להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
העולם הוא לא נוצר ונשאר ככזה, הוא מתהווה כל הזמן. העתיד לא נמצא כאן. יש המוני אפשרויות של עתיד שנמצאות בתוך החומר, אבל אין לנו מסלול ישיר לאיזשהו עתיד אחד
היום אנחנו נדבר סוף סוף על אחת ההוגות הפוסטהומניסטיות הכי מרתקות ומאתגרות, שלקרוא אותה זה משנה חיים והופך עולמות, ליטרלי, הפיזיקאית והפילוסופית קארן באראד. האורחת שלי היום היא תלמידה ומיישמת שלה
דוקטור תום רולף בן-שחר. אני עושה דוקטורט שני, בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. קריאה ברדיאנית של בעיקר אפיגנטיקה, נגיד ביואתיקה ברדיאנית
אין לי אשליות שנצליח להסביר את באראד בפרק אחד או בקוהרנטיות, אבל אם קצה הקרחון שנגרד היום, יגרום לכם ולכן לרוץ לרשימת המקורות של הפרק ולקרוא אותה, עשינו את שלנו
את הדוקטורט הראשון והפוסט-דוקטורט הראשון שעשיתי, זה היה בביולוגיה, במכון לחקר סרטן באנגליה, בחקר כרומטין. כולנו מכירים את הדימוי הזה של הדנ”א, של מין סליל כזה, של רצפים של אותיות, שהם צמודים אחד לשני באופן ישיר, והם מקודדים – פעם היה שלב שטענו – את כל מה שאנחנו. אבל למעשה, הדנ”א לא נמצא ככה בתוך התא. לכל אחד מאיתנו, בכל אחד מהתאים שלנו שיש בהם גרעין, יש בערך שני מטר של דנ”א. עכשיו, זה נמצא בתוך גרעין שהקנה מידה שלו הוא מיקרומטרים. אם הדנ”א היה פשוט נמצא ככה, אז פשוט היה לך מין שרוך ענקי כזה, שקשור בתוך עצמו, ואי אפשר למצוא שום דבר בפנים. אז האופן שבו הגנום מאורגן בתוך התאים שלנו, הוא במבנה של כרומטין, והכרומטין הוא בעצם ה-דנ”א, שכרוך מסביב למבנה חלבוני, וחקר כרומטין בעצם מנסה להבין את המבנים האלה, מה התפקיד שלהם, ואיך הם בעצם משפיעים על ההתנהגות של התא. זה בעצם החלק החשוב של אפיגנטיקה, שכל כך מעניין אנשים
אפיגנטיקה, אני אגיד בקצרה, היא תחום שהעשיר את התפיסה שלנו לגבי המורכבות של תורשה, ככזאת שיכולה להשפיע על הגנים שלנו מבלי לשנות את הדנ”א, כקובעת מה יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר ומה לא, ובעיקר את ההבנה שטראומות חזקות שעברנו, כמו שואה או רעב, משפיעות על הדורות הבאים שלנו גופנית. זה תחום מאד מורכב, שלא ניכנס אליו היום, אבל נחזור אליו בסוף עם באראד
ואז נולדה לי בת, וניסיתי לג’נגל בין השניים ולא הצלחתי, ובאיזשהו שלב פשוט קמתי בבוקר ואמרתי, אני לא יכולה להיות אימא מחורבנת ומדענית מחורבנת בבת אחת, אני משחררת את המדענית. והייתי בבית עשר שנים עם ביתי הבכורה ואחותה. מלכתחילה, ההיבטים הפמיניסטיים מתייחסים גם למה קורה כשאת על פרויקט חם ואת יוצאת לחופשת לידה, מה קורה במעבדה? ומשם הגעתי ללימודי מגדר, ולאט לאט, מתוך הלימודים, לבחון את המדע, ולהציע אפשרויות אחרות איך לעשות אותו. קראתי איזשהו ספר שמשתמש/מזכיר את באראד, ופשוט סקרן אותי בטירוף
באראד היא פיזיקאית של פיזיקה קוונטית, היא עשתה את הדוקטורט שלה בפיזיקת חלקיקים, והתנועה שהיא עשתה לכתיבה שלה ב-20 שנים האחרונות, היא נובעת מתוך הקושי שהיא נעמדה מולו. מצד אחד, היא מאוד אוהבת את הפיזיקה, מצד שני, אותה פיזיקה קשורה באופן בלתי נפרד במלחמות, בהפצצה הגרעינית, בקולוניאליזם גרעיני. והיא ניסתה, כך היא מתארת, למצוא את הדרך שבה היא יכולה להיות אחראית לדבר שהיא אוהבת, שזה הפיזיקה. האונטולוגיה שהיא מתארת, היא קריאה של פיזיקה קוונטית, דרך תפיסות שמנסות להתמודד עם חוסר צדק חברתי, כמו פמיניזם תיאוריות קוויריות, דקונסטרוקציה, תיאוריית גזע ביקורתית
לפני שאתם נוחרים בבוז, וחושבות, עוד “ווקית” אחת שהורסת לנו את הפיזיקה עם תיאוריית גזע ביקורתית, אז לא. זאת אינה פרשנות. מדובר בדוקטור לפיזיקת חלקיקים, שמנסה להסביר לנו שהפיזיקה עובדת, ותמיד עבדה, בהתאמה יותר גדולה ממה שנוח לנו אולי, להנחות של תיאוריה ביקורתית על המציאות, שלכאורה לא קשורות לטבע, ואפילו הואשמו בהליכה נגד הטבע
היא לא מדברת על אנלוגיות, היא לא אומרת שהתוצאות במכניקת קוונטים, הם כמו הקשרים החברתיים שאנחנו מנהלים. אין לזה משמעות וזה לא ריגורוזי (קפדני). מכיוון שהיא מתארת תוצאות של ניסויים במעבדה, ותוצאות של משוואות מתוך פיזיקה קוונטית, שבעצמן מערערות על התפיסות הקלאסיות שלנו את העולם. באראד נמצאת בפוזיציה מאוד מורכבת
!כרמל: סופר-פוזיציה
תום: בסופר-פוזיציה, בדיוק, חחח. היא נמצאת במקום מאוד מורכב בעולם האקדמי. הביקורות שמבקרים אותה הן מאוד אלימות. מבחינתי, התיאוריה של באראד היא לא רק אונטולוגיה, היא גם התיאוריה הקווירית הכי חזקה שאני מכירה. כל המהלך שהיא עושה, מערער על כל תפיסה דיכוטומית של כל דבר שהוא בעולם. מציאות ודמיון, חלקיק או גל, עצמי והסביבה, תרבות טבע וכו’. והערעור הזה הוא באמת מה שמחבר אותו לתיאוריות קוויריות, כי בהתחלה באמת התיאוריות הקוויריות היו מוגבלות לאנושי. כי טבע זה הדבר הזה שאמרו להם, אתם עושים משהו שהוא כנגד הטבע, זה לא טבעי, והם התייחסו רק לשדה השיח. ולאט לאט הגיעו באראד ואחרים ואמרו לא, אבל גם הטבע נמצא שם, אבל גם הטבע הוא קווירי. וגם הטבע, לא רק שהוא לא מתנהל בדיכוטומיות, הוא משתנה כל הזמן. ותיאוריות קוויריות מדברות על ההשתנות שלנו, ובהרחבה של העולם, כל הזמן
אנחנו נדבר היום בעיקר על ה-ספר שלה: לפגוש את היקום באמצע הדרך – פיזיקת קוונטים וההשתרגות של חומר ומשמעות
הספר הראשון שלה שפורסם ב-2007, ודרך אגב נכתב עשר שנים לפני זה, ולקח לה עשר שנים למצוא מישהו שיסכים לפרסם את זה, בגלל שהוא כל כך טרנס-דיסציפלינרי, וכל כך רדיקלי. והיום זה די מדהים שהוא כל כך משפיע, היא כל כך משפיעה, היא בסך הכל לא כתבה הרבה בכלל
בפרק 79, “כשהכל כרוך”, כבר דיברנו עם פרופסור תמר אל-אור על השימוש שלה בהשתרגות כמתודולוגיה באנתרופולוגיה. אבל היום אנחנו נבנה את ההשתרגות עם באראד כאונטולוגיה. ובואו נתחיל מנקודת המוצא של המושגים, שנובעים מהפיזיקה שבספר
