פרק 78. הטכנולוגיה של האידאולוגיה עם ד”ר אסף שמיס

אני מנסה לפתח תיאוריה פוסט אנושית של לאומיות. הפוליטיקה היא בעצם מקום המפגש בין האנושי לטכנולוגי. השאלה מי יכול לקחת את המדיומים שאנחנו עובדים איתם היום, להעלים את עצמו, וליצור באמת ידע מסוג חדש

ד”ר אסף שמיס

בפרק שעבר הכרנו את הקונספט של היסטוריה של החומר, והפנינו תשומת לב לסיפור של המדיה והטכנולוגיה כשלעצמו. בפרק הנוכחי נמשיך את המגמה הזו, ונתמקד הפעם ברעיונות פוליטיים. אם רעיון פוליטי הוא תוכן או תוכנה, אז מהי החומרה שלו? עד כמה הטכנולוגיה משפיעה על האידאולוגיה? ואם היא משפיעה, איך זה שהתעלמנו מזה עד עכשיו? האורח שלי היום, ד”ר אסף שמיס, מביא לנו קריאת השכמה מרתקת, שתציג באור אחר את המהפכה הצרפתית, המרקסיזם, ואפילו את הציונות. הוא מניח יסודות לתיאוריה פוסט אנושית של לאומיות, ולמחשבה איזה מן רעיון פוליטי יכול לעלות מתוך הטכנולוגיות בנות זמננו

 חבר סגל באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ישראל, ראש התוכנית הבינלאומית ללימודי ישראל, מזכ”ל האגודה ללימודי ישראל. אני מדען מדינה בהכשרה שלי, מתמחה באידיאולוגיות, לאומיות, וציונות

---

אני הגעתי לניו יורק ביוני 2008. ביולי 2007 אפל הוציאו את הסמארטפון, את האייפון הראשון, ובזמן שהייתי בניו יורק, ממש בחודשים האלה, אני ממש יכולתי לראות איך האנשים ברכבת התחתית, לאט לאט, כמות האנשים שקוראים עיתונים הולכת ומתמעטת, וכמות האנשים שמתעסקים בטלפונים שלהם הולכת וגדלה. עכשיו אני הגעתי לכתוב דוקטורט בתחום התיאוריה הפוליטית, אחד התחומים היותר מופשטים במדעי החברה. תיאורטיקנים פוליטיים עסוקים בוויכוחים בלתי נגמרים על ההגדרה של מושגים כמו שוויון וחירות ודמוקרטיה, ואני בכלל הגעתי לכתוב על קרל מרקס, על מרקסיזם, זה היה החלום שלי. בבוקר הייתי הולך להרצאות של דייוויד הרווי, של מרשל ברמן, ושל סטנלי אהרונוביץ, מהתיאורטיקנים המרקסיאנים המובילים באקדמיה האמריקאית. ובערב הייתי יושב בספריית האוניברסיטה, שמשקיפה על האמפייר סטייט, וקורא את כתבי מרקס

וככל שהתקדמתי, אמרתי לעצמי, איך אפשר לכתוב על זה, בלי לכתוב על זה? כלומר, איך אפשר לכתוב על קפיטליזם, על מעמדות חברתיים, על אמצעי ייצור, מבלי לכתוב על טכנולוגיה? ככל שעבר הזמן, ההבחנה הזאת בין ידע פוליטי, האפיסטמה, לבין הטכנה (אם אנחנו ניקח את המונחים של ברנרד סטיגלר, וכמובן היוונים הקלאסיים), ההבחנה הזאת נראתה לי מלאכותית יותר ויותר. היום אנחנו קצת יותר מודעים לזה, אחרי עשרים שנה, פחות או יותר, של טכנולוגיה שפולשת לחיינו. אבל לפני 15 שנה, הממשקים האלה בין הידע, הפוליטיקה, והטכנולוגיה, היו באמת עניין של כמה יודעי דבר

כרמל: מרקס נחשב בחוגים מסוימים פילוסוף הטכנולוגיה הראשון, כי כבר בכתבים שלו, וכבר בצורה כל כך מוקדמת במאה ה19, הוא מזהה את הקשר הזה בין הקפיטל לטכנולוגיה. יש לו את האמירה המפורסמת של “טחנת היד תיתן לכם את החברה הפאודלית, ותחנת הקיטור תיתן לנו את הקפיטליסטים במפעל”. זאת אומרת, הוא ממש מזהה את הקשר בין האמצעים הטכניים של היצור לבין האידיאולוגיה הכלכלית

אסף: באמת כפי שאת אומרת, הטכנולוגיה אצל מרקס היא מאוד משמעותית, ובעצם עמדו לפני שתי אפשרויות. אפשרות אחת הייתה לבחון מה קרל מרקס לצורך העניין כתב על טכנולוגיה, אבל האפשרות הזאת נראתה לי שטחית, ופשוט לא מספיק מעניינת. האפשרות השנייה הייתה לשנות את הפרדיגמה, בכל הקשור לאופן שבו אנחנו בכלל ניגשים לרעיונות פוליטיים. האם ייתכן שעד היום הספרות המחקרית בכלל לא התייחסה לממד הכי חשוב ברעיונות פוליטיים, בידע פוליטי – הטקסטים עצמם? הנייר עליהם הם מודפסים, הדיו שממנו מופקות האותיות, מכונת הדפוס שהדפיסה את הטקסטים, המשאיות והמטוסים שהובילו את הטקסטים. אי אפשר לנתח רעיונות פוליטיים מבלי להתייחס לממד החומרי שלהם. זאת אומרת, האם יכול להיות, שכל הזמן בעצם, הדבר הכי חשוב היה תחת האף של תיאורטיקנים פוליטיים, והם פשוט לא שמו לב?_י

בפרק שעבר עם דוקטור עידו רמתי, הצגנו למעשה את הגישה הזו להיסטוריה של החומר, שפותחה על ידי הפילוסוף פרידריך קיטלר

