להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אנחנו לא מתעלים לשום מקום, אנחנו מותכים לתוך דבר; משהו עוטה עליך כל כך הרבה כבלים ובולע אותך. בגלל זה אני קורא לזה פוסט-הומניזם אפל, פוסט-מודרנה פוגשת את האלט-רייט הימני
ארי בן אריה
כבר הרבה זמן אני רוצה לקחת אתכם ואתכן למסע אל הצד האפל של הפוסטהומניזם, לתפיסת עולם שקרויה דווקא “נאורות אפלה“, שהיא תפיסה מאד מנומקת נגד דמוקרטיה ושוויון; מעין פוטוריזם פוסט ליברטריאני. בפרקים רבים נחשפנו לפוטנציאל של חשיבה פוסט הומניסטית לעשות טוב, ולפתח את החשיבה הקיימת, אבל לצורת החשיבה הזו יש גם פוטנציאל להתדרדר לצד האפל של הכח. חלק ממובילי ההגות הזו אפילו מכנים את עצמם אבירי סית’. את המושג נאורות אפלה המציא ניק לנד הבריטי, שהחל את דרכו כפילוסוף של סייברפאנק. אז כדי להבין את השורשים של זה, נדבר היום על הפן המיסטי של הסייברפאנק, ואיך מגיעים מדיסטופיית הסייברספייס של ויליאם גיבסון, לאוטופיית ימין ריאקציונרי, שרוצה להאיץ את הטכנולוגיה והקפיטליזם עד לקץ
מי שינווט אותנו במסע הפתלתל הזה הוא ארי בן אריה, שכתב תזה על מיסטיקה במדעי הדתות, וכעת הוא דוקטורנט ללימודי תרבות באונ’ העברית, חוקר את הפן המיסטי בסייברפאנק, וגם צולל לעומקן של תיאוריות תרבות חדשות במסגרת קולקטיב “סף” הירושלמי, שאני ממליצה מאד על המגזין והפודקאסט שלהם. הפרק הזה הוקלט לפני ה7.10, באולפן הפודקאסטים של בית אריאלה
מרק פישר וניק לנד פעלו ביחד בקולקטיב שפעל באוניברסיטת וורוויק באנגליה. הקולקטיב נקרא
CCRU: Cybernetic Cultures Research Unit
שגם ה”יחידה”,יוניט, זה מילה סייבר פאנקית כאילו, הם כל כך היו בתוך זה. מובן היום שיש איזה ענן כזה של תיאוריית סייבר פאנק, והסי.סי.אר.יו היו נורא חשובים בקיבוע של זה
קולקטיב סי.סי.אר.יו באוניברסיטת וורוויק הוקם ב-1993, על ידי החוקרת סיידי פלנט, כמרחב שאמור לעסוק בסייבר פמיניזם. אך תוך מספר שנים, הקולגה שלה, ניק לנד, לקח את זה לכיוון פרוע יותר. הוא שילב תיאוריה ביקורתית עם מיסטיקה אזוטרית, אימה, מדע בדיוני, וחומרים משני תודעה, והמקום החל להתנהל כסוג של כת
הסייבר ספייס הובן שם כאיזשהו מרחב חופשי, מבוזר, והם ניצלו את זה. הם רצו להיות חתרנות טכנולוגית. הם שמעו מוזיקה ג’אנגל, הם עשו סמים מסונתזים, אומנות דיגיטלית אקספרימנטלית, כל השבנג הזה, ולדעתי מבין הראשונים שלקחו את זה לכיוון הזה
עוד נגיע לניק לנד, הכוכב האפל, והזרם התת סיפי של כל הפרק הזה. אבל בואו נתחיל עם המרחב התרבותי שהם חקרו שם, מה שהזין את הקשר בין כל התחומים האלו: סייברפאנק
תראי, זה כאילו נורא קשה לתחם כל ז’אנר, נכון? כאילו זה מעין ענן כזה, ואז איפה אנחנו קוטעים? מישהו אחד יגיד, רגע, בורוז גם סייבר פאנק. פיליפ קיי דיק, באלארד, כל הגווארדיה של המדע הבדיוני החתרני והאפל. אבל לא, אבל הסייבר פאנק כן מתחיל עם שתי יצירות מכוננות. 1982 יוצא נוירומנסר של וויליאם גיבסון, ו1984 יוצא בלייד ראנר של רידלי סקוט, שמבוסס על ספר של פיליפ קיי דיק, האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות. הסייברפאנק נורא מתייחד באסתטיקה שלו. את הטון נתן בלייד ראנר, אחר כך אולי “אקירה” היה מאוד חשוב בקיבוע האסתטיקה הסייבר פאנקית. מרחב עירוני נשגב, קודר, דיסטופי, שיש טכנולוגיה ששוטפת את כל המרחב העירוני, איזשהו גם שזירות סבוכה כזאת של אדם-מכונה, לאו דווקא נקייה, לאו דווקא אסתטית. כמובן, הטאץ’ האוריינטליסטי, כל סיפור סייברפאנק קורה באיזשהו דגם של נאו-טוקיו כזה
אגב, אולי שווה להגיד משהו על המילה סייברספייס. אני כאילו משתמש בזה סינונימית לאינטרנט או משהו כזה, אבל זה בעצם כי זה המונח האמי של הסייברפאנק עצמו. סייברספייס הוא מילה שהתחילה אצל וויליאם גיבסון בנוירומנסר, כדי לדבר על המרחב החדש הזה של חיבוריות. ומה שמדהים, 1982, נוירומנסר נכתב על מכונת כתיבה אנלוגית שעושה טק טק טק טק, לא היה לא אינטרנט, ולא חיבוריות, ופתאום הקונספט הזה של סייברספייס והאקינג, והחופש, האוטונומיה הפנימית הזאת, ופתאום אני קולט שיש כאן איזה דמיון שחי ומת בשנות השמונים-תשעים של סייבר ספייס אחר
נוירומנסר מספר את הסיפור של קייס, האקר דמוי קאובוי להשכרה, בעולם שבו שולטים תאגידים רב-לאומיים, וחוקי השוק החופשי פינת המערב הפרוע; ובמרכזו מתקיים מרחב קיברנטי, שמוחות אנוש מתממשקים אליו. הספר הזה מדמיין את האינטרנט לפני שבאמת היה אינטרנט, לרבות סצנה איקונית של סקס ללא גוף
אני יליד 87, אני הדור ראשון שהתבגר עם זה, ממש צמחתי עם המהפכה הדיגיטלית, עם האיי.סי.קיו ועם האיי.אר.סי וכל זה, ומודמים כאלה שעושים צלילים של רובוטים ממאדים. ובאמת, כשאני פגשתי את תרבות הסייברפאנק איפשהו בנעורים שלי, מצאתי שם הרבה דברים, אבל מצאתי שם במיוחד איזושהי היקסמות מהדבר הזה, מהמהפכה הדיגיטלית, שנורא ניגנה לי על איזה משהו. התנועה הזאת התחילה כשעוד היה אפשר להסתכל על זה קצת מרחוק, קצת מבחוץ. היום אנחנו כבר נורא בזה. סטיגלר אומר שכל שינוי טכנולוגי משמעותי מזעזע את התרבות, ואני חושב שהמהפכה הדיגיטלית עשתה דבר דומה, והסייברפאנק הוא לדעתי אחד התגובות התרבותיות לדבר הזה
כז’אנר של מדע בדיוני, סייברפאנק אני רואה אותו כסוג של טקסט של תיאוריה ביקורתית. זאת אומרת, דרך התמטיקה הדיסטופית הוא בוחן כל מיני דברים שקורים סביבנו. אני חושב שהוא גם אחד הז’אנרים של המדע בדיוני שהכי בעצם מדברים על הכאן ועכשיו. יש בסייבר פאנק הרבה גרוטסקיזציה של דברים כאלה שמתחילים בשנות ה-80-90, הוא נורא מדבר עם הזמן שלו, עם עליית הקפיטליזם הרייגן-תאצ’רי. סצינה מפורסמת בבלייד ראנר המוכרת לכולם, של החללית מרחפת, ויש שלט ענק של קוקה קולה כזה, כן? אז הוא נורא מגיב לדבר הזה. זה איזשהו ז’אנר של מדע בדיוני שלאו דווקא רואה איזשהו – כמו הרבה מדע בדיוני מתור הזהב, שיש איזשהו אידיאל כזה של קדמה, אנחנו הולכים למקום נכון יותר, טוב יותר, קולוניות בחלל, חקר החלל, הם לבושים יפה ואחיד – כאן אומרים, רגע, אל לנו לבטוח כל כך מהר, לא במכונה ולא בקדמה הזאת, ואנחנו נבחן שאלות בעייתיות, איפה זה יכול להשתבש. זה שיש קדמה, זה שיש רציונל, לאו דווקא אומר שזה ישרת את הטוב. גם הנאצים השתמשו במכונות. כל המגה תאגידים האלה שמכוונים את העניינים, הוא הזה שמכווין את הטכנולוגיה, ולאו דווקא למקומות טובים
כרמל: יש מישהו בטוויטר, שכל שנה שם את אותו ציוץ, ואומר, אם אתה מתחת לגיל 60, לא הבטיחו לך מכוניות מעופפות, הבטיחו לך דיסטופיה סייברפאנקית, אז הנה. ואני חושבת שאחד הדברים המעניינים בזה, זה שלמרות שסייברפאנק הוא ז’אנר דיסטופי בבירור, וגם אתה אומר את זה, עשור אחרי, האינטרנט שנבנה על פי הדגם הסייברפאנקי הוא אוטופיה, ויש ציפייה לאוטופיה. מאיפה ההיפוך הזה בכלל קורה?י