ניסוי מאוד מרעיש שמתואר בספר (בפרק 7, הפרק עם המשוואות), זה הניסוי שקיבל את השם “מחיקה קוונטית”. הניסוי מתחיל קודם כל בניסוי שני החרירים, ההפתעה הזאת שחומר הוא גם חלקיק וגם גל. הניסוי הקלאסי: את יורה פוטונים של אור דרך מסך, שיש עליו שני חרירים. אם את יורה דרך מסך שיש עליו חריר אחד, ויש לך עוד מסך מאחורה שמקבל את האור הזה, את תקבלי התפזרות של האור, כשאור הוא בעצם חלקיק. כלומר, את תקבלי נקודה אחת קצת מבוזרת כזאת של אור בצד השני. אבל אם את יורה פוטונים או אטומים דרך מסך שיש עליו שני חרירים, מה שתקבלי במסך השני זה דפוס של דיפרקציה (עקיפה, שבירה של קרני אור)
הדרך הכי קלה (למרות שהיא לא מדויקת) להבין דיפרקציה, זה מה שקורה כשאת זורקת שתי אבנים בתוך אגם של מים. את מקבלת גלים, שהולכים וגדלים מסביב לכל אחד מהמקומות שבהם נפלה אבן, ובאיזשהו שלב הם נפגשים. ואז מה שקורה זה, יש גלים שמבטלים אחד את השני, המים שם שטוחים, ויש גלים שמעצימים אחד את השני (זה תלוי פשוט באיזה שלב בתנודה שלהם הם נפגשו), ואז הם יהיו גבוהים יותר ונמוכים יותר. ומה שאת מקבלת בניסוי שני החרירים, זה תבנית של דיפרקציה, כלומר, צל, ואור יותר חזק וכולי
אז היא מתבססת על הפרשנות של נילס בוהר, שהיה מאבות המכניקה הקוונטית, ונילס בוהר מבין את התוצאה הזאת דרך פילוסופיה, ודרך השאלה מהם המושגים שאנחנו משתמשים בהם, מה המשמעות של מושגים? והוא משתמש בשני מושגים : אינדטרמינסי (אי הגדרה) וקומפלמנטריות (משלימות). יש הבדל בין חוסר דטרמיניזם, לבין ההסבר של הייזנברג של עקרון חוסר הוודאות. עקרון חוסר הוודאות זה עקרון אפיסטמי. הוא אומר, יש ודאות בעולם, אבל אנחנו, כצופים מוגבלים של התופעה שאנחנו מסתכלים עליה, לא יכולים להגיע למשמעות האמיתית שלה, כי התצפית שלנו מפריעה להתנהגות שהייתה מתקבלת אלמלא הינו מסתכלים על החלקיקים האלה וכולי
נילס בוהר אומר משהו אחר. השאלה האם אור הוא חלקיק או גל, לא קבועה, היא אינדטרמיניסטית מחוץ להקשר, מחוץ לתופעה. כלומר, האור נמצא במצב של סופר-פוזיציה בין להיות גל ללהיות חלקיק. סופר-פוזיציה זה לא בין לבין, וזה גם לא גם וגם. זה אי דטרמינציה, הוא בעצמו נמצא גם שם וגם שם, ולא שם ולא שם. היה ויכוח בין אלברט איינשטיין, שממש לא הסכים לקבל את התפיסה הקוונטית לבין נילס בוהר, והם המציאו ניסוי מחשבה: אם יש לך דרך לגלות דרך איזה חריר עבר האור, איזה דפוס תקבלי במסך שממול? איינשטיין אמר, זה לא משנה. האור לא יכול להיות גם חלקיק וגם גל באותו זמן, אז כשהוא עובר דרך החריר הוא יהיה חלקיק, ואז את תזהי אותו, וכשהוא יגיע למסך הוא יהיה גל
נילס בוהר אמר לו תודה רבה על ניסוי המחשבה הזה שהמצאת, כי הוא בדיוק מסביר את מה שאני מנסה להגיד. ברגע שהחלקיק יעבור דרך חריר אחד, התוצאה שתתקבל היא נקודת אור אחת מבוזרת. ואז בשנות התשעים בעצם היה ניתן לממש אותו, ומה שהסתבר בניסוי הזה, זה שנילס בוהר צדק. מה שנילס בוהר אמר, זה שהתופעה היא היחידה הבלתי ניתנת לחלוקה הכי קטנה של העולם. עכשיו בואי נחשוב על זה דרך מושג התופעה: האור כחלקיק או כגל, הוא לא קיים כאחד או השני, לפני שהוא נמצא בתוך התופעה. התופעה כרגע היא הניסוי. עכשיו נכניס עוד מושג וזה אנטנגלמנט, שזירה קוונטית או שריגות קוונטית
בשביל נילס בוהר, התופעה, היא המערכת של הניסוי, היא דבר שלם, את לא יכולה להפריד ממנו חלקים, כי החלקים מכוננים על ידי הקשר ביניהם. הקשר בין הצופה המדען, לבין החלקיק או הגל, הם מה שמכוננים את שניהם. עכשיו, האור עבר דרך חריר אחד, והגיע כחלקיק למסך שממול, מכיוון שהמערכת, האפרטוס של הניסוי, ביקשה לראות אותו ככזה. הקשר היה של לראות אותו כחלקיק ולכן הוא הופיע כחלקיק. לעומת זאת, כשיש שני חרירים פתוחים ואנחנו לא בודקים דרך איפה הוא עובר, אז המערכת מאפשרת לו להיות גל, ולכן הוא מופיע כגל
כרמל: הוא פשוט טרנס
תום: לגמרי. עכשיו, המדענים שעשו את הניסוי הזה, הלכו צד אחד קדימה, שהוא מדהים. הם אמרו אוקיי, אם באמת האור נקבע אם הוא חלקיק או גל לפי איך שאני מסתכלת עליו, ולפי הידע שאני מקבלת תוך כדי הניסוי, מה יקרה אם אני אעלים את הידע הזה, אם אני לא אסתכל? יש איזה מנגנון מורכב כזה שבו יש את שני החרירים, האור עובר דרך אחד, המערכת יודעת לסמן איפה זה עבר, אבל אז הוא מוחק את הידע, הידע לא נמצא במערכת יותר. מה יקרה אז? יש לנו מערכת שיודעת להגיד מאיפה זה עובר, אבל אז שוכחת את הידע הזה. הידע נתפס על ידי המערכת, ואז היא מוחקת אותו. ולמעשה, המערכת כולה כתופעה, ידעה ולא יודעת יותר. וזה מאוד חשוב, כי המחיקה הזאת יש לה משמעות באונטולוגיה של באראד
מה שמתקבל, זה תבנית של דיפרקציה. עכשיו, אנחנו יכולים לעשות את הניסוי, לחכות שהאור יפגע במסך, ורק אחרי זה לשכוח את המידע, וגם אז, התבנית שתתקבל היא של דיפרקציה. מה שמתקבל בסוף, זה שהאור הוא גל. או שהאטום, זה לא רק אור, זה גם אטומים, וגם אטומים מאוד כבדים שמתנהלים ככה. אבל התבנית של הדיפרקציה שמתקבלת, היא לא התבנית של הדיפרקציה שקיבלת, אם היית פשוט מעבירה את האור דרך המסך עם החרירים ומקבלת דיפרקציה. היא תבנית של דיפרקציה אחרת, שדורשת איזושהי פעולה של פענוח מהחוקרים. למה זה חשוב? האופן שבו החוקרים שפרסמו את המאמר הזה הבינו אותו, הוא שהם יכלו לשנות את העבר. הרי הם מחקו את הידע, אחרי שכבר האור פגע במסך שממול. וזה שינה את התוצאה. בואי נעצור רגע ונחשוב, איזה מין עולם משונה אנחנו מתארים כאן
כרמל: מסע בזמן
תום: באראד אומרת משהו עוד יותר רדיקלי. היא אומרת, התפיסה הזאת של המסע בזמן, היא בעצם שוכחת, שכל הניסוי עצמו מערער את התפיסה של הזמן מלכתחילה. כל מה שקרה באותו חדר בניסוי, הוא חלק מהתופעה. מה שקרה, זה לא ששינינו את העבר, אלא שהתופעה התפתחה והשתנתה. העבר הזה שאנחנו מתארים, הוא לא העבר שהיה הווה. הוא העבר שנוצר מתוך התופעה, שהתהווה כעבר בתוך התופעה. אם זה מזכיר לך קצת את דרידה, זה לא במקרה. באראד משתמשת בו הרבה. היא משתמשת בציטוט של דרידה, שמדבר על העבר שלא היה מעולם הווה, והעתיד שלעולם לא יגיע, והם ממשויות שנמצאות בעכשיו, בתוך התופעה
