להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
האנתרופולוגיה פספסה את הדרמה הגדולה של השתלות איברים. הגוף שלנו אינו יחידה אחת אותנטית אפילו. כולנו, ככותרת הספר שלי, גוף יחיד רבים
הפרק של היום הוקלט באולפן הפודקאסטים של ספרית בית אריאלה, והוא חותם את טרילוגיית הפרקים שעסקו במדעי החיים, עם מבט פוסט אנושי על הנושא של השתלת איברים. האורח שלי היום הוא
שמי פרופ’ חגי בועז, אני חוקר את התחום של השתלות איברים. עובד במכון ון ליר, אני עומד שם בראש יחידה של מדע טכנולוגיה וחברה, וגם מרצה נלווה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. אבל זו הצגה אחת שלי. כותרת הספר שלי היא “גוף יחיד רבים”. במילים אחרות, אנחנו. אז אין כאן עניין של מגדריות נזילה או משהו כזה, יש כאן משהו אחר נזיל – הגוף עצמו. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעובדה שאני מושתל איברים. ויש בגוף שלי מלבד האיברים שאיתם נולדתי, גם איברים מושתלים, כליות וכבד. עברתי ארבע השתלות כליה, כאשר האחרונה בהן, לפני כמעט ארבע שנים, הייתה משולבת עם השתלת כבד. ולכן אחת הזהויות המרכזיות בחיי, היא מושתל איברים. החיים המקצועיים שלי, במידה רבה, הם ניסיון להתמודד, גם תיאורטית וגם קונספטואלית, עם הקשיים המעשיים של להיות מושתל איברים. אני חושב שאני מלווה את רפואת ההשתלות מתחילתה בישראל, מאז אמצע שנות ה-80
אז בעצם כבר התחלנו, ואנחנו רוצות להבין את הפרספקטיבה הייחודית של חגי, כשהוא מתרגם את חוויית החיים שלו, לשדה המחקר המדעי
אנתרופולוגים מסתכלים על השתלות איברים כאיזה משהו שמפר את התפר בין החיים והמוות, הקשר בין הגוף האחד לגוף אחר, שאלה של תרבות מול טבע. מי אנחנו? האם אנחנו גנטיים או תרבותיים? בהשתלות איברים זה ממש עולה ביתר שאת, משמעות של גוף בחיים חברתיים. כל השאלות האלה מגרות את מרכז העצבים של המבט האנתרופולוגי, גורם להם להתייחס להשתלות איברים בצורה כמעט אובססיבית, אפשר לומר. אני מגיע ממקום אחר, וכמו רוב מושתלי, או כמעט כל מושתלי האיברים, השאלה היחידה שמעניינת אותי, היא השאלה מהיכן יגיע האיבר הבא. שאלת המחסור באיברים הוא מחסור חריף ומתמשך, כלומר, הוא תמיד יהיה שם. ומכיוון שכל מושתלי האיברים יצטרכו בשלב כזה או אחר השתלה חוזרת, שאלת המחסור היא השאלה המרכזית בעיניי, שממנה נגזרות השאלות האחרות. הפרויקט המחקרי החשוב עבור מדעי החברה, הוא הפרויקט אודות הכלכלה הפוליטית של השתלות איברים. זאת אומרת, כיצד מגיעים איברים, מהיכן מגיעים איברים לעולם?י
כרמל: מה שעולה לי, בתור אחת שמחוץ לעניין הזה, זה באמת השיח הזה, שהוא קשור כנראה לכלכלה – קצירת איברים, ואיברים שמגיעים מהעולם השלישי, וההסתכלות על אדם פתאום כאיזושהי מכונה כזאת, שאפשר להוציא ממנה איברים עבור אדם אחר, במעמד אחר, במקום אחר. איזה מין תפיסת אדם יש כאן? אני אפילו צפיתי בכמה דברים של מדע בדיוני, שבהם מגדלים בן אדם שלם, רק כדי שהוא יהיה ספק האיברים של אדם אחר, ודברים כאלה. זאת אומרת, תפיסת האדם שיש פה, שהיא נוגדת את התפיסה שלנו לגבי בני אדם, שאנחנו רואים בהם, בחיים שלהם, איזושהי תכלית בפני עצמה, ולא מסתכלים עליהם כמכונה, שאנחנו מפרקים אותה לחלקים עבור אדם אחר
חגי: החוקרים בעולם ההשתלות עלולים ליפול לשתי מלכודות, שהן במידה רבה תמונת ראי הפוכה זו של זו. אחת, מה שתיארת. עולם השתלות איברים כעולם גותי, אפל, דקדנטי. עולם של באמת מדע בדיוני, וגם האנתרופולוגיה מאוד נוטה לתאר אותו כך, מה שהם נראה להם (לאנתרופולוגים) כתפיסה ביקורתית של השתלות איברים. אני חולק עליהם, ואני אסביר גם למה. זו תפיסה אחת, זו מלכודת אחת. המלכודת השנייה היא בדיוק הפוכה, להתייחס להשתלות איברים כעולם שהוא כולו אצילות, כמתנת חיים, כאלטרואיזם צרוף. יש בהשתלות איברים נדנדת דימויים דרמטית מאוד, שנעה במהירות בין הנשגב לשפל, והוא הופך באמת להיות אובייקט של מדע בדיוני, ושל מטאפורה למעשים קיצוניים
אנשים, אנחנו שומעים אותם אומרים, “אני אמכור את הכיליה שלי ואני לא…”. זו הדוגמה אולי הבולטת ביותר לעוולות של הקפיטליזם הגלובלי, הרשתות הבינלאומיות של סחר באיברים, שהוא באמת עניין מגונה ונורא. מול הדיסטופיה הזאת, קיימת האוטופיה של עולם שהוא רק אלטרואיזם, והוא עולם של מתנת חיים, ושל נתינה ללא התניה, ושל אוניברסליזם, שבו כל אדם יכול לתת לאחר. שני העולמות האלה קיימים, כמובן, יש להם ממשות במציאות, אבל כסוציולוג, התחום האפור הזה שבין שני הדימויים הקיצוניים הללו, הוא חשוב, מכיוון שבו קיימים תנאי האפשרות לשני המצבים. אנחנו יכולים להבין טוב יותר איך מתדרדרים להסתכל על האדם כשק של אברי חפץ, אינסטרומנטליזציה מוחלטת. ובאמת, השתלות איברים היו התמצית של הביקורת נגד המדיקליזציה והאינסטרומנטליזציה, על ידי האנתרופולוגיה
ומהצד השני, אנחנו יכולים גם לבקר, או להראות, את הסוציולוגיה, ותנאי האפשרות בכלל של הנתינה הזאת, ושל מה זה אלטרואיזם, והאם הוא באמת קיים, והאם באמת ניתן לבסס מדיניות חברתית, שאמורה לספק מספיק איברים למספיק חולים, על בסיס של מידה נאצלת וטובה כמו אלטרואיזם? נקודת המוצא צריכה להיות המחסור, ולא המטאפורה. הספר שלי בנוי מכמה מהלכים. המהלך הראשון שלו, הוא בעצם איזושהי קריאה ביקורתית של הספרות אודות השתלות איברים, הספרות במדעי החברה בעיקר, כספרות ששבויה בתוך המטאפורה, ובכך מפספסת את הדרמה האמיתית שקיימת בהשתלות איברים
