פרק 86. הסירחון האנושי: בעקבות ריח עם טל יחזקאלי

בעיקר יש משהו בריח שהוא כזה פרה ופוסט: נורא קדום, ומשהו שאמור להגיע באחרית הימים

?מהו הריח של העתיד

אם יפן היא העתיד, אז הריח של העתיד הוא סוג של אין ריח

בפרק שעבר ניהלנו שיחה פילוסופית רחבה על המאפיינים של האנושי, כשאחד המרכזיים בהם היה החושים של הגוף. היום אנחנו נצלול לחוש אחד ספציפי, שעליו אנחנו יודעים ויודעות הכי פחות. שהוא הכי מסתורי, ויש בו משהו גם פרה וגם פוסט אנושי, וזה חוש הריח. האורחת שלי היום היא

אני טל יחזקאלי ואני דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, והחל מהשנה הקרובה גם עמיתת עזריאלי לדוקטורט, על חוש הריח בספרות עברית ואיטלקית. הייתי שנה בייל, ואחד המומחים שם אמר לי: את לא חוקרת ספרות, את מומחית ריח

גם הפרק הזה הוקלט באולפן הפודקסטים של ספריית בית אריאלה, והוא הוקלט הרבה לפני השביעי באוקטובר

---

הגעתי לאוניברסיטה לתוכנית הבינתחומית על שם לאוטמן, ולקחתי המון קורסים בהמון תחומים, ונורא עניין אותי שאף אחד לא מתייחס, או לא מתייחסים המון, לחוש שנורא משמעותי בחיים שלי, חוש הריח. עכשיו, זה חוש מורכב. בהתחלה חשבתי שאני הולכת לעשות מחקר נוירוביולוגי על ריח, ועל האופן שבו הוא משפיע עלינו. רוב המחקר המדעי על ריח נעשה בעשרות השנים האחרונות. כלומר, המון שנים לא ידענו המון על ריח. ב-1991 באק ואקסל גילו את נוירוני הריח. לא ידענו בכלל איך זה עובד. הם קיבלו על זה נובל ב-2004, ומאז יש המון מחקר על ריח, ודי מהר הבנתי שאני יותר אוהבת לקרוא ולכתוב, ועברתי לפילוסופיה, והתחלתי לחקור את האופן שבו פילוסופים בעבר דיברו על ריח, או חשבו על ריח. בעיקר כאילו די התעלמו מריח, וזה פחות או יותר נקודת ההתחלה לתזה שלי

בתזה שלי חקרתי בעצם איך ריח נחשב, ואיך ריח נכתב. זו שאלה מאוד גדולה, לא יכולתי לענות עליה בצורה מוחלטת, אבל מה שיכולתי לעשות זה ללכת לכל מיני רגעי מפתח: הלכתי לאפלטון ולאריסטו ולקאנט, גם לניטשה שמאוד אהב ריח, וחשב שצריך לעשות פילוסופיה עם ריח. לא כל כך הקשיבו לו עד 2020. ולאחר מכן, איך נכתב ריח, כלומר, מה הספרות עשתה עם ריח, בניסיון לייצר איזושהי תיאוריה של ריח. לנסות לחשוב במקום עם מטפורות של ראייה ושמיעה, שהן המטפורות העיקריות שליוו אותנו במחשבה – ראיית עולם, הקול הפנימי – לנסות לחשוב עם ריח. השפה שלנו בעצם נמצאת בפער מהחוויה של הריח. מה קורה בפער הזה? איך מגשרות עליו? מפילוסופיה לתיאוריה לספרות, וניסיתי להבין למה משתמשים בריח, אם משתמשים בריח, איך משתמשים בריח, כדי לנסח איזושהי תיאוריה ופואטיקה של ריח. קראתי לזה “בעקבות ריח”, כי זה באמת מה שעשיתי, הלכתי אחרי כל מיני מקומות, או אנשים, או יצירות, שהתייחסו לריח

מבחינתי גיליתי עולם. הגשתי את התזה ב-2020, וב-2020 יצא גם ספר גדול ועשיר ויפה על הפילוסופיה של הריח. זה לא הספר הממש ראשון, אבל בוא נגיד שזה הספר הראשון שגם נקרא ודיברו עליו, ספר של אן סופי בארוויץ’, ספר מקסים, הוא נקרא (באנגלית) “סמלוסופי” (ריחנוסופיה – כ.ו). זה איזשהו רגע שריח מתחיל לעניין את מדעי הרוח. ועכשיו בדוקטורט, אני בעצם חוקרת עדיין ספרות, עדיין טקסטים, אבל יצירות שמתייחסות לריח בהקשר פוליטי

פעם, כשלמדתי יהדות, היו שם כל מני טקסטים מיסטיים שהיללו את חוש הריח, כחוש שיהיה לו איזשהו תפקיד בימות המשיח. זה כאילו היה איזו חוש שדרכו המשיח אומד בני אדם, או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת במדויק. אבל יש לתפקיד הזה שיירים בשפה: כשאני אומרת, למשל, שמשהו “מריח לי לא טוב” בסיפור הזה, כאילו שיש תפקיד שיפוטי לחוש הזה, שאבד לנו. בפרק 71 הזכרנו את החוש הזה כדוגמא להגדרה יחסית של מוגבלות, איך העדר חוש ריח בכלל לא נחשב לנכות. אז אולי הוא החוש של העתיד, שלא זוכה למספיק הכרה בהווה?_י

מה שהזכרת לגבי היהדות, זה באמת נורא מעניין, נכון? זה החוש היחיד שלא השתתף בחטא הראשון. זה חוש שנחשב שהוא משותף לאלוהים ולאדם, חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. כלומר, יש לנו איזשהו מרחב שבו הריח הוא מאוד מהולל. שיר השירים, למשל. ומצד שני, יש לנו את היסטוריה של המחשבה המערבית שאינה יהודית, אינה שמית, ושם יש בעיקר השמצות. פרויד, ב”תרבות בלא נחת”, יש לו הערת שוליים (באורך, אגב, שני עמודים או ארבעה עמודים, תלוי באיזה שפה את קוראת אותה), שכל כולה מדברת על תיאוריה ספקולטיבית, שבמסגרתה, תחילתה של הציביליזציה, היא בהדחקה של גירויי הריח, ובהעדפה של גירויי ראייה. התרוממות של הגוף בעצם, ואנחנו עכשיו כבר לא עוקבות אחת אחרי השנייה באמצעות ריח, אלא אנחנו קמנו, והסתרנו את המבושים (זה בא גם ביחד עם זה), ועכשיו אנחנו נהנות מגירוי ראייה, וככה אנחנו מופעלות בעולם