קיטלר היה מאוד משמעותי באופן שאני ניתחתי את מרקס. אני חושב שאפשר להכניס כאן עוד שם מאוד חשוב, וזה לנגדון וינר. וינר שואל “האם לארטיפקטים יש פוליטיקה?”, ומה שאני רציתי לעשות זה להפוך את השאלה, ולכתוב: “האם לפוליטיקה יש ארטיפקטים?” והתשובה שקיטלר ייתן לזה היא כמובן חיובית. השאלה הזאת בעצם פתחה לי את הפתח, לבחון איך אנחנו ניגשים לידע פוליטי; אפשרה לי לחשוב על ידע פוליטי, אם תרצי אידיאולוגיות, לא כתבניות חשיבה אבסטרקטיות, אלא לחשוב על ידע פוליטי כאובייקטים טכנולוגיים שנמצאים בעולם שלנו. יש להם מופע חומרי, והמופע החומרי הזה הוא מאוד חשוב כדי להבין את התוכן הפוליטי. אנחנו לא כאן נגרר לדטרמיניזם טכנולוגי, ונאמר שהצורה כאן משפיעה על התוכן, הדברים כמובן מורכבים יותר. אבל לכל הפחות אפשר להגיד, שאי אפשר להתייחס לתוכן הפוליטי, מבלי להתייחס לצורה החומרית שבו הוא מובא

בואו נשמע דוגמה ראשונה, איך מצב המדיה של התקופה, מאפשר בעצם את הרעיונות הפוליטיים החדשניים, שנולדו במהפכה הצרפתית

הרעיונות של שוויון אזרחי, זכויות אדם אוניברסליות, ריבונות העם – הרעיונות האלה, אנחנו נוהגים לחשוב עליהם ככאלה שנוצרו במוחם הקודח של המהפכנים הצרפתים, במוחו הקודח של דידרו או וולטיר או רוסו. אבל אם אנחנו באמת רוצים להבין מאיפה הרעיונות האלה הגיעו, אנחנו צריכים קודם כל להבין את המדיום שדרכו הם עברו. וכדי שהרעיונות האלה יתפסו, כדי שהרעיונות האלה תהיה להם סמכות פוליטית, היה צריך להתרחש מהפכה במעמד האונטולוגי של המדיום שהעביר אותם, של הטכנולוגיה שהעבירה אותם, והיא כמובן המילה הכתובה. אם נסתכל על מוצרי דפוס בצרפת בתחילת המאה ה18, נמצא קבוצה די קטנה של אנשי עט, שכותבים עבור פטרונים שהם בני אצולה. היצור וההפצה של חומרי דפוס נשלט על ידי גילדות מקצועיות, ומפוקח באופן הדוק על ידי צנזורים. וולטיר ודידרו ואחרים, מבלים תקופות מאסר ממושכות בבסטיליה בעקבות הפרסומים שלהם. כמובן שאין שוק ספרים, יש מעט מאוד אנשים שבכלל יודעים קרוא וכתוב

בסביבה החומרית הזאת, המילה הכתובה שומרת על מעמדה כמה שאנחנו מכנים “שפת אמת”, מערכת סימנים שמייצגת איזו אמת מטאפיזית, דתית, אבסולוטית, כזאת או אחרת. אבל לקראת מחצית המאה ה18 מתחיל להתרחש שינוי בתרבות הדפוס באירופה כולה, אבל במיוחד בצרפת. אחוזי האנשים שיודעים קרוא וכתוב לאט לאט מתחילים לטפס. אנשי עט מתחילים להשתחרר מפטרונים, כיוון שמתחיל להתפתח שוק ספרים, שוק כתבי עת, ושוק עיתונים. לצורך העניין, ז’אן ז’אק רוסו, שהוא אחד ממבשריה של המהפכה הצרפתית, הפילוסוף השוויצרי, הוא אחד מאנשי העט הראשונים שממש מתפרנס מכתיבה. מעבר לזה, הקריאה הופכת לאט לאט מפעילות קולקטיבית, ריטואלית, תיאולוגית, לפעילות שהיא אינטימית, יחידנית, ואינטלקטואלית. בעקבות השינויים האלה, כמובן, היכולת של הצנזורים לפקח על טקסטים הולכת ופוחתת

בעקבות כל השינויים האלה, המילה הכתובה הופכת בהדרגה מ”שפת אמת”, למערכת סימנים שרירותית, שבכוח שלה לייצג ידע בלתי תלוי על המציאות החומרית. המהפכה הצרפתית למעשה מתחילה לא ב1789, היא מתחילה למעשה ב1751, עם פרסום הכרך הראשון של האנציקלופדיה, אובייקט טכני, שתכליתו להעביר ידע בלתי תלוי על העולם הקונקרטי, לכל אדם שיודע לקרוא. עכשיו, כדי לחשוב על בני אדם כחופשיים, כשווים, כבעלי זכויות, המילה הכתובה עצמה, קודם כל, הייתה צריכה להשתחרר מהכבלים הפיאודליים של הדת והמעמד. היא הייתה צריכה להפוך למדיום פופולרי, שבו מסה קריטית של אנשים צורכים ידע בלתי תלוי על המציאות הקונקרטית, ללא קשר למעמד החברתי שלהם. כלומר, התפתחות תרבות הדפוס של המאה ה18, היא שאפשרה את הדמיון של האדם כיצור אוטונומי, תבוני, ונושא זכויות, שבשמו נעשתה המהפכה הצרפתית

הדוגמה השנייה היא, איך לא, מרקס, מי שטרד את מנוחתו של אסף בניו יורק מלכתחילה. הרבה דיו נשפך על המניפסט הקומוניסטי, אבל אסף מביא היבט טכנולוגי מרתק מהחיים של מרקס ואנגלס, שבלעדיו לדעתו אין מרקסיזם

נהוג לראות במרקסיזם גוף ידע פוליטי, שמסביר תהליכים כלכליים בעידן שלאחר המהפכה התעשייתית. אבל אם ניקח בחשבון את החומריות של רעיונות פוליטיים, נוכל בעצם להפוך את הסדר. נוכל לומר שהמרקסיזם הוא בעצמו תוצר של המהפכה התעשייתית. בבסיס החשיבה המרקסיסטית מצויה תפיסת המטריאליזם ההיסטורי, שפיתח מרקס בשנות הארבעים של המאה ה19, כנגד האידיאליזם ששלט בפילוסופיה הגרמנית, האידיאליזם של הגל ופיכטה ואחרים. מרקס טען שכוחות הייצור הם אלה שמניעים את גלגלי ההיסטוריה. עכשיו, הדבר המעניין הוא, שהחומריות של המטריאליזם עיוורה דורות של מרקסיזם מהחומריות של התפיסה עצמה. המטריאליזם ההיסטורי של מרקס הוא למעשה האידיאולוגיה המתועשת הראשונה. וכאן נכנס כמובן פרידריך קיטלר והתיאור שלו של המעבר מרשתות השיח של 1800 לרשתות השיח של 1900