מצד שני, אני גם לא נכנע, או מתמסר בקלות, לדימויים כמו אלטרואיזם ותרומה. ובעצם הכיוון שאני מתעניין בו, הוא מה שאני קורא כלכלת איברים, אבל זה לא כלכלה שלומדים אותה בבתי ספר לכלכלה, זה כלכלה מסדר אחר. זו כלכלה, מכיוון שיש כאן מחסור, היצע וביקוש, אבל בשונה מתיאוריות כלכליות, שבהן המחסור תמיד מתהפך, או הוא זמני, כאן אנחנו מדברים על מחסור מתמשך, קבוע, על כלכלת מחסור. העובדה שמדובר באברי אדם, ולא בטקסטיל או בפחם, גם משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את שאלת המחסור. כיוון שהרפואה מתייחסת אל הגוף מנקודת מבט של ריפוי, המשפט מתייחס לאברים או לגוף מנקודת מבט משפטית – מה החזקה שלנו על הגוף שלנו? האם אנחנו יכולים לצוות על הגוף שלנו בחיינו, במותנו? – והתרבות נעה בין קטבים שונים של התייחסויות, איך אנחנו יכולים להתייחס לאברי גוף
הכיוון שאני לקחתי בספר שלי – שהוא מאוד אמפירי. נתונים של השתלות – השאלה היא, שוב, מהיכן מגיעים איברים להשתלה? איברים להשתלה יכולים להגיע משני מקורות בלבד. אנשים שתורמים בעודם בחיים (85% או אפילו יותר, מדובר בכליה שהם תורמים), או בתרומה לאחר המוות. שני המקורות הללו של כלכלת האברים הזאת, יוצרת קוסמולוגיות שונות לחלוטין מבחינת מוסר, זמינות האיברים, מתי אפשר להשתיל, ומי יכול לקבל איברים. והאופן שבו שני העולמות האלה – כלכלת איברי חיים וכלכלת איברי מתים – מתמזגים זה בזה, זה לב העניין בספר שלי. הספר שלי עוקב אחרי האיברים עצמם, קצת כמו אקטנטס (שחקנים) בתיאוריות של טכנולוגיה ומדע
כרמל: אני אסביר מה זה. זה מושג של ברונו לאטור מתיאוריית “שחקן רשת”. הוא לא מבחין בין שחקן אנושי לשחקן דומם, כמו מבחנה, או אפילו איבר. זאת אומרת, כל יחידה כזאת, אנחנו רואים אותה כשחקן עצמאי. ואז באמת יש פה איזשהו היבט פוסט-הומניסטי. האיבר הוא הגיבור הראשי. לא מסתכלים על האדם כיחידה אחת, אלא האיבר הוא השחקן
חגי: בדיוק. ואלה היו הגיבורים של הספר שלי. כלומר, כשאני שואל מהיכן מגיעים איברים להשתלה, נושא השאלה הזאת הוא איברים. לעקוב אחרי המסלולים שלהם. ואם אנחנו חושבים על המסלול שעובר איבר, מרגע שהוא נלקח מגוף אחד ועובר לגוף שני, מה הוא בעצם? יש לו כל מיני משמעויות וכל מיני תנאי קיום. תנאי קיום רפואיים, למשל, הוא צריך להיות חם. כלומר, אספקת הדם נפסקת, אבל כמה זמן היא יכולה להיפסק? התשובה משתנה מאיבר לאיבר. לכן אנחנו מכירים את הצידניות האלה, שמקפיאים אותן, ומעבירים אותן ממקום למקום. אבל מהו מבחינה משפטית, תרבותית? כלכלית, האם יש לו ערך? לא של כסף, לא בסחר באיברים, אבל במובן הזה של כליה מאדם צעיר, כליה מאדם מבוגר, כליה עבור ילד, כליה עבור מישהו שמחכה הרבה זמן בתור. בעולם שבו יש מחסור באיברים, כמובן שכל איבר שמצליחים להנציל (זו המילה הנכונה בעברית), הוא בעל ערך מאוד גבוה, אי אפשר לבזבז אותו
?כרמל: אתה יכול להסביר רגע את המילה הזאת, להנציל
חגי: אני חושב שזה הלחם של הצלה וניצול. שוב פעם אנחנו נתקלים בדימוי הכפול הזה, של מצד אחד עולם ההשתלות כעולם של הצלה, של חסד, שכולו טוב, ומהצד השני הניצול, לא במובן של כפייה, אבל לנצל את הגוף. שבמידה רבה אפשר להסתכל על זה טוב, שהגוף שלנו יכול להיות מנוצל גם לאחר מותנו, או אנחנו יכולים להפיק הרבה יותר ממנו. כל אחד מהמאזינים יכול להציל אדם
בפרק הקודם וגם בפרק 79 דיברנו על האנטנגלמנט, סיבוכיות, או השתרגות, או שזירות של דברים. בפרק 79, פרופסור תמר אלאור עקבה אחר סנדלים כאקטנט, שחקן שכזה, ועכשיו חגי מציע לנו הסתכלות כזאת על איבר בגוף. מהו איבר כשהוא בתוך הגוף, ול-מה האיבר הזה עדיין קשור כשהוא בצידנית?י
זו באמת המהפכה הגדולה, בעיניי, של רפואת ההשתלות, שהתפתחה ממחצית המאה העשרים. עד אז היה איזשהו “חוק אבסולוטי”: גוף אחד, אדם אחד, ומחלה אחת. המחלה כלואה בגבולות הגוף שלנו, והגוף עצמו כלוא בגבולות העור שלנו. ופתאום אנחנו רואים את הקוואזי-אובייקט (כמו-אובייקט, עוד מונח של מדע, טכנולוגיה, וחברה), משהו שהוא בין לבין. זה לא סובייקט, זה אובייקט, אבל איזה מין אובייקט הוא? אובייקט מאוד מיוחד. הוא נושא אתו את החותם של המקור, את הדנ”א, את סוג הדם, בעצם את כל החותמת הזהותית של המקור שלו
ומה הוא בעצם? יש הרבה מאוד תשובות מדעיות, אבל אחת הבעיות, ואחד הכישלונות של רפואת ההשתלות, זה שלא הצליחו להמשיג בצורה תרבותית משכנעת מספיק, את הממד הזה שאני תורם משהו, שהגוף שלי יכול להתקיים לאחר מותי בגופו של אדם אחר. אז מה זה אומר לגבי הזהות שלי? או מה זה אומר, שאני נושא את הכליה של אבא שלי? אז בן כמה אני בעצם? אז יש בי איברים שחלקם הם מפה וחלקם הם משם, וכאן אני רוצה לעצור רגע. כי השאלות האלה מאוד מגרות אותנו לחשוב בצורה מטאפורית