אני חושבת שבעיקר יש משהו בריח שהוא כזה פרה ופוסט. יש בו משהו שהוא נורא קדום, ומשהו שאמור להגיע באחרית הימים, או גם הוא הולך אחרינו, נכון? ריח נשאר אחרינו, שובל של ריח. כבר פגשתי פרופסורים, שטוענים שהם יודעים להריח איזה אנשים היו בחדר, לפני שהם נכנסו אליו. זה גם קשור לאיזשהו מיתוס של מה שהיה לנו ואבד. כן, ייתכן שזה היה, אבל אני חושבת, גם מהקריאה המון על ריח לאורך השנים, זה שזה איזשהו מיתוס, או איזשהו טרופ, שעוזר לנו לחשוב על החייתיות שלנו, על משהו שהוא מעבר לאנושי, או לפני האנושי; שהוא לא לגמרי התרבות שאנחנו בתוכה, משהו שיש לנו קצת רצון לחזור אליו, או להגיע אליו, או לפרוץ אליו

מבחינת פרויד, ההדחקה הראשונית, והאבטיפוס של ההדחקה, זה ההדחקה של הריח. האם באמת יש איזשהו רגע כזה, שבו אנחנו בעולם בלתי מודחק? אני לא יודעת. אני לא יודעת אם יש דבר כזה. האם אפשר לשאוף לזה, או לפנטז על זה? בהחלט. אפשר לראות, במיוחד במחשבה דתית, שיפוט מוסרי יחד עם ריח. בנצרות, הצדיקים יש להם ריח טוב. הם מתים, והם לא מסריחים, הגופה שלהם לא נרקבת, אין סירחון. דווקא אני יותר אוהבת ביהדות את זה שזה לא בהכרח ריח טוב. ביהדות, לרוב כשמדובר על ריח, זה פשוט חוש הריח. כלומר, כלי שלנו, או איזושהי יכולת שלנו, שפתאום באה לידי ביטוי, והאם היא רוחנית? האם היא חייתית? אני חושבת שהיא גם וגם

הוא מצד אחד, החוש הראשון נחשב אבולוציונית, חוש נורא חייתי, חיות הולכות אחרי הריח. מצד שני, הוא בלתי נראה. קטורת היא דבר שמשומש בהמון טקסים דתיים, יש פה איזה עניין של חיבור לאלוהות, לא רק ביהדות. כלומר, יש לנו איזושהי כפילות כזאת. כאמור, הפרה והפוסט הזה, או נגיד, החומרי, והמאוד נדיף, או מאוד אפילו אלוהי. אפשר לומר, רוחני עד כדי אלוהי

כרמל: כן, אלוהים ביהדות הרי מריח את הקורבנות, וזה מוצא חן בעיניו, או לא מוצא חן בעיניו. אני באמת חושבת שזה לא מקרי. אני הרבה פעמים פוגשת את הפוסט והפרה, החיה והאל, וכאילו, האנחנו באמצע הזה, שבורחים מהלמטה, הולכים אל הלמעלה, אבל מגלים שאנחנו צריכים את הכישורים של הלמטה כדי להגיע למעלה. זה, אני חושבת, טרופ נרטיבי קבוע, שקורה גם עם ריח

טל: לגמרי, לגמרי. כן, גם תתרנות לא נחשבת נכות. אני יודעת שרופאי ורופאות אף-אוזן-גרון מאוד כועסות על זה, שתתרנות לא נחשבת. כי ריח מקושר להמון דברים נורא חשובים לבריאות, בעיקר לבריאות נפשית. מה שאותי יותר מעניין, זה שאנשים שמאבדים את חוש הריח, אומרים שהם ממש מאבדים איזשהו אספקט משמעותי בחיים שלהם. משהו שהם הרבה פעמים לא ידעו שיש להם, איזושהי תחושה של מרחב, תחושה של קיום בתוך מרחב. אני קוראת לזה אטמוספירה. כלומר, עכשיו אנחנו נמצאות ביחד במרחב, שגם אם אנחנו לא מריחות אותו באופן מודע, אנחנו שורות בו, נמצאות בו, ולריח יש חלק מאוד משמעותי בזה. וכשאנחנו מאבדות אותו, אנחנו מאבדות את הקיום הנורא לוקלי הזה

כרמל: מעניין. בן הזוג שלי תתרן, ואני לא יכולה להבין את החוויה שלו. אני מבינה שמשהו חסר לו, אבל אני לא יודעת מה זה הדבר הזה. אני גם לא יודעת להסביר לו מה זה ריח. ניסיתי להסביר לו שזה כמו טעם, אבל אני לא בוחרת להכניס את זה לפה, זה לפעמים פשוט נכנס אליי ותוקף אותי. אבל נגיד, איך היית מסבירה לתתרן מה זה ריח?_י

טל: זו שאלה מאוד טובה, והיא האמת נורא קשורה לדוקטורט שלי. איך לתאר ריח? איך ספרות מתארת ריח? איך פילוסופיה מתארת ריח? איך אנחנו יכולות להשתמש בשפה, כדי לתאר את החוש הנורא לא שפתי הזה? עכשיו, פה צריך לשים כוכבית גדולה, ולומר שאומנם בשפות הודו-אירופאיות, יש לנו נורא מעט שמות לריח, ונורא קשה לנו לדבר על ריח, אבל יש שפות אחרות. אסיפה מג’יד כותבת על זה, חוקרות אחרות כותבות על זה, שפות ילידיות בדרך כלל, שבהן יש המון מילים לריח, ומאד קל לשיים ריחות, מאד קל לתאר ריחות

כרמל: כמו שאומרים שלאינואיטים יש 30 מילים לשלג, ואנחנו לא יודעות את המילים האלה, אבל אנחנו יודעות ששלג דק יותר, והצבע של השלג וכו’. אז את יודעת, נגיד, על שפות ילידיות, אילו מין ניואנסים מתוארים שאין לנו? מעניין אותי

טל: יש את בני ובנות הג’האי, בחצי האי המלאי. בין היתר, השמות של הריח, הם קשורים לניווט, הם קשורים לאלוהות, הם יודעים ויודעות לזהות ריחות בצורה פנומנלית, מה שאנחנו לא יודעים ויודעות לעשות, לצערנו. הייתי מחברת את זה לטקסט שאני מאוד אוהבת, של ברונו לאטור, “איך לדבר על הגוף”. וכדוגמה, הוא מביא את האופן שבו צעירים התנסו בללמוד להריח, ולהפריד בין ריחות שונים. ובהתחלה, מה שהרגיש כמו אותו הריח, לאחר שבוע של לימוד, פתאום היו הבדלים. פתאום היו ריחות שונים. הוא לא קורא לזה שפה או שיום, אלא ארטיקולציה. האופן שבו אנחנו בכל זאת יכולות לבטא הבדלים, אחרי איזושהי הסבת תשומת לב ולימוד. ובעקבות הרגע הזה, אפשר לייצר איזושהי ארטיקולציה. אז לא נגזר גורלנו ולעולם לא נוכל לדבר על הריחות, וזה גם כלי שאפשר להשתפר בו ממש בקלות

