורית החתול החמוד” של איתן צוקרמן. בזמן האביב הערבי, הוא אמר, שבעצם אנשים באים לפייסבוק ולרשתות החברתיות בשביל לראות חתולים חמודים, אבל אז הם רואים גם את העדכונים הפוליטיים, ואז הם נסחפים לפוליטיקה, ומשם מגיעה ההצלחה. ואתה אומר, אנחנו לא חייבים
ניק: כן. אבל כמובן יש בזה מתח, כי יש פה הפרטה של העולם החברתי, כל אחד והתזרים שלו. יש לזה מחיר, אבל אני גם מודע לממדים של בריונות והצקות ברשת, במיוחד לנשים, במיוחד למיעוטים. את זה ראינו במחקר על משתמשי פייסבוק פלסטינים עם אזרחות ישראלית, שהם אחד אחד נחשפו לגזענות ממשתמשים ישראלים יהודים, לפעמים מאנשים שהם חשבו שהם חברים שלהם. לא רוצים להיחשף לזה. מישהו אומר להם שהם חייבים?י
כרמל: על זה כתבה טרי סנפט את המאמר “לשנוא את הברמאס”. כמובן לא את האיש, אבל את הרעיון. והיא באמת דיברה על הדבר הזה, שכאילו “תכתבו לאנשים שמסכימים איתכם”. יש כל כך הרבה בלגן, יש כל כך הרבה פגיעה, וזה בסדר גמור למצוא קבוצות תמיכה, למצוא את המרחבים הבטוחים האלה, ללכת נגד הרעיון ההברמאסי
סונו, כלי האיי האהוב עליי של לא מפסיק להדהים עם עוד שיר שמותאם בדיוק לפרק
ניק: התחלתי לחשוב קצת יותר בגדול, על משמעויות יותר רחבות של סוגים שונים של ניתוקיות באינטרנט. מה שמעניין אותי זה איך אנחנו מנהלים את הקשרים שלנו, המקוונים, בהינתן שאנחנו מנהלים קשרים היום עם הרבה יותר אנשים, מכל דור שקדם לנו בהיסטוריה. אנחנו בקשר עם פשוט מספר פסיכי של אנשים
כרמל: שזה גם איזשהו היבט פוסט אנושי, כי יש לנו את כל הטענות של הפסיכולוגים האבולוציוניים שאנחנו מסוגלים באמת להחזיק…
ניק: כן, מספר הדאנבר-היל
המספר שאנחנו מתייחסים אליו הוא מספר דאנבר של האנתרופולוג רובין דאנבר. מספר תיאורטי, שמייצג את הגבול הקוגניטיבי העליון של כמות האנשים, שעמם יכול אדם לנהל מערכות יחסים. זה מספר שעומד בממוצע על 150 איש. אז כשיש לנו אלפי חברים ברשת חברתית, זה בכלל אפשרי קוגניטיבית? ואם לא, איזה משמעות יש לכל הדבר הזה בעצם
מה שאני עמדתי להגיד זה, שלא אנחנו מנהלים את הקשרים הללו, אבל זה לא מדויק, אנחנו כן מנהלים. המילה לנהל קריטית פה. כי יש פה מסד נתונים, ואנחנו צריכים להחליט מי נמצא בו, מי לא, מי שם אבל השתקנו אותו לחודש, מי בוואטסאפ יכול לראות את הסטטוסים שלי – אלו דברים שאנחנו מנהלים, ומחליטים על התזרימים של המידע – התמונות הללו יגיעו לאנשים הללו, כל הפן הביורוקרטי והרציונלי של הניהול של כל הקשרים. זה לא שיש לאנשים עכשיו מאה חברים הכי טובים, לא. עדיין יש לאנשים אחד, שניים, שלושה חברים הכי טובים. זה לא משהו שמשתנה בשני דורות
אם אנחנו עוצרים רגע לחשוב על המהות של קשר מקוון, אם יש לנו קשר באינסטגרם, לקשר הזה יש ממד מטריאלי מוחשי. במחשב איפשהו כתוב “ניק עוקב אחרי כרמל”. השורה הזאת היא הקשר. עכשיו, עם החברים שלנו אין רישום
