להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
עלמה: וזה גם מה שאני חושבת שהיה בשביעי באוקטובר, איזשהו ערבוב בין אינסטינקטים של תגובה לאירוע טראומטי, לבין אינטואיציה, שעכשיו אני לא יודעת מה לעשות, אבל אני יודעת שיש משהו אחד שאני עושה כשאני לא יודעת מה לעשות, וזה להוציא את הטלפון
כרמל: ככה נראית תגובה הישרדותית של סובייקט פוסט-הומניסטי
פרק הבונוס הנוכחי מסכם שנה מאז השביעי לאוקטובר 2023, שבמהלכה הפודקאסט הזה, שאמור לעסוק בצורות חשיבה שמתאימות לעתיד, הרגיש לי לפעמים קצת תלוש וחסר אופק בזירה המקומית. אז במקביל לפרקים הרגילים, פתחתי בסדרת פרקי בונוס אקטואליים, שעסקו בשביעי לאוקטובר מנקודת מבט פוסטהומניסטית. הפרק הזה, שמתפרסם במלוא שנה לאירוע ששינה אותנו, עוסק בתופעה אחת מאותו יום: תופעת הצילום וההתכתבות בטלפון הנייד, שאינם לצרכי אזעקת עזרה או קשר עם קרובים, אלא בעיקר תיעוד עצמי, שהופץ ברשתות בזמן אמת או מאוחר יותר. זו תופעה שתפסה את תשומת ליבי, ודיברתי עליה קצת בחלק מפרקי הבונוס השנה. בעקבות זאת, הצטרפה אלי עלמה מריה סימון, שכותבת את התזה שלה בנושא באונ’ בר אילן, ואנחנו בעיצומו של מחקר אקדמי מזווית פוסט הומניסטית, שבו נשתף אתכן ואתכם היום
עלמה: אני רקדנית וכוריאוגרפית, יש לי שני תארים במחול מהאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. הקמתי בית ספר למחול ותנועה בקיבוץ גניגר בצפון, ואחר כך עשיתי איזשהו מעבר, בעקבות ההתעניינות שלי בקשר בין הגוף וטכנולוגיה, למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן, שם אני משלימה כרגע את התזה
כרמל: בואו נתחיל בזה, שזה לא היה ברור בכלל שיש פה עניין מחקרי. יכול להיות שלכולם חוץ מלנו, תופעת התיעוד העצמי בזמן סכנה ובזמן חוויית טראומה, היא מובנת מאליה. ככה זה הרגיש בהתחלה. הרי התקשורת שמחה להריץ את התיעודים האלה בלופ, לפרסם צילומי מסך מוואטסאפים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. לקח חודש וחצי, 23 לנובמבר, עד שהתפרסמה בגלובס כתבה של גלי ויינרב, שתהתה לראשונה, בזהירות. ואני מצטטת
וזה מדהים ומתמיה, שכן נדמה שברגעים האלה בדיוק, הנטייה הטבעית היא לחשוב איך נשרוד, לתכנן את נתיב ההימלטות המדויק, או לכל הפחות להיות שקטים ומרוכזים, כדי ששום מחבל לא ימצא וישמע אותנו. אבל עבור אותם אנשים, או לפחות עבור חלקם, הנטייה הטבעית הייתה דווקא לצלם
עלמה ואני נתנו הרצאות ראשוניות, במסגרות אקדמיות קטנות, תוך כדי המחקר הזה השנה, ונתקלנו בשני סוגים של תגובות לדבר הזה. תגובה אחת טענה, מה הבעיה? אנשים כל הזמן מצלמים בשגרה, כל דבר, אז ברור שזה יקרה גם כשקורה להם דבר יוצא דופן. למה שזה יהיה יוצא מהכלל? להפך. התגובה השנייה הייתה הפוכה. אנשים מכורים לטלפון, אז ברגע טראומה, במקום לעשות משהו שיציל את חייהם, הם הולכים להתמכרות שלהם, בעצם עושים איזה משהו פתולוגי, ההסבר הוא פתולוגיה. עצם זה שניתנו לתופעה הזאת שני הסברים פופולריים ראשוניים הפוכים לחלוטין, זה כבר היה מסקרן. בואו נסתור קודם כל את טענת ההתמכרות