בפרק שעבר הכרנו קצת את הטיעון הזה של קיטלר בספר שלו על רשתות שיח, אבל אסף עושה פה שימוש בזווית אחרת של זה

קיטלר בעצם מדבר על איזשהו מעבר חד. המעבר מהאידיאליזם הנוקשה ששלט בכל תפיסת העולם בגרמניה בתחילת המאה ה18, ומעבר לאיזושהי רשת שיח שהוא תעשייתי, שהוא קונקרטי, שהוא מטריאלי, בסוף המאה התשע עשרה. והוא כמובן תולה את המעבר הזה בשינוי טכנולוגי שהתרחש בגרמניה באותם שנים. מה שאני עשיתי, אני בעצם לקחתי את המסגרת של קיטלר, ודרכה אני בעצם הסברתי את המטריאליזם של מרקס. בדקתי איפה מרקס בעצם פרסם את המאמרים שלו, את הכתבים שלו, לא איפה כל זה קרה. מרקס בעצם גיבש את העקרונות החשובים ביותר של התיאוריה מרקסיסטית בכתבות שהוא כתב לכתבי עת, שהתפתחו בגרמניה בשנות השלושים ובעיקר בשנות הארבעים. לא רק שהוא פרסם באותם כתבי עת, הוא גם היה דמות מאוד משמעותית בהתפתחות של אותה תעשייה

באותם שנים בעצם מכונות דפוס תעשייתיות הגיעו לגרמניה בפעם הראשונה, ובעצם אפשרו לאינטלקטואלים כמו מרקס וכמו אנגלס, וכמו ההגליאנים הצעירים, להתחיל לכתוב כתבות לציבור עצמו. זאת אומרת, אם מרקס היה נולד עשר או עשרים שנה קודם לכן, הוא היה נמצא ברשת שיח אחרת לחלוטין, וסביר להניח שהוא לא היה מצליח לגבש את התיאוריה המרקסיסטית שלו, כי הוא פשוט לא עבד בסביבה הטכנולוגית שהייתה מאפשרת לו את זה

זה ישר העלה בי מחשבות על היסטוריה אלטרנטיבית. בפודקאסט ההיסטוריה האלטרנטיבית “מה אם” של רותם יפעת, היה פרק כזה, “מה אם המניפסט הקומוניסטי לא היה מתפרסם?”, אבל לאסף יש טוויסט אחר, על התנאים הטכנולוגיים שנדרשו לפרסומו

תקחי לדוגמא שני טקסטים מעניינים בתולדות המחשבה המדינית: המניפסט הקומוניסטי שיצא ב1848, והנסיך של מקיאבלי שיוצא ב1513. הטקסט של מקיאבלי נכתב בכתב יד, אותו התכוון מקיאבלי לתת כמתנה אישית ללורנצו דה מדיצ’י, שחזר לשלוט בפירנצה שנה קודם לכן. המניפסט הקומוניסטי, לעומת זאת, הוא מודפס במספר עותקים. אמנם מצומצם בהתחלה, בבית דפוס ישן בלונדון, 500 עותקים בהתחלה, לא יותר מזה. אבל עיקר הפרסום של המניפסט הוא דרך העיתונים הסוציאליסטים וכתבי העת, שהתפתחו באירופה בעקבות הבאתן של אותן מכונות דפוס תעשייתיות. מרקס הוא לא יועץ וכותב טקסט אינטימי לשליט. מרקס הוא מנהיג פועלים שמפיץ את הרעיונות שלו להמוני הפועלים. ובאמת, בשנות הארבעים מרקס ואנגלס הם חלק מדור חדש של אינטלקטואלים גרמנים, שפועלים בסצנה מחתרתית של עיתונות וכתבי עת. מרקס מנסח את העקרונות של המטריאליזם ההיסטורי, לא בספרים עבי כרס. הוא מפרסם אותם באותם כתבי עת, הוא העורך הראשי בשלב מסויים, של הריינישה צייטונג, הוא דמות מפתח באותה סצינה, וחייבים להבין את המיקום שלו בתעשיית הידע של אותו זמן, כדי להבין מהיכן הוא הגיע לרעיונות שלו

יש קריקטורה נורא מעניינת של מרקס מ1844. יש דמות של מרקס שעוטה את הדמות של פרומתיאוס, והוא כבול לא לצוק אלא למכונת דפוס, ומי שמנקר בקרביו זה הנשר הפרוסי. עכשיו זה קריקטורה שאומרת הכל. מראה לנו עד כמה מרקס היה חשוב בתעשיית הדפוס של אותו זמן. זה גורם לנו להבין עד כמה הוא אתגר את הסמכות הפוליטית, את האידיאליזם שעליו נשען הסדר המונארכי והתיאולוגי הפרוסי, ובכלל במדינות גרמניה. זאת אומרת, כבר בני התקופה ידעו שמרקס הוא דמות מפתח, וכמובן למה הוא כבול? הוא כבול לטכנולוגיה שבה הוא השתמש, וזאת מכונת הדפוס. המיקום שלו בעצם אפשר לו לקחת את הפוליטיקה מהאולימפוס האידיאליסטי, ולהוריד אותו למטריאליזם הסוציאליסטי. המעבר הזה קודם כל התרחש במילה הכתובה, בדפוס. אחר כך הוא יכל להתרחש בפוליטיקה