ארי: תראי, הסייברפאנק הוא באמת ז’אנר מאוד דואלי, ובמיוחד באיך שהוא ממסגר את המרחב הסייברספייסי. קודם כל, השם מורכב מדואליות, סייבר ופאנק, תרבות גבוהה, תרבות נמוכה. אבל גם ביחס של דיסטופיה/אוטופיה, המכונה והכוח שהיא משרתת, הוא בסייברפאנק באותו זמן גם איזשהו כוח מדכא, ממשטר, אבל מצד שני גם יש את ההיפוך, את הפאנק. הטכנולוגיה בדמיון הסייברפאנקי היא דבר מבוזר, פתוח, חופשי, וככזה הוא פותח פתח לתרבות נגד חדשה. זה איזושהי אקס-טריטוריה כזאת, וזה מה שאולי, אני חושב, מייחד את הכתיבה שלי. הרבה כתיבה נכתבה על סייברפאנק, אבל זה איפשהו נגמר בסוף ה-2000. נמאס לאנשים מזה, זה איזשהו חזון שהכזיב. האנתולוגיות “סייברפאנק” ו-“סייבר קאלצ’ר” הפסיקו לצאת, וזה איפשהו נזנח שם כאיזה חלום נאיבי. מה שאני רוצה לעשות עכשיו, בין היתר, זה לחזור ולראות איפה טעינו, מה הבעיה בחלום הסייברפאנקי
זאת מחשבה בתהליך, אבל הסייברפאנק, אני חושב, דמיין מרחב מאוד בינארי. יש את הכוח המסדיר, ויש את האקס-טריטוריה דרכה אפשר להתנגד; יש את הלמטה ויש את הלמעלה. מה שאנחנו רואים היום במרחב הדיגיטלי, זו איזושהי האחדה פרדוקסלית. החלום הסייברפאנקי התבדה, הוא לא מרחב חופשי של חקירה עצמית, של רוחניות, הוא איזשהו מרחב שממושטר נורא ברור על ידי איזשהו קומץ תאגידים, וגם השימוש בו, הוא לא איזה שימוש אוטונומי מופרע, סייברפאנקי, הוא שימוש נורא יומיומי, מוסדר, ברור. אבל מצד שני, ההסדרה המחודשת הזאת היא כדי לאפשר איזשהו כאוס מקסימלי של זרימה. זה איזשהו עניין פרדוקסלי, מצד אחד גוגל וזה שולטים בהכל, מצד שני שולטים בהכל בשביל להתיר את הכל. אין כאוס בחוץ, ומערכת מסדירה. נהיה איזה משהו מוזר, שהמערכת השתלטה על הכל, אבל יש כאוס טוטלי
כרמל: זה כאוס נשלט על ידי תאגידים. זאת אומרת, זה כאוס שהאלגוריתמים של גוגל יודעים לנהל
ארי: בדיוק. וההבנה של הסייברפאנק את הכוח גם היא שונה. זאת אומרת, זה איזשהו תאגיד, אני חושב על טרמינייטור, או מטריקס, אבל לא, הכוח לא מושל עוד ככה. לא אכפת לתאגיד מה יקרה כל עוד ההון גדל, והוא לא מכווין את המציאות יותר
כרמל: זה מתחבר יפה למה שטען דוקטור אלי קוק בפרק שעבר לגבי הקפיטליזם, שלכסף אין ריח ואין ערכים. אולי בגלל זה קפיטליזם נתפס כמקושר עם חופש, כי כל עוד הוא מרוויח מזה שיש קונפליקט בין עמדות שונות, הוא לא נוקט שום עמדה
ארי: הסייברפאנק עזר לנבא מלא דברים
כרמל: אני לא יודעת אם הוא ניבא, הם פשוט ניסו ליצור את מה שהיה בספרים באופן אקטיבי מאוד
ארי: נכון, אז לא רק הספרים של גיבסון וזה, אלא גם קם האבא של וויירד, שנקרא מונדו2000, וקראו אותו, אומרים שכולם, כל מי שהמשיך לסיליקון ואלי. ובכלל ברגע התרבותי הנוראי ייחודי הזה, נאספו מלא מתכנתים עם רוח ליברטריאנית, אקס היפים, שבכלל ראו את המפגש בין קיברנטיקה ורוחניות והוקסמו מהמחשב, ונוצרה איזו תרבות נגד חדשה
מגזין ווירד טען ב-1998 שהסייבר פאנקיסטים היו לניינטיז, מה שהביטניקים היו לסיקסטיז – מבשריה של תנועה המונית, הממתינים בשוליים
הדמיון הזה אודות הסייברספייס מאפשר כל מיני דברים לתרבות הנגד הזו, בדמיון שלו. שהבסיסי מביניהם זה איזשהו כניסה למרחב פלואידי כזה, לשם דיאלקטיקה מסוימת, כדי לחזור עם איזושהי העצמה. העצמה של סובייקטיביות מסוימת, העצמה של קולקטיביות חתרנית מחודשת. ולמשל, סטרלינג, בהקדמה לאחת האונטולוגיות סייברפאנק הכי מפורסמות, מירור שיידס, מגדיר מיהו הסייברפאנק. ומבחינתו, הסייברפאנק הוא מי שרוכב על הריזומטיות של הטכנולוגיה, לוקח מהלמעלה ומעביר ללמטה, מהסייבר לפאנק. הוא פורט את התרבות הזאת לתרבות רחוב, לשימוש לא לגיטימי, לשימוש חתרני. ואפשר גם לראות את זה קצת במניפסט ההאקר של מקנזי וורק, שגם ההאקר הוא מי שעושה אבסטרקציה לתחום שלו, פותח אותו לאופציות חדשות, מנגיש אותו מהלמעלה למטה. השימוש שלו בטכנולוגיה לא נלכד על ידי שום כוח, איזושהי הבנייה של סובייקט שפועל באופן אוטונומי, ומלא בהשתאות, בתוך הכאוס הזה. וזה גם כמובן מתכתב עם בכלל האתוס הליברטריאני של איזשהו חופש אוטונומי אל מול כוחות מסדירים
לאריק דייויס יש גם מטפורה מאוד יפה להמחיש את הרוח הסייברפאנקית הזאת. הרי גם בנוירומנסר הסייברפייס הרבה פעמים נקרא ה”ספר” (פרונטיר). מי שממחיש את הסובייקטיבית האוטונומית הזאת נקרא הרבה פעמים קאובוי. יש כאן את הדמיון הזה של איזשהו מרחב פתוח אינסופי, והקאובוי שבא לממש את עצמו בפנים, בא לפרונטיר הבלתי ידוע הזה. הדוגמה שאני אוהב לתת זה סיידי פלנט והסייבר פמיניזם. למה שיהיה סייבר פמיניזם בדמיון הזה? סייברספייס הוא בדיוק אותו מרחב שחומק מכוחות המשטור, פטריארכיה וכו’, ושם אפשר לכונן סובייקטיביות חדשה וגם קולקטיביות חדשה. במובן מסוים גם הטקסט של דונה הרוואי, שהוא כמובן חופף הרבה להבנות אלה, עושה דבר דומה. יש כאן איזשהו תיאור דיסקריפטיבי של מרחב הסייברספייס, וגם משהו פרסקריפטיבי. כאילו, בואו ננצל את הפתיחות/ריזומטיות/מודולריות הזאת, להבנות סובייקטיביות חדשה שהיא בדיוק זה
כרמל: יש איזשהו ספר, הכל פתוח. איפה שאין, יש אין סוף אפשרויות, אפשר להיות כל דבר
ארי: נכון, נכון, אז זהו, אנחנו מגיעים לכאוס, ולימינליות, ולמרחבים היותר דתיים
אוקיי, אז הבנו שסייבר פאנק הוא סוגה דיסטופית, ביקורתית, בעולם קפיטליסטי קיצוני, הגובל בניהיליזם לפעמים. אבל איך כל זה מתחבר למיסטיקה ודת?י
מה שעניין אותי, וממשיך לעניין אותי היום, זה שיש איזושהי השקה בתוך התמטיקה של הסייברפאנק, בין הנשגבות הפוסט מודרנית, הפוסט הומנית, העודפות הזאת שנפתחה פתאום בשנות ה-80-90; זרימת המידע, מעבר מידע אינסופי, חיבוריות אינסופית – אז חיבור בין הנשגבות של הרגע הזה, לבין נשגבות דתית פרופר. זאת אומרת, יש הרבה פעמים בסייברפאנק איזושהי נקודה של ריחוק, והעודפות הענקית הזאת שמתחילה לפעם, שבאמת הרגישה להרבה גדולה מהאדם – כאילו המחשב, עם היכולות שלו, ידיעת כל, הימצאות בכל – הסייברפאנק מוקסם ממנה. ומצאתי שם השקה, לדעתי, מרתקת, בין שני התחומים האלה. זה נראה כאילו זה נדחף לרטוריקה דתית בעל כורחו, כי לא היה אחרת. במיוחד באנימה היפנית, אקירה, גוסט אין דה של, יש כל כך הרבה אנימיזם, שינטואיזם, ויטליזם, כוחות שפועלים בתוך הסייברספייס, ה”רוח”, מאגיה, האקרים כמכשפים – אמרתי, רגע, ההשקה הזאת מעניינת אותי
טימוטי לירי אמר את זה יותר טוב מכולם, “פי.סי הוא הל.ס.ד החדש”. דמיון הסייברספייס כאיזשהו מרחב כאוטי, בלתי ממושטר, ומול מה צריך להתנגד, נורא כלוא בתמות האלה של שנות ה-60-70, צד מבולגן ומרכז מוסדר. במרחב המתחדש הזה של הסייברספייס, התחילו להקרין לתוכו הרבה דברים שהקרינו באמת למרחבים פסיכדליים כמה עשורים קודם, וקמה איזושהי תרבות נגד סביב זה, שהקרינה תקוות אמנסיפטוריות על הסייברספייס. הרי כל תנועת נגד רצתה אקס-טריטוריה (פאנק, דאדא), יש כוח ויש הצידה, ואנחנו נאגף את הכוח בצורה פיראטית, נוודית, מהצידה, יש איזושהי דיאלקטיקה. אבל אז גם בדיוק כמו בשנות ה-60 וה-70, המרחב של האקס טריטוריה היה לא רק כלי למטרה, הוא היה מטרה בפני עצמה. וכאן שוב חשוב להגיד את ההמשכיות עם הרעיונות של תנועת הנגד של שנות ה-60 ה-70. הגווארדיה האינטלקטואלית של שנות ה-60 וה-70, לירי עצמו, קן קיזי, אלן גינסבורג ועוד