אני שמה את הכוכבית הזו בצד, ואני מדברת על השפות ההודו-אירופאיות, שבהן באמת, כמו בעברית, יש נורא מעט מילים לריח, וגם נורא קשה לנו לתאר אותו. יש חוקרים וחוקרות שמדברות על זה, שבעצם העיבוד של הריח במוח נעשה במקומות מאוד רחוקים, המיספרות שונות מההמיספרה של השפה, לעומת, לדוגמה, העיבוד של הרגשות; הרגשות המאוד ראשוניים, דחייה ומשיכה שנמצאים באותו מקום שבו הריח מעובד. אז נגיד יש קשר נורא גדול בין ריח לרגשות, וכאילו איזשהו נתק בין ריח לשפה. ומצד שני, כשאת קוראת ספרות, את רואה שיש המון תיאורים של ריח. זה אחת השאלות שאני מתעניינת בהן, כזאת קושייה. “איך לתאר ריח” זה שאלה שאני שבע שנים חושבת עליה, ויש המון תשובות

בעקבות “הבושם“, שזה ספר שכתב פטריק זיסקינד, ואחר כך יצא סרט נורא יפה, שמתאר ריח באופן ויזואלי. משהו שבכלל היית חושבת שאין קשר, נכון, בין ריח לוויזואליה? הוא מתאר הרגשה של ריח. ילד שמריח, ואת האופן שבו זה נכנס פנימה, ויוצא החוצה לתוך מים, לראות איזושהי צפרדע קטנה בתוך המים, על אבן, ואז זה חוזר החוצה, הולך לעץ, ופתאום לעלה, ועל העלה יש איזשהו משהו שזוחל… וכאילו יש לך איזה מין זום אין וזום אאוט תמידי. אני חושבת שבמובן מסוים הם תפסו יפה את מה זה ריח. כאילו, הדבר הנורא ספציפי שאת ישר מזהה אותו, נגיד, הריח של בן זוגך, או הריח של הבית, ומצד שני, פתאום איזה משהו שיש בו המון. איזשהו מרחב שבו את מריחה המון דברים. את הולכת בעיר חדשה, והמון דברים מגיעים אלייך, ויש לך איזשהו הרכב כזה של דברים, שיוצר לך את המקום הזה

אבל אפילו ההיבט הפיזיולוגי של ריח, שבעצם אנחנו מכניסות אל תוכנו חלקיקים מתוך המרחב, ואנחנו משתפות את המרחב בחלקיקים שלנו. הוכחה לאופן שבו אנחנו חלק מהסביבה, והסביבה היא חלק מאיתנו. אי אפשר להסיט את המבט, או לאטום את האוזניים. אנחנו יכולות אולי לסתום את האף, אבל יש גם הרחה דרך הפה, הרחה רטרו-נזאלית, אז זה לא כל כך יעזור לנו. אם אנחנו רוצות לנשום, אנחנו נהיה חייבות להריח. הדבר הזה הוא גם מפחיד, אבל הוא גם באיזשהו אופן, ביטוי להיות שלנו עם אחרים ואחרות, בתוך מרחב מסוים, בתוך מרחב גם מקומי. זה מה שמעניין אותי, ולכן היצירות שאני לוקחת, הן גם יצירות שמתייחסות להיבטים פוליטיים עכשוויים, או שהיו עכשוויים לתקופה שבה הם נכתבו

אני לוקחת את הפער הזה שבין החושי לספרותי, והולכת למקום שלישי; אני קוראת לו הפוליטי. הניסיון הוא להבין מה אנחנו חווות, ואז איך אנחנו מבטאות את זה, אבל לאחר מכן גם איך אנחנו עושות משא ומתן על הביטוי הזה במרחב המשותף. זה מה שאני קוראת לו הפוליטי. כלומר, איזשהו משא ומתן על החיים המשותפים שלנו; על האופן שבו אנחנו מבטאות את עצמנו שם. לכן בחרתי יצירות ספרות שהן מוכרות, שנוצר סביבן איזשהו דיון גם ציבורי. מבחינתי גם אם יצירה נכנסה לדוגמה לתוכניות לימוד, היא פוליטית, במובן הזה שהיא נכנסת לתוך המשא ומתן הציבורי בינינו על מה הם חיים משותפים. וניסיתי לראות מה הריח עושה שם, ובעיקר את האופן שבו הוא מתאר כל מיני אחרויות. אחרות מגדרית, אתנית, לאומית, וגם אחרות סביבתית. המון חוקרים וחוקרות בתחום הזה עכשיו, סביב המפנה האטמוספרי, מדברות גם על סביבה, ועל האופן שבו אנחנו תופסות את המרחב שלנו, ואנחנו חלק מהמרחב שלנו

ביקשתי מטל לתת לנו דוגמאות ליצירות ספרותיות שעוסקות בריח שאותן היא מנתחת, ואני רוצה לתת כאן אזהרת טריגר רכה. הפרק הזה, כאמור, הוא קלט זמן רב לפני השביעי באוקטובר, והיום כבר מתנהל מחקר על הקשר בין ריח לטראומה. מה שטל תתאר כאן בקטע הבא, בתמימות של טרום אוקטובר, עלול להיות קצת רגיש בהקשר הזה

הפרק הראשון בתוך הדוקטורט, מתעסק בשתי יצירות מספרות עברית בשנות השישים, מה שנקרא דור המדינה. שתי יצירות מאוד מפורסמות, האחת היא “ארצות התן”, זה קובץ הסיפורים הראשון של עמוס עוז, והשנייה היא “מול היערות”, סיפור של א. ב. יהושע, הן גם היו בתוכנית הלימודים. יש בהן די הרבה ריח. בסיפורים של עמוס עוז אפשר לראות איך הריח בעצם מתאר את האחר הפלסטיני, זה לא מפתיע אותנו. הוא מתייחס לחבורה של פלסטינים בדואים, שהגיעו לתוך הקיבוץ, או ליד הקיבוץ. הוא אומר “הריח שלו הולם בך”, ויש שם איזושהי שיחה שלמה שקורית באמצעות הריח. מה זה אומר שהריח הולם בך? מה זה אומר שאתה מתכווץ למולו, והכיווץ שלך מכווץ אותו? מערכת יחסים כזאת, או איזושהי שיחה שקורית, בתוך מרחב שאולי לא לשוני, אבל הוא בתוך הטקסט. והפער הזה מעניין אותי