על הבסיס הזה, באראד מגדירה אונטולוגיה של יחסותיות, ריליישונאליטי. וכבר נעשה איתו קפיצה מהפיזיקה, למישור שיהיה מובן יותר
באראד מתחילה, בעקבות נילס בוהר, עם היחידה הכי קטנה הבלתי ניתנת לחלוקה של העולם, התופעה. התופעה היא היחידה הבלתי ניתנת לחלוקה, אבל בתוכה קורים דברים. והדברים מתממשים בתוכה מתוך הקשרים. התיאוריה של באראד היא יחסותית בצורה הכי רדיקלית שאפשר לדמיין. דברים לא קיימים, ואז מייצרים קשרים, אלא הקשר הוא מה שמכונן ומייצר את הדברים. בהקשרים של אנשים יותר קל להבין את זה. אני, התום שנמצאת עכשיו מולך, אני מעוצבת על ידי הקשר שלנו. אני לא אותה תום שיצאה בבוקר מהבית והייתה לחוצה, אני תום שנמצאת בתוך שיח איתך, ואני תום אחרת
אנחנו מבינים מאוד את העניין של הבנייה חברתית וכולי, אבל באראד לא מדברת על הבנייה, ולא על עיצוב, היא מדברת על כינון. אני לא קיימת לפני שאנחנו נמצאים בקשר. בקשר איתך, אבל אני כמובן בעוד המון המון קשרים אחרים עם היקום, ולכן הייתה לי ממשות לפני שנכנסתי לחדר הזה. ועכשיו בואי נרחיב את זה, היא לא מדברת על בני אדם רק, היא מדברת על הכל בעולם. האטום לא קיים כמשהו, לפני שיש קשר שמכונן אותו. ולא רק החומר, אלא גם הזמן והמרחב לא קיימים, לפני שיש קשר שמכונן שמכונן אותם. כלומר, הזמן הוא לא ציר שלאורכו/למשכו נעשים דברים, המרחב הוא לא ציר שלאורכו אנחנו זזים. הקשר שמייצר את התזוזה, הוא מה שמייצר את המרחב והזמן גם
כרמל: שמענו כבר בעבר שהכל קשור בהכל, אבל לא הבנו איך, ומה המשמעות של זה. החידוש כאן הוא, שהאופן בו כל המציאות שזורה, הוא מה שמקיים בכלל, דבר שאנחנו מסוגלים לחוות אותו כבדיד. בגלל שאנחנו לא ערות לקשרים האלה כל הזמן. אני יושבת עכשיו בחדר מול מחשב, ומקלידה את הטקסט הזה. אבל הוא קשור גם בעבר, שבו תום ישבה בחדר הזה, והקלטנו את הדברים, ובעתיד הקרוב שבו המקלדת תתחלף במיקרופון, ואני אומר את הטקסט הזה בקול, ובעתיד הקצת יותר רחוק שבו הוא יאמר באוזניות שלך, וזה מה שהופך אותו לממשי. כל הקשרים האלה בין הטכנולוגיות, והמילים, והגופים, זה הבסיס שמחזיק את זה בעולם. אין פה שום ישות נפרדת שאפשר לסמן סביבה גבול: כרמל תום, טקסט, פודקאסט, חדר, יכולים להופיע כנפרדים רק מכוח הקשרים שמחזיקים אותם יחד. היחידה הבסיסית ביותר היא קשר, יחס. בפיזיקה. כבר שמענו רעיונות דומים בפילוסופיה, אז אני מדגישה, בפיזיקה. אולי זאת הסיבה שבפרק 79 כשדיברנו על השתרגות, אמרנו שאנחנו לא באמת מנסות להתיר השתרגות כשאנחנו מתארות תופעה, כי לנסות להתיר את הפקעת, זה להניח שיש פה באמת אסופת ישויות שהסתבכו זו בזו, אבל באראד מסבירה, שהשזירה היחסותית הזו, היא מצב הטבע הפיזיקלי
תום: האופן שבו באראד מבינה את העולם הוא יחסותי בצורה הכי רדיקלית שאפשר לחשוב עליה. העולם מתהווה כל הזמן. העולם הוגה את עצמו שוב ושוב באופן פרפורמטיבי, אבל הפרפורמטיביות כאן היא לא ציטוטית כמו הפרפורמטיביות של באטלר. היא פרפורמטיביות אונטולוגית, פיזיקלית, של התממשות של העולם. אז העולם מתממש דרך הקשרים של השריגויות הקוונטיות. בשביל להשתמש במושג הזה, צריך להבין מה הוא אומר. שריגות זה מושג שקשור לסופר-פוזיציה בפיזיקה קוונטית. זאת אומרת, היא מתארת חוסר נפרדות ונפרדות בבת אחת. העולם מתהווה על ידי חיתוכים שנעשים בתוך התופעה, כקשרים שמייצרים את הישויות. הקשרים של השריגות מייצרים אותנו גם כנפרדים, הם מהווים חיתוך ביני לבינך, אבל גם כקשורים בצורה שלא ניתן להפריד ביניהם
ומכאן באראד מפתחת כל מיני מושגים כמו אינטרא-אקציה. מה ההבדל בין אינטראקציה לאינטרא-אקציה? אינטראקציה מניחה שתי ישויות שנמצאות בקשר. הן קודם כל ישויות, ואחר כך בא הקשר. אינטרא-אקציה מגדירה, או מנסה לתת לנו דרך להרגיש, את הקשר שמייצר את הישויות, שהן גם נפרדות וגם בלתי נפרדות. מה שבאראד קוראת “אנטאנגלד דיפרנשיאטד” (שזירות נבדלת?). באמת קשר כזה של אי אפשר להפריד ביניהם, ואי אפשר להפריד אותי מתוך הדבר הזה
עכשיו, העולם הוא לא נוצר ונשאר ככזה. הוא כל הזמן כל הזמן, הוא מתהווה כל הזמן. התיאור שלה מאפשר לנו להבין גם את היציבות שיש לנו בעולם, וגם את ההשתנות, וגם את הפוטנציאל שההשתנות הזאת מאפשרת. ואם אנחנו מדברים על הסיבה שבאראד התחילה לעשות את העבודה הזאת – וחוזרים לזה שהיא ניסתה למצוא דרך, איך היא יכולה להיות אחראית לדבר שהיא אוהבת, שזאת הפיזיקה – חוקרות מדע הפמיניסטיות לימדו אותנו באופן משכנע, שהדברים האלה, האלימות הזאת, היא לא משהו שיושב על המדע, היא טבועה בתוכה, היא חלק ממה שמכונן אותה
והתפיסה הזאת של התהוות חוזרת ונשנית, פרפורמטיבית, של השריגות, מאפשרת לנו לחשוב, כן זה נכון ככה, ואנחנו לא יכולים לשכוח את זה. הניסוי המעבדתי של המחיקה הקוונטית מראה לנו, אין כאן מחיקה אי אפשר לחזור ולהגיד אוקיי, אז אנחנו נעשה כאילו זה לא היה, ועכשיו נעשה את זה חדש. העולם לא שוכח. עם זה שהוא כל הזמן משתנה, הוא לא שוכח אף פעם את מה שהוא היה לפני זה. העולם זוכר את כל ההגיות של עצמו. הוא לא רק זוכר, הוא בעצמו הזיכרון של עצמו. ומה שבאראד מנסה לעשות זה למצוא דרכים אחרות לקיים את הפיזיקה, ולקיים את העולם, בצורה שהיא יותר צודקת, ובצורה שמאפשרת לנו לחיות אחרת
כרמל: בנקודה הזאת, עבורי, באראד נוגעת ישירות באמת תיאולוגית עמוקה ביהדות, שאנחנו אומרים אותה כל יום בתפילה, “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. ויש הרבה קושיות לרב לגבי המשמעות של המשפט הזה. כאילו, אם אלוהים ברא את העולם ואת חוקי הפיזיקה לפי היהדות, אז מה המשמעות של חידוש הבריאה היומיומי הזה? לפי האונטולוגיה של באראד זה די ברור שאלו הם חוקי הפיזיקה, פיזיקה של התהוות מתמדת. העולם באמת נברא מחדש בכל יום, אולי בכל רגע, תמיד