?כרמל: רגע, אתה אומר שזאת מחויבות מסוימת? כאילו כמו ככה איזו כתובה
ניק: זה לא מחויבות, אבל הדוגמה של הכתובה היא מעולה. כי כשאני מנסה לחשוב על קשרים חברתיים שהם רשומים, שהקיום שלהם נמצא מחוץ לדיאדה, מחוץ לשני האנשים שהם בקשר, אז נישואים זה באמת הדוגמה היחידה שאני יכול לחשוב עליה. גם להיות חבר של מישהו עם פייסבוק, או לעקוב אחרי מישהו באינסטגרם, זה מהלך ביורוקרטי, טכני, פרוצדורלי. אז מה שיש פה משותף בשני הסוגים הללו של קשרים, שהם בעצם מאוד שונים, זה האופן שבו קשרים כאלה נגמרים. אני יכול לזכור חבר, ילד, מגיל שבע, היינו חברים הכי טובים, ואין לי מושג איפה הוא היום. אמרתי לו, “מעכשיו אתה לא חבר שלי”? לא! לא ככה נגמרות חברויות. הן פשוט מתאדות עם הזמן. אבל נישואים וקשרים מקוונים, לא יכולים להסתיים ככה. אז אם נמאס לי מאישתי, אנחנו צריכים לעבור תהליך ביורוקרטי כדי לנתק את הקשר. אם אני לא רוצה להיות חבר של מישהו בפלטפורמה כלשהי, אני צריך לנקוט בפעולה אקטיבית, אני צריך ללחוץ על כפתור, ואז הקשר מתנתק
אז לכן אני אמרתי שלא אנחנו מנהלים את הקשרים. אנחנו בעצם כן מנהלים את הקשרים, אבל אנחנו מנהלים את הקשרים במרחק, והמחשב עומד ביני לבין האדם השני. התכונה הזאת של קשרים מקוונים היא לא הכרחית. אינסטגרם יכולה להקפיץ לי הודעה, “ניק, לא היה לך כל קשר עם כרמל, אתה בטוח שאתה רוצה עדיין לעקוב אחריה?” היה יכול להיות סוג של “סעיף שקיעה”, אחרי שנה, אם אין מגע בין שני אנשים, אז כנראה שהם לא מעניינים אחד את השני, אז אנחנו ננתק את הקשר. רק לחשוב שהם יכלו לעשות את זה, יש לזה עוצמה. כי אז צריך לשאול למה הם לא עושים את זה? כי קשר שהוא לא פעיל, יש לו פוטנציאל להיות פעיל, זה מושג של קרול היית’ורן ווייטס. אז הוא בכל זאת שווה יותר לחברה מאשר הניתוק של הקשר. לכן הם עושים כל מיני דברים כדי שאנחנו נמשיך להיות בקשר, ושאני לא אנפרנד אותך. לכן אנפולואו
זה גם מחקר שעשיתי לאחרונה, לעקוב אחרי כל הפיצ’רים של ניתוקיות בהרבה פלטפורמות, למשך 20 שנה. אנפולואו ממש תופס פופולריות בקרב הרבה פלטפורמות, כי זה די משיג את מה שאנשים רוצים להשיג הרבה פעמים בביטול חברות, שזה פשוט “אני לא רוצה לראות את זה יותר”. אבל הקשר נשאר, ואפשר להחיות אותו בהמשך. לפעולה של אנפרנדינג יש משמעויות שהן מעבר לתוצאה הפרקטית של הניתוק. יש לזה ממד סימבולי בשביל מי שעושה את זה. כמו שאם את נפרדת ממישהו, ושורפת את התמונה שלכם בחופשה. אתם כבר נפרדתם. אתם לא יותר פרודים כי שרפת תמונה, אבל בשבילך זה סימבולי. אז אני חושב אותו דבר, לאנפרד מישהו זה סימבולי. לא רוצה כל קשר איתך מעכשיו ואילך. אבל הפלטפורמות כל הזמן דוחפות, לצרף את זה, לצרף את זה. הן אף פעם לא אומרות, “הגיע זמן לניקוי אורוות”, אולי אתה רוצה להעיף את כרמל, ואת הזאת ואת הזה? אתם לא ממש בקשר