סוגיות של משיכה, גם משיכה מינית. משיכה מינית אל האחר, אל האחרת, בין פלסטינים ויהודיות בתוך המרחב הקיבוצי, או נגיד על הגבולות שלו. יש שם ריחות זרים, שמצליחים לחדור את הגדרות של הקיבוץ. מבחינתי זה גם הסוגייה המעניינת, כלומר, איך ריח יכול לעבור את הגבול? הוא כל הזמן עובר את הגבול, בעצם. הוא עובר את הגבולות האישיים שלנו, הוא עובר את הגבולות המרחביים שלנו, עובר את הגבולות הלאומיים שלנו. יש אמנית נפלאה, טליה הופמן, שממצה אדמה מביירות, לדוגמה, ונותנת לנו להריח אותה. כלומר, משהו שאנחנו לא יכולות לצעוד אליו, אבל אנחנו יכולות אולי להריח אותו, ובאיזשהו אופן להיות שותפות

ומה שקורה אצל א. ב. יהושע, זה משהו אחר. יש שם ריח של נפט, יש שם ריח של שריפה, יש שם ריח של ילדה פלסטינית שגרה איתו. מול היערות זה סיפור על יערן, שהוא בעצם סטודנט שלו, כותב את העבודות שלו. ואני חושבת שמה שקורה שם, זה שהריח בא בד בבד עם איזושהי התפתחות של תודעה פוליטית. אז אצל עוז אנחנו יכולות לראות שיש שם אפילו קיום פוליטי, כלומר קיום עם אחר, באיזשהו אופן שהוא קשה לנו, שהוא מצריך מאיתנו איזושהי פעולה, שהוא יוצר איזשהו עימות. גם אם זה משיכה, זה יוצר איזשהו עימות, כי זה איזשהו קושי שצריך לעשות אתו משהו. אצל יהושוע אפשר לראות שפתאום ריח נעשה טריגר לתודעה פוליטית

אבל נורא מעניין לראות שזה מתכתב עם מחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים, על האופן שבו ריח, לדוגמה, בנאפולי, במרחבים של נאפולי, ריח מאוד חזק וקשה של פסולת וזיהום, גרם לכל מיני סובייקטים, להפוך להיות סובייקטים פוליטיים. יש מחקר נורא יפה, פוליטיקל אפלוביה, על האופן שבו סובייקטים פוליטיים היום, מתארים את הרגע שבו הם נעשו (או סובייקטיות), נעשו סובייקטיות פוליטיות. ברור שזה הרבה יותר מורכב מזה. אבל מעניין שהם בחרו לציין את הרגע הזה, שבו היה איזשהו ריח בלתי נסבל, והן פשוט הבינו שהם חייבות לעשות משהו. והוא אומר שהרגע הזה של הריח, הוא לא רק פשוט קושי נורא עוצמתי, אבל זה גם איזשהו רגע, איזושהי הבנה, שאין לי איך לחמוק מהסביבה שלי, או מהאנשים שאני חיה איתם, ואני צריכה לעשות עם זה משהו, באופן אקטיבי. אני חושבת שזה איזשהו רגע מאוד מעניין, שקורה גם בספרות

בספרות איטלקית, לדוגמה, שם אני קוראת גם יצירות מאוד פופולריות, את “אלה תולדות” של אלזה מורנטה, “ימי הנטישה” של אלנה פרנטה. אצל מורנטה, ב”אלה תולדות”, אפשר לראות שהריח הוא גם איזשהו מאפיין אתני, גם של משהו מאוד חבוי. הפרוטגוניסטית שלה היא יהודייה, אבל היא מסתירה את היהודיות שלה. היהדות שלה היא איזשהו משהו שהוא למעשה נמצא ולא נמצא בתוך הספר, אבל כמובן שהוא מוביל את העלילה; כל הספר קשור כמובן למלחמת העולם השנייה. ויש שם גם רגעים נורא מעניינים בתוך הטקסט, של האופן שבו (זה כבר יותר מתחבר אולי ליהשוע), הריח הוא איזשהו סיבה לשנות כיוון פוליטי. סירחון. אחת הדמויות שם, נינו, מרגיש את “הסירחון הפאשיסטי”, והוא לא מוכן להיות יותר חלק מהפאשיסטים, ומצד שני, יש איזשהו סירחון של החיים, שאותו הוא אוהב. הוא מבדיל את הסירחונות האלה, ואני חושבת שגם חלק מהקושי בריח, זה שיש לנו באמת נורא מעט מילים, ולנסות בכל זאת לייצר דיפרנציאציה, לנסות בכל זאת להבדיל סירחון מסירחון, למרות שאין לנו מילים בשביל זה, אז אולי צריך בשביל זה ספר, כן? אי אפשר פשוט לתת הגדרה, אז צריך לכתוב איזושהי עבודה יותר יצירתית

אצל פרנטה, ב”ימי הנטישה” קורה משהו אחר. מתרחשת איזושהי ממש בנייה של אישיות מתוך סיטואציה של ריחות קשים, ריחות דוחים. יש בזה איזשהו קשר לבזות של קריסטבה, כלומר לאופן שבו ריחות רעים, זה משהו שבאופן מסורתי יוחס לנשים. גם ליהודים, אגב, למיעוטים מסוגים שונים, (נשים הם לא מיעוט כמובן, אבל) לאחרויות בתוך המרחב שלנו. הסירחון הנשי והסירחון היהודי, הם כל מיני טרופים שאני עובדת איתם. אז אצל פרנטה, הסירחונות האלה, היא מייצרת להם איזשהו ריקליימינג לתוך זהות נשית חדשה. אלה שתי דוגמאות מתוך ספרות איטלקית

כרמל: אז את אומרת שהחוש הזה הוא בעצם החוש שיש לנו עליו הכי פחות שליטה, שהכי מרגישים בו את ההיעדר גבולות אני, או משהו כזה. זה מדהים, זה באמת מאוד מעניין, כי תודעה שבאה דרך מחשבה, דרך הרציונל, זה איזשהו ידע כזה, שהוא יכול להישאר לך בראש, והוא לא מוטמע בחושים. “אוי, כן, אני צריכה לאכול בריא”. וכאילו יש משהו שמגיע כנראה מהחוש הזה, בגלל שהוא כל כך הכי פחות נשלט, כמו שאת אומרת, שהוא כובש אותך בכל רמות הגוף, ואת כבר לא יכולה שלא לפעול, כנראה