אחד הספרים הראשונים שיצאו על השתלות איברים בשנות ה-60, או ה-70 בעצם, זיכרונות של אחד מהמשתילים הכירורגים הראשונים בארצות הברית, תחת הכותרת”אנשי הפאזל”, כאילו האנשים שמורכבים מפאזלים. אני רוצה לצטט ממחקר אחר, של שתי אנתרופולוגיות מאוד מרכזיות בתחום השתלות האיברים. בואו נשמע איך הן מתארות את הגוף הזה, את הגוף שלי, בין השאר. אני מצטט מתוך הספר שלהן “חלקי חילוף”, איברים חלופיים: “החלפת איברים מקרבת את החברה שלנו לעולם המדע בדיוני של האנשים הנבנים מחדש, שבו יותר ויותר יצורי אנוש מורכבים מחלקים של יצורים אחרים, ושבו הכלאות של אדם-מכונה, הופכות את האנושי לתותב, ואת התותב לאנושי”י
ואז בהמשך הפסקה, הן מביעות את החשש שלהן מהניוון המוסרי, שמאפיין את רפואת ההשתלות. כך הן כותבות ב-1992: “הפרגמטיזם של רעיון חלקי החילוף, החזון של הגוף הניתן להחלפה, ההתקדמות חסרת העכבות של הרפואה, והלהיטות לתקן וליצור מחדש אנשים, אלו הם הדברים שמדאיגים אותנו במיוחד”. הספר הזה הפך להיות קלאסיקה באנתרופולוגיה של השתלות איברים, ומבחינתי הוא בעייתי מאוד, מכיוון שהוא מסונוור מהמטאפורה, מהניסיון הזה לראות אנשים כמוני כמורכבים מתותבים וכיוצא בזה. וכמובן השיפוט המוסרי המהיר מדי, לגבי הבעיה של הרפואה. השורשים או ההשראה היא כמובן ביקורת המדיקליזציה של הגוף האנושי. ב-1992 אני הייתי מושתל כבר שש שנים בהצלחה. באותה תקופה רפואת ההשתלות כבר הייתה רפואה מוצלחת, שהצילה חיים של רבים אחרים, אבל היא לא באה טוב בעין לאנתרופולוגיה
מבחינתן זה היה איזשהו אות קלון מוסרי, עד כדי כך, שאת הספר הן חותמות בהצהרה הבאה: “החלטנו לעזוב את השדה. ההחלטה הזאת היא אינה רק תולדה של עייפות מצטברת מתצפיות משתתפות. היא נבעה מחששותינו ההולכים וגוברים, לנוכח הלהט לאסוף ולהשתיל אברי אנוש, ולנוכח החיפוש המתמיד אחר דרכים לפתח ולהשתיל איברים מלאכותיים. כאשר ביטוח רפואי אינו בגדר טובין חברתי (הם כותבים את זה כמובן בארצות הברית), ומיליוני אנשים חסרים ביטוח הולם או אפילו בסיסי, נראה לנו כי אין לאפשר לרפואה ולחברה האמריקנית, לעסוק בתיקונם של בני אדם, ובבנייתם מחדש באמצעות החלפת איברים. זהו מעשה שאי אפשר להגן עליו, לא מבחינה רפואית, ולא מבחינה מוסרית”. זה צעד מאוד דרמטי עבור חוקר לעזוב את השדה
הן עוזבות את זה ב-92, הן התחילו לכתוב ב-73, זה כמעט 20 שנה שהן בתחום הזה, והן מחליטות לעזוב אותו. אני אגיד בהערת שוליים, שזה לוקסוס ופריבילגיה שלחולים במחלות סופניות אין. אני לא יכול לעזוב את העולם הזה של השתלות איברים. הייתי רוצה מאוד, אבל אני לא יכול. הפחד שלהם הוא שוב פעם, ממה בדיוק? מהמטאפורה של אנשים שמורכבים מחלקי אנוש של אחרים
כרמל: אני חושבת על זה, שזאת התקופה של ההשפעה של מניפסט הסייבורג, שיוצא מחדש ב-1991, והמטפורה הזאת של סייבורג, של אדם מורכב טלאים טלאים, בתור האדם הטכנולוגי החדש, שאין לו עבר ואין לו עתיד… זאת אומרת, באותו זמן, רוב האנשים לא מתלהבים מהדימוי הזה של דונה הרוואי, והוא נראה מסוכן. יכול להיות מאוד שזה קשור קצת לפחד המטאפורי הזה, של הקיברנטיקה שרואה בנו מכונה, ויכולה להחליף לנו איבר אחד באחר, ומי אנחנו? אנחנו רגילים לחשוב על האדם בתור יחידה אחת, גוף אחד, כי זה הגוף הטבעי שאיתו הוא נולד. אבל אנחנו לא חושבים מספיק עמוק, שגם הגוף הזה הוא לא יחידה אחת. אנחנו מערכת אקולוגית, יש בתוכנו חומרים גנטיים של אנשים אחרים, המולקולות של הורדוס שאנחנו נושמים, חיידקים וכל מיני יצורים אחרים, חיידקי מעיים. זאת אומרת, אנחנו ממש מערכת אקולוגית. זה טעות בכלל לחשוב עלינו כעל איזושהי יחידה אחת, שפתאום פרעו אותה ופירקו אותה
חגי: אכן כך, באמת דונה הרוואי הופכת להיות השראה. מספר שנים לאחר הציטוט של ג’ודית סווייזי ורנה פוקס שציטטתי כרגע, אחת האנתרופולוגיות הבולטות, ננסי שפר יוז, כותבת כך – “אולי מה שנדרש מהאנתרופולוגיה, הוא מה שדונה הרוואי הציגה כמניפסט לסייבורגים שהפכנו להיות. הופעתם של שווקים משונים, של הון עודף, של יתר גוף, של איברים עודפים להחלפה, יצרה סחר עולמי באיברים, המבטיח לאנשים נבחרים בעלי אמצעים כלכליים החיים ברחבי העולם, מהדלתא של האמזונס ועד מדבריות עומאן, הארכה מופלאת של מה שג’ורג’יו אגמבן מכנה באיוס, חיים פראיים, עירומים, הצורה הבסיסית ביותר של חיים. מול הדילמה הזאת של המודרניות המאוחרת, של הקצה הזה של הגוף, משימתה של האנתרופולוגיה ברורה מאליה”, כך כותבת שפר יוז. “לממש את ההבטחה האפיסטמולוגית הרדיקלית של תחום הידע שלנו, ואת מחויבותנו לקדימותו של האתי”י
כמובן שהפסקה הזאת, על העומס התיאורטי שבה, והלשון הסנסציונית שבה, בעצם מובילים את המטאפורי להפוך להיות למוסרי. בעצם, השימוש ההיפרבולי הזה בתיאוריות, מפספס את הסיפור. אין כאן הארכת יתר, ואין כאן חיים פראיים של אנשים, אלא להפך. החיים הם הופכים להיות מתורבתים במידה מסוימת, על ידי האופן שבו השתלות איברים מקדמות ומצילות חיים. האופן שבו האנתרופולוגיה פספסה את הדרמה הגדולה של השתלות איברים, גרמה להם להקצין מאוד את הביקורת מול השתלות איברים, כסוג של רפואה שמלכתחילה אינה מקובלת עליהם. היא יוצאת כנגד הנחות היסוד, הנחות הבסיס של המחשבה האנתרופולוגית. וכמו שאת אומרת, באמת הגוף שלנו אינו יחידה אחת אותנטית אפילו. האיברים שלנו, התאים שלנו, הם לא התאים שאיתם נולדנו. הדם שלנו מתחדש, המעיים שלנו מלאים באורגניזמים שהם במספר עצום. אולי כולנו, ככותרת הספר שלי, גוף יחיד רבים