כרמל: הן לא אומרות אבל הן כן עושות. כי האלגוריתם כן רואה עם מי אתה לא בקשר, והוא מעלים לך אותו בלי להגיד
ניק: נכון, אבל זה עדיין שם. זה שיש בין שני אנשים קשר, זה אומר הרבה. דווקא איתי יש לך קשר! הסיכוי שאני מתעניין בדברים שאת מתעניינת בהם, לעומת אדם אקראי מתוך שני מיליארד המשתמשים של אינסטגרם, הוא פי אלפים. זה ינבא במה אני מתעניין, וההפך
כרמל: אז מה שאני שומעת שקריטי בדגש שלך על ניהול, זה באמת הנושא הזה של השליטה. המון כלי שליטה וסינון. גם על זה יש כל מיני מחקרים מעניינים, דווקא ישנים יותר, על החשש הזה שבעצם מרוב כלי סינון, מרוב שאנחנו שולטים בחשיפה שלנו מול אחרים, אז דווקא זה מביא לפחות תקשורת ופחות חברתיות. במחקר של נעמי ברון מ-2008 היא טענה שאנחנו קונטרול פריקס. ככל שאנחנו שולטים יותר בחשיפה – פה מסננים, פה חוסמים, פה חוסמים לחודש, פה זה וזה – היא עשתה את זה כמחקר עם סטודנטים מכמה ארצות, והיא מצאה שבעצם הם מאוד מחוברים אבל פחות מתקשרים
ניק: אני מבין את קו המחשבה הזה, ואני אגיד שגם אולי ההפך הוא נכון. אנחנו שולטים כדי לאפשר את התקשורת שאנחנו רוצים. דבר אחרון שאני רוצה זה כאילו להישמע כמו שופר של הרשתות החברתיות, אבל במחקר שעשיתי על הפיצ’רים לניתוקיות, אני נתקלתי בפיצ’ר של פייסבוק מ-2006 או 2007, שזה די בהתחלה של פייסבוק. אז בהתחלה, אם רצית לדעת מה היה חדש אצל החברים שלך בפייסבוק, היית צריכה ללכת לפרופילים שלהם אחד אחד. זה היה רק אחר כך שהם הכניסו את התזרים, ואז כל מה שהחברים שלך עשו התרכז בעמוד אחד. והיו על זה דיבורים ממש היסטריים, זה פגיעה בפרטיות, איך זה ייתכן? אז פייסבוק פיתחו כלי, שהיה אמור לתת למשתמשים שליטה ממש גרנולארית על התזרים שלהם
והמטאפורה שלהם הייתה של מיקס דסק, כמו זה שמולך עכשיו באולפן, עם פיידרים, שאנחנו יכולים לעלות ולהוריד. כל מיני דברים שהיית יכולה לשלוט, בכמה תראי מהסוג הזה של תוכן בפיד שלך. וגם יכולת להגדיר אנשים שרצית לראות מהם יותר, אנשים שרצית לראות מהם פחות. הם יכלו והם רצו לתת למשתמשים שליטה מאוד מאוד גרנולארית על מה שהם רואים בתזרים. הם הפסיקו את השימוש בפיידרים הללו, והם גם הפסיקו עם השימוש באנשים שאת רוצה לראות מהם פחות, כי זה שאת רוצה לראות פחות, לא אומר שלא תראי את התוכן שלי בכלל. אז אין לך בעצם מושג אם זה עובד. אז הייתה לך שליטה, לא הייתה לך תחושה של שליטה. אז הם נסוגו מהפיצ’רים הללו, והלכו על דברים כמו אנפרנד, אנפולואו, ואחר כך לקחת הפסקה, הייד, סנוז. אז יש פה איזשהו טשטוש בעצם, גם טכנולוגי וגם תפיסתי, בין אנשים כאנשים ואנשים כמקורות מידע. וזו שאלה שאני מתחבט איתה עדיין, האם לאנפרנד זה כמו להיפרד, או להחליף ערוץ בטלוויזיה?י