האידאה הייתה שבתוך המיינד שלנו, יש לנו איזה תוכנת הפעלה מסוימת, שאנחנו יכולים ללחוץ אותה החוצה. החברה המערבית לא לוחצת אותה החוצה, היא פונקציונלית, היא רציונלית, אבל יש לנו אופציה להיכנס למרחבים של אותו כאוס, של אותה פסיכדליה, של חוסר מסגרת, פלואידיות, משחקיות, שוב הבינאריות הזאת. ואם אני כבר הולך לנקודות רוחניות, זה לא סתם דיספוזיציה בהכרה, זה באמת מראה את הטבע של הקוסמוס בגדולה שלו, לפני שהוא נכנס למסגרת. דיכאו את זה כל כך הרבה זמן. בפיצול ההיסטורי של התרבויות, תרבות המערב בחרה לא לקדם את מערכת ההפעלה ההכרתית הזאת, ולעשות אותנו כנמלים כאלה במשרדים, אבל אנחנו צריכים לפתוח את זה מחדש. אז זה איזשהו אתוס שחגג ושמשיב את זה. כל הפסיכדליה, הריקוד, הנשימה ההולגרפית, תאי ציפה – המטרה הייתה לשחרר את הדיספוזיציה ההכרתית הזאת. הפוטנציאל האנושי הוא לנצל את המרחבים האלה בתוכך
כבר דיברנו בפרק 16 על ההיסטוריה המשותפת של פסיכדליה ומחשבים, וסייברפאנק הוא אחד הביטויים התרבותיים של החיבור הזה. אבל בואו נחזור רגע למושג שארי זרק קודם לכן, לימינליות. זה מושג אנתרופולוגי שמתייחס למרחב של בין לבין. באנתרופולוגיה של הדת, כל ריטואל הוא סוג של טקס מעבר. בין אם זה המעבר בין קודש לחול, או מנער לגבר וכדומה. יש את הקטגוריה השגרתית או הקודמת, ואז כדי להגיע לקטגוריה החדשה או המיוחדת/מקודשת, עוברים דרך כלשהי. שם, בדרך, אני בין לבין, במרחב לימינלי. שמתםן לב שהרבה אגדות תלמודיות על שיחות בין חכמים, מתרחשות כשהם “בדרך”? אפילו לא אומרים לאן, ואם זה דרך פיזית או רק דימוי, הם במרחב הלימינלי הזה, ושם מתאפשר החידוש שהם יוצרים
בלימינליות, יש איזה רגע שאני לא כלום. כבר לא בחול ועוד לא בקודש, כבר לא ילדה ועוד לא אישה. הריטואל הדתי אמור ללוות אותי באופן מסודר במרחב המבלבל הזה, שבו הושלו מעליי מלבושי הקטגוריה הישנה, אבל עוד לא לבשתי חדשה. זה מקום של אין, ריק, אבל גם אין סוף אפשרויות, שממנו יכול להיוולד משהו חדש. בהגות של ראשית האינטרנט נטען, שהסייברספייס הוא בדיוק מרחב כזה, לימינלי. בין לבין הרבה קטגוריות, כמו פיזי וחומרי, אמיתי ודמיוני, ולכן הסייברספייס הוא מקום של אפשרויות רדיקליות חדשות, אבל גם מקום מסוכן שאפשר ללכת בו לאיבוד מנטלי, כמו דימוי הכניסה לפרדס בקבלה
לא רק הפסיכדליה אלא גם הפוסט מודרניזם וכל מיני תנועות תרבותיות אחרות, שאפו לשחרר את האדם מהמגבלות של קטגוריות שונות. אני חושבת שגם הנאורות וגם הדתות, שהתעקשו על קטגוריות, ידעו טוב מאוד שקשה להכניס דברים לקופסאות באמת, אבל הם עדיין חשבו שהסדר קריטי. במחצית השנייה של המאה ה-20 היה ממש מומנטום תרבותי, וקמו המון תנועות, שחשבו שאנשים התפתחו כבר למצב שהם יכולים לחיות במרחב למינלי, ולהכיל יותר ויותר דברים שהם בין לבין, נזילות של זהות למשל. גם בקבלה יש אלמנט של להטיל את האדם ללימינליות רק לאחר גיל 40, אחרי שהגבולות והקטגוריות שלו יציבות מספיק, ויהוו לו עוגן גם כשייסדקו. בימינו יש זרמים שטוענים שהעולם כולו בשל עכשיו ללמוד את תורת הסוד, בכל גיל, כי התפתחנו, ונוכל להכיל את הדברים, לא נשתגע בפרדס. האמנם?י
ארי: זה גם מרחב מסוכן, כי הלימינליות בדיוק מתאפיינת בזה שהיא שוברת, יש לה אלמנט חתרני נורא, והיא שוברת מוסכמות. וזה גם מסוכן אולי מנטלית, אתה לא יודע אם תחזור מהפרדס כמו שאתה. וזה מסוכן חברתית גם. בדתות יש הרבה פעמים את הבידול בין כריזמה למיסוד, משהו חווייתי, חי, לבין משהו מוסדר לכדי ספר חוקים. אתה לא יכול להיות בכריזמה כל הזמן, זה לא בר קיימא. אז תמיד יש את התנועה הזאת, גם בדתות, זה מתחיל הרבה פעמים כריזמטי ואז מתמסד, ואז יבוא זרם מיסטי ויגיד “התמסדתם מדי, תחזרו לרקוד”, ותמיד אנחנו רואים את התנועה הזאת. ההבדל הגדול, שגם דרידה אמר אותו, הפוסט מודרנה פותחת, אבל היא לא מסכימה לאסוף את זה חזרה למהות, היא לא מסכימה לאחד חזרה לאיזו תנועה קוהרנטית. אין מהות, זה לא מתלכד לכדי כלום, זה רק מערכות יחסים. אבל זה אולי קצת ההבדל בין הלימינליות הפוסט מודרנית, והלימינליות הדתית. הלימינליות הדתית אומרת, רגע, יש איזו מהות
כרמל: היא שלב
ארי: נכון, היא שלב
כרמל: אז הנה מחשבה שמרנית. בדתות יש את החוכמה לאפשר לימינליות רק כשלב קצר, וגם ללוות אותנו בו, ולפקח עלינו בתוכו. זה גם כוח המשיכה של הדת, שהיא לא חושבת שהציבור בשל לחיות בבין לבין, והיא כן מציעה סדר. את רוב האנשים ה”בין לבין” עדיין מבלבל. רק תראו מה קורה עם נזילות קטגוריית המגדר בימינו. אפשר גם להבין את האתגר של תרבות ה”ווק” דרך זה. היא מתעקשת שנחיה בלימינליות, אבל היא משותקת שם בפועל. היא לא מצליחה לייצר חדש פרודוקטיבי, ולרוב היא תקועה באין, שאי אפשר להגיד כלום על כלום, בלי שזה יצטלב עם איזשהו עלבון. כמו שאמרה אורית בפרק שעבר, בהקשר אחר לגמרי, אנחנו חייבים קטגוריות. מי שמתכחש לבסיס הזה הוא סוכן כאוס. ויש בחיינו די הרבה כאוס כרגע
ארי: היום הכאוס הוא דרך המחשב האישי. ואם הכאוס של שנות ה-60-70 הוא חזרה לטבע, חזרה למסורת, קדושה, הארי קרישנה וכו’, הכאוס הסייברפאנקי מקבל גוון שונה. הוא נורא מושפע מהזמן שלו, מהפוסט מודרנה, מהתרת המידע והסמלים, מהמהפכה דיגיטלית. יש כאן איזה דמיון חדש של כאוס דיגיטלי, והרבה מהנרטיב הסייברפאנקי הכמו-מיסטי, מתענג על הטביעה הזאת בים של סימולקרות ומידע, והנשגבות הזאת של הרגע העכשווי. הכאוס בא לפתח דלתנו עם המהפכה הדיגיטלית, והפוסט מודרנה, ששום דבר לא יושב, ויש איזושהי התענגות דתית על הכניסה הזאת לכאוס. לירי האמין שהסייברספייס הוא בעצם איזושהי תמונת מראה של הקוסמוס עצמו, בינה שמתחילה לחיות בפני עצמה, והכאוס של הסייברספייס הוא הכאוס של היקום כולו
כרמל: זאת הבחנה חשובה, כי בעצם אנחנו נוטים לחשוב על זה כעל עולם פחות אותנטי, כעל עולם של ייצוגים. ואתה אומר, יש פה תפיסה, שהכאוס הזה הוא לא פשוט קליידוסקופ של ייצוגים, אלא הוא הדבר עצמו, או יותר קרוב לדבר עצמו
ארי: כן. תראי, הוא מיסגר את זה על ידי הפוטנציאל שהיה למרחב הזה על התודעה האנושית. אנחנו נהיה המראה של זה, הבינה שלנו היא תהיה כזאת, היא תהיה רשתית, היא תהיה אינסופית. אותה סיידי פלנט אומרת, שהסייבר ספייס עם הרשתיות שלו, בשימוש שלו גורם ממש לריאליזציה מיסטית של “הכל רשתי”. כשאני משתמש בסייברספייס אני מבין שהכל עובד ככה, שהכל שזור אחד בשני. אז שוב, אותו פוטנציאל דתי של הכאוס הזה. כמה החזון הזה נתן לנו ביס בתחת. הכאוס לא מעצים אותנו יותר, הוא מקריס אותנו, הכאוס הסייברספייסי