כרמל: איזה מן אימפקט יש לזה על הזהות שלך? כאילו, האם הגוף נלחם בהם באיזושהי צורה? האם יש כאילו “אנחנו והם” שם? איך היחסים האלה נחווים במערכת האקולוגית שהיא אתה?י
חגי: המלחמה קיימת תמיד. הטבע מול התרבות, הגוף מול האיבר המושתל. האיבר תמיד יחשב כפולש זר, והאתגר של רפואת ההשתלות מאז ומתמיד, היה להשתיל איבר בצורה כזאת שלא יידחה – אני אגיד בסוגריים – מייד. כלומר, המערכת החיסונית שלנו היא מורכבת, היא משוכללת, היא טבעית, והיא נבנתה במשך הזמן הארוך האבולוציוני, בצורה כזאת, שהיא משוכללת מספיק לזהות גופים זרים. ולכן ממד נוסף שבו השתלות האיברים מגרות את העצבים האנתרופולוגיים, השתלות איברים הם הדוגמה המעניינת ביותר אולי, של השאלה של טבע מול תרבות. כיוון שהפריצה הגדולה של רפואת ההשתלות, הייתה המהפכה האימונו-סופרסיבית של תחילת שנות ה-80 במאה שעברה. כלומר, דיכוי המערכת החיסונית
ברגע שהצליחו ליצור את הקוקטייל, שמצד אחד ינמיך וידכא את מערכת החיסון, אבל לא לגמרי, יאפשר חיים, ויאפשר חיים עם איבר מושתל, שלא ידחה אותו מיד; ברגע שהצליחו למצוא איזושהי נקודת איזון כזאת, חיים נורמליים עבור מושתלים מתאפשרים. וזו הנקודה המהפכנית, שבה רפואת ההשתלות הפכה מרפואה ניסיונית לרפואה שגרתית. ההתקדמות במניעה של הדחייה התקדמה בצורה דרמטית, אבל לא הצליחה לפתור את הבעיה הזאת. איך אני חי עם כליה מושתלת? כמו שאמרתי, במלחמה, שמחייבת אותי, ואת כל שאר מאות אלפי מושתלי האיברים ברחבי העולם, לקחת למשך כל ימי חיינו בעצם, קוקטייל תרופות של מדכאי מערכת חיסון. אנחנו נמצאים כל הזמן בהליכה על איזשהו קרח דק, כיוון שדינם של האיברים האלה להידחות. השאלה היא רק מתי, והאם ניתן להאריך ככל האפשר את משך החיים של האיבר המושתל
כרמל: כלומר, אין מצב שפתאום הגוף מסתגל, וכן תופס את זה כחלק ממנו? כמו שלמשל אנחנו יודעים שיש מצב הפוך, שפתאום הגוף מחליט, שאיזשהו איבר טבעי שלו הוא נגדו, ויש מחלות אוטואימוניות. אין מצב שהגוף אומר, “אה, אוקיי, הבנתי, אתה פה הרבה זמן, כנראה שאתה חלק ממני”, ומפסיק לדחות?י
חגי: זה באמת האתגר. למעשה יש מצב אחד, אופציה אחת, שבו זה קורה, השתלה כזאת מתאפשרת ללא דחייה. המקרה הזה הוא של תאומים זהים, שחולקים את אותו מטען גנטי, ובמידה מסוימת, נקרא לזה ככה, אותו גוף. למעשה, זו הייתה ההשתלה המוצלחת הראשונה בין שני אנשים חיים, וזה היה הגילוי, שפרץ את הדרך להבנה, שמה שגורם לאדם המושתל לא להאריך חיים, זאת דחייה של האיבר על ידי מערכת החיסון, על ידי המנגנון הגנטי. ולכן השתלות איברים מוצלחות, מבקשות בעצם למצוא זוגות קרובים גנטית, וכך בעצם יוצרים איזשהו מושג מאוד מעניין של רילייטדנס, של קרבה. המושג הזה הופך להיות מרכזי עבור השתלות איברים. ככל שיש בינינו קרבה גנטית – וזה יכול להיות גם ביני ובינך, אנחנו כולנו שייכים לאותו מין – ובעצם אנחנו יוצרים איזושהי מפה חדשה של חברה. מפה חדשה של קרבה חברתית, מתוכה אנחנו יכולים בעצם למצוא מועמדים לתרומת איברים, עבור אנשים שמחכים בתור
כרמל: כלומר, זה שונה מיחסי השארות התרבותיים של משפחה, בני זוג, חברים, הדברים שבחרנו, ופתאום נוצרת מפה אחרת, לפי החומר הגנטי. איזה תמונת עולם חברתית זה מייצר?י
חגי: דבר ראשון, זה מפתח מאוד את הדמיון החברתי שלנו. אם נחשוב כל אחד מאיתנו על העובדה, שקרבה היא במידה רבה אובייקט שרירותי, ויכולה להיות גם אחרת, והשאלה המעניינת היא, איך שרטטנו את הגבולות ביני לבין האחרים, ולמה קראתי לו קרוב ולה רחוקה. יש לזה פוטנציאל פוליטי גבוה מאוד אם נבין, שאנחנו יכולים גם לחשוב על האנושות כמשורטטת על פי קבוצות דנ”א, או על קבוצות קרבה, שבהן הסולידריות משחקת תפקיד. כלומר, מי יכול להציל כמה שיותר אנשים. נגיד, תארי לעצמך עולם (כמה רחוק זה מהעולם שלנו, אבל), תארו לעצמכם עולם, שבו השאלה שתנחה אותנו זה לא מה סוג הדם שלי, אלא את מי אני יכול להציל? יש לי זהות מסוימת, זהות ביולוגית מסוימת, שאולי יכולה לעזור למישהו או למישהי, שבדיוק צריכים את הפרופיל הגנטי הזה. אם נחשוב על זהות בצורה כזאת, האופקים הפוליטיים שלנו יורחבו מאוד
:אז אילו שתי הנקודות המרכזיות בדרמה הזאת, שהאנתרופולוגיה פספסה
האנתרופולוגיה התמקדה, כמו שראינו קודם, בסנסציוני, במטאפורי, גוף של הפאזל, בגוף עם התותבים, ופספסה שתי נקודות מרכזיות, בעיניי, שקשורות להשתלות איברים. אחת כבר הזכרתי, וזו שאלת המחסור. איך מגיעים איברים להשתלה, וניתן לאיברים לספר גם את הסיפור המוסרי שלהם, ולא לתת סיפור מוסרי טוטלי אחד, של טוב או רע. כמו שאמרתי, עולם דיסטופי או עולם אוטופי. הם לפעמים גרים זה לצד זה. זה פספוס אחד של האנתרופולוגיה הביקורתית, האנתרופולוגיה הרפואית הביקורתית