כרמל: טוב, זו הייתה הרמה להנחתה, כי יש לי טרופ בפודקאסט הזה השנה, שאני מתחילה לבחון את האפשרות שיחסים מקוונים הם יותר פארא-חברתיים מאשר חברתיים. כלומר שזה מרחב מדיה יותר מאשר מרחב סוציולוגי. למיטיבי אוזן, דיברתי על זה עם דורון פייסיק, עם חגי כנען, עם עוד כמה, על ההבדל בין צפייה לראייה דרך אסימוב… אני אגיד על זה משהו אחר עכשיו. תיאוריית היחסים הפארא-חברתיים בתקשורת, נוצרה כדי להסביר קשר רגשי עמוק וחד צדדי, שנוצר בין צופה לדמות על המסך. הוא נועד להסביר למה אכפת לי עמוקות מג’ואי מ”חברים”, ואני רואה בו חלק מחיי. והעומק הזה נוצר כתוצאה מאלמנט הסדרתיות. למשל, שאני עשור שלם מבלה אתו כל שבוע. אז פארא-חברתי זה בעצם כמו חברתי, זה חברתי בכאילו. ואחת הטענות שלי היא, שהיחסים שלנו עם החברים שלנו ברשת, בין אם אנחנו מכירים אותם במציאות או לא, הם רוב הזמן פארא-חברתיים. אלמנט הסדרתיות של לעקוב אחריהם, יוצר היקשרויות ואכפתיות כלפיהם, אבל זה יותר דומה להתחברות לדמות מסדרה, מאשר חברות במובן הסוציולוגי המסורתי שלה
ניק: זה מעניין, אבל אני חושב שאולי זה טשטוש יותר בין חברים לבין משפיענים
כרמל: שפתאום חברים הם מעריצים, חברים הם עוקבים, ולא חברים, שזו גם מילה שמשתנה
ניק: כן, כי באינסטגרם אין חברים, כי זה לא הדדי. כלומר, מבחינה טכנולוגית, הפלטפורמות הן אגנוסטיות לגבי מקור התוכן. תמונה שלך היא כמו פוסט בעיתון, כמו תזכורת של אירוע, כמו דיווח על פעילות חדשה בקבוצה. כלומר, זה הכל תוכן. אם זה אדם, או חברה, או מחשב אחר. אבל אני לא חושב שזה אומר, שעכשיו כולם הם בעצם רק ערוצי טלוויזיה, שאני יכול להחליף
אז דיברנו על שני הקצוות של שיתוף ואנפרנד. אבל בימים אלו, ניק עובד על המשמעויות של פיצ’רים מאוד מעניינים, על הספקטרום שביניהם. בואו נשמע על אחד מהם, ועל המשמעויות החברתיות שלו
נתקלתי בפיצ’ר באינסטגרם, רסטריקט, ומסתבר שמעט מכירים. נגיד שאת בין העוקבים שלי באינסטגרם, אבל את קצת בריונית. את יורדת עליי, והחברים שלי שמגיבים לפוסט שלי, את קצת יורדת עליהם. אני יכול לחסום אותך, אבל אנחנו הולכים לאותו בית ספר, ואת יכולה לשים לב שחסמתי אותך, ואני קצת חושש. כלומר, אנחנו גם יודעים את זה, שאנשים נמנעים מלבטל חברות עם מישהו שהם מאוד רוצים לבטל, כי הם פוחדים מההשלכות בעולם מחוץ לאינטרנט אחר כך. אז יש לי עוד כלי באינסטגרם, וזה נקרא רסטריקט. ומה שקורה כשאני עושה רסטריקט עלייך, זה שאת ממשיכה לראות את הפוסטים שלי, ואת יכולה להגיב לפוסטים שלי. בעצם אין לך מושג שקרה משהו, אבל התגובות שלך לא מתפרסמות
כרמל: ואני לא יודעת את זה. זאת אומרת, אני מבחינתי דיברתי איתך, אבל אחרים לא רואים את זה. אני חיה בעולם שלי, שאני בכלל לא יודעת שאני לא משפיעה בעולם