כרמל: לויקטור טרנר, מי שהמשיג את הלימינלי, הייתה ההבחנה בין לימינלי ללימינואידי. הלימינואידי זה לימינלי-לייט, משהו שבעולם המערבי הופך, לדעתו, למצרך של ממש. צא למרחב בין לבין שכזה לכמה שעות, בסרט, או בעזרת סם. אבל בלימינואידי האינדיבידואלי הזמני הזה, את לא עוברת לקטגוריה חדשה, את חוזרת לאותה פוזיציה שלפני. זו רק גיחה, ולא מעבר טרנספורמטיבי. ובפנים זה לא הכל או כלום, אין ואינסוף, אלא קצת נזילות, עמעום, טשטוש של הקטגוריות. יש בזה מספיק פוטנציאל חתרני. אז אולי האינטרנט לא באמת לימינלי, אלא רק לימינואידי? לא באמת כאוס וחדש, אלא סוג של בלגן מנוהל?י
ארי: תראי, אני לא יודע. הכניסה למרחב הלימינלי הייתה הרבה פעמים מלווה על ידי עטיפה תרבותית, טקסית, של איך להיכנס ולצאת. המסר של החשיבות של הכניסה למרחבים לימינליים דעך בשנות ה-60-70, הוסלל והוסדר, ואני גם חושב שבשביל להיכנס למרחב לימינלי, צריך “בחוץ”. הרי מהי החוויה המיסטית? היא כאילו עומס, עומס, עומס, ואז פתאום פוף, נתק, שמאפשר איזושהי רה- אורגניזציה. אני חושב שהיום אנשים נלחמים בציפורניים (וגם אליטות שנורא מבינות ומודעות), כדי לקבל “בחוץ”, כדי לחוות רגע איזה מבט לימינלי על הכל. אבל החיים המערביים, הם נורא “בפנים”. וגם המרחב הדיגיטלי היום, הם נורא פשוט “בפנים”, קשה היום נורא למצוא בחוץ
כרמל: אוקיי, אז זה הבדל חשוב כי בטקסטים של גיבסון יש המון את ה”ג’אקינג אין”, את הלהתחבר/ להתנתק. וגם לנו בשנות התשעים היה להתחבר ולהתנתק, ועכשיו, מבחינה טקסית ממש, אין לנו חיבור וניתוק
ארי: יפה
האנתרופולוג הקנדי דיוויד תומאס ניתח את ההתחברות הזאת כטקס מעבר דתי, שבעזרת חומרה, מפריד את האדם מהחומר והגוף, ושם אותו במרחב הלימינלי שבין האדם לפוסט אדם. היום, כשהחיבור לאינטרנט רציף, המרחב המקביל הזה מתקיים כל הזמן, ואין יותר את התחושה של המעבר בין מרחבים, חיבור וניתוק. לדעתי זה פוגם בלימינליות, ובפוטנציאל החתרנות והדתיות שלו. כי כל ריטואל חזרתי זקוק למרווח זמן. אם יש לי יום יום חג, אז אין לי חג יום יום. החג הוא פשוט החול החדש. הוא לא מיוחד ונדיר ומופרד, אין מעבר בין קודש לחול, ואז הכל קורס
בשנות ה-80 וה-90 יכלנו לדבר על הסייברספייס ככה, בגלל המרחק שלנו מזה, בגלל שזה רק הגיע. הדיבור היה מאוד בינארי, אני יכול להתחבר (“טו ג’אק-אין”), ללכת לאיזשהו כאוס. מה שקרה היום, זה שאני כל הזמן ג’אקט אין, מחובר לתוך כאוס כבר. מה שאנחנו צריכים להילחם זה לא כדי להשיג כאוס, זה כדי להשיג קוהרנטיות בתוך הדבר הזה
כרמל: אז בגלל זה אתה אומר הרבה שבעצם הדבר הבא זה דת? זאת אומרת, איפשהו אנשים רוצים עוד פעם את הסדר? אנחנו חיים בהמון המון כאוס, ואנשים מחפשים סדרים חדשים
ארי: דת זה הדבר הבא. דת לא מעניינת אותי כדבר חיצוני אונטולוגי, מעניין אותי מה אני יכול לעשות עם הקופסה הזאת. האם יש חשיבות מרובה בכניסה למרחבים האלה, גם לבריאות הנפשית שלי, של ארגון מחודש, מבט על, צמצום… חוויה דתית היא הרבה פעמים לא הרחבת התודעה, גם פסיכדליה, היא לא רחבת התודעה, היא צמצום התודעה, לידי רזולוציה הרבה יותר נמוכה. מרחב נורא מיתי כזה של כוחות, יש שני כוחות, יש כוח אחד, יש קוסמוס, כן? זה צמצום. האם אני מאמין שלמרחב התודעתי הזה יש חשיבות נורא רבה לחקירה יומיומית? ברור. וזה גם המאמר שכתבתי ל“פיגומים” על אסיד קומוניזם. אסיד קומוניזם זה בדיחה של מרק פישר, אבל אסיד שם אומר את המאפיינים הפסיכדלים של חקירה, פתיחות, האפשרות לארח את המרקם הזה, לאו דווקא לכדי נטילת סמים
היא איזשהו ארטיפקט תרבותי שהלכנו ואיבדנו. אנחנו צריכים להיאבק כדי לכונן תרבות שמכירה בזה. היום אתה הולך לעבודה, אתה הולך לאוניברסיטה, למי אכפת מחוויית השרום (פטריות הזייה – כ.ו) שהייתה לך? היא יכולה להיות מיינד שטרינג. בשנות ה-60-70 עשו הרבה טעויות נוראיות, הם הגזימו עם הלימינליות. לקבע לימינליות, כמו שטרנר מראה, מביא לנו ווילד ווילד קאנטרי (רפרנס לסרט הדוקו על אושו-כ.ו) וכתות וזה, אבל לפחות הם אמרו רגע, בואו ניאבק על מרחב ציבורי שבו אנחנו מכירים בכניסה, מכינים בחשיבות הזאת
מרק פישר, יוצא הקולקטיב של וורוויק, ותלמיד של ניק לנד, הוא מבקר תרבות בת זמננו חשוב, שספרו “ריאליזם קפיטליסטי” תורגם לאחרונה לעברית. “אסיד קומוניזם” הוא דימוי וחיבור לא שגרתי, שנועד לפרוץ את הדמיון שלנו לגבי מה יכול להחליף את הקפיטליזם. ארי מייצג כאן בארץ תפיסה תרבותית של פישר, ושל הוגים רבים אחרים, שהתיאוריה הביקורתית, שהשורשים שלה מרקסיסטים ולכן אתאיסטים, זקוקה לקצת אבקת קסם. לדת, לרוח, להיקסמות מחדש. האינטרנט הוא הרי לא רק מכונה חילונית. חלק ניכר מהאוטופיה שלו הוזנה מאספירציות רוחניות שונות. בפרק 73 הצגתי את התיאולוג תייר דה שרדן, ואת ההשפעה שלו על תפיסת הסייברספייס. בפרק הזה נדבר על סוג מיסטיקה מאוד ספציפי שעולה מהסייברפאנק. זו שתוביל אותנו לתפיסות של הקולקטיב בוורוויק, ולנאורות האפלה של ניק לנד. ומכיוון שאני יושבת עם חוקר מדעי הדתות, לא נזרוק מושג כמו מיסטיקה לחלל, מבלי להגדיר אותו
הרבה פעמים יש איזה שימוש במילה מיסטיקה, כדי להצביע על כל דבר שהוא יוצא מגדר הרגיל, עם קונוטציה דתית. וואו, זה כזה מיסטי! אז ממש לא, כן? כשאנחנו מדברים על מיסטיקה, אנחנו מדברים על הפן הזה בחיים הדתיים, שהוא קשור למרחב החווייתי פנומנולוגי, ובמיוחד לאיזושהי עצימות בתוך זה. לפרקטיקות שמבקשות את העצימות החווייתית, לעומת המרחב הדתי שהוא טקסי, חוקתי, יומיומי. החוויה הדתית היא איזושהי סוג של טרנספורמציה פנימית, לפני ואחרי, שבאה אחרי גם איזשהו מאבק פנימי, שאיפשהו באמצע שלו יש את “הלילה האפל של הנשמה“, שזה מונח של סיינט ג’ון אוף דה קרוס, מיסטיקן אפופאטי נוצרי. זה איזושהי קריסה מנטלית, גם ההבנה שהמושגים שלנו, החשיבה היומיומית, לא משרתת. איכשהו צריך לתת לזה לקרוס, ואז כשזה קורס, יש התעוררות מחודשת, איזושהי רה-אוריינטציה של המרחב הפנימי אל מול מציאות רוחנית רחבה יותר
זה דבר שנורא עניין אותי, איך סצנות מסוימות בתוך הנרטיב הסייברפאנקי, הן מיסטיות לעילא. אני חושב על אקירה, וסצנת המטמורפוזה של טצואו. תעשו יוטיוב, לא תתחרטו על ה-18 דקות המתועבות והנוראיות האלה, שבסופן יש איזו קריסה מיסטית. אז עכשיו אנחנו מגיעים לרגע המיסטי בסייברפאנק, שבאמת מרק פישר עוזר לנסח אותו בצורה נורא יפה. ומה שהוא בעצם אומר, זה איזושהי קריאה מיסטית של מניפסט הסייבורג של דונה הרוואי (שקראתי בהערת שוליים, שהיא מכירה את הקריאה הזאת ופוסלת אותה). אבל מה בעצם פישר אומר נורא בפשטות? המטאפיזיקה הזאת שהרוואי הראתה לנו, שאין אדם מהותי; כולנו מתהווים בתוך מצרפים, ואנחנו איזשהו יצור מודולרי ופלואידי בתוך שצף אימננטי של מטמורפוזה, אין שום דבר למסגר ולהגיד הנה, יש כאן את האדם הזה שכולם דיברנו עליו. הראווי, מה שהיא עושה עם המסקנה הזאת זה בוא נבנה סובייקטיביות חדשה אל מול זה, בוא נהיה אדם פלואידי, בוא נייסד קולקטיב לא על בסיס זהות והאחדה אלא על בסיס שונות. חזרה של סובייקטיביות פעילה, חיובית, אם אתה מבין את זה, דאג למינים הקרובים אליך