פספוס אחר קשור לנקודה שהזכרנו ממש עכשיו, השאלה של מי אני, הפרופיל הגנטי, העובדה שאני יכול בעצם למפות את העולם החברתי לפי קריטריונים ביולוגיים. והשאלה, או המושג המרכזי, שנראה לי שהוא מושג אנתרופולוגי בעיקרו, שהוא עומד כאן במרכז, הוא קרבה, או רילייטדנס. כיוון שעם התפתחות עולם ההשתלות, התחילו, והצליחו, לשבור את המחסום הגנטי. בהתחלה נתנו אפשרות לבני ובנות זוג, לתרום כליה לבני או בנות הזוג שלהם, למרות שהם לא חולקים את אותו מטען גנטי, וזה עדיין נחשב תרומה בתוך המשפחה. כלומר, שאלת השארות, ממושג ביולוגי ממש, שבו אנחנו צריכים למצוא את ההתאמה הטובה ביותר, המושג הזה, הוא פרץ את המחסום הגנטי, והפך להיות מושג אנתרופולוגי, מוסרי ממש. ואז השאלה היא, אוקיי אם אני יכול לקבל איברים ממספר רחב מאוד של אנשים, אז מהו הבסיס האתי שעל פיו אני אקבל?י
את הנקודות הללו, האנתרופולוגיה של שנות ה-90 ושנות ה-2000 פספסה. סוגי הקרבה החדשים שנוצרים באמצעות הטכנולוגיה. השאלות האלה של רילייטדנס, האם זה הקרבה שיוצרת את האפשרות לתרומת כליה, או הפוך? זאת אומרת, מה גורם לאנשים, מה דוחף אותם קדימה, לתרום כליה? אני מדבר על כליה, כי זה פחות או יותר רוב האיברים המושתלים. האם אנחנו יכולים לעשות שיתופי פעולה אזוריים, ולהאריך את חיי האיבר, הכמו אובייקט או האקטנט, שדיברנו עליו קודם? אני חושב שאלה שאלות מרתקות בקשר שבין מדע, טכנולוגיה, חברה, ורפואה, והן מציבות שאלות שבמידה רבה, אני מקווה שמתישהו ייפתרו עם הנדסה של איברים. אבל כל עוד אנחנו צריכים בשביל השתלות איברים, איבר של אדם אחד עבור אדם אחר, הן תמיד ירדפו את הדמיון האנתרופולוגי
הפרק הזה הוקלט אחרי השביעי באוקטובר, וחווינו במהלך החודשים האלה כמה וכמה דרמות של השתלות איברים, שהגיעו מחיילים שנהרגו. והתקשורת לרוב מדווחת על הקשרים שנוצרים בין משפחת החייל למשפחת המושתל, למשל. תהיתי איך חגי מסתכל על הקשרים האלו, מנקודת מבטו של האיבר כשחקן
במקרים רבים, האיבר הוא איזושהי אקסטנציה, איזושהי הרחבה של הזהות עצמה. אנחנו, אגב, רואים את זה לא רק בהשתלות איברים. אנחנו מקליטים את התוכנית הזאת, מספר שבועות לאחר שעברה בכנסת ההצעה לקצירת זרע ממת, על מנת שימשיך כאילו את הזהות
כרמל: ויש לנו פרק על זה, בין השאר, פרק 13
חגי: אבל בהשתלות איברים אנחנו רואים את זה ביתר שאת, בוויכוח מאוד גדול שהתחולל כאן בארץ, עדיין מתחולל, ביחס לעמותה שנקראת “מתנת חיים”, שבה אנשים מתנדבים מרצונם החופשי, לתרום כליה לאנשים שהם אינם מכירים. זה דפוס מעניין, חדש, איזה 15 שנה או משהו כזה. בארץ, הוא קיים במידה חסרת תקדים ביחס למדינות אחרות בעולם. וסקנדל פרץ בקיץ האחרון, כאשר ארנון סגל, אחיו של עמית סגל, התראיין, והתגאה בכך שהוא תרם כליה, אבל התנה את התרומה שלו בכך, שהוא מוכן לתרום אך ורק ליהודים
עכשיו, מבלי להיכנס לוויכוח האתי, האם מותר לקבל התניות כאלה, האם אסור לקבל התניות כאלה, תראי איך הוא בעצם משליך את זהותו על האיבר, על האקטנט הזה, שכבר הוצא ממנו! הכליה הזאת עוברת עכשיו דרמה מאוד גדולה, היא צריכה בעצם להסוות את עצמה – זה בכל השתלה. תחשבו על ההסוואה הזאת, כאילו, בגוף של אדם אחר, כחלק מהגוף הזה – באמצעים טכנולוגיים, פרמקולוגיים, של תרופות כאלה ותרופות אחרות, היא צריכה להגיד, “אני לא ארנון סגל, אני מישהו אחר” כביכול. האלמנט התרבותי כאן, הפוליטי, החברתי, שבו הכליה הזאת היא עדיין בעצם איזו אקסטנציה של התורם, היא מרכזית
במשך הרבה זמן אני חשבתי, שכותרת הספר שלי באנגלית “מהיכן איברים באים?”, היא גם איזשהו ציווי אתי עבור מושתלים. תדעו שהכליות שקיבלתם לא נפלו משמיים, מישהו תרם אותם. וכאשר מדובר בתרומה לאחר המוות, זה בדרך כלל טרגדיה, לא פעם של אדם צעיר. והיכולת להבין את המקום של המשפחה האבלה, ושלך, כמישהו שחייו ניצלו בעקבות טרגדיה של מישהו אחר, אנשים חייבים למות על מנת שאנשים יחיו. זה טוען את האיבר במשמעות אחרת לחלוטין מהמשמעות שדיברתי עליה קודם
כלומר, אם האיבר (הכליה קודם) היה איזשהו מניפסט של דעות ושל התניות, ושל להגיד “אני תורם, אבל” א’ ב’ ג’, אני מוכן לעשות ככה וככה. כאשר מדובר על טרגדיה, שבה התרומה היא מהמת, אני רואה באיזה ביטוי עילאי של סולידריות פשוטה. לראשון בתור, למי שצריך, בלי שום קשר למי שהייתה, או איזה זהות היה לאדם או לאישה שנפטרה ואיבריה נתרמו, והצליחו להציל גם יותר מאדם אחד. מאדם שמת אפשר להנציל שבעה איברים! אז תראי לעצמך שהיו מתחילים התניות לגבי כל אחד ואחד, זה כן וזה לא. זה בלתי נתפס
כרמל: אני חושבת פה על שני דברים. אחד, שדווקא הסיפור הזה של הזהות המושלכת, דווקא היא זאת שהופכת את זה להרבה פחות ציני כזה, שאני מסתכלת על האדם כמכונה, מפרקת ממנו חלקים, וזה כאילו פשוט איזה בורג, בורג שמועבר ממערכת למערכת. זה כן חשוב הסיפור שלו, מאיפה הוא מגיע, זה החומר הגנטי שלו, ואולי חלק מהזהות שלו, ואז זה בכלל שיש סיפור, אולי זה דווקא מכניס קצת אנושיות ולא מכאניות במערכת. זה דבר אחד. מכיוון אחר אני חושבת, דיברנו קודם על זה שאנחנו ממילא לא יחידה אחת, ויש בתוכנו דברים. יש בתוכנו חומר גנטי של אנשים אחרים, ודברים שאנחנו נושמים, אנחנו פשוט לא רואים את זה, מערכת ההעברה היא בלתי נראית, ובלתי מודעת. ולעומת זאת, פה אנחנו שמים פוקוס מאוד גדול, כשאנחנו עושים עניין מההעברה. זאת העברה כמעט טקסית