ניק: את צועקת אל הריק. ואת לא יכולה לדעת, בתוך המערכת של אינסטגרם. אז אני נתקלתי בפיצ’ר הזה וחשבתי, אוקיי, וואו, זה כל כך עשיר, כל כך הרבה דברים קורים פה. ניסיתי לחשוב אם יש פיצ’רים דומים. כשחוסמים מישהו בפייסבוק, יש כל מיני השלכות שהן לא תמיד ידועות מראש. למשל, אם יש אנשים שהם באותה קבוצה בפייסבוק, אז הם לא רואים את אחד השני בקבוצה, וזה יכול לגרום לשיחות קצת מוזרות. ומה שזה מייצר, וגם במקרה של רסטריקט, זה סיטואציות חברתיות, שהתגובה הראשונה שלי הייתה להגיד שהן בלתי אפשריות, כי אני לא יכול לתרגם אותן למצבים פיזיים. ואז אני חשבתי, למה אני נותן קדימות למרחב הפיזי? זה לא נכון לקרוא להם מצבים חברתיים בלתי אפשריים. הנה, הם פה. אנחנו חיים אותם. ואנחנו יכולים לראות פנטזיות של הדברים הללו, מחוץ למרחבים המקוונים. מלא ממים וציוצים על למה אני לא יכול לאנפרנד בחיים האמיתיים
כרמל: היה פרק של “מראה שחורה”, שבו הייתה טכנולוגיה למחוק אנשים ברחוב, למחוק אנשים מולך, זו פנטזיה
ניק: כן, הספיישל של חג המולד. היכולת הטכנולוגית הזאת קיימת בעולם של הפרק הזה, כי האינטראקציות החברתיות של האנשים בעולם הזה, מתווכות על ידי מחשב. כל אחד הולך עם עדשה מרושתת. אני יכול להגיד לעדשה, את האדם הזה לפקסל, ולעמעם את הקול שלו. אבל הפנטזיה הזאת יש לה שורשים הרבה יותר עתיקים מהאינטרנט. הטבעת של גיגס שאפלטון מדבר עליה, שאתה שם את הטבעת ואתה נעלם. הגלימה של הארי פוטר זה גרסה קצת יותר מודרנית
כרמל: דנידין, הגרסה הישראלית
ניק: או הרצון שלנו, אם אנחנו עשינו איזה פשלה נורא מביכה, שיפתח בור ויבלע אותי. יש לנו הרבה פנטזיות של להעלים ולהיעלם, והנה, אנחנו יכולים. ובאופן, שוב, מאוד מאוד גרנולארי. אז בפרק הזה של “מראה שחורה”, המשטרה, המשטר, גם הם יכולים לעשות איזושהי פעולה בתוך מסד הנתונים, כך שפושעים בלתי נראים לכולם. זה עונש נוראי, הרחקה חברתית
כרמל: בהערת אגב, אנחנו שוכחות את חוש המגע, שרלוונטי לסביבות פיזיות. אדם מפוקסל עדיין יכול לחסום אותך בגופו, ולהכריח אותך להכיר בקיומו. לא ברור לי למה התנהגות כזאת לא מיוצגת במראה שחורה, כי ברור שזה מה שהיה קורה במציאות. אנשים הם לא פלקט, וגופניות היא בלתי ניתנת לרדוקציה
אבל בואו נתחיל לסכם את הפרק הזה, ונחזור לניק שמנסה לנסח את המסקנות החדשות על חברתיות, שעולות מהמחקרים האחרונים שלו
כאשר היחסים החברתיים שלנו מנוהלים או מתווכים על ידי מחשבים עם מסדות נתונים, אני חושב שזה מאפשר סוגים חדשים של קשרים, או אופנים חדשים של ניהול קשרים. אולי לפעמים את נוהגת לשים את הטלפון שלך ב”לא להפריע”, אבל יש לך אפשרות לאפשר לאנשים מסוימים לחדור. אף אחד לא יודע, כן? רק את יודעת. וגם ווי.איי.פי בג’ימייל, אנשים מסוימים, הקול שלהם מועצם והם לא יודעים. כמובן שיש אחד שיודע, ג’ימייל יודע. אינסטגרם, הם יודעים שאת ברסטריקט. אבל כן, יש פה ארכיטקטורות חדשות, שיוצרות מצבים חברתיים חדשים, שמאופיינים על ידי חוסר שוויון אפיסטומלוגי. לא לכולם יש את אותה זווית ראייה על המצב. עכשיו, זה גם נכון אם אנחנו יושבים מסביב לשולחן בארוחת הערב