בדוגמה של מרקס אנחנו יכולים לראות בצורה מובהקת, איך הטכנולוגיה בעצם מאפשרת התפתחות של ידע פוליטי מסוג חדש. מעמד הפועלים, ההבניה הזאת שאנחנו קוראים לה מעמד הפועלים, הוא דמיון שמתאפשר בתרבות דפוס מתועשת, הוא לא יכול להתקיים לפני. כשמרקס חותם את המניפסט הקומוניסטי במימרה “פועלי כל העולם התאחדו”, להוראה הזאת יש תוחלת רק אם קיימת תרבות דפוס מפותחת, מתועשת, שבה מוצרי דפוס סטנדרטים, שנושאים תוכן שמתיימר להציג מציאות כלכלית, מטריאלית, רק בהנחה שיש כאלה מוצרים ושהם מופצים בכל רחבי העולם בצורה גלובלית. אם אין לנו את המערך הטכנולוגי הזה, לרעיון הזה, לאמירה הזאת, להוראה הזאת, שנמצאת ביסוד המרקסיזם, בעצם אין תוחלת

אז אחרי המהפכה הצרפתית והמרקסיזם, בואו ניקח את הדוגמה השלישית והאחרונה, קצת יותר קרובה לבית

האם יכול להיות שטכנולוגיה עומדת מאחורי הקיום שלנו כישראלים? ב1891 מחזאי וינאי בשם תיאודור הרצל מתחיל במסע די מופלא, והמסע מתחיל עם הגעתו לפריז באוקטובר של אותה שנה. בספרות על הרצל, המעבר שלו לפריז בדרך כלל מוזכר כעובדה די פריפריאלית, זניחה, אני חושב שגם קרוב לוודאי אנשים עם השכלה די ממוצעת יודעים שהרצל היה גם עיתונאי. אבל אם ניקח את העניין של הטכנולוגיה ברצינות, אנחנו נוכל לראות שכשהרצל מגיע לפריז, העניין הטכנולוגי הוא בכלל לא פריפריאלי. הוא למעשה הדבר שמסביר את הפיכתו של הרצל, את המטמורפוזה שלו, ממחזאי וינאי לחוזה המדינה

הרצל מגיע ברגע קריטי בהיסטוריה של טכנולוגיות התקשורת. הרצל מתמנה לשליח של העיתון הווינאי הנויה פרייה פרסה, ממש עם תחילת תור הזהב של עיתונות ההמונים במערב אירופה. הברמס, ואחרי זה לוסיאן פאברה, הנרי ז’אן מרטין ואחרים, בנדיקט אנדרסון, הם מתארים בצורה יפה את התפקיד החשוב שמילאה עיתונות ההמונים, בעיקר בשני העשורים האחרונים של המאה ה19, בהתפתחות התודעה הלאומית המודרנית. הקהילות המדומיינות של אנדרסון מדבר באריכות על החשיבות של העיתון ושל העיתונות בגיבוש התפיסות הלאומיות המודרניות

הפיתוחים הטכנולוגיים של אותה תקופה: הסטראוטיפ, תבנית מתכת שמאפשרת הדפסה מהירה וזולה, ליתוגרפיה, האפשרות להעביר תמונות ממשטח בד לנייר, טכנולוגיות של ייצור הנייר, שמאפשרות ייצור של נייר זול ובכמויות גבוהות, הטלגרף, שזה בעצם אמצעי התקשורת הראשון שמאפשר להעביר אינפורמציה ללא אובייקט פיזי. כל אלה מאפשרים את ההתפתחות של עיתונים יומיים הנקראים על ידי המונים. מפות זולות שמופצות בהמוני עותקים, ספרים בשפות לאומיות, כל הדברים האלה הם בעצם האמצעים דרכם אנחנו מגדירים את עצמנו כחלק מאומה. מדינה כמו ישראל, שהגבולות שלה לא ברורים, היא גם מביאה לכך שהזהות הלאומית שלנו לא לגמרי ברורה. אותו דבר עם טקסטים שמודפסים בשפת המקור, שמאפשרים למערכות חינוך לחנך דורות של ילדים בשפה מקומית, וכמובן עיתונים יומיים

אז כשהרצל מתמנה לשליח הנויה פרייה פרסה בפריז, לא מדובר באיזה עובדה היסטורית זניחה.  הנויה פרייה פרסה הוא לא איזה עיתון זניח. הוא העיתון הנחשב ביותר בקרב האליטות הליברליות בעולם דובר הגרמנית. פריז היא לא סתם עוד עיר, היא באותה תקופה הבירה והמרכז של הפוליטיקה האירופית. הרצל למעשה תופס עמדת מפתח בתעשיית יצור הידע האירופית של אותה תקופה. הציונות המדינית שלו היא פועל יוצא של המיקום המאוד ספציפי שהרצל נמצא באותה תעשייה. ביומנים של הרצל הוא מתאר כיצד שגרת העבודה שלו כעיתונאי בכיר, שמדווח על הנעשה בפוליטיקה הצרפתית, היא מובילה אותו לבחון מחדש את הזהות היהודית שלו. הוא מתאר כיצד לאט לאט הוא לומד לראות ביהדות שלו עניין שהוא לא פרסונלי, דתי או תרבותי, אלא קודם כל עניין פוליטי ולאומי. יהודיות הופכת אצל הרצל להיות מזוהה לאומיות, ובסופו של דבר גם עם ציונות, הודות למיקום הספציפי שהרצל היה בו בתעשיית הידע של זמנו

אם תסתכלי על כל החלקים של התוכנית הציונית הראשונית של הרצל, כולם בעצם לקוחים מנושאים שאותם הוא כיסה במסגרת העבודה העיתונאית שלו. תוכנית סעד העבודה, הצ’רטר, הסכר, רעיון ההגירה היהודית, כל אלה לנושאים שנדונו באספה הלאומית הצרפתית, והרצל יושב ביציע העיתונות, מסתכל על חברי האספה הלאומית, איך הם מתנהלים, איך הם מדברים זה אל זה, ולאט לאט מתחיל לאמץ ולסגל דפוס חשיבה פוליטי. אולי אפילו מעניין יותר, אם נסתכל על ההיסטוריה של הפרסום של הטקסט ההרצליאני הקנוני, מדינת היהודים. הרצל מסיים לכתוב את הטקסט ב25 בדצמבר 1895. הטקסט עצמו הוא בעצם עיבוד של נאום שהוא הכין לשאת בפני ההתכנסות של משפחת רוטשילד (נאום שהוא אף פעם בסוף לא הצליח לתת, כי הוא לא התקבל על ידי הרוטשילדים). הוא מחליט לעבד את הטקסט ולהפוך אותו למשהו שהוא יוכל להדפיס