עץ הדעת בתנ”ך הוא גם דוגמה נהדרת, כי כמה מהמדרשים עליו טוענים, שלמרות שהוא מכונה כבר בתנ”ך עץ הדעת, לא הייתה לו בעצם איכות כזאת לפני הנגיסה בפרי. הייתה לו איכות כללית של יכולת בריאה של דברים, והדבר שנברא בנגיסה, בעצם הנגיסה, הוא דעת טוב ורע. המדרשים טוענים שהנגיסה בראה עולם, והיא שכוננה, בלשונה של באראד, את העץ כעץ דעת. זה לא היה אפריורי לסיטואציה. וזה נותן משמעות חדשה מבחינתי לשאלה, אם עץ נפל ביער ואף אחד לא היה שם כדי לראות את זה, האם הוא באמת נפל? כאילו, האם העולם באמת קיים כשאני לא מסתכלת עליו? או שהוא עולם אחר לגמרי כשאני לא רואה אותו, אלא איילה ביער, או עץ אחר רואה אותו? זה הרעיון של האייג’נטיאל ריאליזם, הסוכנותיות אצל באראד היא לא רק אנושית
תום: וכאן אנחנו מתחברים לפוסט הומניזם של באראד. היא לא מבקשת לטשטש את הגבולות בין האנושי והלא אנושי, היא מבקשת מלכתחילה, היא אומרת לנו, האופן שבו אני מבינה למשל את ההבדל בין האנושי ללא אנושי, הוא מכונן את האנושי ולא אנושי, והוא מכונן את הכוחות שאני מגדירה כאנושיים ולא אנושיים. כלומר, היא מבקשת מאיתנו להסתכל על כל החיתוכים האלה, ההגדרות המפרידות-מחברות, ולראות שהן לא קבועות, הן מיוצרות ומייצרות כל הזמן בתוך העולם. ולכן הן יכולות להשתנות. לא בקלות, כי הכל כל כך מחובר להכל, שאי אפשר בקלות בהכרח להזיז, זה היציבות בעולם. בסופו של דבר אנחנו חווים את העולם כמוצק, למרות שהוא לא באמת מוצק. מכיוון שמלכתחילה, הסוכנות והתודעה בתוך התפיסה הזאת של באראד, היא נמצאת גם באטום וגם באלקטרון, אז כל הקישורים האלה מאפשרים לנו לחוות את העולם כמוצק, ומאפשרים לעולם להיות מוצק בשבילנו
כרמל: שימו לב, זו אינה אשליה של מוצקות, אלא מוצקות של ממש. אבל היא מתממשת באמצעות קשרים, שהם לא רק פיזיים. אנחנו לא רוצות ליצור דיכוטומיה בין חומר לדברים כמו מילים, או ממדים וירטואליים, ואולי אפילו מחשבות ואמונות, כי באראד לא רואה פה דיכוטומיה. אצל נילס בוהר, מושגים לא היו אידאיים, אלא הוא חשב שיש למשמעות חומריות, כלומר למושגים יש תצורה פיזית בעולם. ולכן באראד טוענת ששיח הוא לא רק שפה. אנחנו מדברות על טבע החומר כל הזמן. אז במסגרת הקשרים שמקיימים הכל, אפשר למנות גם הסכמים חברתיים. לפעמים קל יותר להרוס קיר, מאשר להטיל ספק באמונה שאנשים רבים כל כך מחזיקים בה, ומאשררים אותה שוב ושוב כממשות בעולם
תום: באראד לוקחת את המילה… היא מטריאליסטית, אבל המילה היא דבר מאוד חשוב וזהיר אצלה. מילה היא ממשות מטריאלית. את הוגה אותה, היא נמצאת בעולם, קיימת בו, היא מייצרת קשרים ומשפיעה בעולם. ולכן כשאת הוגה אותה, את צריכה להיות אחראית גם לכל הקישורים שיצרו אותה מלכתחילה, וגם לכל הקשרים שהיא הולכת לייצר. אני חושבת שהיא מאוד זהירה ואחראית באופן שבו היא מתבטאת. ולכן הניסיון להסביר אותה, זה מאוד מלחיץ לדבר אותה ולא לעשות לה צדק, כי לא משנה מה אני אגיד וכמה אני אסביר, אני לא אעשה צדק. הסיבה השנייה שזה מאוד מסובך להגות את המילים של באראד ובעברית, היא שהשפה שלנו מאוד קשורה ובנויה על התפיסה הקלאסית של העולם, והתפיסה הקלאסית של פיזיקה, והאונטולוגיה של באראד מאתגרת, וממוססת, והופכת על הראש את התפיסה הזאת, ולכן היא גם נאלצת להמציא מילים חדשות, בשביל לנסות להסביר למה היא מתכוונת
בדיוק הייתי בכנס שבו היא נתנה את אחת מהרצאות הקינוט, והיא סיימה את ההרצאה בלנסות להסביר איך היא משתמשת בפואטיקה, לא בגלל שזה יפה, אלא בגלל שזה האופן הכי מדויק שהיא מצליחה לתאר את מה שהיא מנסה לתאר, דווקא בפואטיקה. כי דווקא פואטיקה יותר מדויקת כאן מאשר משוואות או דברים אחרים
כרמל: אני כבר אוהבת את זה, כי אני משוואות לא מבינה, אני מבינה ממטאפורות
תום: יש לה פוסט דוקטורנטית שמשתמשת במילה מאטר-פורות. הן חומריות, הן מטריאליות, הקישורים שהן יוצרות הן קישורים ממשיים, הם קיימים בעולם
כרמל: בפרק 25 דיברנו על החשיבות שיש למסגרות המטאפוריות שלנו על טכנולוגיה, ועל החומריות הדיגיטלית כסוג של חומריות, שיש למטאפורה טכנולוגית. אבל עם באראד אנחנו הולכות רחוק יותר, לאופן שבו למילה יש השפעה חומרית, היא יוצרת ומזיזה קשרים בעולם. ואולי מכאן “חיים ומוות בידי הלשון”, והזהירות הגדולה כל כך בלשון הרע ביהדות. מילים משתתפות בכינון המציאות שהן מדברות עליה. דיבור הוא גם דבר בעולם, במובן הכי פיזיקלי שיש אצל באראד. זה אחד המקומות שבו הכי התחברתי אליה, כי היא נתנה לי שפה להבין משהו, שבעבר יכולתי להסביר רק דרך תובנה תיאולוגית. שמשמעות טוענת מילה, כמו שחלקיק נטען במטען חשמלי, שיכול להיות מתח שלילי או חיובי. רוב הפרקטיקות הרוחניות שאני מכירה, נותנות חשיבות עצומה למטען של המילים והמחשבות ביצירת המציאות. ומבחינתי, האונטולוגיה של באראד מסבירה פיזיקלית איך זה קורה, ללא שמץ של אנלוגיה רוחנית. זה חיבור שלי, כן? כאילו, קרה לך פעם שנעלבת, שמישהו אמר לך מילה קשה, והרגשת את זה פיזית, כמו פגיעה בבטן התחתונה, או החסרת פעימה בלב? ממילה, או מחשבה! משהו הוטח בך, ולא רק מטאפורית, אלא מאטר-פורית
אז בואו נחזור לפיזיקה ונתמוך בקישורים האלה גם מהכיוון הזה, כי פה זה כבר לא בדיוק מכניקת קוונטים, אלא מה שנקרא תיאוריית השדות הקוונטית
הספר מדבר על מכניקת קוונטים, אבל מה שבאראד רצתה באמת לדבר עליו, ומה שמעסיק אותה (אותם, כי היא משתמשת בכינוי לא ממוגדר) זה תיאוריית השדות הקוונטית – ואני גם מחכה מאד לספר שבאראד כותבת עכשיו. אם מכניקת קוונטים נשמעת לך משונה ומוזרה, תיאוריית השדות הקוונטית זה ממש עולם אחר, כי הדיפרקציה שם היא לא רק במרחב, היא גם בזמן, ונכנס לשם כל הסיפור של הוירטואליות