כרמל: יש שיטענו שזה המצב הפילוסופי. כל אחד רואה את העולם בעיניו, ומפרש בעיניו, בצורה שונה, איזושהי מטריאליזציה של זה
ניק: זה מעניין לנסות ולחשוב על מצבים חברתיים כאלו, שקיימים מחוץ למרחבים מקוונים. אני חושב על זוג הורים, שנגיד, בישראל ידברו אנגלית כדי שהילד לא יבין. יש פה איזה אי שוויון אפיסטמולוגי, אבל הילד יודע שיש תקשורת שהוא לא מעורב בה. בהרבה מהמצבים החדשים שנוצרים באמצעות הניהול של הקשרים דרך מסדות נתונים, הילד לא יודע
כרמל: סוג של גזלייטינג כזה. אני לא במציאות שאני חושבת שאני. אני לא יודעת את הגדרת המצב, במובן הגופמני. אין לנו הגדרת מצב זהה
ניק: אני בדיוק באמצע קריאה של גופמן. הוא מדבר על חולי סרטן. כלומר, זו תקופה שלא היו מספרים לאנשים שיש להם סרטן – אני לא יודע, זה מרגיש היום לגמרי מטורף, אבל – היו מפזרים חולי סרטן במחלקות שונות בבתי החולים, שהם לא כולם יבינו שהם חולי סרטן. והרופאים יודעים והחולים לא יודעים. הוא מדבר על צוותים, שביחד עובדים בשביל לייצר איזשהו רושם, שלא כולם מבינים שזה הרושם שמנסים לייצר. אז המדיה החברתיים היום, מזמינים אותנו לחשוב בהחלט על מושגים גופמניים כמו הגדרות מצב חברתיות, לגמרי
כרמל: הפילוסוף האמריקאי דילן ויטקאוור, היה בין הראשונים לעמוד על האתגר הזה, כבר לפני עשור. אני זוכרת שנכחתי בפייפר שלו בכנס, שבו הוא סיפר סיפור על חבר שלו, שהיה כותב פוסטים פוליטיים מאוד בוטים, שיכלו לסבך אותו בעבודה. ודילן פעם זרק לו אזהרה ומחמאה כזה, על האומץ. אז החבר אמר לו, השתגעת? ברור שזה לא פומבי, אתה נמנה על קהל מצומצם מאוד שאני סומך עליו, שנחשף לזה בכלל. אז דילן הסביר דרך מושגי “קדמת הבמה” ו”אחורי הקלעים” של גופמן, את הבלבול בהגדרת המצב. הוא רואה את זה בפיד הפומבי שלו, ומבחינתו זה פומבי, זה קורה בקדמת הבמה. אבל מבחינת החבר, הוא הכניס אותו לאחורי הקלעים. אין להם הגדרת מצב משותפת. הארכיטקטורה הטכנולוגית מאפשרת את המצבים הסותרים האלה, שלא מתאפשרים במציאות. במציאות, משהו או נצעק בפומבי, או נאמר לכמה אנשים בלחש. אין פה פרספקטיבות
ניק: אחת המסקנות שאולי אני מתקרב אליהן, כשאני מרגיש הכי יומרני שלי, אז אני תוהה האם נתקלתי במה שבאמת חדש בתקשורת מקוונת. וזה לא גוף כן או לא, וזה לא ההבדל בין אונליין ואופליין. זה זה, זה היכולת לנהל דרך מסדות נתונים את הקשרים החברתיים שלנו. ליצור ארכיטקטורות חדשות של מצבים חברתיים, שקשורות לידע שאמרתי שמתפזר באופן לא שווה בין האנשים