חודש לאחר מכן, לאחר שהוא מסיים לכתוב את הטקסט, הוא חותם על חוזה הפצה עם חנות ספרים קטנה, שהיא גם הוצאת ספרים קטנה, במרכז וינה. מוציא 3000 עותקים של החוברת הקטנה “מדינת היהודים”, שזה חוברת של פחות משלושים עמודים. המוציא לאור כבר מביע חשש, לצערו הוא חושש שהוא לא יוכל לכסות את העלות של הדפסת העותקים, והרצל אומר אני אכסה מה שצריך, ואני גם מוותר על תמלוגים. כל שלושת אלפים העותקים אכן לא נמכרו. האם הרצל, הגאון השיווקי, האיש שהביא לעולם את התנועה הציונית, ששם אותנו על המפה, האם הוא תכנן לפרוץ לדעת הקהל העולמית באמצעות חוברת קצרה שהוא פרסם ב3000 עותקים בחנות קטנה במרכז וינה, בגרמנית? התשובה היא כמובן לא, הרצל היה הרבה יותר מתוחכם מזה

שבועיים לפני שהחוברת יורדת לדפוס, וחודש לפני שהיא יוצאת לאור, כבר מופיעות כתבות נרחבות על הפתרון של ד”ר הרצל בעיתונות האירופית. התוכנית הציונית של הרצל הופכת להיות שיחת היום בקרב הקהילות היהודיות, וגם בקרב בעלי עניין מחוץ לעולם היהודי, לא בגלל שמישהו קרא את מדינת היהודים. היא הכתה גלים משום שהרצל ניצל את המעמד שלו בתעשיית הידע של זמנו כעיתונאי בכיר, כדי להפיץ את התוכנית שלו. הרצל דואג לשלוח עותקים לעיתונאים, ומנהיגי דעת קהל, ופוליטיקאים בכירים בכל רחבי אירופה. עשרה ימים לפני שהחוברת בכלל יוצאת לאור, התוכנית הציונית של הרצל כבר נמצאת בשיח הציבורי. הפרסום הראשון, דרך אגב, היה של הג’יואיש כרוניקל, באנגלית, שכלל גם ראיון עם הרצל. כלומר, התוכנית הציונית של הרצל יצרה לעצמה מקום בעולם, לא דרך הספרון הקטן וחסר התפוצה, אלא דרך העיתונות האירופית

אני חושב שהמקרה של הרצל מאפשר לנו להסתכל מקרוב על היחסים המורכבים שבין אידיאולוגיה לטכנולוגיה, שהם רלוונטיים מאוד לעולמינו היום. מצד אחד, הרצל משמש כסוכן של תודעה לאומית, שהתאפשרה הודות לתעשיית הידע. אם ניקח את הרצל ונכניס אותו לתבנית נניח של בנדיקט אנדרסון, אז הרצל הוא עוד הוגה לאומי שמעצב תודעה לאומית באמצעים הטכנולוגיים, תרבות הדפוס, שעמדה לרשותו. אבל מצד שני המקרה של הרצל גם מראה לנו, שהרצל הוא לא רק סוכן פסיבי. הרצל משתמש במעמד שלו בתעשיית הידע כדי ליצור, ולקדם, ולהפיץ, את תפיסת העולם הפוליטית שלו. ובמובן הזה יש כאן איזושהי דיאלקטיקה שמתרחשת בין הטכנולוגיה לבין ההוגה כישות ביולוגית. אני חושב שבמקרה של הרצל, הדו כיווניות היא נורא ברורה, זאת אומרת זה נורא ברור שהוא לא רק שימש כסוכן של הטכנולוגיה

הציונות המדינית זה הטיעון לתהילה של הרצל. הציונות המדינית אומרת שהפתרון לשאלת היהודים יגיע דרך הסכם דיפלומטי עם המעצמות, על הקמת ישות יהודית ריבונית. זאת אומרת, אם שאלת היהודים עד הרצל, התייחסו אליה כשאלה שהיא קצת פילוסופית, קצת דתית ואולי גם קצת גזעית במונחים האלה, הרצל בא ואומר לא, הכל זה פוליטיקה, והפתרון צריך להיות פוליטי. אנחנו צריכים להגיע להסכם פוליטי כדי ליצור ישות יהודית ריבונית. עכשיו, למי היה את היכולת לשאת ולתת עם מנהיגי אירופה בשם העם היהודי באותה תקופה? מעט מאוד יהודים. להרצל הייתה גישה לכל מנהיגי אירופה, מתוקף עבודתו כעיתונאי. כשהרצל מתחיל בקמפיין הציוני שלו, הוא פונה לכל אותם מנהיגים אירופאים – לקיסר הגרמני, לסולטן הטורקי, לשר המושבות הבריטי – הוא לא פונה אליהם בתור מנהיג התנועה הציונית, הרי התנועה הזאת לא הייתה קיימת, הוא היה מנהיג של תנועה שבעצם לא קיימת. הוא פונה אליהם בתור הכתב, ולאחר מכן העורך הספרותי, של הנויה פרייה פרסה. זאת אומרת, הרצל ממש משתמש במעמד שלו, לא רק כדי לגבש תפיסת עולם שונה, אלא אותה תפיסת עולם, מהווה את הבסיס של הסמכות שלו בתוך התנועה הציונית. באמת יש כאן יחסים הדדיים ודו כיווניים בין הטכנולוגיה ובין הוגים פוליטיים

כרמל: לרעיון פוליטי יש חומרה

אסף: כן, בדיוק. מחשבה פוליטית היא קודם כל חומרה. וגם אפלטון, זאת אומרת, לא במקרה אפלטון כותב את הפוליטיאה כמה עשרות שנים לאחר שהיוונים מאמצים את האלף בית הפיניקי. סוקרטס הוא בעצם הפילוסוף האחרון שמדבר. סוקרטס עצמו לא כותב, הוא רק מופיע כדמות מדברת בדיאלוגים האפלטוניים. אפלטון הוא כבר כותב, יש כאן הבדל טכנולוגי