אבל פישר, בדוקטורט שלו (טקסט מדהים שפרסמו אותו אחרי שהוא מת) אומר, אפשר לקרוא גם את מניפסט הסייבורג באופן מיסטי. זאת אומרת, שאין שם איזשהו סובייקט פלואידי, אלא אין סובייקט בכלל. אם אנחנו לוקחים את ההבנה של המטאפיזיקה הפוסט הומנית של הרוואי עד הסוף, ועושים ממש איזושהי קונטקסטואליזציה מחודשת של האדם לאיזושהי רשת מטריאלית, דה-צנטרליזציה שלו, אולי מלכתחילה אף פעם לא היה שם סובייקט
כרמל: אין אני שכזה
ארי: כן, בדיוק. והוא כותב משפט נורא יפה, שהפחד האמיתי של גיבור הסיפור אצל גיבסון, הוא לא שהמכונה תחדור אליו, אלא שהוא יגלה, על ידי המכונה, שאף פעם לא היה “בפנים”, אין אינסייד מלכתחילה
כרמל: אין “אליו” לחדור
ארי: בדיוק. אין, אף פעם לא היה. הוא תמיד היה איזה רכיב בשצף האימננטי הויטליסטי האין סופי הזה
כרמל: יש בזה משהו ניטשיאני? זה כזה מעין רצון לעוצמה חסר צורה
ארי: כן, במובן מסוים. בדוקטורט שלו, פישר קורא גם את “האקסטזה של התקשורת” של בודריאר, וגם אותה הוא מפרש באופן מיסטי. מה שאנחנו רואים אחרי המהפכה הדיגיטלית, זה לא רק סימולקרה, דגמים של האמת מרחפים וכו’. זה איזושהי התכה חזקה בין סובייקט לבין מדיה, שכבר אין עוד הבדל. הקרום הפנימי שהבדיל אותי – פעם ניגשתי לספר, מידע, המממ, איך אני מעבד את זה – הקרום הפנימי ניתץ, והאדם הוא מסוף של הדבר הזה. ובשביל פישר, יש כאן התאיינות לסובייקט, לגמרי, על ידי המדיה. פישר מנסח תיאורטית את האופציה, שהחיבור לסייברספייס יכול לאיין אותי לגמרי. ואם באמת הקרום נקרע, ואני בתוך הדבר הזה, בהכרח זה מקריס לי את התפיסה הרציונלית. הסייברספייס ככאוס, איזשהוא מרחב של עזוב את המילים, תן לכאוס לפעם דרכו. ובמובן מסוים, זה התנאי של המיסטיקן בשביל לעורר את הטרנספורמציה הפנימית, הוא צריך את הקריסה האפיסטמולוגית שלו. זה גם עוד איזה רכיב, שנותן את עצמו לקריאה של הסייברספייס ככר של טרנספורמציה מיסטית
כרמל: להתאיינות יש לרוב קונוטציה שלילית. אנחנו בתרבות אנושית, אינדיבידואליסטית, והאין מאיים על גבולות האינדיבידואל. ג’רון לניר, למשל, זיהה מוקדם את הפוטנציאל של השיתופיות ברשת, לכרסם בחופש וביצירתיות האינדיבידואלית. ב-2006 הוא כתב חיבור מסעיר בשם “מאואיזם דיגיטלי“, שבו הוא יצא נגד מיזמים כמו ויקיפדיה, על זה שהם את מטשטשים זכויות יוצרים וזהות של מחבר יחיד, לטובת סוג של מוח כוורת. מנקודת מבט הומניסטית, איון כזה נתפס כדיסטופי, אבל ישנן מסורות דתיות ורוחניות שבהן זו אוטופיה. כך זה היה גם אצל דה-שרדן, שהשפיע על ראשוני הסייברספייס. לאדם הובטח שהוא יהפוך לחלק מישות מסדר גבוה יותר. איבוד העצמי הזה הוא לא נפילה אחורה, אלא זינוק אבולוציוני קדימה
ארי: את ממש מרימה לי להנחתה כדי להגיד, שבמובן מסוים צריך לעשות כאן הבדלה בין מיסטיקה טרנסנדנטית למיסטיקה אימננטית. שניהם קיימים בסייברפאנק. מיסטיקה טרנסנדנטית היא אותה מיסטיקה של התעלות, של לעזוב אחורה את מה שהיה, ובעצם להצטרף למהות, ל”גוד-הד”, שהוא “האחר המקודש”, טרנסנדנטי לגמרי (המונח של קרל בארט). בנוירומנסר יש את המשפט המפורסם “הגוף הוא בשר”, זה בדיוק זה, זה המיסטיקה הטרנסנדנטית. בנינו משהו שהוא יכול לעבד את הבינה הזאת, שהיא גדולה מהאדם. והנה נקודת כניסה מעולה לניק לנד. גם המיסטיקה של פישר, וגם של לנד, היא לא טרנסנדנטית, היא אימננטית. אנחנו לא מתעלים לשום מקום, אנחנו מותכים לתוך דבר, אנחנו לא עוזבים את הגוף שלנו. משהו עוטה עליך כל כך הרבה כבלים ובולע אותך, איזושהי אקסטזה כזאת שהיא אימננטית, של השזרות לתוך איזשהו מרחב
כרמל: זה רומז שזה דו-צדדי, כלומר גם הסייברספייס, אתה לא מותך לתוך רק חד-כיווני, אלא הוא נשפך עליך החוצה, הוא תופס את הגוף, את העיר? כי זה מה שקורה
ארי: בדיוק. זה כאילו, אתה היית מבולבל לחשוב שיש איזושהי ישות נפרדת. האימננטיות האמיתית היא בעצם הבליעה שלך לתוך זה, הבליעה שלך לתוך המרחב הטכנולוגי. זה ניק לנד. ניק לנד גם נטוע באותו דמיון של הסייברספייס. האמנציפציה אפלה מאוד, אבל עדיין אמנציפציה בסייברספייס, כן? אז ניק לנד הוא דמות ביזארית, פרועה, וכמה שפרועה, ככה היא גם מרתקת. הוא גם פרוע וגם גאון. זאת אומרת, לקרוא ניק לנד זה חוויה שאין שני לה. ומרק פישר אומר, “ניק לנד היה הניטשה שלנו”. ניק לנד למד נראה לי גם בוורוויק, קיבל משרה שם, לימד שם, והתחיל להתכתב עם פילוסופיה קונטיננטלית. הוא כתב פרשנויות על דלז וגואטרי, על ז’אן פרנסואה ליוטר, ובטאיי. ז’ורז’ בטאיי היה שם במרכז. באמת הספר היחיד האקדמי שלו היה
Thirst of Annihilation, The Virulent Nihilism of George Bataille
לדעתי זו הכותרת. ואז באמת קם הסי.סי.אר.יו, הקולקטיב הזה, ואז הוא כותב באמת על סייברספייס, ומתחיל לשזור בין בטאיי, לדלז, למיסטיקה; מפתח את ההגות שלו בצורה יותר ויותר אזוטרית. הוא כותב על כל מיני דיאגרמות קבליות ביחד עם מעגלים קיברנטיים, דברים שלא כל כך מובנים. הוא פורש מהאקדמיה לגמרי, עוזב לסין, וניק לנד המאוחר זה ניק לנד הפוליטי של האלט רייט, שבאמת כותב את המניפסט הזה של נאורות אפלה. זה ניק לנד
כרמל: ניק לנד אמנם קורא לזה נאורות אפלה, ומנסח את ההגות, אבל הוא לא לבד. הוא חובר ומרפרר לרעיונות דומים שמתנסחים מעבר לים, בעיקר בבלוג של מתכנת בשם קרטיס יארווין, בעל שם העט מנציוס מולדבאג (וכן, נראה לי שזה בכוונה אמור להישמע כמו נבל מהארי פוטר). נאורות אפלה היא קודם כל ביקורת על הנאורות, ובזה היא מאוד פוסט-הומניסטית. היא מתחילה מההנחה שכל תיאוריה ביקורתית תסכים איתה, שההיסטוריה לא בהכרח מובילה לפרוגרס, לקדמה. רבים יוכלו להזדהות עם הסנטימנט שבליבה, גם אני פלרטטתי איתו בשאלות שזרקתי פה ושם בפרקים קודמים, כי הרבה מסכימים היום שהנאורות הייתה נאיבית, וטעתה לגבינו טעות חמורה. לגבי מי אנחנו באמת, ולמה אנחנו מסוגלים או אמורים להגיע. אבל מה עושים לגבי זה? פה אנחנו מתפצלים. כי האופטימיים מסכימים שחייבים להמשיך להאמין בפוטנציאל שלנו, ולחיות לקראת אותם אידיאלים, או לנסות להיעזר בטכנולוגיה כדי לפצות על החידלון שלנו. זה מה שנקרא להיות פרוגרסיבי היום
ולכן ניק לנד נסחף לימין האנטי פרוגרסיבי. הוא רוצה שנוותר על האשליות הללו, על השוויון, על האחווה, הרציונליות, הדמוקרטיה, וכל הבולשיט הזה של הנאורות. מבחינתו, ההתפכחות היא ריאליזם. מבחינתנו, זאת מסקנה פסימית. היזם ומייסד פייפאל, פיטר ת’יל, שמזוהה גם הוא עם הרעיונות הללו, אמר שהוא כבר לא חושב שדמוקרטיה וחופש תואמים זה את זה. זו צורת חשיבה שאסור לזלזל בהשפעה שלה על הקהילה הטכנולוגית, שנטתה בעבר לאופטימיות קיצונית לגבי יצירת עולם טוב יותר. אצל ניק לנד זה יותר פילוסופי. הוא חושב, למשל, שכוח שהתבזר טבעו להתלכד חזרה. הוא ממשיל את זה לטרמינייטור ב”שליחות קטלנית”, שמרכיב את עצמו חזרה מכל המולקולות, שנמשכות יחד אחרי שהוא פורק