עלמה: קודם כל, כי אנחנו לא בהכרח ראינו התנהגויות התמכרותיות אחרות בתוך המצב הזה, כן? להדליק סיגריה, לשתות אלכוהול, אני לא יודעת. אז זה העלה את השאלה של, האם ככה ניתן להגדיר מראש את הקשר הזה? והמטאפורה הזאת מסתבכת מעוד כמה סיבות. הסיבה הראשונה, זה שלא ברור מה ממכר בטלפון. הגודל שלו, המשקל שלו, ממש התכונות הפיזיות, החומריות שלו, או מה שהוא מאפשר לנו לעשות? והסיבה השנייה, זה שלא ברור מהו שימוש נורמלי. אין כרגע הגדרה לשימוש לא נורמלי, שימוש חולה. בספרות המקצועית זה מתקשר ביחד, הטלפון והאינטרנט, אבל לא ברור מה זה שימוש שהוא אובר, וגם מה הנזקים שהשימוש הזה עושה. בשביל להוכיח שיש פה התמכרות, צריך לדבר על משהו פתולוגי, שמפריע לנו להתמודד עם החיים, להיות ביומיום. ופה אנחנו דווקא מדברים על כלים שעוזרים לנו להתמודד
כרמל: במילים אחרות, אם כולם מכורים, אז אף אחד לא מכור. זה פשוט לא המטאפורה הנכונה לתאר את סוג היחסים, התלות, השזירות, הדבר הזה שקורה בין אדם לטכנולוגיה, בין גוף לטלפון, ואלה בדיוק הדברים שמסקרנים את עלמה להבין. היא גם מצאה מחקר שטוען, שאין עדות להתנהגות התמכרותית בזמן סכנה וטראומה. לגבי הטענה שאנשים תמיד מצלמים, אנחנו אומרות כן, נכון, אבל. במצבי סכנה וטראומה אמור לקרות משהו אחר, לפי המחקר בתחום, לא מה שתמיד קורה. במהלך הפרק אנחנו נתאר רגעים קצרים מתוך קטעי וידאו שניתחנו, ונזכיר שמות של ניצולים וניצולות. כל הקטעים שבחרנו הם כאלו שפורסמו בתקשורת, ומי שצילמו התראיינו, והוסיפו שכבות מידע למוטיבציות שלהם, ולמה שהם חוו באותם רגעים, כך שאנחנו מתייחסות למידע פומבי
אחד הסרטונים שניתחנו צולם על ידי שושי שקד מקיבוץ כיסופים, שתיעדה 17 שעות עם משפחתה בממ”ד, ואת הפינוי שלה משם על ידי החיילים. כשחדשות 13 שאלו את שושי למה היא צילמה, היא ענתה, “התחלתי לצלם, כי אני תמיד מתעדת ומצלמת”. אז שאלנו את עצמנו, מה זאת אומרת ה”תמיד” הזה? זה יותר כמו אינסטינקט, או שזו ממש בחירה?י
עלמה: הויזואליות שמיד עלתה אצל כולנו בכל ערוצי החדשות, זה היה הסרטונים של הבריחה, שרואים את התמונה עולה ויורדת בכל מיני כיוונים, ומאוד ברור שעכשיו מי שמצלם, הוא לא בוחר במה להתמקד, הטלפון הוא פשוט חלק מהיד, ויש את הריצה הזאת. אז התגובה שהטלפון מתלווה אליה, היא קשורה לתנאי השטח. אם אני בתוך הבית, אני יכולה אולי להתמקד יותר, אולי אני מרגישה קצת יותר מוגנת, אולי אני יכולה להוציא רגע את הטלפון, ובאמת לבחור מה אני מצלמת. אז אנחנו באמת מדברות על הדבר הזה, על הקשר עם הטלפון, כקשר שהוא אינטואיטיבי. אני יודעת שיש איזשהו מכשיר, שיכול לעזור לי בכל מיני סיטואציות. במקרה הזה, בהמון סיטואציות. אני כל היום שולפת את הטלפון. כשקורה משהו מעניין, אני שולפת את הטלפון, כשקורה משהו משעמם, אני שולפת את הטלפון. פעולה גופנית חזרתית, הפעולה היא אותה פעולה, גם אם השימושים הם מאוד שונים, הפעולה היא אותה פעולה. אני בעצם מחזקת כל הזמן את הקשר הזה ביני לבין הטלפון. אני מפתחת איזושהי אינטואיציה. בשפה היומיומית, אינטואיציה הכוונה למשהו שאני עושה לפי תחושת בטן, או אני לא בהכרח יודעת להסביר למה זה הדבר הנכון
?כרמל: אינסטינקט, נכון לומר על אינטואיציה, או שזה משהו אחר