כרמל: יש מצב שזה החדש במדיה החדשים? למרות שנתת קצת תקדימי אופליין שכאלה, אבל היכולת לעשות את זה באמת, לשמר את הגבולות הללו
ניק: אנחנו לא יכולים ליצור יש מאין, תמיד יש תקדימים. מה שהמדיה החברתיים עוזרים לנו לעשות זה לממש איזשהו פוטנציאל שיש לנו כאנשים. אנחנו תמיד רצינו להיעלם. אז הנה, עכשיו אנחנו יכולים. סוג של. והם מבשרים, והם אומרים שמה שקורה במדיה חברתית, זה גם חדש, אבל זה גם אנושי. תמיד דאגנו שהוא ידע והיא לא תדע. על כך בנויה דרמה, על פערים בידע. ואולי זה גם אומר שאנחנו לא יודעים מה יהיה הלאה. איך תראה חברתיות, כשבאמת יש לנו משקפיים, שמזהים כל אדם, ונותנים לנו סקירה של מי הם, על העדשה בפנים? אבל אנחנו יכולים לדמיין. אז יש פה משהו גם פתוח, ולא דטרמיניסטי
הפרק הזה מתחבר לי יפה עם פרק 54, שבו דיברנו עם פרופ’ אורי שוורץ, שגם הוא סוציולוג, על שדרוג הסוציולוגיה לעידן הדיגיטלי. והוא דיבר על הרשת כמטאפורה לחברתיות, שפתאום התממשה הלכה למעשה, והמימוש המטריאלי שלה עובד אחרת. טכנולוגיה, זה מה שהיא עושה, היא מימוש, היא הגשמה של רעיונות, שאולי עד עכשיו היו רק בראש שלנו. כשדיברנו עם פילוסופים של שפה, כמו אורלי פורמן, ודניאל דור, בפרקים קודמים, הם הזכירו לנו כמה כל אחד ואחת תופסים אחרת לגמרי מושג מסוים בשפה, ואין לנו גישה לאיזו נקודת מבט אובייקטיבית. אבל אנחנו חולמות שיש דבר כזה אובייקטיבי, וחלק אפילו חושבים שאולי מכונות, ככלי אובייקטיבי, יגלו אותו עבורנו. בסיפור החברתי שסיפרנו היום, הפלטפורמה היא באמת היחידה שיודעת את הגדרת המצב, היא כמו האל האובייקטיבי בסיפור הזה. לנו רק נדמה שיש לנו עולם משותף, אבל תכלס אין לנו מושג באיזה סטינג טכנולוגי אנחנו נמצאים
האם הטכנולוגיה עוזרת לנו לנהל יותר קשרים, ובעזרת האוגמנטציה שלה אנחנו מתעלים מעל למספר דאנבר, שמבוסס רק על קוגניציה אנושית? או שאולי, כפי שהפסיכולוגית שרי טרקל טוענת, בספריה “לבדנו ביחד” ו”להשיב את השיחה”, קישורים הם לא קשרים, ומעקב אחר עדכונים ברשת הוא לא שיחה, והחברתיות היא זו שנעדרת בסופו של דבר מהמדיה החברתית? ימים יגידו מה זה עשה לנו, כי אין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית על זה. בינתיים זה בפינה לשיפוטכם
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים של פרופ’ ניק ג’ון
ג’ון, נ. (2017). “ווב 2.0 ושיתוף: צמיחתה של מילת מפתח”. בתוך: פישר, ערן וקפלן, דנה (עורכים). 2017. תקשורת: טכנולוגיה, חברה, תרבות: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’ 251-267
כתריאל, ת. (1990). מילות מפתח: דפוסי תרבות ותקשורת בישראל. אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן
Baron, N.S. & Hård af Segerstad, Y. (2010). Cross-cultural patterns in mobile phone use: Public space and reachability in Sweden, the USA, and Japan. New Media & Society 12(1): 13-34.