אז אולי ייטב לנו דווקא לשוב למונרכיה? אולי העולם יתנהל טוב יותר כשבראשו יעמוד מנכ״ל ולא פוליטיקאי? והליבה של הרעיונות הללו קוסמת מאוד לקהילה הטכנולוגית, שיש לה מסורת של אי-אמון בפוליטיקה, וניסיון להחליף אותה במתמטיקה, שדיברנו עליה לא פעם בפודקאסט. אבל לפני שגם אתם תתפתו לטעום מהעוגיות של הצד האפל, בואו נבין רגע מה כל כך אפל בו. בואו נחזור למיסטיקה
ארי: הדמות הכי חשובה כדי להבין את ניק לנד זה ז’ורז’ בטאיי. גם אחר כך, כשהוא מדבר על הסייברספייס, וגם כשהוא קורא עוד פילוסופים, בטאיי עומד מעל. אז בטאיי הוא מיסטיקן, אבל טוב שעשינו את ההפרדה הזאת קודם בין מיסטיקה טרנסנדנטית לאימננטית. בעצם המיסטיקה שלו היא לא התעלות למהות מסוימת, הוא מיסטיקן אפופטי פר אקסלנס. אפופטי, זאת אומרת שאי אפשר לתאר את האל, זו מיסטיקה של שלילה. הדרך החוצה היא לא על ידי חיוב, אתה לא שואף למשהו שיש לו מהות, אלא רק על ידי שלילה, רק על ידי הורדה. הורדה של הרציונל, של כל הפרויקט האנושי, גם על ידי קורבן, הורדה של עצמך, חזרה לתוך השצף הזה, הכל על ידי השלילה
כרמל: התפשטות מהמלבושים, כמו שהיינו אומרים ביהדות
ארי: ממש, בדיוק. וגם, אני חושב (ואני מפחד להגיד את זה לידך), שהוא מאבות הפוסט-הומניזם, כי המיסטיקה שלו היא כל כך מטריאליסטית. זאת אומרת, ההתאיינות של האדם בשביל בטאיי היא התאיינות מטריאליסטית. כך הוא מתאר אותה, זו כל השפה שלו. האדם, עם כל הפרויקטים שלו והציביליזציות, הוא שום דבר חוץ מאיזושהי שארית, זבל של אור השמש – שעשתה פה איזשהם תנאים ביולוגיים, ופתאום יש חיים – והוא עתיד להתכלות על ידי אותו אור השמש, “פי הטבעת הסולארי”. יש כאן איזושהי דה-צנטרליזציה רדיקלית, מיסטית, של האדם, לתוך השצף המטריאליסטי. בתמונה הגדולה הקוסמית המטריאלית אנחנו גיהוק, אנחנו כלום
כרמל: זה הצד האפל של “אבק כוכבים”. כי אנחנו אוהבים להגיד שאנחנו אבק כוכבים, וזה – אנחנו חתיכת אפר, מיקרוב
ארי: בדיוק. איזשהו איון של עצמי, שאחר כך המטריאליסטים החדשים גם יעשו, כן? האדם חייב להיות מובן כחלק מרשת מטריאלית רחבה, הוא לא במרכז, מתהווה עם החומר, והוא פרספקטיבה מסוימת. אז זה המיסטיקה של בטאיי, הוא מאיין את האדם לתוך האימננטיות המטריאלית. אין טרנסנדנטיות בשבילו, יש רק את השצף המטריאלי הזה, וההתאיינות המיסטית היא על ידי קריסה לבפנים, זאת אומרת, הוא קורא לזה “חזרה לאינטימיות”. ובשביל זה קורבן כל כך חשוב לו, זה האקט הכי גדול שאתה יכול לעשות, לאיין את עצמך. וכל החשיבה – הוא קורא לזה “העצמי כפרויקט” – אני הולך, ויש לי וכו’. כל זה הוא שיהוקים של טרנסנדנטיות אשלייתית וארעית, בדרך לשצף הזה, השחור, המטריאלי, שעתיד לשטוף את כולנו
בגלל זה אני קורא לזה פוסט-הומניזם אפל. פוסט-הומניזם לא אפל, בסופו של דבר יחזרו לאשרר את הסובייקט, נכון? וכאן יש באמת ניהיליזם אימננטי, מטריאליסטי, פר-אקסלנס. זה קצת המשחק המחשבתי שניק לנד מתחיל, ובשבילו, התקומה של המכונה בשנות ה-80-90, הוא קורא אותה כאיזשהו קצה הקרחון של אותה אימננטיות מטריאליסטית, שבאה לאיין את האדם. וזו הקריאה של ניק לנד את הטכנולוגיה כ”טרמינייטור”, המכונה באה לאיין את העולם. זה סוחף הכל לתוכו, זה איזשהו כוח אימננטי, שהולך ושותה את הכל פנימה. ואז הוא הולך וכותב מאמר שנקרא “להרוג את אודיפוס בסייברספיס”. מה אודיפוס מסמל בעצם? את כל ה”אני כפרויקט” הזה של בטאיי. אני ממיין את המציאות לפי דגם פטריארכלי, מסדיר, היררכי, והסייברספייס כסמן של הסוכנות המכונאית האימננטית הזאת, זה המרחב להרוג את אודיפוס, זה מרחב הריזומטיות הטהורה
יש את המונח אצל ז’יל דלז ופליקס גואטרי של ה”גוף ללא איברים“. הרי מהו הגוף ללא איברים? איבר הוסדר באופן מסוים. בתוך השצף האימננטי, מישהו לקח ואמר רגע, תעצור את השצף, אני אסדיר אותך, תהיה לך פונקציה. אבל גוף ללא איברים זה לא לתת את עצמך לשום הסדרה, לתת לשצף האימננטי לעבור דרכך. ומבחינת לנד, המקום לממש את זה, זה בסייברספייס. בדיוק בגלל כל הדמיון הזה של הסייברספייס כמקום ריזומטי, מבוזר. להרוג את אודיפוס בסייברספייס. זה המרחב שבו הפרויקט של בטאיי יכול להגיע לסופו. אני יכול לאיין את עצמי בתוך הקונטקסטואליזציה הזאת, אל תוך המכונה, והוא מפריז עם זה קדימה. בשבילו, אנחנו עתידים לראות את ההאצה של זה. אנחנו עתידים, כל האנושות, להיבלע לתוך הדבר הזה, הפוסט הומני, האפל, שייתר אותנו
כרמל: זה עוזר לי להבין למה הוא משתף פעולה עם הרעיון הזה של הימין (שאני מבינה מאיפה זה מגיע לימין), שהחברה תיהרס, ואז אנחנו נבנה חברה אוטופית חדשה, שהיא בעצם דמיון שמרני. למה הוא משתף עם זה פעולה? כי הוא חושב שכשהכל יהרס, אנחנו נהיה רצון לעוצמה טהור
ארי: כן, תראי, זה הקו שמבדיל בין ניהיליזם טהור לבין איזושהי פרשנות באמת דתית. האמירה הדתית, לפחות במיסטיקה, שיש פלוס. שאת אומרת, כל הדבר הזה יש לו איזשהו היגיון. אתה קורס, והשצף הזה, שאתה אולי לא מבין אותו, אבל זו ישות, זה משהו, יש כאן מהות. והניהיליזם לאו דווקא עושה את זה. וזו שאלה, האם ניק לנד עושה את זה או לא? האם בטאיי עושה את זה או לא? האם הוא מיסטיקן, או האם הוא פשוט ניהיליסט פר אקסלנס? האם יש כאן שלילה של הכל? האם גם הקריסה היא לא… לחשוב שזה בסוף חוזר למשהו, שיש משהו?י
לנד המאוחר, אני קראתי אותו בהקשר של תנועת ההאצה. אם בכתיבה שלו, במאמר הנורא מפורסם של להרוג את אודיפוס בסייברספייס, הסוכן הוא המכונה, הוא הטרמינייטור, בכתיבה שלו על ההאצה הסוכן הוא ההון, הוא הקפיטליזם עצמו. זאת אומרת, הוא השצף שמאיין את כולנו. הוא קורא את דלז קורא את ניטשה. בשביל דלז הרצון לעוצמה הוא פשוט תשוקה, ודלז אומר, קפיטליזם הוא התרת התשוקה כפי שאף פעם לא ראינו, אף פעם. התשוקה עכשיו מתבטאת במיקסום עצמי, בצבירה של הון, במוצרים. פעם הרצון הזה לעוצמה/תשוקה בוית על ידי כל מיני כוחות חברתיים. הקפיטליזם הוא הדה-טריטוריאליזטור הגדול ביותר. הוא מפרק את כל מה שמנסה לאחוז בתשוקה הזאת, שמתבטאת כהון, ככסף, כהעצמה עצמית, כצמיחה, צמיחה, צמיחה, צמיחה
גם המכונה היום, זאת אומרת, ההשתלטות שלה על הכל, גם מוכפפת לזה במובן מסוים, לרצון להעצים הון ולהעצים תשוקה. ובלנד של תנועת ההאצה, אז הקפיטליזם המפרק כל הזה, זו הסוכנות שעתידה לפרק את הכל. והוא אומר, אי אפשר להילחם בזה. אנחנו רואים היום, תסתכל על המציאות היום. הדבר היחיד שמניע אותנו קדימה, כל מה שקורה היום, זה הרצון לעוצמה הענק הזה, תחת הקפיטליזם שדוהר לכיוון ההון. והוא אומר, מפלגות שמאל, תנועת אוקיופיי, רציונל אנושי, הומניזם – כל הניסיונות לביית, כל הניסיון להכניס את הדבר הזה חזרה לשק – אין סיכוי. אנחנו פשוט צריכים (וזה קצת מיסטי, כן?) לטבוע חזרה לתוך השצף הזה, ותנו לו לעשות את שלו. והמודל הוא נאו-פיאודליזם תאגידי, מן ערי תאגידים
כרמל: אבל השותפים שלו, לא רק יושבים ורואים פסיבית איך הסוכן הזה בולע אותנו, הם מנסים – “אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום” – הם מנסים להאיץ בכוח
ארי: נכון, אז זה בדיוק איפה שהפוסט מודרנה פוגשת את האלט רייט הימני