למעשה, מה שתיאוריית השדות הקוונטית עושה, היא מחברת את מכניקת הקוונטים, שהיא דבר מאוד מוזר כשלעצמו, עם תיאוריות שדה, ועם תורת היחסות של איינשטיין. עכשיו, מכניקת הקוונטים מדברת על מקרים מאוד בודדים בעולם המטריאלי, עם חלקיקים יחידים, שנעים בצורה מאוד איטית. תיאוריית השדות הקוונטית מכניסה את מהירות האור, שזה איינשטיין, והיא מכניסה השפעות של דברים שונים אחד על השני. הפיזיקה של ניוטון בנויה על גופים, גופים שלהם יש מאפיינים ומוצקות, בתוך ריק שאין בו כלום. התפיסה של פיזיקה קלאסית את הריק היא שהוא ריק, שאין בו שום דבר – איט דוז נאט מאטר – אין בה חומר והיא לא חשובה
חלק ממה שבאראד כותבת זה, שבעצם גם הפיזיקה הקלאסית, יש בה כבר קוויריות. בהתחלה ניוטון כשהוא דיבר על הכוחות שפועלים בין שני גופים, הוא דיבר על ישויות, מלאכים אתריים, שמקיימים את הקשר הזה. וברגע שהוא החליט לוותר עליהם, אז אמרו לו, עכשיו אתה עוסק במיסטיקה!י
כרמל: הם נמחקים ומושתקים אבל הם לא נפרדים
תום: והם לא נעלמים. התפיסה של הפיזיקה הקוונטית את הריק? הריק הוא לא ריק. תיאוריית השדות הקוונטית מגלה לנו, שהריק הזה הוא דבר גועש ובוחש, שקוראים בו המון דברים וירטואליים, אין סוף של דברים וירטואליים, ושהווירטואליות הזאת קשורה בגופים הממשיים. היא בלתי נפרדת מהם. הגופים הממשיים הם כלום בלי הווירטואליות הזאת. אפילו המשקל, המסה של אטום, היא ברובה הגדול כתוצאה מווירטואליות
לי זה קצת מזכיר את היחס שבו אלמנטים וירטואליים, כמו תודעה, נשמה, ומחשבות, נתונים בו עם גוף. וסליחה שאני לוקחת את זה כל הזמן לממד הרוחני, זה פשוט מתבקש
הדבר השני שהיא מכניסה, זה שחלקיקים אטומים וחלקיקים תת-אטומיים, הם גם נולדים ומתים. החיים והמוות הם לא רק משהו ששייך לנו ושייך לעולם החי, זה משהו ששייך לכל העולם. ואז זה מחייב אותנו לחשוב מחדש על הכל, ולחשוב על המשמעויות האתיות. עכשיו דיברנו על אונטולוגיה. אני חושבת שזה קצת אולי מובן מהשיחה שלנו, שהיא לא מוצאת ממש הפרדה בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה, יש אונטו-אפיסטמולוגיה. מכיוון שגם הדברים שאנחנו חושבים, וגם האופן שבו אנחנו תופסים דברים, נמצאים בתוך התופעה, ולכן משפיעים על התופעה עצמה
זה בדיוק ההסבר למה שאמרנו קודם, שגם אמונות ומילים הן בעלות משקל בכינון המציאות. אבל אז, מה המשמעות של זה בעצם לפי באראד?י
כאן נכנס המושג השלישי היותר מלא, של אתיקה אונטו-אפיסטמולוגית. כי ברגע שאת מבינה שאת משפיעה על משהו, יש לך אחריות מוסרית אינסופית, לכל הדברים שאת קשורה בהם, שכוננו אותך, ואת כוננת אותם
כרמל: כי אנחנו אבק כוכבים
תום: נכון מאוד
כרמל: אז מעניין שב-2007, בדיוק כשהספר של באראד התפרסם, אבל אף אחד מאיתנו עוד לא הכיר/ה אותה עדיין, פרסמתי במדור הניו אייג’ של נרג’ (ז”ל), כתבה שבה תהיתי לגבי אתיקה קוונטית. ככה קראתי לכתבה. וניסיתי להסיק משזירה קוונטית משמעויות אתיות, ואיך כל מה שאנחנו עושים משפיע על אחרים, אפילו שאנחנו חווים את עצמנו כנפרדים מהם. לו רק ידעתי שבאותו הזמן ממש, מישהי עשתה את זה בהרבה יותר קלאס, היישר מתוך הפיזיקה. יש לינק לכתבת הגישוש הזאת, שעדיין מצויה ברשת כאן
תום: אחד הדברים שבאראד מפתחת מתוך התפיסה של תיאוריית השדה הקוונטי, זה תפיסה אחרת לגמרי של זמן. כבר אמרנו שהזמן מכונן על ידי התופעה, הוא לא דטרמיניסטי, אין לו כיוון ברור. עכשיו מתוך תיאוריית השדה הקוונטי, והתפיסה של הריק, הפעיל והגועש שמלא וירטואליות, היא מספרת לנו על הזמן שהיא קוראת לו, העכשיו המעובה. במה הוא מעובה? בכל הזמנים שמתקשרים אליו בשריגות. בעיקרון, זה כל הזמנים שיש בעולם, וגם כל הזמנים של האפשרויות הווירטואליות. הם כולם נמצאים בתוך הרגע הזה. היא משתמשת ב(ולטר) בנימין ובתפיסת הזמן שלו. בנימין הרי היה מאוד נגד תפיסה פרוגרסיבית של זמן. הסיבה שלו לזה הייתה פוליטית, הוא ניסה למצוא דרכים לערער את האחיזה של הפאשיזם בעולם שבה הוא חי
ביצירה האחרונה שהוא כתב, שנקראת תזות על תופעת הזמן (או משהו כזה, אני לא יודעת איך זה מתורגם), הוא דיבר על זמן העכשיו (ייטצייט בגרמנית), ועל האופן שבו ההיסטוריון המטריאלי – שהוא לא ההיסטוריון הלינארי, שבינימין כל כך תיעב וזלזל בו – מבין את תפיסת ההיסטוריה. תפיסת ההיסטוריה מודעת לכל המרובות של הזמנים שנמצאת בתוך הזמן הזה, ומוצאת חיבורים משמעותיים, שנותנים לרגע הזה משמעות. ובאראד מסבירה את התפיסה של הזמן של תיאוריית השדה הקוונטי, דרך התפיסה הזאת, של מרובות של זמנים, שנמצאת בתוך הזמן הזה
כמו שאמרנו, העולם מכונן על ידי קשרים. יש המון המון קשרים שנמצאים באוויר, אבל הממשות של המשמעות של הזמן הזה, או הממשות של המשמעות של גוף מסוים, נקבעת על ידי ההקשרים הממשיים שנוצרים באותו רגע. ובמקרה הזה של הזמן, ההקשרים הממשיים, שהזמן הזה מחובר לזמנים אחרים. האופן שבאראד מבקשת מאתנו לעבוד, וגם איך שהיא מגדירה אובייקטיביות ואחריות, היא אומרת לנו, אתם רוצים להיות אובייקטיביים? מה שאתם צריכים לעשות, זה לעקוב אחרי הקשרים. בסופו של דבר העולם כולו קשור, הוא כולו בהשתרגות. בסופו של דבר העולם הוא כולו תופעה אחת. טוב, יופי הכל קשור להכל
כרמל: אז איך נחקור? לא נוכל לחקור
תום: נכון. אז מה שהיא אומרת זה, מה שמשנה זה לא הדברים הכלליים האלה, אלא מה שמשנה זה המציאה של הקשרים האלה, הטרייסינג, ההתחקות אחר הקשרים האלה. ומכיוון שהעולם הוא תמיד הזיכרון של עצמו, ושום דבר בעצם לא נשכח בו – למה שום דבר לא נשכח בו? בגלל שתמיד כל דבר קשור בכל הקשרים בכל השריגויות שהוא היה כרוך בהם – ואם את תלכי אחרי השריגויות, את תמצאי את הדבר, גם אם הוא נמחק והושתק. ואם אנחנו מדברים על פוליטיקה, אז מחיקה של תרבויות, של אנשים, של חיים, של משמעות. לעקוב אחרי השריגויות, ולמצוא את אלו שהן באמת חשובות (וחומריות, כפילות המשמעות של המושג מאטר באנגלית). כי באמת את יכולה לקשור הכל להכל. אבל יש קשרים שהם יותר חשובים מאחרים, שהם יותר משמעותיים
המושג הזה בפיזיקה, דיפרקציה, הוא לא רק אונטולוגיה אצל באראד, אלא גם מתודולוגיה. כלומר, דרך לקרוא טקסטים ואירועים, שבשונה מאנלוגיה, היא מאירה גם על הדומה וגם על השונה בו זמנית. היא לוקחת בעצם את המבנה של תופעה פיזיקלית, ומשתמשת בו כדי לקרוא רעיונות פילוסופיים, ואחרים