טל: לגמרי, אני חושבת על הסרט “ברבי”, ועל המניפסט הנפלא הזה, שנאמר שהוא פתאום משנה את הלבבות, והופך את הברביות לפמיניסטיות. האם באמת מניפסט רציונלי ונפלא, משנה, מזיז את הלבבות? או שמה משהו אחר מזיז את הלבבות, כן? שהשינוי הזה או התנודה הזאת, קורית אחרת

כרמל: אצל האמריקאים זה תמיד נראה כאילו, שיתנו לך נאום מרגש ואז כולם משתנים, אבל זה לא עובד ככה

טל: תשמעי, אולי להם זה עובד ככה

כרמל: ריח של פלסטיק שרוף. זה מה שיזיז את הברביות

טל: לגמרי. או הבושם שאת לא יכולה לסבול יותר… אני חושבת שנורא מעניין לראות, שגם היום שיפוט מוסרי וריח הם דבר שהולך ביחד. בוא נגיד, שיפוט מוסרי זו תהיה מילה גדולה, אבל האופן שבו אנחנו שופטות אוכלוסיות אחרות, או אנשים אחרים. יש מחקר מאוד מעניין, שהראה קשר בין אנשים ונשים שיותר מרגישים גועל, וגועל וריח הם מאוד קשורים, לבין תפיסות שמרניות פוליטית. כן, אנשים ונשים שיותר נגעלים מדברים, הם נוטים להיות יותר שמרנים פוליטית. עוד מחקר מעניין הראה, שכשאנחנו מפזרות ריח לא נעים במרחב, אנשים נוטים לחוות דעות שליליות יותר על גברים הומואים. מאד משונה, כלומר מאוד ספציפי, אני אגיד את זה ככה, והמחקרים האלה חוזרים על עצמם. כלומר, יש איזשהו קשר בין ריח, גועל, ושיפוט מוסרי, וזה, נגיד, איזושהי שמרנות, איזשהו רצון להסתגר. אפשר להבין את זה, נכון? אמרנו שנורא קשה להתחמק מריח. אז זה מייצר איזשהו רצון בכל זאת לגדר עוד. למרות שאני הייתי טוענת, וגם הספרות מראה, זה צריך לייצר את ההפך, כן? אם אני לא יכולה להתחמק מזה, אז נטפל –בזה. למרות שטיפול יכול להיות גם-_י

כרמל: בוא נעיף את הזרים הריחניים האלה

טל: בדיוק. ועוד מחקר מעניין הראה, שכשאנשים רוצים להגיד משהו רע, על זרים בעיקר, הם קודם כל אומרים עליהם איזושהי קללה או מילה רעה, ואחר כך הם יגידו שהם מסריחים. כלומר, השיפוט המוסרי קודם לאמירה על הריח, או לשיפוט של הריח. הטענה שם היא, שבעצם ריח רע זה לא דבר אובייקטיבי. קשה לעמוד מאחורי זה בצורה גורפת, אבל יש הרבה ריחות שאנחנו מייחסות להן שיפוט שלילי, שזה יותר קשור לאיפה גדלנו, מה מוכר לנו, מה שויך לדברים מסוימים

כרמל: תבלינים מסוימים בריח גוף, זה עניין תרבותי

טל: לגמרי, לגמרי. אותה אסיפה מג’יד, שחקרה שפות שונות של ריח, עשתה לאחרונה מחקר, שהראה שכן יש ריחות שאוניברסלית הם טובים ורעים. למשל, וניל וקינמון היו ריחות טובים. ריח של קיא היה ריח רע. מצד שני, תאורטיקניות של ריח, ואני מצטרפת אליהן, אמרות שהמון בריח הוא לגבי קונטקסט. כלומר, ההקשר נורא חשוב. יש מחקר מהמם על זה שנתנו לנו להריח את אותה חומצה בוטרית, שהיא הריח של פרמזן, והיא גם הריח של קיא. כששמו את הלייבל של פרמזן, אנשים חיוו חיווי מאוד חיובי על הריח הזה. אמרו איך הם היו רוצים לאכול את זה, זה נעים, זה נחמד, אחוזים מאוד גבוהים. כששמו על אותו ריח בדיוק, עם אותם אנשים, במרחק של שבוע, את התווית “קיא”, בוא נגיד שהחיווי היה מאוד שלילי. למעשה, זה אותו אובייקט. האם זאת אשליה שאנחנו מריחות את זה אחרת, או האם ההקשר פשוט מאוד רלוונטי לריח? זו התשובה שאני הולכת איתה

בעצם המחקר היום שקשור לתפיסה של ריח, מדבר על זה שהאופן שבו חקרנו תפיסה היה מוטה, מאחר שהתייחסנו בעיקר לראייה. ולמעשה, כשאנחנו חוקרות ריח, פתאום תפיסה היא משהו אחר, היא יותר עניין של הערכה, היא יותר עניין של מדידה, פחות איזשהו מין תיאור של אובייקט. קורה משהו אחר שם, והאובייקט פחות חשוב. כמובן הנוכחות שלו חשובה, אבל ההקשר של הדברים, האופן שבו את כסובייקט גדלת ולמדת מה זה הריח הזה, מאוד רלוונטי, בניגוד אולי לראיה ולשמיעה

כרמל: אז זה ממש מעניין, שמצד אחד זה הגיוני שיש דברים אובייקטיביים פה, כמו למשל, כשאמרת קיא, חשבתי, טוב, אובייקטיבית זה ככה, איזשהו משהו לא טוב שיוצא מהגוף, זה חיווי שאמור להיות בגוף, שאכלתי משהו רעיל או לא בסדר. אבל אם את אומרת לי אחר כך שאני יכולה, בהקשר של פרמזן, הוא כן יכול להיות טוב, אז אני רואה שבעצם אין שום דבר אובייקטיבי. או שמשהו אובייקטיבי, תמיד יכול לבוא בכל מני לבושים תרבותיים, שאני כן יכולה לקבל את זה. אנחנו אוכלים גבינה עם עובש, כאילו. זאת אומרת, מכרו לנו בתרבות דברים מסוימים שהם לא טובים, כגורמה, ואנחנו קונים את זה