הדוגמא של הרצל זה משהו חדש שאסף מפתח עכשיו, אבל הדוגמאות של רוסו ומרקס הופיעו בספר שאסף כתב ב2018, בשם “סביבת המדיה של המחשבה הפוליטית”. בפרק האחרון של אותו הספר, אסף ניסה לקפוץ על בסיס זה לימינו, ולחשוב איזה מין רעיון פוליטי יכולה להוליד סביבת המדיה הנוכחית. הוא קרא לזה פוליטיקת הסלפי, אבל היום הוא כבר לא ממש עומד מאחורי מה שהוא כתב שם

הרעיון בגדול היה זה, שעם עלייתן של הרשתות החברתיות, הא-סינכרוניות שלהן, המוביליות שלהן, העובדה שהן כמובן מבוזרות, כל אלה יוצרים איזשהו היפוך באופן שבו אנחנו מתייחסים לפוליטיקה. כי אם פעם, בתקופת תקשורת ההמונים החד כיוונית והלא מבוזרת, בתקופה הזאת אנשים ראו את עצמה כחלק מאיזשהו קולקטיב פוליטי, היום בעצם התמונה התהפכה, ואנשים רואים את עצמם במרכז, והקולקטיב הפוליטי הוא בעצם נמצא בתוכם. יש כאן היפוך בין הקולקטיב לאינדיבידואל, פרסונליזציה של הפוליטיקה. וזה כמובן משנה את הדמוקרטיה שלנו, משנה את איך שאנחנו חושבים על פוליטיקה, זה משנה הכל

כרמל: ולמה לדעתך לא צדקת? זאת אומרת, יש משהו בפרסונליזציה, משהו מזה כן קורה/קרה

אסף: משהו מזה קרה, אבל קודם כל זה נראה לי פשטני. אני חושב שהקונסטלציה הטכנולוגית, ובעיקר התקשורתית, שהיום אנחנו פועלים בה, יותר מורכבת מזה. זאת אומרת, זה לא רק שאנחנו ניזונים מאותה אמצעים דיגיטליים, שמשדרים לנו איזושהי מציאות פוליטית מהופכת. אנחנו בה בעת גם ממשיכים להיות אזרחים שמצביעים בבחירות, צופים בערוץ 12, וגם ברשתות החברתיות, אנחנו עדיין רואים שהרבה מאוד מהדפוסים של התקשורת ההמונית, עדיין עוברים וממשיכים להיות גם בטכנולוגיות הדיגיטליות

כרמל: בוא נגיד שיש לנו היום איזה הרצל או מרקס בהתהוות. איפה האדם הזה צריך להיות ממוקם היום? הוא לא בהכרח עיתונאי או עיתונאית היום. מה הם? הם משפיעני רשת? איפה ממוקמים התיאורטיקנים הפוליטיים ביחס למדיה היום?י

אסף: אני חושב שזו שאלה מצוינת. אני חושב שיש יסוד לחשוב, שאלה שבאמת מבינים בפוליטיקה כמו שהיא היום, קודם כל חייבת להיות להם באמת נוכחות באותן טכנולוגיות חדשות, או לפחות הבנה של כיצד אותן טכנולוגיות חדשות משנות ידע פוליטי. אני חושב שהשאלה היא פחות פרסונלית, אלא יותר אפיסטמית, זאת אומרת, איפה נמצא הידע הפוליטי החדש? איזה טכנולוגיה תייצר איזה סוג של ידע, שהוא זה שבסופו של דבר, יהפוך להיות התשתית של הקולקטיב הפוליטי שאנחנו חלק ממנו? בואי ניקח את הדוגמא טובה מאוד של ז’אן ז’אק רוסו, שאני חושב שהוא חלוץ גם מבחינת האופן שבו הוא השתמש במדיה, וגם ברעיונות הפוליטיים שלו

ז’אן ז’אק רוסו עשה את שמו בזה שהוא פרסם רומן מכתבים בשם ז’ולי, במחצית המאה ה17. זה היה הרומן הכי נמכר בצרפת במאה ה18. עכשיו, הוא עשה טריק נורא מעניין. בראשית הספר הוא כתב “אלה מכתבים שהגיעו לידי, אני לא סופר. זה מכתבים שנכתבו על ידי שני אוהבים, שכתבו מכתבים אחד לשני”. ואז הוא הלך וכתב 400-500 עמודים של מכתבים מפוברקים לגמרי, שרק הוא כתב, אבל הוא אמר, אני לא שם בכלל. הוא השתמש במדיום הזה בצורה מופלאה, העלים את עצמו כמחבר, ונתן למדיום לדבר. ובזה הוא בעצם יצר איזושהי תודעה של אינטימיות, של פרטיות. אנשים עם מחשבות, רגשות, שנורא סייעה אחר כך לפתח את אותן תפיסות פוליטיות של שוויון ואחווה, וריבונות העם, ועצם העובדה שיש אנשים תבוניים שיכולים לתקשר את עצמם. השאלה מי יכול לקחת את המדיומים שאנחנו עובדים איתם היום, להעלים את עצמו, וליצור באמת ידע מסוג חדש

אבל אני מבינה בדיעבד שאסף מדבר על סוג חדש של רעיון פוליטי שינבע מהטכנולוגיה החדשה. אז איזו אידיאולוגיה יכולה לצמוח דווקא מתנאי המדיה הדיגיטלית, רק בתנאי המדיה הדיגיטלית הנוכחית? קשה מאוד לחשוב על משהו שעוד לא הומצא, אנחנו בעיקר חכמים בדיעבד בניתוח ההיסטורי. אני קוראת כבר תקופה את הטורים של יאיר אסולין בהארץ, שמנבא את קץ הפוליטיקה ועליה של משהו חדש על הריסותיה, אבל תהרגו אותי, לא הצלחתי להבין מה הוא הדבר החדש הזה. אז בעיניי יש פה עדיין הזמנה פתוחה לסטרטאפ פוליטי