לבאראד יש בעיה עם רפלקציה, כמו לדונה הרוואי. כי רפלקסיביות היא פשוט שיקוף של אותו דבר שוב ושוב. יש בה משהו מאוד סגור. ולכן באראד מדברת שוב על הדיפרקציה, לא רק כממשות בעולם, אלא גם כמתודולוגיה. היא הולכת להמון מקומות, להמון תיאוריות פילוסופיות, לתופעות חברתיות היסטוריות, אבל גם לאומנות ולספרות. היא לא מחפשת את עצמה ואת התיאוריה שלה שם. כלומר היא לא עושה רפלקציה. היא עושה דיפרקציה, היא קוראת אותם אחד דרך השני. המתודולוגיה שלה נקראת קריאה דיפרקטיבית. ברגע שדברים נמצאים בדיפרקציה, הם עוברים אחד דרך השני. הם לא משתקפים אחד על השני, הם כן נפרדים וגם לא נפרדים. היא לא לקחה את האנשים והפעילה אותם על החומר, היא מפעילה אותם אחד על השני כל הזמן, כי ככה העולם מתנהל כל הזמן
יכול להיות שעברה לכם/ן בראש מחשבה: אבל פיזיקת קוונטים זה חוקיות שעובדת בסדרי גודל קטנים, זה לא רלוונטי לכל חומר. נדמה לי שזו הייתה אחת הביקורות לפני 15 שנה, על הסרט וואט דה בליפ, שעשה אנלוגיות פשטניות יותר בין פיזיקת קוונטים לעקרונות רוחניים. לבאראד יש תשובה לסיפור הזה של סקייל
העירור של התפיסה של סדרי גודל. הרבה פעמים מאתגרים את התפיסה שלה ואומרים אוקיי, אבל קוונטים זה עולם המיקרו, אבל אנחנו מתנהגים בצורה של פיזיקה קלאסית. והיא נותנת הרבה דוגמאות של דברים בעולם המאקרו, שהם קווירים, שהם מתנהגים בצורה קוונטית, ושההסבר היחיד לאיך שהם עושים את זה, זה על ידי תפיסה קוונטית. אז למשל האופן שבו ברק קורה. אנחנו רגילים לחשוב על ברק כאיזושהי הצטברות של מתח חשמלי, שנוצרת בענן מסערה, ואז זה משתחרר בקרקע. אבל ברק בכלל לא עובד ככה. יש טקסט של המדענים שחוקרים את זה. הם מדברים על כאילו פתאום האדמה נהיית מודעת לזה, שיש איזשהו מתח שמחפש איפה להתחבר, והם מגששים ומחפשים אחד את השני, עד שהם מוצאים את החיבור. ואז מה שקורה, אנחנו מדמיינים שכל המתח יורד מלמעלה ועובר למטה. אבל מה שקורה בעצם, זה שיש כל הזמן תנועה של מתח, שמתחיל מלמטה ויורד לאדמה, ואז יש כאילו איזושהי תפיסה על חושית (קליירוויאנס). הברק ממציא את עצמו לפני שהוא נוצר
הדוגמה הספציפית הזו ניתנה דווקא על ידי חוקרת אחרת, בשם ויקי קירבי, שהיא אנתרופולוגית אוסטרלית, שהחלה לכתוב על רעיונות דומים בקשר בין תרבות לטבע דרך פיזיקת קוונטים, בערך באותה תקופה, ולפעמים היא קצת יותר ברורה וקלה לקריאה מבאראד. באראד עצמה מצטטת אותה
והיא נותנת עוד דוגמה של תאי עצב בחתולי ים, שהם מתכוננים לקבל את המסר מהתא שקודם להם, לפני שהמסר מגיע. היא קוראת לזה תפיסה על חושית. הם יודעים מראש שמשהו הולך להתרחש, לפני שהוא מתרחש. איך אנחנו יכולים להבין את זה בתפיסה לינארית וחד כיוונית של זמן ושל סיבתיות? יש דוגמה של סטודנטית של באראד, שכתבה מאמר מאוד מורכב ומאוד מעניין, על יצורים חד תאיים שנחקרו, שנקראו פיש קילרז, מכיוון שהם כנראה גרמו למוות של מיליוני תאים (של דגים), וכשחוקרים אותם הם מאוד אינ-דטרמיניסטים. הם יכולים להיות אנימליים, כלומר לאכול. והם יכולים להיות צמחיים ולעשות פוטוסינתזה. הם יכולים להיות רעילים, אבל לא מוצאים את הגן של החומר הרעיל. הם לא משהו אחד, ואי אפשר להגדיר אותם, אלא אם כן מסתכלים על הסביבה שבה הם מתקיימים, ועל ההיסטוריה של הסביבה שבה הם מתקיימים. זה עוד דוגמה למשהו שהוא בחומר, מתנהל בצורה קוונטית בעולם החי, ואי אפשר להבין אותו אחרת, זה לא הגיוני
המחקר המרתק הזה של אסטריד שרדר, על המיקרואורגניזמים שהרגו מלא דגים, זמין גם הוא במקורות של הפרק כאן למטה, והוא מביא אותנו לתחום הביולוגיה והגנים, שמשם תום החלה את דרכה, ולשם היא גם חזרה בסוף, בעיניים אחרות, עם באראד
למדתי איתה בשוויץ, בבית הספר האירופי לתארים מתקדמים, ואיכשהו משם התפתח הפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו. בתור מדענית, הייתה לי הבנה עמוקה יחסית של המטריאליות של החומר שעבדתי איתו, וזה הדנ”א והכרומטין. ולכן אחד הדברים שאני מנסה לעשות, זה לצאת מתוך הקריאה המטריאלית של ההבנה המטריאלית של החומר הזה, של הדנ”א והכרומטין – שכאילו ברמה של הגוף, ואולי יותר, מגדיר אותנו – ולנסות לעשות קריאה באראדיאנית של החומר, ולנסות להבין מה המשמעויות שמסתתרות בתוך המבנים האלה
בימים אלה, המאמר אקדמי הראשון של תום, שקורא מנגנונים אפיגנטיים דרך באראד, נמצא בשיפוט וטרם התפרסם. אבל נספר טיפה מה יש בו
אני מדברת במאמר על דמות ספרותית, מנובלה של סופרת יפנית בשם קיוקו הייאשי, שהיא שורדת או ניצולת ההפצצה בנגסאקי. ואני קוראת את הנובלה שלה דרך קריאה של באראד. היא מדברת על החוויה שלה, שהיא עלתה לרגל לאתר הראשון שבו הוטלה פצצה גרעינית, שזה פצצה ניסיונית, באתר שנקרא טריניטי, בניו מקסיקו בארה״ב. אני מתחילה מההשפעות הביולוגיות של החוויה שלה כמישהי שחוותה את ההפצצה בנגסאקי. אנחנו תמיד חושבים על רדיואקטיביות כיוצרת מוטציות, אבל למעשה הרבה מחקרים – שלא מספיק מתייחסים אליהם בעולם המדעי, ובעולם של קביעת מדיניות – למעשה, ההשפעה היותר גדולה היא אפיגנטית. וגם, חוסר היציבות הגנטית שנוצרת, היא לא מהמוטציות שנוצרות באופן ישיר מהרדיואקטיביות, אלא דווקא מהניסיון של התאים של הגוף להגיב לחוויה הזאת. דווקא החשיפה לרדיואקטיביות ברמה הרבה יותר נמוכה אבל לאורך זמן – לאנשים שגרים בקרבה של כורים גרעיניים, לאנשים שעובדים בכל מיני מקומות שיש בהם קרינה רדיואקטיבית, לאסטרונאוטים שחשופים להרבה קרינה, לטייסים וכו’ – החשיפה הזאת כנראה הרבה יותר חמורה, כי התאים ממשיכים לנסות להגיב לסביבה הזאת שהם מקבלים