חגי: אהה. יש הבדל בין העובדה שאנחנו גוף יחיד רבים באופן טבעי, באופן שהתרגלנו אליו, לבין גוף יחיד רבים באופן מלאכותי. ולכן הטקסיות הרבה הזו, ולכן גם חוסר האפשרות טו “בלק בוקס”, להפוך את זה לנון אישיו. זה תמיד יהיה איזשהו אישיו, זה תמיד יהיה עניין. מי שמגיע למרפאות של מושתלי איברים, רואה דרמה אחרי דרמה, שומע דרמה אחרי דרמה אחרי דרמה. יש את הדרמה של ההשתלה עצמה, ושל הזהות. עבורנו זה שאלה של הישרדות ממש. האם אנחנו מזהים סימנים של דחייה? האם זה קורה? מתי זה יקרה? איך אפשר לנהל ככה חיים לאורך זמן ממושך? לשמחתי יש לי ניסיון רב מאוד, אני עשרות שנים מושתל, והתשובה עבורי היא כן. אני בין הילדים שהיו מושתלים ראשונים בישראל, וכן אפשר לחיות עם זה חיים שלמים, אבל עדיין, החיים האלה הם חיים באיזושהי קפדנות מסוימת, ואיזושהי שמרנות מסוימת
כרמל: זה יוצר אבל מצב באמת שהגוף הוא לא מובן מאליו, שהרבה אנשים בריאים ויכולים, מלשון אייבליזם, מסתובבים באמת עם המון מובן מאליו לגבי הגוף, וזה מאוד לא מובן מאליו
חגי: ולכן בתקופת הקורונה, הרגשתי שכולם כמוני, כולם מושתלי איברים. דבר ראשון, לא היה חיסון, וכולם היו פתאום עם מערכת חיסון נמוכה. דבר שני, כולם נורא פחדו מחידושים טכנולוגיים. החיסון הוא נוסה? האם הוא כבר נוסה? מתי הוא נוסה? על כמה אנשים הוא נוסה? זה עוד חוויה שלי, כמי שחי תמיד (או כקבוצה של מושתלי איברים, שתמיד חיים) על סיפה של הטכנולוגיה. מתי יצוץ דור חדש לתרופה נוגדת חיסון? מתי יהיה אפשר לקבל איבר מבלי לקחת איבר ממישהו אחר, אלא מהרקמות שלנו, לגדל כליה במעבדה? יש עוד זמן. כל השאלות האלה, שהפכו להיות שאלות ציבוריות בתקופת הקורונה, בעצם גרמו לי להגיד, הנה, עכשיו אתם מבינים מה זה אומר להיות מושתל איברים. זה אומר לחיות עם מערכת חיסון נמוכה, תמיד באיזושהי סכנה של הידבקות, ובאותה נשימה גם לחכות לטכנולוגיה שתגיע, וכשהיא מגיעה כן לקפוץ קדימה, ולהגיד, זה הסיכוי הטוב ביותר עבורי
דיברנו על שני מקורות לאיברים: תרומה בהתנדבות מאדם חי, ותרומה מאדם מת. אבל יש גם מצבי אמצע
מדובר בקונסטלציה מיוחדת, ממש פוסט אנושית. בקונסטלציה שבה מדובר על אנשים שמתו מוות מוחי. בשנות ה-60 התפתחו מכונות ההחייאה, ובעצם, אנשים שקודם מתו מוות מהיר מאוד, בגלל פגיעת ראש כזאת או אחרת, נשארו בחיים. מה זאת אומרת נשארו בחיים? הגוף שלהם נשאר בחיים, אבל המוח נפגע בצורה שהיא חסרת יכולת ריפוי. לא היה ברור מה זה בעצם המת-חי הזה, אנשי הלימבו קראו להם. בהתחלה קראו לזה “קומה דה פאסה”, מעבר לתרדמת. ב-1968 קמה ועדה באוניברסיטת הרווארד, שהחליטה להוסיף הגדרה חדשה של מוות. בעצם מוות הופך להיות משהו שהוא לא ברור, דורש הגדרה
ולצד ההגדרה האירובית שאנחנו רגילים אליה, כלומר מוות כסוף הנשימה, כלומר הלב כבר לא מזרים דם, הריאות לא פועלות, ואין נשימה, ואין חמצן למוח, והתהליך הזה פעם היה מהר מאוד. והיתה נקודת איזון מאוד ברורה בין ההגדרה הביולוגית, הרפואית, של המוות, לבין ההבנה התרבותית של מה זה מוות. כל זה השתנה בשנות ה-60, והוועדה הזאת באה לפתור את הסוגיה של מהו המוות החדש. מהר מאוד נוצרה אנטרופיה של הגדרות מוות, אוסף מאוד גדול של מוות. רגע, מוות מוחי, אבל איפה במוח? במוח הקדמי או במוח האחורי? רגע, איזה פונקציות של המוח צריכות לא לעבוד, על מנת שנגיד שהאדם מת? התודעה? הנשימה? פונקציות מוטוריות? לאורך שנות ה-70 התווכחו פילוסופים ונוירולוגים על הגדרות המוות. פתאום זה לא כל כך פשוט למות
וההגדרות הללו יצרו בעיה נוספת. כבר אין אמון במוות. פעם מוות היה הדבר היחידי הבטוח בחיים, זה לא ככה עם מוות מוחי. הוא באמת מת? כי במוות מוחי, ברגע שהאדם המת-החי, המת מוות מוחי, מוחזק על ידי מכונות החייאה, ובית החזה עולה ויורד, הדם זורם, הדם חם, נראה שהוא אדם חי, אבל המוח הוא לא יחזור. מוות מוחי הוא מוות טוטאלי, אין אפשרות לחזור אחורה. מה בדיוק אנחנו רואים מולנו? זה גוף חי של אדם מת? ושאלת חוסר האמון הזאת, היא שאלה שלא נפתרה גם היא, עד היום, ונוצרות הגדרות שונות. למשל, בישראל יש הגדרת מוות שהיא לא קיימת בשום מקום אחר בעולם: הגדרת המוות המוחי נשימתי, שאחרי שנים רבות של דיונים, קבעה את המוקד של המוות בגזע המוח. כלומר, המוקד יהיה על בסיס נשימתי, וכך יהיה אפשר להכפיף יחד גם את ההגדרה המדעית, וגם את הנוסח ההלכתי של מה זה מוות
נוצרו שאלות אודות מהו מוות, נוצר חוסר אמון מול רופאים שקובעים מוות, וכך נוצר מצב מאוד בעייתי עבור הפוטנציאל של מצאי האיברים להשתלה. כיוון שבצירוף נסיבות היסטוריות, קרה שהגדרת המוות המוחי ב-1968, חפפה במידה רבה את ההתפתחות ההיסטורית של רפואת ההשתלות. והשאלה שעוד יותר ערערה את האמון היא, האם הגדרת המוות המוחי אינה אלא אליבי לקצירת (אולי נגיד כאן קצירת) איברים? והשאלה הזאת עוד יותר דחקה את האתיקה של השתלות איברים לפינה, בצורה כזאת שהיא יצרה את חוק התורם המת, שהוא מאוד פשוט. הוא אומר, התורם צריך להיות מת. כלומר, בתרומות מהסוג הזה. עכשיו, זה מאוד מסובך. מה זאת אומרת מת? איך מת? לפי איזו הגדרה מת? ואם הוא מת, אז איך אפשר לקצור ממנו איברים? כלומר, הלב לא פועם, ואין סירקולציה של דם לאיברים, ואז הם חסרי תועלת במידה רבה