עלמה: זה שני דברים שונים, אבל הם יכולים להיות מאוד חופפים. זאת אומרת, אינסטינקט, מדברים על זה כמשהו שהוא לא רצוני. אינטואיציה היא יותר רצונית. וזה גם מה שאני חושבת שהיה בשביעי באוקטובר, איזשהו ערבוב בין אינסטינקטים של תגובה לאירוע טראומטי, לבין אינטואיציה, שעכשיו אני לא יודעת מה לעשות, אבל אני יודעת שיש משהו אחד שאני עושה כשאני לא יודעת מה לעשות, וזה להוציא את הטלפון
?כרמל: איך זה משתלב עם מה שאנחנו כבר יודעות על מה שקורה לנו במצבי סכנה וטראומה
עלמה: התגובות שאנחנו מכירים של להילחם, לברוח, לקפוא בעיקר, הן לקוחות ממחקר בעלי חיים. בעצם וולטר ברדפורד קאנון, ב-1915 הוא עושה מחקר בבעלי חיים, בכלל על משהו שקשור לעיכול, והוא גילה שחיות שמעמידים אותן מול סכנה – למשל חתול מול כלב בכלוב, באיזשהו מצב מסכן חיים – יש להן כל מיני תגובות, שאפשר לפרש אותן כרצון או צורך להילחם או לברוח. אלו שתי התגובות המרכזיות שקאנון דיבר עליהן. זה מתבטא בהבעות פנים, חשיפת שיניים, שינויים בדופק, בראייה, במערכת העיכול, במערכת העצבית, בעצם כל מיני שינויים פיזיולוגיים שקורים במצב מסכן חיים, שהוא גם קישר את זה לאירועים נפשיים. עכשיו, לאף אחד אין תשובה בדיוק מה זה נפש, וכמה יש נפש, ובני אדם ובעלי חיים… זה שיח שהוא מאוד גדול, אבל הוא הגדיר את זה כסט של תגובות נפשיות ופיזיות לאירוע מסכן חיים
ואחר כך, יותר מאוחר, העניין הזה נהיה פופולרי בשיח על טראומה סביב מלחמת וייטנאם. ההצדקה לכך זה, שחיילים במלחמת וייטנאם חזרו מאוד טראומטיים, ובטיפול, ההשלכה הזו של בעלי חיים, מאוד עזרה לייצר איזשהו נרטיב סלחני. זאת אומרת, החיילים חזרו גם עם רגשות אשמה מאוד קשים על מה שהם עוללו בוייטנאם, וגם אשמת הניצול על מה שקרה לחברים שלהם. וההסבר שהיה אמור להניח את דעתם, לעזור להם לסלוח לעצמם, ולהשאיר את העבר בעבר, היה שהם הגיבו כמו חיות, הם נאלצו להגיב כמו חיות, כי חיה במצב מסכן חיים היא או בפייט או בפלייט, ועכשיו אם יש לי איזשהו תפקיד של חייל, ואין לי את האפשרות לברוח, אז אני אגיב בפייט, ואני גם יכולה לעולל דברים נוראים, אבל זה לא באשמתי, זה לא כי רציתי. זה בגלל שזאת הייתה התגובה שלי, אני במצב מסכן חיים מגיב כמו חיה, וחיה מגיבה ככה, ואין לזה השלכה ליומיום, ואני לא בן אדם נוראי, ואני יכולה לסלוח לעצמי. אחר כך גילו גם עוד תגובות
כרמל: אנחנו מכירות את זה כשלישייה – פייט (להילחם), פלייט (לברוח), פריז (לקפוא) – אבל בעצם היה רק פייט או פלייט, וגם הפריז הוא יחסית חדש. אני הופתעתי, כשהתחלנו להסתכל על זה, כמה חדש הוא. כלומר, הוא באמת מסוף המאה העשרים או משהו כזה, ממש לא מההתחלה, ואני חושבת שאנחנו מדברות עליו הרבה בהקשר להטרדות מיניות או תקיפה מינית, דברים כאלה ששם באמת מתרחשת איזושהי קפיאה, שמתפרשת על ידי התוקף כהסכמה הרבה פעמים