כרמל: אז נראה שלנד התחיל בטכנולוגיה, אבל בדרך גילה את האבא, או השורש הרוחני שלה, ולכן עבר בצורה ברורה יותר לקפיטליזם. לגבי עניין ההאצה, צריך להבהיר פה משהו. היום מדברים על האצה, אקסלריישוניזם, בעיקר בהקשר שלילי, כימין חדש. ויש באמת תנועות שמנסות להאיץ את המציאות לנקודת הקצה שלה, כדי לבנות “אוטופיה לבנה” אחריה, או משהו כזה. אבל הרעיון עצמו רחב יותר, והוא הפציע לפני קצת יותר מעשור, גם מימין וגם משמאל בו זמנית. זה בעצם גלגול חדש של רעיון ישן, של בנייה מתוך הרס. זה מאוד מתחבר לייאוש, שלא באמת נוכל לשנות את המצב, למשל את הקפיטליזם, אז בואו ננסה להחריף אותו, להביא אותו לנקודת קיצון שלו, שמשם אולי הוא יקרוס ויתפרק, ואז נוכל לעשות משהו אחר
האצה שמאלנית מנסה לזרז את תהליך האבולוציה הטכנולוגית, מעבר לאופק קצר של הקפיטליזם. למשל על ידי שימוש חוזר בטכנולוגיה מודרנית למטרות חברתיות מועילות. האצה ימנית תומכת בהתגברות הבלתי מוגבלת של הקפיטליזם עצמו, אולי כדי להביא לסינגולריות טכנולוגית. הרעיון הוא לאתר את הטכנולוגיות המתקדמות והאינטנסיביות ביותר של הקפיטליזם, ולהשתמש בהן כקרש קפיצה לקראת פוסט-קפיטליזם. התקווה היא שעל ידי החרפת התנאים הנוכחיים של הקיום שלנו, נוכל להגיע לנקודת קצה ולהתקדם מעבר לה. האצה היא מכניקה של פירוק. במילים אחרות, זה ניסיון להפוך את העולם להרבה יותר חשוך, כדי לזרז את עלות השחר
ארי: מה ניק לנד עושה בהארה אפלה? הוא לוקח את תותחי הפוסט-מודרנה, שעד עכשיו פירקו כוח, פירקו התלכדות של מחשבה, ואומר, רגע, גם כל הפרויקט ההומני, שוויון וכו’, גם את זה אנחנו נפרק. גם זה איזשהן אשליות טרנסנדנטיות של “אה, אני מנסה לעשות סדר במציאות”, והמציאות תדרוס את זה תוך שנייה. וזה ההארה האפלה, זה לקחת את איתגור הסובייקט הקנטיאני הפוסט הומני עד הסוף סוף סוף. תן לשצף להיות, אל תשים לו קיר בכלום. ושוב, אני לא יודע אם לנד הוא משוגע או גאון, האם יש לזה סוף טוב, או האם הוא פשוט משתעשע בטריק המחשבתי הזה יותר מדי
וזה גם מה שמרק פישר כאילו התפכח, ואמר לא לא לא, אתה אומר בוא נתיר את האנטרופיה, אני אומר לא, המשימה של היום היא נגנטרופיה (גם סטיגלר, זה מונח שלו). אנחנו צריכים להילחם על קוהרנטיות חדשה. המחשב, המכונה, נכון, היא מפרקת קוהרנטיות. ואנחנו צריכים להיאבק היום בספירה הפוליטית, דרך המרחב הדיגיטלי, לקוהרנטיות חדשה, לנגנטרופיה. לא, אנחנו לא רק אימננטיות, אנחנו גם חלק מהשצף האימננטי, ואנחנו גם יודעים לאזן אותו, אנחנו יודעים להסתכל עליו, אנחנו יודעים לעשות לו הפסקה בדמות פרויקטים, וזה מה שצריך לעשות
כרמל: בואו נסביר מהי נגנטרופיה, כי זה מושג מעניין, שיש בו תקווה ריאליסטית, בעולם שמנסים להחשיך לנו אותו, ומקשים בו על יצירת קוהרנטיות. את המושג אנטרופיה בפיזיקה אני מניחה שאתן מכירות. זה מדד האנרגיה שהולכת לאיבוד במערכת, ולכן זה כוח מפרק, שמשיב אותנו לכאוס. נגנטרופיה היא ההפך, ובתורת האינפורמציה, זה המרחק לנורמליזציה של המערכת, כלומר, לנסות למזער את הפסדי האנרגיה. אז לא מדובר בלקחת על עצמנו פרויקט גדול של צמיחה או חתירה לאוטופיה, משהו שכרוך בהשקעת המון אנרגיה. זה פשוט למזער את הדליפה של האנרגיה. משהו קטן וטוב. להרים גרב אחת מהרצפה, לשטוף כוס אחת בכיור שכזה. הפילוסוף ברנד סטיגלר מדבר על נגנטרופיות כמענה לניהיליזם שמדרדר אותנו לכאוס. והוא מדבר בעיקר על משבר האקלים, ועל דברים קטנים שאפשר לעשות כדי “לקצר את המעגל החשמלי של הניהיליזם” בלשונו, שזאת אותה שפת דימויים קיברנטיים שחוקרי הסייברפאנק מדברים בה. נגנטרופיה היא מה שכן אפשרי לאדם הבינוני הזה שאנחנו, שאינו עוד האדם של הנאורות שעליו הוטלה המשימה לממש אוטופיה, ותראו לאן הגענו עם זה
המרחב הפוסט אנושי שבו אנחנו מפרקים קצת את מהו אדם, גם הוא לימינלי. סוג של פרדס קבלי, שגם בו לא בהכרח אפשר לשהות יותר מדי זמן, מעבר לתרגיל מחשבתי. ואם זה באמת רק שלב, אמורים לצאת משם עם מבנים חדשים. סטיגלר הוא פילוסוף פוסט הומניסט, שיצא משם עם רעיון כמו נגנטרופיה. אבל ניק לנד, לטעמי, נתקע בפרדס. הוא יושב היום בסין, ומשתף פעולה עם הממשלה שלה, כי סין זה הדבר הכי קרוב היום ללוותר על הדמוקרטיה, ולהאיץ את הקפיטליזם. אני אגיד משהו שאולי שמרני והומניסטי, אבל מה הטעם להחיש את הקץ ככה? אני באמת לא מבינה
ארי: אני אתרגם את השאלה שלך לרגע העכשווי. אני חושב שבהרבה, ניק לנד פשוט צדק. כאילו זו לא תזה נורמטיבית כמו שהיא דסקריפטיבית. שוב אנחנו חוזרים כאן למות העתיד, מות הפרויקט האנושי, ההסתחררות הזאת, שיש לה היבט באמת קפיטליסטי. זאת אומרת, לאן אנחנו הולכים? מה קורה? יש עוד חזון אמנציפטורי מסוים, פוליטי מסוים? לא, יש מציאות כזאת. ופתאום מגיע טראמפ, פתאום מגיעה קורונה, כאילו, לאן אנחנו הולכים? יש לזה ביטוי כזה. כבר נסגר איזה לופ קיברנטי כזה, שהמכונה מעצבת אותי, אני מספק לה מידע, וגם זה הולך למעין שום מקום. כל עוד מעצימים את ההון, כן? סרטונים, קליק בייט, דופמין, כאילו, אין קוהרנטיות, לאן זה הולך? פשוט איזשהו שצף כזה
האם יכולה להיות תקומה של פרויקט או לא? האם, את יודעת, מתישהו נתעשט, ונקבל נגנטרופיה חדשה, בדמות אי-החרבת כדור הארץ, או אי-הסתחררות לשמה? זו השאלה שמעניינת אותי. אנחנו חייבים לחיות את החיים שלנו, באופן כאילו, פרויקט, כן? ראינו איך ניטשה סיים וללכת במסלול הזה זה לא… אבל בתמונה הגדולה, האם תהיה תשובה, או לא תהיה תשובה? האם ההאצה של הרגע העכשווי, גם תחת המכונה, תיענה בדיאלקטיקה מחודשת או לא? ובזה, כאילו, התזה של ניק לנד היא מעניינת, לדעתי
כרמל: כלומר, זה לא פשוט לייצר לעצמנו חזון חדש. אנחנו הולכים או אל איזשהו ריק וסחרור, וכל מה שקורה בדרך הוא איזושהי בדיחה – כמו שאמר גראוצ’ו מרקס, ההיסטוריה חוזרת כפארסה – או שאנשים שהם עדיין רציניים, ומחזיקים איזשהו חזון, זה חזון שניסינו לממש בעבר ולא הצליח. גם את חזון הסייברפאנק החיובי, אני חושבת שאנשי הבלוקצ’יין מנסים ליישם, ויש לנו גם פרק על זה. או שאנחנו הולכים אחורה לדברים ש”רגע, לא סיימנו!”, או שאנחנו נשאבים מהר יותר אל הריק, יאללה כבר, כאילו, על מה אתם מתעכבים, אולי אין לזה משמעות. ואני חושבת שבאמת, צדקו הדתות, לא היה צריך לתת בידינו את הכוח הזה. כן צריך להשאיר אותנו יותר מסודרים, ועם איסורים, ועם קטגוריות מאוד ברורות, שנותנות לנו משמעות בחיים האלה. אני לגמרי בעד דתות לאדם הפשוט, אחרת כולכם תהיו ניק לנד
ארי: לנהל את הלימינליות! המיסטיקה (הלא ניק לנדית), כן אומרת שיש תשובה בסוף, כן יש דיאלקטיקה, כן יש איזה ארגון מחודש, יש איזה סדר
כרמל: כלומר, יש אלוהים שברא את התוהו ובוהו, יש אלוהים לפני