התמודדות אחרת הייתה ליצור חומת אש אתית נקרא לזה, כמו במחשבים, פיירוול כזה, בין הצוות שקובע את המוות המוחי, לבין הצוות שניגש למשפחות ומבקש איברים להשתלה, לאחר קביעת מוות מוחי. במידה רבה, הכישלון של אחד הוא ההצלחה של האחר. נוצרו פרוטוקולים ברורים מאוד להפרדה הברורה בין הגדרת המוות, לבין הנצלת איברים להשתלה. נקודה שלישית היא באמת הקישור הזה, שבין הגדרת המוות המוחי להשתלות איברים, שנעשה בצורה לא מספיק זהירה. כיוון שהגדרת המוות היא שאלה פילוסופית אודות האופן שבו אנחנו מגדירים מוות, ושאלת המחסור באיברים להשתלה היא שאלה מסוג אחר. נכון שאפשר לקשור ביניהם, אבל אסור לקשור ביניהם באופן אינסטרומנטלי בלבד. ולכן הוויכוח שהיה בישראל אודות הגדרת המוות המוחי, ניסה לקשור בין השניים, ובמידה רבה כאן הייתה טמונה אחת הבעיות. כי הגדרת המוות המוחי היא שאלה באמת של אמונה. אין קונצנזוס. לא כולם מקבלים את ההגדרה הזאת
חגי הגדיר את המחסור, בתור הסוגייה העיקרית בהשתלות איברים, וגם כמשהו שהוא תמיד יהיה, כאילו שהוא אף פעם לא ייפתר. אבל כששאלתי אותו על זה, הוא הפתיע אותי בתחזית אופטימית
דבר ראשון, שאלת המחסור תיפתר. אם בצורה של הינדוס והדפסת איברים, או בצורה של איברים מחיות. השאלה של השתלה מבעלי חיים היא חזית מחקר רפואי עדיין, מדעי עדיין. ולמרות שקיימים השתלות של רקמות כמו מסתמים (כמו מסתמי חזיר וכיו”ב), איברים סולידיים, כמו כליה, או ריאה, או כבד ולבלב, עדיין לא ניתנים להשתלה מאלף ואחת סיבות
כרמל: אבל רגע, אני רוצה להגיד שאם זה ייפתר דרך חיות, אנחנו נכנסים לבעיה אתית נוספת, כי את החיות, אנחנו לא נתווכח מתי המוות שלהם, מתי זה, אנחנו שוחטים אותם בלי שום מצפון בשביל אוכל, בטח בשביל איברים יעשו את זה, ואנחנו נכנסים פה לבעיה אתית אחרת
חגי: יש כמה בעיות אתיות, אבל לפני זה אני רוצה להגיד מה הבעיות האתיות שנפתרות. הבעיה המרכזית שהאנתרופולוגיה הסתבכה איתה (אבל לא רק, גם האתיקה, והכלכלה, והפוליטיקה של השתלות איברים), היא העובדה הבלתי ניתנת להבנה, של מה זה אומר איבר של אדם אחד בגופו של אדם אחר. למרות עשרות שנים של ניסיון בהשתלות איברים, הבעיה התרבותית המהותית הזאת לא נפתרה, לא הצליחה להפוך להיות איזשהו קונצנזוס, איזשהו משהו נורמטיבי. זו לב בעיית המחסור. אם נצליח למצוא מקור אחר לאיברים, מקור לא אנושי, הבעיה הזאת תיפתר. אבל יצוצו בעיות אחרות. נתחיל כמו שאמרת, עם מה שנקרא קסנו-טרנספלנט. כלומר, השתלות מבעלי חיים. ברמה האתית, כמובן שהשאלות שיעלו, הן השאלות אודות החמלה כלפי בעלי החיים
אני בדעה, שלמען הצלת חיים, כון להשתמש בחיות עבור איברים, מכמה טעמים. דבר ראשון, מדובר באוכלוסייה מוגבלת. בשונה מתעשיית הבשר, תעשיית העור, לא מדובר בכמות גדולה מאוד. בכלל, השתלות איברים, בשלב שבו צריכים באמת איבר, הוא בעיה של קבוצה מאוד מסוימת, לא גדולה במיוחד ביחס לאוכלוסיית העולם. אני הייתי רוצה לראות קודם את ההפסקה של תעשיית המזון, והעור, והביצים, והחלב וכיוצא בזה, ואולי ברגע האחרון להגיד, לא ניתן להציל חיים באמצעות בעלי חיים
כרמל: פתרון כזה לבן אדם שבאמת צריך, גם יכול לעבור את הגבול, ולהתגלגל לאותם טרנס הומניסטים, שפשוט רוצים להאריך חיים, וחיי נצח, ואנשים בריאים שיבקשו להם נתח בטכנולוגיות האלה כדי להמשיך את החיים שלהם, ואז הקבוצה הזו גדלה
חגי: נכון. אני חושב שהבעיה הזאת תהיה אולי קשורה יותר לצד השני. כי התחום הזה של השתלות מבעלי חיים, או בעלי חיים כמקור לאיברים, עדיין רחוק, ויש הרבה מאוד סכנות ופחדים, מלהתחיל להכניס איברים של יצורים אחרים ליצורי אנוש. מווירוסים שאנחנו לא מכירים, ועוד דברים שאנחנו בכלל לא יודעים מספיק. החזית הזאת עוד רחוקה יחסית. חזית קרובה יותר, שעליה עובדים במרץ ברחבי העולם, היא באמת הזווית הטכנולוגית יותר, של הנדסה, גידול, והדפסה של איברים. כאן ההבטחה הגדולה היא, שיקחו מספר תאים שלי, של הנזקק, ויגדלו בעצם, או ידפיסו, איבר שלא ידחה
עכשיו, השאלות האתיות שעולות כאן, יותר באמת קשורות לשאלה הזאת של טרנס-הומניזם. כיוון שאנחנו בעצם מדברים על תעשייה, ועל קפיטליזם, ומהר מאוד זה יהפוך להיות תעשייה. אולי ברגולציה כזאת או אחרת, אבל אנחנו יודעים מה דינה של רגולציה. תמיד עם פרצות, תמיד במקומות מסוימים… יפרצו את הרגולציה. ואז השאלה היא באמת השאלה הטרנס-הומניסטית. למה שאדם בן 70, מיליונר, לא יחדש את ליבו? אולי זה יהיה הנכס היקר ביותר שיהיה לו. מה לגבי גרסה חדשה יותר, כמו הטלפון שאנחנו מחזיקים? זה יהפוך להיות גרסה טובה יותר, וטובה יותר, ומה אנחנו בדיוק עושים?י
כרגע, השתלות איברים קיימות במתכונת של “מספיק טוב”. זאת אומרת, זה איבר של אדם בריא, פחות או יותר, הוא מתפקד? משתילים אותו. בטח לאור המחסור. אבל ברגע שאנחנו עוברים את הסף לטכנולוגיה שהיא תעשייתית בעיקרה, אז היא משתכללת ומתהנדסת, ותמיד אני ארצה את האיבר הגרסה 2.0, או גרסה מתקדמת יותר, שיהיה יקר יותר. ומהר מאוד אנחנו נשכח את אוכלוסיית היעד, שצריכים טוב מספיק, שצריכים פשוט איבר. לתעשייה לא יהיה משתלם לעשות את זה, הרווח יהיה בלייצר את האיברים המהונדסים והמשוכללים ביותר, כאלה שיפנו לקהל היעד של אותן אוכלוסיות עתירות משאבים, שרוצים לא להזדקן לעולם ולחיות לנצח, ולהחליף את הלב אולי כל כמה שנים