תראי, מה המסקנות הרחבות יותר שאנחנו יכולים להסיק מכל זה, על היחסים בין טכנולוגיה ואידאולוגיה? הקשר בין ידע פוליטי לטכנולוגיה בכל אחד מהמקרים שדיברנו עליהם הוא לא מקרי, יש קשר מהותי, ולא רק נסיבתי, בין פוליטיקה לטכנולוגיה. כשאנחנו מצהירים על עצמנו כליברלים או כסוציאליסטים, או כציונים, או כימנים, או כשמאלנים, אפילו הם אנחנו מצהירים על עצמנו כישראלים, אנחנו למעשה, הייתי אומר, מתקינים מערכת הפעלה, שמספקת לנו הוראות כיצד אנחנו צריכים לפרש ולהתנהל בעולם. כמובן שהיחסים שלנו עם המערכות הפעלה האידיאולוגיות שלנו הם לא חד כיווניים. מתקיים תהליך מתמשך, שבו אנחנו מהווים סוכנים של אותן השקפות עולם, אבל במקרים אחרים אנחנו יכולים גם לעדכן אותן, אנחנו יכולים לשנות אותן, אנחנו יכולים אפילו לגמרי למחוק אותן

שילה ג’זנוף משתמשת במונח קו-פרודוקציה כדי לתאר את הדינמיקה הדו כיוונית. המונח הזה הוא תיאור קולע ליחסים שלנו עם גופי ידע פוליטיים. אנחנו מאמצים איזשהן תוכנות הפעלה, וברגע שאנחנו מאמצים תוכנות הפעלה, אנחנו יכולים לעשות איתן כל מני דברים מעניינים. כך עשו המהפכנים הצרפתים, כך עשה מרקס, וכך עשה הרצל. אם נאמץ את ההשקפה הזאת, נוכל לומר שאנחנו כאזרחים במדינה, כחיילים בצבא, כמצביעים בבחירות, אנחנו פועלים בעצם כסוג של סייבורגים, כיצורים היברידים, שמנהלים את הקיום הביולוגי שלהם בהתאם לאיזשהן תפיסות מציאות תלויות טכנולוגיה

אני חושב שבהקשר הזה דווקא הגישה של ברנרד סטיגלר היא מאוד מועילה. סטיגלר בעצם מציע לנו לראות בזהות אנושית את המעטפת, ואת הטכנה, את היכולת הייחודית של בני אדם לחרוט, לחקוק, לרשום את הזיכרון שלהם על פני אובייקטים מלאכותיים, לא אנושיים, טכנולוגיים, כמה שמייחד את בני האדם משאר צורות החיים. ההיסטוריה האנושית, על פי סטיגלר, היא ההיסטוריה של ההחצנה של הזיכרון האנושי לארטיפקטים טכנולוגיים. האם אי פעם ראית מדינה, כרמל? האם אי פעם מישהו ראה מדינה? מדינות קרוצות ממפות, מדרכונים, מספרי היסטוריה, מתמונות, ממחסומים צבאיים, ממדים, מחשבונות טוויטר ממשלתיים ואתרי אינטרנט. כלומר, מדינות קרוצות מאובייקטים טכנולוגים דרכם בני אדם מאחסנים ומפיצים את הזיכרון שלהם

סטיגלר לא ממש דיבר על פוליטיקה באופן ספציפי, אבל הגישה שלו עוזרת לנו להסיק, שבהינתן שהידע הפוליטי הוא תלוי הקשר טכנולוגי, ולנוכח העובדה שהאדם הוא חיה פוליטית – כפי שטען אריסטו, זון פוליטיקון – נוכל לומר שהפוליטיקה היא בעצם מקום המפגש בין האנושי לטכנולוגי. ידע פוליטי הוא נקודת הממשק בין האדם למכונה. הפוליטיקה היא בעצם תולדה של היכולת האנושית לייצא את הזיכרון האישי למושאים חיצוניים, ולייצר איזושהי יציבות טמפורלית. היציבות הטמפורלית בימינו, אפשר לקרוא לה מדינה. הרי מה בעצם הרצל עשה? הרצל לקח את ההיסטוריה של העם היהודי, את ה5000 שנה, ועיבד אותם מחדש, באמצעות האובייקטים הטכנולוגיים שעמדו לרשותו, מכונת הדפוס, הטלגרף וכו’. התוצאה הייתה פרוטוטייפ של יהודי חדש, אם נשתמש בדימוי של אניטה שפירא

כלומר, אנחנו כישראלים בתחילת המאה ה21, אנחנו סייבורגים הרצליאנים. אנחנו יצורים היברידים, שמשלבים גוף ביולוגי כמו שלי ושלך (ברובו), יחד עם מערכת הפעלה הרצליאנית. ואני מנסה לפתח תיאוריה פוסט אנושית של לאומיות. אם תסתכלי על כל מה שאנחנו יודעים מבחינה תיאורטית על לאומיות, חוקרי הלאומיות הגדולים, הובסבאום, אנדרסון, גלנר, כל אלה כתבו באמצע שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, היו להם הנחות יסוד מאוד נוקשות לגבי התפקיד של טכנולוגיה, כי מה אז הם ידעו על טכנולוגיה, לפני המפץ הגדול של האינטרנט וכו’? מה שאני רוצה לעשות זה לקחת את התיאוריה של הלאומיות ולעדכן אותה. אני רוצה להציע תיאוריה חדשה של לאומיות, שלה אני קורא לאומיות טרנסהומניסטית, וזה בשלבי פיתוח

בפרק עשרים, גדי טאוב הצליח לשכנע אותי שהלאומיות חשובה, וזה מעניין לשמוע איך אסף מתכוון לשדרג אותה לעולמות הפוסט. מהמעט שאני יודעת על לאומיות, זה נראה לי ההפך מטרנס ופוסט. אז אני תוהה איפה נקודת הכניסה שלך, שלוקחת לאומיות למקום שהיא לא רוצה ללכת אליו, מעבר ללאום