Guess, A., Nyhan, B., Lyons, B., & Reifler, J. (2018). Avoiding the echo chamber about echo chambers. Knight Foundation, 2(1), 1-25.
Goffman, E. (2010). Relations in Public. New Brunswick, NJ: Transaction Publishers.
Habermas, J. (2006). Political Communication in Media Society: Does Democracy Still Enjoy an
Epistemic Dimension? The Impact of Normative Theory on Empirical Research. Communication Theory, 16(4), 411-426
Hoffner, C. (2008). Parasocial and online social relationships. The handbook of children, media, and development, 309-333.
John, N. A. (2017). The age of sharing. John Wiley & Sons.
John, N. A., & Dvir-Gvirsman, S. (2015). “I don’t like you any more”: Facebook unfriending by Israelis during the Israel–Gaza conflict of 2014. Journal of Communication, 65(6), 953-974.
John, N. A., & Gal, N. (2018). “He’s got his own sea”: Political Facebook unfriending in the personal public sphere. International Journal of Communication, 12, 18.
John, N., & Agbarya, A. (2021). Punching up or turning away? Palestinians unfriending Jewish Israelis on Facebook. New Media & Society, 23(5), 1063-1079.
John, N., & Katz, D. (2023). A history of features for online tie breaking, 1997-2021. Internet Histories, 7(3), 237–253.
John, N. (2024). Sharing and social media: The decline of a keyword?. new media & society, 26(4), 1891-1908.
John, N. (2024). A Classification of Features for Interpersonal Disconnectivity in Digital Media: Block, Unfriend, Unfollow, Mute, Withhold, and Eject. Media and Communication, 12.
Myerson, G. (2001). Heidegger, Habermas and the mobile phone (p. 80). Cambridge: Icon.
Peyton, T. (2013). Emotion to Action?: Deconstructing the ontological politics of the “like” button. In Internet and emotions (pp. 113-128). Routledge.
Senft, T. M. (2020). Hating Habermas: On exhibitionism, shame and life on the actually existing Internet. In Photography Reframed (pp. 108-115). Routledge.
Turkle, S. (2016). Reclaiming conversation: The power of talk in a digital age. Penguin.
Wittkower, D. E. (2014). Facebook and dramauthentic identity: A post-Goffmanian model of identity performance on SNS. First Monday.
Zuckerman, E. (2014). Cute Cats to the Rescue?. From voice to influence: Understanding citizenship in a digital age, 131-54.
Dr. Carmel Vaisman 