טל: בדיוק, בדיוק. רוטב דגים, אני מניחה שיריח להרבה אנשים כמו גרביים, אבל כשהוא במנה וייטנאמית, זה נפלא (למי שאוכלת, כמובן). הסוגייה הזאת של ההקשר היא סוגיה שמבחינתי נורא משמעותית, ונורא מעניינת לחקור אותה, כי זה בעצם אומר שיש המון משמעות להבניה התרבותית של ריח, ולאופן שבו ריח, לדוגמה, נכתב על התרבות שלנו, לדברים שקראנו על ריח. גם לדברים שחווינו, אבל גם לידע שנצבר לנו על ריח מסוים. זה מה שאני עושה, חוקרת את האופן שבו דברים הובנו בתוך ספרות, בתוך פילוסופיה, בתוך מחשבה

כרמל: כלומר, יכול להיות שאם קראתי יצירות קלאסיות שאומרות לי “מור ולבונה, איזה ריח טוב זה”, כשאני אריח את זה, גם אם אני לא אדע מה זה, או אם אני אדע מה זה, אני אחשוב שזה ריח טוב, כי קראתי הרבה דברים על זה, שזה אמור להיות ריח טוב? ואין לי באמת חיווי אובייקטיבי מהחושים שלי

טל: יש לך, אני טוענת. יש לך חיווי אובייקטיבי, אבל הוא תמיד עם ההרכבה הזאת של ההבניה התרבותית, שאת כבר לא יכולה להיפרד ממנה. אני חושבת שזה העניין. יש עולם, כן? יש מציאות. היא קורית. ואני חושבת שעם ריח היא הכי קורית שיש. כשאנחנו מריחות משהו, אנחנו ישר מופעלות. אבל יש המון הבנייה. אני חושבת שזה מעניין. כלומר, השילוב הזה שבין האופן שבו המציאות פועלת עלינו, והאופן שבו ההבניות התרבותיות שלנו פועלות במקביל

כרמל: אני מרגישה שריח גם נורא קשור לזיכרון. לפעמים, מקום שהיה בו איזשהו ריח ספציפי, הרבה יותר קל לי פתאום לזכור את המרחב, ועולה הניחוח בזיכרון באיזושהי צורה

טל: לגמרי. יש זיכרון ספציפי של ריח. כלומר, יש איזושהי תיאוריה ספציפית, נגיד את זה ככה, לזיכרון בריח. גם הספרות התעסקה בזה. פרוסט, לדוגמה. “בעקבות הזמן האבוד” הוא מעין מסע בעקבות ריח וטעם; ניסיון לפרק את הזיכרון הזה, שוולטר בנימין יקרא לזה היזכרות. היזכרות בלתי רצונית. זה לא בדיוק זיכרון, כן? זה עובד קצת אחרת. במדע, יש איזושהי תיאוריה על זיכרון של ריח, שהוא קשור יותר לרגשות. הוא מחבר אותנו למקומות מאוד ישנים, שאנחנו לא יכולות להעלות לבד, לעבר שלנו. הוא מאוד מיידי. הוא גם חולף. כלומר, יש לו כל מיני מאפיינים, שהוא מאוד ספציפי והוא מאוד עוצמתי

בעבר, טל החל הפרויקט אחר לגמרי, שקשור בכלל לפילוסופיה של טכנולוגיה. ולפרויקט הזנוח ההוא יש קשר לעניין שלה בריח. בפרק 25 דיברנו על השדות הסמנטיים שטכנולוגיה שואבת מהם מטאפורות: טכנולוגיה כאוקיינוס המידע, מכונות כמוחות וגופים אורגניים, או טכנולוגיה כאוכל, משהו שמזין אותנו. אז טל חושבת על טכנולוגיה קצת כמו על ריח

מעניין אותי הסוגייה של תיווך ואי-תיווך, והאופן שבו מכשירים, כלים, דברים בעולם, מתווכים לנו את המציאות, או לא, כן? אני חושבת שריח הוא חוש שלכאורה הוא נורא מיידי, אבל הטענה שלי היא שבעצם הוא מאוד מתווך תרבותית. מעניין אותי לחשוב על בית המלאכה של התיאוריה עכשיו. כלומר, עדיין מעניין אותי למרות שנטשתי את הפרויקט הזה. האופן האחר של הכלים, נגיד, שיש בעידן שלנו, שהם לא כל כך בצורת הפטיש, נגיד את זה ככה, כמו היידיגר, נכון? יש משהו שהוא יותר אינפורמציה שמגיעה אלינו. זה לא שאנחנו לגמרי לא אקטיביות, אבל אנחנו הרבה פחות אקטיביות. יש איזו מידה מסוימת של פסיביות באופן שבו אנחנו מתנהלות עם מכשירים, ומה שעניין אותי זה לחשוב איך יכולה לראות תיאוריה כזאת, שהיא קצת יותר פסיבית מאקטיבית, שהיא מקבלת, באופן שבו אנחנו משתמשות בעולם שלנו היום, או העולם משתמש בנו. זה היה מין איזשהו רעיון מחקר מאוד גדול שנגנז. אולי נחזור אליו מתישהו, אולי עם כלים של ריח. גם יש את העניין של הדיגיטציה. אנחנו יודעות לעשות דיגיטציה להמון דברים, לריח לא. ואנחנו גם לא יודעות להעביר אותו בצורה טובה, לשכפל אותו

כרמל: חוש שלא ניתן לדיגיטציה, אבל מנסים

טל: בהחלט, יש ניסיונות מרהיבים, אם כי מוצלחים עדיין, לייצר דיגיטציה. מה שאותי נורא מעניין זה, שבעצם עדיין יש לנו צורך לחבר משהו עם חומר ממשי לתוך, נגיד, האייפון. קצת כמו מדפסת עם דיו. כלומר, גם אם אנחנו מצליחות, לדוגמה, שיהיה לנו איזשהו אף מלאכותי, שיריח, יקודד, ואז יעביר את המידע הזה למכשיר השני, בכל זאת, כדי להפיק ולפזר ריח, אנחנו עדיין זקוקות לחומר ממש. זה חוש כימי, ואנחנו זקוקות לאיזושהי מולקולה שתתפזר ותגיע אלינו

כרמל: אבל יש ריחות סינתטיים

טל: גם בריחות סינתטיים, את צריכה למלא מחדש את המכשיר שלך

כרמל: כמו מחסנית דיו

טל: בדיוק. גם אם זה ריח סינתטי, שאנחנו כבר יודעות לסנתז אותו

כרמל: יש לי וידוי. כל ריח סינתטי, באשר הוא, מרגיש לי כמו ספרי לשירותים. כל ריח. כאילו משהו בסינתטיות של זה מורגש ככזה, ואז זה תמיד מתחבר לי עם שירותים. זה כמו שבמטריקס לכל דבר יש טעם של עוף, אצלי להכל ב”מטריקס” הסינתטי יש ריח של שירותים. כנראה שהקושי לסנתז את החוש הזה, הופך אותו לסוג של סמן של אותנטיות. חוש שקשה יותר להוליך אותו שולל, כמו את העין, או את האוזן, או אפילו את המגע