עלמה: בדיוק. אז ה”פריז” יש לו בעצם שתי משמעויות. משמעות אחת בבעלי חיים זה כדי למנוע שיגלו אותי, שאני מרגישה שיש איזשהו טורף שרודף אחריי, אז אם אני אקפא אולי הוא לא יבחין בתנועה שלי, ואז יכול להיות שהוא ילך, ואני אנצל. או באמת שכבר אני בסיטואציה שאני לא יכולה לברוח, ואני לא יכולה להילחם, כמו באמת בתקיפה מינית, מדברים על זה הרבה. כשאני כבר עוברת את התקיפה, אז אני מתנתקת מהגוף, אני בעצם מאבדת שליטה לגמרי על הגוף, הגוף במקום אחד, הנפש כביכול מתנתקת והיא במקום אחר, ואז נוצרת איזושהי קפיאה, איזושהי חוסר יכולת להגיב, שאחר כך קשה מאוד לעשות את האינטגרציה בחזרה לתוך הגוף. אבל גם במחקר בעלי חיים, וגם בהשלכה על בני אדם, בכל מקרה מדברים על המקום של הגוף. הגוף הוא זה שמגיב, הוא מגיב באינסטינקטים, הוא מגיב בצורה שהיא לא בהכרח רצונית. ומה שמספרים לנו בספרות זה, שאנחנו באמת הופכים להיות לגמרי חייתיים, לגמרי מגיבים מהגוף, לגמרי לפי תנאי השטח. ופתאום אנחנו מגלים שאולי לא קורסים כל מיני דברים מסוימים
כרמל: התחלנו למיין סרטונים וצילומי מסך, והבנו שלצד כל תגובה סטנדרטית לטראומה על פי הספרות, מתקיימים גם צילום או תכתובת. אנשים בנובה מאטים את הריצה שלהם, כדי לצלם את כולם בורחים. יש לנו אנשים שתוך כדי בריחה, בהליכה מהירה, גם מדברים למצלמה. יש לנו אזרחים חמושים, שהיו בדרך לסייע בחילוץ, נתקלו במחבלים, וצילמו ודיווחו בזמן קרב. או את צילומי המסך של סגן אדר בן סימון ז”ל, שכותבת לאחותה, שמחבלים רצים לש”ג, והם על הכוונת שלה, דקות ספורות לפני שהיא לא עונה יותר. יש לנו אנשים שבזמן שהגוף שלהם קפא או רעד, צילמו את עצמם ואת הסביבה, ורואים את הרעד שלהם בשרירים. כל זאת, לכאורה, כשלפי המחקר, שום מנגנון אחר לא אמור לעבוד לנו בכלל
עלמה: בהמשך התגלו גם עוד תגובות. כי שוב, השלכה של מחקר בעלי חיים על בני אדם היא לא תמיד מדויקת. יש לנו סובייקט, יש לנו מילים, יש לנו תמיד את השכבה המילולית הזאת, שמתווכת לנו את המציאות ואת מה קורה. ויש לנו צורה תקשורת אחרת לגמרי מבעלי חיים. אז יש תגובות שהתגלו כמו למשל פיוס, פייסנות, לנסות לפייס את התוקף
כרמל: זה רחל עוגיות
עלמה: או אפילו אני לעצמי, כן? להסביר לעצמי, להרגיע את עצמי, לשכך את עצמי, להגיד שהכל בסדר, שאני אעבור את זה, שאני אצא מזה
כרמל: אני חושבת שיש לנו את הוידאו המאוד מוכר של מאיה אלפר, שישבה בשיח, ובאמת אמרה לעצמה הרבה דברים מאשרים. אז הוידאו הזה הפך למאוד ויראלי, והוא מראה תגובה קלאסית של פיוס אישי כזה
עלמה: בדיוק. וזה באמת מעלה את השאלה בעצם, אם אנחנו יודעים כבר שאנחנו לא לגמרי בעלי חיים, גם במצב טראומטי, האם השימוש בטלפון גם יצר אצלנו עוד תגובות, או שהוא פשוט התלווה לתגובות שכבר אנחנו יודעים שקיימות, וממשיכות להתווסף? מצב טראומטי זה מצב שבו יש באמת איזושהי קריעה של התיווך הרגיל, שבתוכו אנחנו חיים את היומיום שלנו. אנחנו כל הזמן נמצאים באיזושהי פעולה של תיווך. דרך החפצים שאנחנו משתמשים בהם, דרך המילים שלנו, דרך חושים שלנו, של הגוף שלנו. מצב של טראומה זה מצב שבו הכל אמור לקרוס, כל התיווכים האלה אמורים לקרוס בעצם, כל הכאוס חודר לתוכי, איזושהי חוויה כזאת שאין שום היגיון בשום דבר, והבלתי יאומן קורה