זה דאגה אתית מאוד מרכזית, שלא בטוח שרגולציה תוכל לפתור. ושכלכלת האיברים, המושג שכתבתי בספר, יהיה כלכלה דואלית. אבל לא בין כלכלת איברי חיים וכלכלת איברי מתים, אלא כלכלה כמו הכלכלות הקפיטליסטיות שאנחנו מכירים. כלכלה אחת שדואגת לעשירים עם “איברי מותרות”, נקרא לזה ככה, לבין הנזקקים האמיתיים, שלא יוכלו להרשות לעצמם, ועבורם אולי ימשיכו (נקרא לזה לואו-טק?) את השתלות האיברים כמו שהיום, כלומר מאדם אחד לאדם אחר. אם יהיה איזה בית חולים שדה, שיהיה עדיין מוכן להתעסק בטכנולוגיה העתיקה הזאת. זה בעיניי דאגה הרבה יותר עמוקה
כרמל: אז אנחנו מסיימים ככה בדאגה אתית טרנס הומניסטית, כשבעצם כל המסע שעשינו הוא דווקא יותר פוסט הומניסטי, להסתכל ככה על האיברים בצורה כזאת, מנקודת המבט שלהם. ובסופו של דבר, דונה הרוואי צדקה, בצורה הלא מטאפורית שלה, במקום הזה שהיא טוענת שאנחנו “מינים מלווים” אלה לאלה. זאת אומרת, התלות ההדדית הזאת בין בני אדם, חיות, וטכנולוגיה, באה לידי ביטוי גם בסיפור הזה. אלה הם החלופות שלנו כרגע
חגי: כן, אבל לפני החלופות של דונה הרוואי, החלופות שלנו, או – אני לא רוצה להשתמש ב”חלופות”. היחסים שלנו, מילת המרכז זה רילייטדנס. כן אפשר לפתור את המצוקה באיברים להשתלה. בישראל יש כ900 אנשים שמחכים לאיברים ברשימת ההמתנה
כרמל: זה באמת לא הרבה
חגי: זאת אומרת, אחד מעשרת אלפים. אנחנו צריכים אלטרואיסט אחד מעשרת אלפים. אז לפני שנפנה לחיות, ולפני שנפנה לטכנולוגיות של הדפסות ולטרנס הומניזם, אולי בהשתלות איברים הסיפור הוא לנסות להישאר הומניסטים
כרמל: ואלו מילות סיום, אם אי פעם שמעתי כאלה
בואו נסכם. ההסתכלות הנפוצה, האנתרופולוגית, על השתלות איברים, תפסה את זה בעיקר כביקורת על סוג של טרנס הומניזם: חשש להחפצת האדם, ולהיווצרות של שוק של הארכת חיים למרבה במחיר. חגי מציע להתבונן באיבר לא כאובייקט, אבל גם לא כסובייקט, כ-כמו אובייקט, קוואזי אובייקט, שחקן בתיאוריית שחקן-רשת. אנחנו גם ככה עשויים מחלקים שונים, אדם הוא לא איזה יחידה אחת שפתאום איימנו לפרק אותה. וחגי שם דגש על הדרמה של לחיות על הגבול הדק הזה בין דחייה לדיכוי. וסליחה שגם זה מקפיץ אותי למטאפורה (אני אנתרופולוגית, ואני לא חפה מצורת החשיבה שחגי מבקר אותה), אבל זה קצת מזכיר לי “לנהל את הסכסוך” בפוליטיקה
ההבנה הזאת שהאיבר החדש לא באמת שייך, לא באמת משתלב עד הסוף, לא תהיה שם הרמוניה אף פעם, אבל זה כן להפוך את החיכוך והמאבק אתו, שהוא משהו יומיומי, למשהו שאפשר לחיות איתו. ולעשות כל הזמן סנוז על הדחייה, על הפיצוץ הזה, שתמיד מתישהו נמצא באופק, לפי איך שחגי מתאר. וזו דרך אחרת לחשוב על חיים. חיים בתוך משהו שנראה כמו יחידה אחת, אבל הוא מערכת אקולוגית, וכל הזמן יש במערכת הזאת תחרות, מאבק, וכל מיני סוגים אחרים של יחסים, שאנחנו לא חושבים עליהם ככה
דיברנו גם על יחסי קרבה מסוג חדש שהמצב הזה יוצר, שאפשר להשליך אותם על המפה החברתית שלנו, ולראות את החברה בצורה אחרת לגמרי. ודיברנו על הרחבת המקורות לאיברים, כשהאופציות הן כבר לא רק אדם חי או אדם מת, אלא גם איברים מחיות, או אדם במצבי ביניים כמו המוות המוחי, והנדסת איברים, שמשחררת אותנו לגמרי מהתלות בגופים חיים. בפרק שעבר, דרך הכרת הגישה של קארן באראד, דיברנו על כל מיני ישויות, כדברים שמתהווים מתוך הקשרים, מתוך השזירות בין הדברים, בסדרה של חיתוכים
אחד החיתוכים בזהות של אדם, זה החיתוך בין הביולוגי לתרבותי, איפה אנחנו בעצם עושים את החיתוך הזה. הפרק הזה עסק באפשרויות חיתוך כאלה, וזה היה מעניין עבורי, שדווקא ההסתכלות המכאנית הסתברה כיותר אוניברסלית, כיותר סולידרית, כיותר פותחת אפשרויות, לפי התיאור של חגי, בעוד שההסתכלות התרבותית דווקא, היא זאת שכלואה במושגים ישנים ובהתניות. זה באמת כנראה אחד המקומות, שבהם דווקא קצת מבט פוסט אנושי, מייצר את הערכים שאנחנו מזהים עם אנושיות
עד כאן להפעם. בסוף החודש אני מתכננת לכם עוד פרק בונוס אקטואלי, לפני שנמשיך לפרק הרשמי הבא, אז פרטים בקרוב, ולהשתמע
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים של פרופ’ חגי בועז
בועז, ח. (2009). המאבק על הרגע האחרון: הוויכוח בין הדת והרפואה בישראל על אודות הגדרת המוות המוחי. סוציולוגיה ישראלית, 217-239
בועז, ח. (2019). גוף יחיד רבים: הכלכלה הפוליטית של איברים להשתלה. הוצאת הקיבוץ המאוחר בשיתוף הוצאת מכון ון ליר בירושלים
Boas, H. (2022). The Political Economy of Organ Transplantation: Where Do Organs Come From?. Routledge.
Fox, R. C., & Swazey, J. P. (1992). Spare Parts: Organ Replacement in American Society. New York: Oxford University Press.
Fox, R. C., & Swazey, J. P. (1992). Leaving the field. Hastings Center Report, 22(5), 9-15.
Scheper-Hughes, N. (2000). The global traffic in human organs. Current Anthropology, 41(2), 191-224.
Starzl, T. E. (1992). The puzzle people: memoirs of a transplant surgeon. Pittsburgh, PA: University of Pittsburgh Press.
Dr. Carmel Vaisman 