טל: אמנם אנחנו יודעות לעשות כל מיני ריחות סינתטיים, בעיקר בשמים, אבל ריחות מאוד משמעותיים, ריחות גוף, ריחות אורגנים, את זה קצת יותר קשה לסנתז, או קצת יותר קשה לשכפל. אני מסתובבת הרבה בתערוכות ריח, ובכל מיני מרחבים שמנסים לייצר ריחות אורגנים, או ריחות שבאיזשהו אופן ייצרו לנו חוויה של מציאות. האם זה עובד? אני לא יודעת. כלומר, אני עוד לא השתכנעתי. הדברים שהכי שכנעו אותי היו יצירות שבהן יש חומר אורגני ממשי, שמפוזר אל תוך החלל. זה הרבה פעמים מאוד קשה להריח את זה, אבל חומרים סינתטיים? עוד לא הצלחתי ממש להאמין להם. הלוואי! אני חושבת שזה עוד יקרה. זה בדרך

היו את כל הסרטים של דיסני, שניסו להפיץ ריחות בתוך האולם, והייתה אופרת ריח. כלומר, היו ניסיונות, ויש ניסיונות. אני חושבת שהפער בינם לבין תחושת המציאות עדיין גדול. כרגע, בעיניי זה יתרון. כי זה בעצם מאפשר לנו, או מחייב אותנו, להשתמש בכלים אחרים כדי לנסות להביא ריח לכדי נוכחות. אנחנו לא יכולות פשוט לשכפל אותו, ולייצר איזושהי סימולציה שלו. אנחנו בעצם צריכות להעביר אותו ממדיום אחד למדיום אחר. אין לנו ברירה. בעין, לדוגמה, יש לנו שלושה רצפטורים, ואנחנו מייצרות כל מיני קומבינציות כדי לראות, או לשכפל, או לסמלץ את מה שאנחנו רואות במציאות. באף יש לנו 200 רצפטורים. אז היצירה של הקומבינציות היא הרבה יותר מורכבת. יש לנו הרבה פחות מדע ומידע על זה עדיין. אבל צריך להבין שהמדע של הריח הוא מאחור במאות שנים. ייקח לנו זמן להתגבר עליו

כרמל: התייחסת בשני משפטים לריח כאינפורמציה. ונזכרתי שהיה לי פעם כיסא קטן, שהבאתי מאתיופיה, מאזור שבטי, שהיה עשוי מעור. היה בו איזשהו – אני לא יודעת אם לקרוא לזה סירחון, כי שוב, זה היה ריח זר. הוא לא בהכרח היה מסריח – היה לו את הריח הזר של האזור הזה, שלא ירד ממנו שנים. ותמיד כשהייתי נכנסת לחדר שבו היה הכיסא הזה, והייתי מריחה אותו ואת העור שלו, זה כאילו היה בבת אחת מביא לי, לא רק זיכרונות. הייתה אינפורמציה בדבר הזה. כאילו, היה לי תמונות בראש על השבטים האלה. לא רק זיכרונות, כאילו. הרגשתי שיש שם אינפורמציה, שאני לא יודעת לפתוח אותה אפילו. לא יודעת אם זה הגיוני מה שאני אומרת לך

טל: קודם כל, זה יפייפה. אני חושבת שיש פה שני דברים נורא מעניינים. דבר ראשון, זה שלריח יש הביטואציה. אם אנחנו נמצאות בבית, אנחנו לא מריחות את הריח של הבית, אבל ברגע שאנחנו יוצאות, לדוגמה לשבועיים, וחוזרות, פתאום לבית יש ריח. אז קודם כל, הריח מאפשר לנו להרגיש אחרות במרחב, או שונות. שינוי, אני אגיד את זה ככה. אז את נכנסת לחדר הזה, ואת מריחה את הכיסא הזה, שהוא לא חלק מהריח של המרחב הרגיל שלך, נגיד את זה ככה, ואת ישר מבחינה בריח. כי אגב, גם לבית שלך יש כנראה המון ריח, פשוט את פחות מבחינה בו. אז קודם כל יש את הרגע הזה של השונות, האחרות, השינוי שקורה. ודבר שני, אני לגמרי איתך. יש שם המון אינפורמציות, ואני מאוד מסכימה לגבי זה שזה לא רק זיכרונות, זה גם המון ידע שאנחנו אפילו לא יודעות, או אין לנו אותו עדיין, אבל אנחנו רוכשות אותו דרך ההרחה

כרמל: זהו, זה כאילו אני רואה שפת קוד. אני יודעת שיש שם אינפורמציה על האנשים שהפיקו את הריח הזה, ואני לא יודעת אותה

טל: לגמרי, זו פקעת. אני מרגישה שזו פקעת. יש בה המון המון מידע, שאנחנו, לצערי, לרוב לא יודעות לפענח, אבל אני חושבת שזה אתגר נורא כיפי לחזור אל זה, וכל פעם מחדש לנסות לפענח את זה. ומצד שני, סביר להניח שנאספו בחפץ הזה כל כך הרבה, שאולי אף פעם לא תוכלי לדעת הכל

כרמל: כן, זה לא רק ריח ממרחב אחר, אולי זה ריח מזמן אחר

טל: לגמרי, אני חושבת שריח עושה קפיצות זמן. הוא מייצר את הקפיצות האלה, לעבר בוודאות, לעתיד אני לא יודעת

כרמל: אני בטוחה שיש יצירות ספרותיות שמתארות את העבר דרך ריחות. הנפטלין מהארון של סבתא ודברים שכאלה

טל: בהחלט, ויש גם משהו נפלא שקורה, שכל פעם שאני מספרת לאנשים או נשים שאני חוקרת ריח, אז תמיד מישהו או מישהי בא/ה עם איזשהו סיפור. והסיפור הזה הוא בדרך כלל על איזשהו ריח מהעבר, שהיא לא מצליחה להגיע אליו. כלומר, זה תמיד איזשהו ריח נורא ספציפי, שהיה איזשהו רגע שגרם לו להיות מאוד זכיר, אבל הרבה פעמים אי אפשר להגיע אליו. אנטון שמאס כותב נורא יפה, “הריח האטום של הזיכרון”. יש משהו בריח של עבר, שהוא קצת סודי, והרבה פעמים מאוד קשה לנו לשחזר בדיוק אותו, ולהגיע אליו. ויש בזה משהו שגם, לצד קפיצת הריח, הוא גם באיזשהו אופן ממחיש את המרחק, שאי אפשר לקפוץ