ואז, לתוך הדבר הזה, אנחנו רואים שאנשים פותחים את המצלמה. פותחים את המצלמה, תוך כדי שהם מתמודדים עם הדבר הזה, מנסים לתווך אולי לעצמם, אולי לאנשים אחרים. מנסים לתווך את הדבר הזה באיזשהו אופן, במודע או שלא במודע, אני לא יודעת. נגיד, שושי שקד מתחילה מלתאר מה קורה, אבל ברגע שהחיילים כבר מגיעים להוציא אותה מהבית, והם צריכים להתפנות וללכת לממ”ד אחר, והיא באמת עסוקה כבר בדברים אחרים, המצלמה נשכחת, היא הופכת להיות חלק מהיד. מתחילות להיות כל מיני זוויות צילום, שפתאום רואים חצי מהקיר, ואת הבת שלה באלכסון. התמונה מתחילה מצד אחד להיות פחות ברורה, פחות ברור מה קורה שם, ומצד שני, לתווך באופן ישיר יותר את מה שבאמת קורה
אותו דבר קורה גם בסיפור של גלי עמר, שגם התראיינה לחדשות 13. מה שמפריד בינה לבין המחבלים, שהיא שומעת אותם צועקים, יורים, רצים מסביבה, זה קירות הפלסטיק של השירותים הכימיים. ובתוך הסיטואציה הזאת, היא עם המצלמה פתוחה. רואים ככה איזשהו פריים של רק חצי מהפנים שלה, ואת הפינה של החיבור בין הקיר והתקרה של השירותים הכימיים, ואת הבעות הפנים שלה. אם אנחנו לא יודעים שהבחורה הזאת, קרה לה מה שקרה לה, והיא צילמה את זה בסיטואציה הזאת, זה נראה כמו הצילומים האלה שאת בטעות משאירה את המצלמה פתוחה בתוך התיק, ורואים שחור וחפצים. אז ככה זה נראה, אין לזה הקשר, התיווך לא מחזיק מהבחינה הזאת. מצד שני, הוא הכי אותנטי
עמית פינצ’בסקי מתייחס לזה, הוא התייחס לזה גם בפודקאסט שהקלטתם, זה תיווך של קריסת התיווך. ברגע שהתיווך קורס, דווקא המילולי, הניסיון להסביר, הניסיון להגיד במילים, נוצר משהו מאוד מאוד גולמי, שאם אני כן יודעת מה ההקשר, אני יכולה להגיד וואו, אני מזהה את זה בהבעות הפנים שלה, אני מזהה את זה בזה שהיא לא מדברת דווקא, בשקט שלה
כרמל: מה שפינצ’בסקי סיפר לנו אז בפודקאסט הזה, זה על המושג של פרויד, שהתודעה שלנו משמשת כאיזושהי חומת מגן, שמתווכת בין הפנימיות שלנו לבין הסביבה שלנו, והיא איזשהו מנגנון ויסות ומינון החשיפה לכל מיני לחצים וגירויים חיצוניים. ומה שקורה בטראומה, הוא תיאר את זה שבעצם מנגנון התיווך הזה קורס, והחוץ חודר אל הפנים ללא סינון. פינצ’בסקי מתייחס לניסיון שלנו לצלם, או לתאר את הדבר הזה, כניסיון של תיווך של קריסת התיווך, של הבלתי ניתן לתיווך
ואם אנחנו חושבים על תיאוריה של צילום, אז בעצם סוזן סונטאג טענה, שכשצלמים שולפים מצלמה, צלמים מקצועיים, הם מנתקים בינם לבין המציאות. הם מסתתרים מאחורי עדשת המצלמה, הם יוצרים מרחק בינם לבין המציאות, ושם זה מתאפשר להם אולי להיות טיפה יותר אובייקטיביים, טיפה יותר מרוחקים מהסיטואציה, והם יכולים להוציא את עצמם מחוץ לסיטואציה על ידי עדשת המצלמה, כאילו איזשהו חסם בלתי נראה כזה. וחשבנו שבעצם, שליפת הסמארטפון, הוא איזשהו ניסיון לא רק לתווך את קריסת התיווך, אלא להשיב את החומה, לבנות אותה מחדש
אם החומה הזאת, חומת המגן שלנו, התודעה, היא סוג של מדיה, היא סוג של תיווך, ואם המדיה הזאת (הטלפון – כ.ו) היא חלק מהגוף, אז אני מנסה בעזרתה להקים חזרה חומת מגן, להרחיק את עצמי ממה שקורה. בואי רגע אני אשים מצלמה ביני לבין הדבר הזה, ואולי אני אצליח לתפוס טיפה פרספקטיבה, להתעשת, לתפוס טיפה מרחק. הניסיון הזה בעצם הוא לא לתווך את קריסת התיווך, כמו שהוא להקים אותו חזרה באמצעות פרוטזה, באמצעות המדיה הזאת. איזשהו ניסיון להחזיר לידיי שליטה