אז אני מתחילה בהסתכלות על התגובות הביולוגיות של הגוף, של התאים של הדמות של קיוקו הייאשי (זה סיפור חצי אוטוביוגרפי שלה), לגבי איך הם מגיבים לטראומה, איך הם מגיבים לקרינה החזקה הזאת. ואז אני חוזרת ומספרת את הסיפור של העלייה לרגל שלה לאתר הזה, ובמקום הזה היא עוברת טרנספורמציה. המחקר האפיגנטי לא יודע לתת לי שום מענה, לגבי מה קורה לה במקום הזה, שהיא עוברת טרנספורמציה, שהיא טרנספורמציה חיובית בסופו של דבר. כי זאת חוויה מאוד אישית, והמחקר המדעי היום לא ממש יודע, או לא מנסה להתייחס לאירועים כאלה. הם מנסים לקבוע חוקים אפיגנטיים גדולים. מלכתחילה לוקחים אירועים מאוד גדולים, אז הם מתייחסים למלחמות, קוביד למשל המגיפה, אבל גם שם, מה זה קוביד? זה לא בדיוק דבר אחד. ולכן המחקר הזה מסתבך. זה משנה אם אמא שלי אמרה לי בוקר טוב ונתנה לי חיבוק בבוקר או לא, ולא רק אם עברתי איזו חוויה טראומטית בילדות
באראד מתעקשת שמעקב אחר קשרים משתרגים, הוא דבר מוגפן. ולכן הסיפור הוא לא רק סיפור, כותבת תום במאמר הזה, כי הגוף של קיוקו הוא הסיפור. ומתוך הידע שיש לתום על כרומטין מהדוקטורט הקודם שלה, היא מתבוננת בו כסוכן
הקריאה הזאת מובילה אותי לחשוב על האופן שבו הכרומטין מאורגן בתאים שלנו. והאופן שבו אנחנו במדע מתארים אותו, הרבה פעמים אנשים פשוט מתייחסים לזה כביטוי גנים או לא ביטוי גנים, אבל הגנום שלנו הוא הרבה יותר מגנים. הגנים שמקודדים לחלבונים בגנום שלנו זה רק שני אחוז מכל הגנום. ואנשים שמסתכלים יותר על המבנים של הכרומטין, ועל ההתארגנות של הכרומטין בתוך הגרעין, מדברים על גנים שמבוטאים יהיו ביחד במקום אחד, כי זה פונקציונלית מאוד חסכוני ונוח, כי כל האופרציה שמפעילה אותם תהיה סביבם כבר, ודברים שמושתקים יהיו במקום אחר, כמה שיותר רחוק מהמקום הפעיל, כדי שלא יהיה ערבוב. וזה מאוד חסכוני מבחינה אנרגטית, והגיוני מבחינה פונקציונלית
אבל אני הלכתי וחשבתי על העולם כזיכרון, ועל זיכרון אפיגנטי, וגם על הדנ”א כנושא זיכרון, הוא נושא את הזיכרון של המוטציות שהוא עבר, וגנים של וירוסים שנכנסו לתוכו וכו’. ואמרתי אוקיי, זה נכון שהגנום והכרומטין הוא פונקציונלי, אבל הוא גם אוסף של זיכרונות, שמסודרים בצורה לא לינארית, מתקופות של סדרי גודל שונים, אבל אם הכרומטין נושא זיכרונות, אז את יכולה לחשוב עליו כסוג של נרטיב שהתא מספר לעצמו, שמשמש אותו לשם קבלת החלטות. המבנה הזה משתנה כל הזמן, הוא משתנה גם בין תאים, והוא גם משתנה בתוך תא לאורך הזמן. הוא מחבר כל מיני חלקים ביחד, הוא מפריד כל מיני חלקים אחד מהשני. כלומר, הוא מחבר כל מיני זיכרונות ביחד, או מרחיק אותם. ואם אנחנו הולכים לתפיסה של באראד, הוא מייצר היסטוריה. וההיסטוריה היא לא רק הדברים שקרו, אלא האופן שבו אנחנו מחברים את הדברים שקרו
עכשיו כן נעשה אנלוגיה (אני לא יודעת אם באראד תאהב את זה), ונחשוב על איך שאנחנו מבינים את ההיסטוריה של עצמנו באופן תודעתי. הרי קרה לי איזשהו אירוע בעבר, ובאותו זמן הבנתי את האירוע הזה, דרך שילוב של תפיסות והיסטוריות שכבר היו לי באותו מקום. אבל אם אני יושבת וחושבת עליו עשרים שנה אחרי זה, אני מבינה אותו באופן אחר לגמרי. מכיוון שההיסטוריה שלי השתנתה, וגם האירועים שאני מקשרת, שנותנים משמעות לאירוע הזה, הם אירועים אחרים לגמרי. הטראומה, הרבה פעמים היא הדבר, שאם אני תופסת אותו בצורה מסוימת, הופך למשהו אפירמטיבי (מאשרר), מייצר טרנספורמציה בתוכי, שהופכת אותי למשהו אחר, שאני יותר שמחה להיות המשהו האחר הזה, או יותר מרגישה משמעות בתוך המקום הזה
אני מציעה לחשוב על כרומטין בצורה אחרת. כלומר, כן כמשהו פונקציונלי, אבל הפונקציות לא בהכרח נקבעות לפי מה מבוטא ומה לא, אלא לפי איך התא מארגן את הזיכרונות של עצמו בשביל לקבל החלטות. כמו שהאופן שבו אנחנו מארגנים את הזיכרונות שלנו, מייצר את האופן שבו אנחנו פועלים בעולם, גם התא עושה את זה. עכשיו, אם אנחנו הולכים עוד יותר עמוק לבאראד, בעצם הארגון הזה של הזיכרונות, הוא הארגון של ההיסטוריה, והוא הארגון של הזמן. הוא מייצר זמן שהוא לא לינארי חד כיווני, מייצר זמן שהוא לא דטרמיניסטי, ומייצר זמן שהוא זמן מעובה, בגלל האופן שבו הוא בוחר להתייחס לכל הזמנים האחרים
אחד הדברים שהביו-רפואה עושה עם אפיגנטיקה, היא לנסות להגיד אוקיי, אפיגנטיקה יש לה משמעות פונקציונלית, היא מגדירה אם משהו, גן, יעבוד או לא יעבוד, אז בוא נשנה אותה! אם היא מגדירה איזה משהו שהוא לא כל כך טוב לגוף, בגלל שזה גורם לו לחלות [יש בטח קורלציה, וגם מידה מסוימת של הבנה של סיבתיות, בין אירועים טראומטיים בילדות, האופן שזה מתבטא באפיגנטיקה, ומחלות בגיל מבוגר יותר, כמו מחלות לב וכלי דם, ובעיות של סכרת והשמנת יתר וכו’]. הם אומרים אוקיי, אז אם הדבר הזה יצר איזושהי אפיגנטיקה שעלולה לייצר בעיה, בואו נשנה את האפיגנטיקה. ניקח את הנקודה הזאת ונסלק אותה
כרמל: עם הקריספר
תום: עם הקריספר גם, למשל. האופן שבו אני מסתכלת
כרמל: רגע, אני רוצה לנחש. סילוק הנקודה, הוא כמו מחיקת המידע
תום: נכון. אז היא מחיקה, אבל היא לא מעלימה את מה שקרה, והיא לא מעלימה את כל השריגויות של מה שקרה. את תזיזי משהו אחר, אבל זה יחזור. שוב, באנלוגיה, ודיברנו על השואה – כמו ההורים שלא דיברו על מה שקרה להם, ואז כאילו מה, זה לא השפיע על החיים של כל המשפחה שלהם ושל כל הסביבה שלהם? ברור שזה השפיע! אי אפשר למחוק, אי אפשר להעלים. ולכן השאלה כמה התערבות כזאת יכולה להיות בכלל מוצלחת, כמה היא תצליח, וגם כמה מוסרית היא. מכיוון שהאופן שבו אנחנו מושפעים מהסביבה זה דבר מאוד פוליטי, ולכן דווקא אנשים שסובלים יותר, יהיו אנשים שבאים משכבות, שהם גם ככה מנוצלות או חיות בחוסר צדק. ואז את אומרת אוקיי אז אני אמחק את כל זה מהידע הגופני שלכם, בשביל לתת לכם חיים יותר טובים, שהם כמו החיים של מישהו פריבילגי
הבנתם/ן? ניסוי החרירים שבו פתחנו את הפרק, מראה לנו שהבעיה עם סילוק הבעיה, היא שהיא לא באמת מסתלקת, ומה שנמחק לא באמת נעלם. מפני שבעולם שזור ומשתרג, איך אפשר למחוק דבר בדיד?י