ארי: כן, בדיוק. אז אני אומר, בסופו של דבר, ויליאם ג’יימס בעצמו אמר, שהדת, באופן הבסיסי ביותר, היא הבטחה שאלוהים הוא לא משוגע, זה כל מה שזה. פלוס ולא מינוס, זה מה שזה. ואז באמת, האם הכאוס של הרגע העכשווי, גם הדיגיטלי, יכול לעורר תגובות מיסטיות? לזרוק אנשים, לא רק לאיזושהי התאיינות, אלא לדיאלקטיקה של זה? במובן מסוים כן. זאת אומרת, כל התגובות של תנועת ההאטה, המינימליזם, הוויפסנה, אני רואה את זה קצת כאיזושהי הצפה של כאוס בעל כורחנו, ואז זה מכריח אותנו למצוא מרחק. זאת אומרת, לא סתם הבודהיזם תפס כל כך חזק בעת העכשווית. כי הכאוס של הרגע העכשווי, חלק מאיתנו הוא זורק למין הכרח של אוריינטציה מחודשת
זאת אומרת, “הלילה האפל של הנשמה” נכפה עלינו, עם הכאוס האינסופי, גם עם הלחץ, עם החיים האלה. הקריסה היא לא איזושהי בחירה מיסטית, אבל היא כן זורקת אותנו לאיזושהי רה אוריינטציה מחודשת. ואז אני יוצא לריטריט, ואני רגע אומר “הו” (ארי לוקח נשימה – כ.ו), בסופו של דבר יש איזה מסלול, ואני לאו דווקא בתוך הכאוס. אז הדברים האלה קורים. לצערנו, בפריפריה קטנה מדי. וזו שאלה של האם זה יכול להיות רחב יותר
בעודי עורכת את הפרק הזה, התפרסמה ב”הארץ” כתבה של יוני שדמי, עם חוקר המיסטיקה ג’ף קרייפל, שטען שהשמאל העולמי אבוד, אם הוא ימשיך להכחיש את הממד המיסטי של העולם. בפרק 73 עם בועז לביא, סיפרתי על מושג הנוספירה של תיאר דה שרדן, הרעיון התיאולוגי החיובי שממנו מגיעה חכמת ההמונים, והמוח-כוורת כשלב באבולוציה שלנו. מה שפחות מודגש בסיפור של הנוספירה, זה שיש פה ויתור על האינדיבידואליות שלנו. אנחנו מותכים לתוך משהו חדש, לתוך כוורת. וזה משהו שתמיד הוצג לנו כשלילי מנקודת מבט הומניסטית, תחשבו למשל על ה”בורג” ב”מסע בין כוכבים”, מי רוצה להיות אסימילייטד? האיון של האינדיבידואליות הוא סכנה או אבולוציה? על זה הוויכוח בין ההומניזם לזן הזה של הפוסטהומניזם. ואולי כל מה שדיברנו עליו בפרק הזה, זה חבלי ההתכה שלנו לתוך הדבר הזה, מנקודת המבט של האינדיבידואל ההולך ונעלם? זה מפחיד, ניהיליסטי, ומייאש, או אולי נשגב ומלהיב, לפי אמונתך. ובינתיים, אין מניעה שזה יהיה שני הדברים גם יחד, כמו שטוען ארי
אבל אצל דה שרדן, והאופטימיים, יש מכאניקה של התעלות. מחכה לנו קטגוריה חדשה בצד השני של הכאוס הלימינאלי. מה שאנחנו חווים עכשיו הוא רק טקס מעבר, פרדס. אבל מה שהסייברפאנק ובטאיי הורישו לנאורות האפלה של ניק לאנד, זו מיסטיקה מסוג חדש, מיסטיקה ללא התעלות. בדיוק כפי שהאקסלי הגדיר את הטרנסהומניזם כ”דת ללא התגלות”. מיסטיקה כזו, שנשארים בה בדרך, עד שגם דרך כבר אין. ומי אמר שמיסטיקה זה דבר חיובי ומרומם? הרי יש גם טריפים רעים. ואם מיסטיקה היא ניסיון לגעת באמת, במציאות האמיתית שמתחת לאשליות, אז יש מצב שהאמת הזאת מדכאת ומפחידה לאללה? אבל אני לא רוצה לסיים ככה, כי אני לא מאמינה בזה. ולמי שהנאורות האפלה אפלה מדי, אבל הם כבר לא יכולים לחזור לעמוד בלב שלם מאחורי אשליות הנאורות, הצענו דרך אמצע ריאליסטית, אפשרית, נגנטרופיה
הצגתי באחד הפרקים, כבר לא זוכרת איזה, תיאוריה מטאפיזית שיש לי בראש, על זה שהפכים לא רחוקים אלה מאלה על איזשהו ציר לינארי, אלא מצויים גב אל גב, במעגל, ולכן יש חפיפה אדירה ביניהם. למעשה, ברזולוציה מסוימת של המעגל, הם ממש אותה נקודה, כמו שני צדדים של אותו מטבע. תחשבו על אוטופיה ודיסטופיה כהפכים כאלה, שהם כל כך דומים, שזה לפעמים עניין של פרספקטיבה: אוטופיה של אדם אחד היא הדיסטופיה של האחר. רבות מהדיסטופיות המפורסמות בספרות מוצגות כאוטופיות, כמו “עולם חדש מופלא”. ואולי הן באמת מתחילות ככאלה. אוטופיה היא רק כיוון ההליכה במעגל. היא לא נועדה להתממש באמת, היא לא מרחב אפשרי. כשמה ביוונית כן היא, לא-מקום. כי מימוש מלא שלה הוא כמו “יום יום חג” שהתהפך לחול, היא מיד דיסטופיה. ונראה לי שראינו את זה בראשית המאה ה20
אז אפשר לחשוב על נגנטרופיה כהליכה לכיוון הנכון, אבל מבלי באמת להשקיע המון אנרגיה בלהגיע לשם, חלילה. פרויקטים קטנים טובים של קצת לצמצם רע וסבל, בלי היוהרה והיומרה לעשות טוב, “להציל את העולם”. נדמה לי שזה קרוב מאד גם לאתיקה של פרופ’ יוסף אגסי ז”ל מפרק 7, על אף שהוא מגדיר זאת כן כ”נאורות חדשה”, אולי מפוכחת יותר.
עד כאן להפעם, אני מקווה שהפרק הזה סיפק לכם ולכן מרחב לימינאלי ולא לימינואידי, כדי שתצאו ממנו במקום טיפה אחר, ולא סתם תחזרו בדיוק לאותה נקודה ממנה יצאתם. להשתמע בפרק הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
בן אריה, ארי (16.8.2020). חתרנות, כאוס, וגאולה בסייברפאנק. ערב רב
בן אריה, ארי (26.5.2021). אסיד קומוניזם: בדיחה רצינית מאד. פיגומים
בן אריה, ארי (31.12.2020). כדי לגבור על הקפיטליזם צריך לתת לו להשתולל. הקצה, עיתון הארץ
בטאיי, ז’ורז’. (2003). תיאוריה של הדת. תרגום: עידו בסוק. תל אביב: רסלינג
בטאיי, ז’ורז’. (2010). החוויה הפנימית. תרגום: דניאלה יואל. תל אביב: רסלינג
פישר, מרק (2023). ריאליזם קפיטליסטי: האם אין אפשרות אחרת? תרגום: תמר הרמן. כנרת זמורה דביר
Bukatman, S. (1993). Terminal Identity: The Virtual Subject in Postmodern Science Fiction. North Carolina: Duke University Press.
Cavallaro, D. (2000). Cyberpunk and Cyberculture: Science Fiction and the Work of William Gibson. London & New Brunswick, NJ: The Athlone Press.
Davis, E. (1999). TechGnosis: Myth, magic, and mysticism in the age of information. North Atlantic Books.
Fisher, M. (2018). Flatline Constructs: Gothic Materialism and Cybernetic Theory-Fiction. New York: Exmilitary Press.
Land, N. (1995). Meat (or how to kill Oedipus in cyberspace). Body & Society, 1(3-4), 191-204.
Land, N. (2002). The thirst for annihilation: Georges Bataille and virulent nihilism. Routledge.
Land, N. (2011). Fanged noumena: Collected writings 1987-2007. MIT Press.
Land, N. (2012). The dark enlightenment. The Dark Enlightenment.
Plant, S. (1997). Zeros and ones: Digital women and the new technoculture (Vol. 4). London.
Shaviro, S. (2015). No speed limit: three essays on accelerationism. U of Minnesota Press.
Stiegler, B. (2018). The neganthropocene (p. 349). Open Humanities Press.
Thacker, E. (2013). “Divine Darkness,” in Eileen A. Joy, Anna Klosowska, Nicola Masciandaro and Michael O’Rourke (eds.), Speculative Medievalisms: Discography. California: Punctum Books.
Thomas, D. (1991). Old rituals for new space: rites de passage and William Gibson’s cultural model of cyberspace. In Cyberspace: first steps (pp. 30-48).
Turner, V. (1987). Betwixt and between: The liminal period in rites of passage. Betwixt and between: Patterns of masculine and feminine initiation, 3-19.
Dr. Carmel Vaisman 
חבל שלא הזכרתם את האנרכיזם של באקונין ושות’. נשמע כמו הערות שוליים אליו…
וואו כל כך הרבה דברים מסתחררים בתוך הכאוס הזה שלא הזכרנו, המשימה שלי הייתה דווקא להזכיר את המינימום שצריך כדי להחזיק בחוט אחד של סדר 🙂