אז אם אנחנו משתפות פעולה עם גוף המחקר על תגובה לטראומה, יש לנו פה תגובה מסוג חדש, שצריך לסווג אותה. תגובה שנובעת מהיותנו לא רק חיה, ומהחיבור בינינו לבין טכנולוגיה. וחשבנו שעל הספקטרום הזה, שנפתח פתאום בין לברוח ולהילחם, ה”לצלם ולהתכתב” מתרחש שם, גם כרובד נוסף לצד התגובות הצפויות, אבל גם כדבר בפני עצמו, במקום התגובה המצופה. למשל, אנשים מאופקים, שמחבלים עם אר.פי.ג’י עומדים להם בדלת, לא בורחים פנימה. הם מצלמים אותם לסטורי דרך האינטרקום, ומוסיפים כיתוב סרקסטי “מחבלים בבית איזה כיף”, וגם שולחים לאלמוג בוקר. תהינו איזה משמעות יש לזה, ואת אחד הרעיונות לזה, קיבלנו מסיפור שקרה לעלמה
עלמה: יצאתי לטייל עם הכלב שלי, באסטה. בדרך כלל אני מטיילת אפילו יחפה, עם כוס קפה ביד. יוצאים מחוץ לבית, חוזרים, וקצת ככה בשעת דמדומים כזאת, כשהשמש שוקעת, ממש ליד הבית חיכה מישהו זר, שאני לא מכירה אותו. והוא לבש קפוצ’ון, סווטשירט כזה עם כובע וכיס באמצע, והידיים שלו היו בתוך הכיס, והכלב שלי ממש לא התייחס אליו. ואז אותו בן אדם קרא לכלב שלי, עשה לו כזה איזה חמוד, איזה חמוד, והכלב התקרב. וברגע שהוא התקרב, אותו בן אדם הוציא מהכיס האמצעי סכין ענקית, ממש מצ’טה כזאת, שהייתה מוחבאת בתוך הכיס, וכיוון את זה לכלב שלי. ואני באותו רגע כמובן התחלתי לצעוק עליו, מה אתה עושה, מה אתה עושה? מי מסתובב פה בכלל עם סכין? והוא אמר לי, מי מסתובב עם כלב משוחרר? וככה התחילו קצת חילופי דברים סוערים
ותוך כדי שאני מדברת אתו (וזה באמת היה אולי עשר שניות), אני מחפשת את הטלפון שלי, היד ממש עושה את הפעולה של לחפש את הטלפון, מוציאה את הטלפון, ואומרת לו, “אני אצלם אותך אני אצלם אותך אני אצלם אותך!” וממש מנסה להדליק את המצלמה של הטלפון. ולפני שהספקתי, הוא אמר “לא”, והסתובב, והתחיל לברוח, פשוט רץ לכיוון השני. ונשאר לי בסוף איזה סרטון של שתי שניות, עם בחור שרץ במטושטש. ואחרי שהסיטואציה הזאת נגמרה, נשארתי עם תחושות מעורבבות. כי מצד אחד, הייתה לי מבוכה על זה, שמה אני מוציאה הטלפון? מה אני אומרת לו שאני אצלם אותו? זה כאילו באמת לא הדבר ההגיוני לעשות, וזה גם אפילו קצת הצחיק אותי באיזשהו מקום. ומצד שני, אמרתי וואלה, זה עבד. יכול להיות שפשוט הייתי עושה את זה עוד פעם, אם הייתי נתקלת בעוד מצב כזה. הייתי אומרת אוקיי, יש לי כלי, שאני יכולה באמת להשתמש בו, והוא יעבוד
אבל מה שלא הצלחתי להסביר לעצמי, זה מה הוביל אותי מלכתחילה לחפש את הטלפון ולהוציא אותו, אפילו בלי ששמתי לב, כי באמת הייתי עסוקה בלהגיד לו דברים ולצעוק עליו, והגוף שלי תוך כדי עשה את הפעולה הזאת. ונשארתי עם השאלה הזאת, וכמובן אחרי כמה חודשים קרה השביעי באוקטובר… יש את ניצן סינואני שאומרת בדיעבד, “התחלתי לברוח ופתחתי את המצלמה, באיזה אומץ כאילו!” באיזה אומץ פתחתי את המצלמה, והתחלתי לצלם
כרמל: האם אפשר לחשוב על הצילום כתגובה, שהיא סוג של “להילחם”, המצלמה כסוג של נשק? ניצן סינואני מבינה, שפתיחת המצלמה דורשת כוחות כלשהם, שהם מעבר למה שמתאפשר לה בכלל באותו הרגע, היא קוראת לזה אומץ. וזה מחזק את הפרשנות שלנו, ששליפת טלפון היא סוג של שליפת נשק. אבל באיזה מובן בעצם הטלפון יכול לשמש כנשק? זה לא ברובד החומרי שלו כנבוט, זה ביכולת שלו לשנות את יחסי הכוח בסיטואציה. לקחת אינטראקציה מקומית, ולהפוך אותה לאובייקט, שאפשר להפיץ ולהוציא מהקשר, בדיוק כמו שפרופסור אורי שוורץ סיפר לנו בפרק 54