הדבר השני שזה מעלה זה, שבעצם נגיד בתפיסות ביו-רפואיות מדברים על טרג’קטורי, על הצפי של הבריאות שלך, לפי דברים שקרו. אבל מה שבאראד אומרת לנו זה שהכל אינ-דטרמיניסטי. אין טרג’קטורי. אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל, כי זה עוד לא קבוע בעולם. העתיד לא נמצא כאן. יש המוני אפשרויות של עתיד שנמצאות בתוך החומר, אבל אין לנו מסלול ישיר לאיזשהו עתיד אחד. והקריאה שלי של המבנה של הכרומטין אומרת, אוקיי, יש סיפור מסוים שהתא מספר לעצמו כרגע, שדרכו, דרך ההיסטוריה שלו, וההיסטוריה העתיקה שאבות אבותיו התאיים או האורגניזמיים חוו את העולם. יש לו סיפור שלפיו הוא מבין את העולם, יש לו אופן שבו הוא עושה את החיתוך הזה, שמסביר לעצמו איך להתנהל בעולם, שהופך את העולם למוצק באיזשהו אופן
אבל זה לא הסיפור היחיד שנמצא כפוטנציאל בתוך הגרעין של התא. יש אינסוף סיפורים שנוצרים, יכולים להיווצר, על ידי חיבורים שונים של איך אנחנו מספרים את ההיסטוריה, איזה חלק בהיסטוריה שלי הוא חשוב, איזה חיבור יוצר משמעות. ובעצם אם אנחנו עושים התערבות, שמנסה לשנות את הזיכרונות האלה, או מנסה למחוק אותם, אנחנו יכולים לפגוע בפוטנציאל של התא עצמו להבריא את עצמו, לייצר את עצמו מחדש בדרך אחרת. אנחנו פוגעים בחיותיות שלו עצמו
כרמל: זה מזכיר לי את הסרט “שמש נצחית בראש צלול“, שהגיבורה מנסה למחוק בחור מהזיכרון שלה, אבל היא עדיין פוגשת אותו, ומתנגשת כל הזמן בקצוות הפתוחים של הקשרים שהשתרגו במה שנמחק. ומהסיבה הזו אני גם חשדנית כלפי היומרה הטרנסהומניסטית להרחיב את האדם, על ידי ניסיון לבטל מיני סבל שונים שהוא חווה. כי איך מפרידים דברים שהם גם נפרדים וגם שזורים זה בזה? הגוף זוכר, והעולם זוכר
יותר מזה, תום, בעזרת באראד, מזהירה אותנו משינוי מתערב, אבל לא ממקום שמרני שיש פה איזה תוכנית אלוהית, אלא דווקא ממקום שמפרגן לחוכמת הטבע, ולתודעה של התא עצמו. התא הוא לא עלמה במצוקה, שהאגו של “האנושי” שלנו, אמור לנסות להציל. אולי אין לנו בכלל זכות או ידע מתאים, להפריע למהלך שלו, גם אם זה החיים שלנו שהוא משפיע עליהם. אולי אנחנו צריכים לסמוך יותר על החוכמה העתיקה הזאת, שליטרלי אצורה בגוף שלנו, ולא להתייחס לחומר החי כאובייקט דומם?י
השיחה שלי עם תום הסתיימה כאן, אבל נותרתי מחשבות על תאי גוף וגנים, והרבה אסוציאציות לסדרה “החיים“, שבה מנגנוני גוף עברו האנשה. וגם הדהוד למחשבה עתיקה שלי, שגלגול נשמות מבוסס גנטית, וקשור לביטוי של מידע שמגיח מתוך המולקולות העתיקות, שממשיכות להתגלגל בין גופים מאז ולעולם. זה נורא מסתדר לי עם הקריאה הבאראדיאנית הזאת של תום את האפיגנטיקה. מרשל מקלוהן אמר ש”מיסטיקה היא מדע המחר שנחלם היום”. ועבורי קארן באראד היא זאת שמביאה את המדע למקום הזה, שבו הרוחניות, לדעתי, נמצאת מזמן. תפיסת העבר המתהווה שעולה מניסוי המחיקה הקוונטית, היא בדיוק הבסיס, בעיניי, לתופעות ריפוי שמבוססות על שחזור העבר. וכל מיני דברים שמשנים את האופן שבו העבר מומשג, מסופר, ונזכר, בעצם יוצרים באמת עבר חדש ושונה, שגם פותח נתיב לעתיד אחר
אז זו הייתה באראד, ממש על קצה המזלג. לכו לרשימת המקורות כאן למטה ותתנסו בה בעצמכם. צדק “הנסיך הקטן” באומרו ש”הדברים החשובים באמת סמויים מן העין”, אבל אפשר לעקוב אחרי הקשרים החשובים בהשתרגויות האלו. ובעיניי, יש באונטולוגיה הזו המון תקווה, שאפשרויות שנראות בלתי אפשריות יכולות להתממש, ושבכל רגע, כשהכל מתהווה, דברים ניתנים לפירוק ולהרכבה מחדש, כל הזמן, גם אם זה לא מרגיש ככה. מעשה בראשית מתחדש בכל רגע. עד כאן להפעם ונשתמע בפרק הבא והאחרון בטרילוגיה הביולוגית
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
בנימין, ולטר. “על מושג ההיסטוריה”. בתוך: מבחר כתבים כרך ב’, “הרהורים”. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ”ו, עמ’ 310-318
Barad, K. (2003). Posthumanist performativity: Toward an understanding of how matter comes to matter. Signs: Journal of women in culture and society, 28(3), 801-831.
Barad, K. (2007). Meeting the universe halfway: Quantum physics and the entanglement of matter and meaning. Duke University Press.
Barad, K. (2011). Nature’s queer performativity. Qui Parle: Critical Humanities and Social Sciences, 19(2), 121-158.
Barad, K. (2017). Troubling time/s and ecologies of nothingness: Re-turning, re-membering, and facing the incalculable. New Formations, 92(92), 56-86.
Barad, K. (2018). Diffracting diffraction: Cutting together-apart. In Diffracted Worlds-Diffractive Readings (pp. 4-23). Routledge.
Barad, K. (2012). “On Touching – The Inhuman That Therefore I Am.”, Differences: A Journal of
Feminist Cultural Studies 23 (3): 206–223
Bohr, N. (1935). Can quantum-mechanical description of physical reality be considered complete?. Physical review, 48(8), 696.
Derrida, J. (1976). Of grammatology (G. C. Spivak, Trans.). Johns Hopkins University Press. (Original work published 1967)
Gandorfer, D., & Ayub, Z. (2021). Introduction: Matterphorical. Theory & Event, 24(1), 2-13.
Kirby, V. (2013). Quantum anthropologies: Life at large. Duke University Press.
Schrader, A. (2010). Responding to Pfiesteria piscicida (the Fish Killer): Phantomatic Ontologies, Indeterminacy, and Responsibility in Toxic Microbiology. Social Studies of Science, 40(2), 275-306.
Rolef Ben-Shahar, T. Cellular Narratives in Nuclear Time: On Living with the (Epigenetic) Memory of Trauma. Under Review: Catalyst.
Rolef Ben-Shahar, T. Inheriting Watson-and-Crick’s Double Helix: On the Virtue of Slow Science and the Magnificent Queerness of DNA. Under Review.
Dr. Carmel Vaisman 