 כן, זה מורכב. אבל אם נסתכל על העבודות התאורטיות על המושג הזה, לאומיות, ואני מדבר על בנדיקט אנדרסון, על סמית’, על גלנר, על הובסבאום, כל אחד מהם, בספרים שלהם, הקדיש מקום גדול ורחב מאוד לטכנולוגיה. גם מבחינה מושגית, וגם מבחינת שהם פשוט כתבו פרקים שלמים, בעיקר כמובן בנדיקט אנדרסון, שיש לו את החשיבות הפרינט-קפיטליזם, שדיברנו עליו קודם לכן. אפשר להגיד ככה, מבלי להתחייב, שכל חוקרי הלאומיות ראו בטכנולוגיה דבר מרכזי ביצירת הלאומיות המודרנית. זאת אומרת, גם אלה שהאמינו בלאומיות אזרחית, וגם אלה שהאמינו בלאומיות אתנית

כרמל: אבל הטכנולוגיה היום – ובדיוק דיברנו על זה קודם – אני חושבת שהיא הולכת כנגד הזרם הלאומי. זאת אומרת, סוג הטכנולוגיה שיש לנו היום מעודדת איזושהי גלובליות, ודווקא ממוססת לאומיות, אתה לא חושב?י

אסף: לא. אני חושב שיש יחסים אמביוולנטיים בין הטכנולוגיות הקיימות ללאומיות. מצד אחד, אנחנו רואים, שכמו שאת אומרת, היא מעודדת קשרים שהם על-לאומיים ותת לאומיים

כרמל: כן, גם פרסונליזציה. זאת אומרת, היא מעודדת את שני הקצוות, ודווקא את האמצע אני לא רואה

אסף: נכון, אבל מצד שני היא גם מעודדת היפר-לאומיות. אם ניקח את עליית הימין באירופה, לצורך העניין, מנהיגים כמו ויקטור אורבן בהונגריה, לה-פן בצרפת, גם בשבדיה עכשיו. התנועות הלאומיות האלה מתאפשרות הרבה בגלל הקיטוב, שמתרחש בעיקר ברשתות החברתיות. ההיפר-לאומיות הזאת נוצרת בחשבונות טוויטר, ובכל מיני מקומות אפלים ברחבי האינטרנט. ההשפעות של הלאומיות, העלייה של הימין, העלייה של תנועות פשיסטיות, ניאו נאציות, אנטישמיות, כל מה שאנחנו מזהים עם אולטרה-לאומיות, אז במובן הזה טכנולוגיות הרשת מעודדת סוג של לאומיות, בוא נגיד, לאומנית. העידוד ללאומיות מגיע מתוך הקיטוב, מתוך ההקצנה שנוצרת

בוא נאמר כך, הלאומיות של הרשתות החברתיות היא אנטי ממסדית. במובן הזה, אולי היא לא נתפסת כלאומית, אבל היא לגמרי לאומנית. היא בשם האומה, בשם היחידה הלאומית. בוא נגיד, אלה שהסתערו על גבעת הקפיטול עשו את זה בשם האומה האמריקאית. זה שהיחידה הלאומית לא מזוהה עם המדינה, המחשבה, היא שהאומה האמריקאית נחטפה על ידי קבוצה של ליברלים אוניברסליסטים גלובליסטים וכו’. זאת אומרת, הם מונעים לפעולה פוליטית קיצונית בשם האומה, מצייצים ומובילי דעת קהל אינטרנטיים, שמדברים בשם האומה

---

בפרק הזה המשכנו לחשוב דרך הטכנולוגיה ותנאי המדיה, הפעם יותר על רעיונות פוליטיים. ובעצם פתחנו שאלה גדולה למחשבה, שאותה אסף חוקר עכשיו, אז עוד אין לנו תשובות. לאומיות כאידיאולוגיה לא ממש תואמת את העידן הדיגיטלי, לכאורה, אבל יכול להיות שזה אנחנו שעוד לא הבנו עד הסוף, מה הם המאפיינים האמיתיים של הדבר הזה. אולי זו טעות לחשוב בכלל על אושיות שיודעות להתבלט במדיה הזאת, וצריך לחשוב על מעצבי הטכנולוגיה, על אנשים כמו מאסק וצוקרברג בתור הוגי הרעיון הפוליטי הבא, שאולי ינבע ישירות מהארכיטקטורה של הפלטפורמות. או אולי המטרה של כל הרשתות האלה היא רק להיות חממת דאטה אימון לבינות מלאכותיות, והם אלו שישכילו להמציא אידאולוגיה, ואולי גם למשול באמצעות הרעיון הפוליטי הבא

אסף: אני חושב שמה שמפחיד, הוא לא שטכנולוגיות או בינה מלאכותית או רובוטים, בשלב כזה או אחר ישתלטו עלינו. אני חושב שמה שמפחיד הוא המחשבה שאנחנו בעצמנו סייבורגים, מלכתחילה. אנחנו, כיצורים פוליטיים כבר מצב היברידי, בשילוב של בן אדם למכונה

עד כאן להפעם. בפרק הבא נסיים את סדרת הפרקים במאמר מוסגר הזו, עם גישה לחומר מזווית אנתרופולוגית הפעם. תודה לכל מי שנתנו לפודקאסט חמישה כוכבים בספוטיפיי ואפל פודקאסט, תקדישו שנייה לעשות את זה, זה מאוד עוזר לאלגוריתם, ואנחנו הרי רוצים ורוצות לעזור לו לעזור לנו.. אז שנה טובה, חגים שמחים, ונשתמע בפרק הבא אי שם בסוכות או אחרי החגים, אני אעדכן בסושיאל

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

בנדיקט אנדרסון (2022). קהילות מדומיינות. למדא: האוניברסיטה הפתוחה

Kittler, F. A. (1990). Discourse Networks, 1800/1900. Stanford University Press.

Shamis, A. (2015). The journalist as a messiah: journalism, mass-circulation, and Theodor Herzl’s Zionist vision. Israel Affairs, 21(4), 483-499.‏

Shamis, A. (2016). The ‘Industrialists of Philosophy’: Karl Marx, Friedrich Engels, and the ‘Discourse Network of 1840’. Media History, 22(1), 67-84.

‏Shamis, A. Y. (2017). The Media Environment of Political Thought: Rousseau, Marx, and the Politics of Selfies. Lexington Books.‏

Shamis, A. J. (2020). Power and Technology in Theodor Herzl’s Zionist Plan. Israel Studies, 25(2), 1-24.‏