אבל יש כאן עוד משהו. הכוח של הטלפון נובע מהיותו שער לממד אחר. הממד הוא המרחב של המדיה. החשיפה וההפצה בקנה המידה הזה, הוא האיום שממנו ברח התוקף של עלמה. במקרה של השביעי לאוקטובר, אין כאן התמודדות ישירה מול תוקף, אבל כן יש כאן הכרה שאנחנו חיים במציאות מרובדת, היברידית, שמורכבת גם מגוף במרחב הפיזי, וגם ממידע, שיח ודימויים, במרחב הרשתי הווירטואלי של המדיה הדיגיטלית. אצל עלמה, זה קשור לרגע שבגללו היא בחרה בכלל לחקור גוף וטכנולוגיה
עלמה: יצרתי עבודה שקראו לה “מסיבת החמצה”, שבה גם הקהל וגם הרקדנים היו בתוך קבוצת וואטסאפ, בתוך מרחב וירטואלי משותף, אבל גם כולם היו ביחד על הבמה, במרחב פיזי משותף. ואני הנחיתי ככה את הקהל בתוך הריקוד, לפעמים להתקרב אל הרקדנים, לפעמים לצלם איתם סלפי, לפעמים לכתוב הודעות. לפעמים הרקדנים יצאו מהבמה, ונשארנו רק עם הטלפון, ועם הקולות שלהם מדברים איתנו מחוץ לאולם, וכל הזמן היה את המשחק בין שני הממדים האלה. איפה קורית החוויה? איפה קורה הריקוד? איפה קורית הכוראוגרפיה? מה זה לייב? מה זה האירוע הזה, שהוא נקרא אירוע חי, שבמחול זה מאוד בסיסי למדיום הזה. בוואטסאפ הם צילמו את עצמם הרבה, והפיצו את הצילומים האלה לקהל תוך כדי, גם התכתבו ושלחו הודעות קוליות
היה המון מתח בין הפעולה של הגוף הנע שזז, לבין להיות בתוך הוואטסאפ. מצד אחד אנשים יכולים ללכת ואפילו לרוץ, ולעשות כל מיני דברים, בזמן שהם מסתכלים על הטלפון שלהם. מצד שני, סוג הנוכחות שנדרש לריקוד, מאוד איתגר את הפעולה בוואטסאפ, ולהפך. אז נגיד, ידעתי שכל פעם שאני אומרת להם, טוב, עכשיו אנחנו נעבוד עם הטלפונים, אני צריכה איזה עשר דקות של מעבר, כי הם פותחים את הוואטסאפ, וישר הכל משתלט עליהם, ופתאום אין גוף, ויש רק הודעות בוואטסאפ. מעברי נוכחות כאלה, שהרגשתי שהם מאוד מאתגרים את הרקדנים (כמובן זה גם מה שהם אמרו)י
רוב ההופעה הייתה באימפרוביזציה, והייתה משימה אחת של אימפרוביזציה, שהיא הייתה לזרוק את הטלפון באוויר וליפול, בזמן שהטלפון נופל. ואז שאר הרקדנים (היו חמישה רקדנים) היו צריכים להחליט את מי מצילים, את הטלפון או את הרקדן. וזה קרה בזמן אמת. התגובה של הקהל ברגע הזה הייתה שוק מוחלט. פתאום כשהטלפון עף באוויר היה כזה “אהה!”. אבל גם הרקדן נופל, אבל זה כמובן אחרת, אנחנו סומכים על הגוף שככה ישמור על עצמו, והטלפון יקר הערך שלא יכול להגן על עצמו, פתאום היה מאוד שברירי שם, עורר הרבה תחושות ורגשות. הקהל הם מאוד נדרכו ברגע הזה, ושמעו אותם מוציאים קולות, וככה חרדים לחיי הטלפון