כרמל: זה גורם לי לחשוב – כמו שאת אומרת שיש למרחבים מסוימים ריח, ויש לנו הביטואציה, אנחנו לא מרחים את המרחבים המוכרים, את הבית, את העיר, את הריחות הרגילים – גם לזמנים יש ריח. הרי יש זמנים שבהם, אם היינו נוסעות עכשיו אחורה בזמן למאה ה-15, היה כל כך מסריח ברחובות שלא היינו יכולות לנשום. ומעניין מה יהיה הריח של העתיד, שיהיה לנו מובן מאליו, אבל אם מישהו מהעבר קופץ לעתיד, יש שם ריח אחר, ואנחנו אפילו לא יודעות שהוא אחר. מהו הריח של העתיד?_י

טל: אם יפן היא העתיד, אז הריח של העתיד הוא סוג של אין ריח. מספרים שאין שם ריח ברחובות, אם את היית, תספרי לי על טוקיו

כרמל: הייתי, ולא שמתי לב לזה. זאת אומרת, בטוח שאין ריחות מסריחים. אסור לאכול ברחוב, אסור לאנשים להפיץ ריחות חזקים. אני מנסה להיזכר באיזשהו ריח ביפן. יש ריחות של דגים ואוכל טרי בשווקים, אבל את צודקת, אין לי זיכרון ריח מיפן

טל: ממש אסור להפנות, לדוגמה, כל מיני מפוחים של מסעדות לעבר הרחוב. אסור לשים בשמים בתוך מרחבים ציבוריים. אסור לבשם את החנויות, כמו שקורה אצלנו. יש ממש איזשהו דה-אודוריזציה של המרחב. ואם אנחנו חוזרות אחורה, אחד ההיסטוריונים הראשונים של הריח, אלן קורבין, בין היתר דיבר על זה, שהמהפכה ההיגיינית של המודרנה, באה גם עם איזושהי רה-סנסיטיזציה לריח, ואיזשהו ניסיון גם להפוך את המרחב לפחות מסריח. כלומר, פעם המרחב היה סירחון אחד גדול, השירותים היו בחוץ, כידוע. ורה-היגייניזציה באה בד בבד עם איזושהי רה סנסיטיזציה לריח, וניסיון להפוך את המרחב ליותר נעים. האם השלב הבא הוא ממש דה-אודוריזציה? כלומר, שלא יהיה שום ריח במרחב, יהיה אסור להפיץ ריח במרחב? אולי

כרמל: אז אני יודעת איפה את עושה את הפוסט-דוקטורט שלך, אם ככה. ריח העתיד. אני רואה את הכותרת של הפוסט-דוק

טל: אמן. אני על זה

---

אני מקווה שהחוש הזה ריתק אתכם ואתכן כמו שהוא ריתק אותי. אני באמת רואה אותו בתור החוש הכי פוסט-אנושי שלנו, הכי מסתורי, הכי פחות נשלט, אבל יודע להשתלט עלינו. הכי מטשטש את הגבול בינינו לבין אחרים והסביבה, אבל גם סמן של האותנטי בו זמנית. הוא חומק מהידיעה ומהראייה שלנו, הוא לוקח אותנו למסעות בזמן ובמרחב, והוא גם יכול להיות מטאפורה מעניינת למחשבה על הסביבה הטכנולוגית שלנו. יכול להיות שהאינפורמציה שאצורה בו היא איזשהו כישור שעתיד להיפתח לנו לעתיד לבוא. בעיקר, כל הדבר הזה מראה לי, שיש עוד כל כך הרבה שלא פתחנו במתנה הזאת שהיא אנחנו, לפני שאנחנו ממירים את כל מה שיש לנו בטכנולוגיה, ומנסים להשתדרג, בלי שהכרנו בכלל את הפיצ’רים הבסיסיים שלנו. בפרק הבא אנחנו נסיים את המיני סדרה הזאת שסובבת סביב החושים, טכנולוגיה, ורוח, ועד אז שיהיו לכולנו זמנים שלווים ועם ריחות טובים. להשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

יחזקאלי, טל. (2020). בעקבות ריח: על תיאוריה ופוליטיקה של נדיפות. עבודת גמר לתואר מוסמך בחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

פרויד, זיגמונד. (1968). “תרבות בלא נחת”, בתוך: אי נחת בתרבות. מגרמנית: אריה בר. הוצאת דביר

קריסטבה, ז’וליה. (2005). כוחות האימה: מסה על הבזות. תרגום: נועם ברוך. תל אביב: רסלינג

Adams, T. G., Stewart, P. A., & Blanchar, J. C. (2014). Disgust and the politics of sex: Exposure to a disgusting odorant increases politically conservative views on sex and decreases support for gay marriage. PloS one, 9(5), e95572.‏

Armiero, M., & De Rosa, S. P. (2016). Political effluvia: Smells, revelations, and the politicization of daily experience in Naples, Italy. In Methodological challenges in nature-culture and environmental history research (pp. 193-206). Routledge.‏

Arshamian, A., Gerkin, R. C., Kruspe, N., Wnuk, E., Floyd, S., O’Meara, C.,& Majid, A. (2022). The perception of odor pleasantness is shared across cultures. Current Biology, 32(9), 2061-2066.‏

Barwich, A. S. (2020). Smellosophy. Harvard University Press.‏

Cerulo, K. A. (2018). Scents and sensibility: Olfaction, sense-making, and meaning attribution. American Sociological Review, 83(2), 361-389.‏

Corbin, A. (1986). The foul and the fragrant: odor and the French social imagination. Harvard University Press.‏

Hankins, J. D. (2013). An ecology of sensibility: The politics of scents and stigma in Japan. Anthropological Theory, 13(1-2), 49-66.‏

Inbar, Y., Pizarro, D. A., & Bloom, P. (2012). Disgusting smells cause decreased liking of gay men. Emotion, 12(1), 23.‏

Latour, B. (2004). How to talk about the body? The normative dimension of science studies. Body & society, 10(2-3), 205-229.‏

Majid, A., & Burenhult, N. (2014). Odors are expressible in language, as long as you speak the right language. Cognition, 130(2), 266-270.‏

Manescu, S., Frasnelli, J., Lepore, F., & Djordjevic, J. (2014). Now you like me, now you don’t: Impact of labels on odor perception. Chemical senses, 39(2), 167-175.‏

Wnuk, E., & Majid, A. (2014). Revisiting the limits of language: The odor lexicon of Maniq. Cognition, 131(1), 125-138.‏