כרמל: מיצירת המחול של עלמה עולות שתי תמות פוסטהומניסטיות, שאנחנו מתבוננות דרכן גם בתיעודים של השביעי לאוקטובר. אחד, זה ההבנה שהטבח התרחש גם הוא במציאות מרובדת, דו-ממדית, ושאנחנו צריכות להתבונן בטלפון כפורטל, שמחבר בין ממדי המציאות האלו, תופר אותם יחד. ובו זמנית, הטלפון הוא גם איבר בגוף שלנו, טלפון הוא הרבה דברים. אני קוראת לזה הייפר-אובייקט, חפץ שעם כל אפליקציה הוא הופך לדבר אחר. דון איידי קרא לזה מולטי-יציבויות, דיברנו על זה בפרק 49. אז כאיבר בגוף, הטלפון מאחסן בעצם חלק מאיתנו, את אותו חלק מידעי, שהוא חלק מהאני שלי לפי לוצ’יאנו פלורידי, שעליו דיברנו למשל בפרק 45 עם רולי בלפר. אז זאת תהיה טעות להתייחס לטלפון כעוד כלי בלבד, שאנחנו מפעילות, שאנחנו משתמשים בו בעת סכנה
עלמה: ברובד מסוים, כנראה אנחנו גם חייתיים, אנחנו גם מגיבים באמת באופן גופני, אינסטינקטיבי, אינטואיטיבי, למצב מסכן חיים. אז יש לי פה, לפי הספרות של קאנון וממשיכיו, אפשרות להיעלם מהסיטואציה על ידי בריחה, או להיעלם מהגוף שלי על ידי קפיאה, ניתוק בין הגוף והנפש, או שיש לי אפשרות להנכיח את עצמי. אם אין לי נשק, יש לי אפשרות לפחות להנכיח את עצמי בחזרה, את החוויה שלי, את הסובייקט שאני, בתוך הטלפון הזה. גם כשאני עוברת איזושהי תקיפה, אז אני הופכת לאיזשהו אובייקט של התוקף שלי. וברגע שאני מוציאה את הטלפון, גם אם אני לא מדברת, עדיין יש משהו שאני יכולה להנכיח. את תנועת היד שלי, את הקול שלי, משהו ממני אני מנכיחה ברגע הזה
כרמל: אחד הדברים שחיזקו את הפרשנות של עלמה, היה ראיון בוויינט עם ירדן וקנין, שעל קטע שלה מתוך הסרט “נובה”, אנחנו נדבר קצת יותר מאוחר, בהקשר אחר
עלמה: ובסוף הכתבה שואלים אותה, אוקיי, אז ראית כבר את הסרט של הנובה? והיא אומרת, אני לא צריכה, אני חוויתי את זה בעיניים שלי, אני הייתי שם, אני ראיתי את זה בעיניים שלי, אני חוויתי את זה על הגוף שלי. זה בעצם יכול להגיד משהו על העניין הזה, שהחוויה הסובייקטיבית בסוף, היא החשובה. ברגע שניצלתי, ויש לי את הסרטון הזה, הוא כבר לא החוויה שלי. באותו רגע הוא היה החוויה שלי. עכשיו הוא אובייקט בתוך הטלפון שלי. אני לא צריכה לחזור אליו, כי החוויה נמצאת בתוך הגוף שלי. אז ככה יש כל הזמן את המשחק הזה של עשיתי את הפעולה הזאת בזמן אמת, כדי להנכיח את הסובייקט. אבל ברגע שההצלה הושלמה, והצלחתי לעבור את הדבר הזה, אז זה כבר לא מה שחשוב
כרמל: אז זה מעניין שאת רואה את זה בתור הנכחה, אבל כשדיברת על לברוח לפה, לברוח לזה, חשבתי שהדבר הבא שתגידי זה “או לברוח למדיה החברתית”, לברוח למרחב הווירטואלי. כי זאת גם יכולה להיות בריחה
עלמה: נכון, זה גם יכול להיות באמת שניהם. איזושהי העתקה של משהו ממני, שאני יודעת שהוא נשמר, הוא באמת בטוח, בתוך מציאות אחרת
כרמל: אם אנחנו מפרשות את המציאות כמציאות מרובדת מלכתחילה, שקורית בשני העולמות בו זמנית, אז חוויה טראומטית מנתקת אותי, מנתקת את הקשרים האלה. אני מרפררת פה אולי אפילו לפרק על קארן באראד, שמדברת על איך באמת הדברים קשורים אלו לאלה באיזושהי שזירות, וזה מה שמייצר את המציאות. אז פתאום אירוע טראומטי, מנתק אותי מכל הדברים ששזורים אליי בדרך כלל. והמציאות הווירטואלית הזאת, והטלפון, שזורים אליי גם, ופתאום הכל מתמקד בגוף שלי, וניסיון להשמיד אותו. ופתאום קורה משהו אחר, שזה גם הלם, הניתוק הזה. ויכול להיות שחלק מתגובה בריאה, זה לנסות לחבר חזרה, לשחזר את הדבר הזה. אני מצלמת כמו שאני תמיד מצלמת, ואני מעלה לרשתות, ועוד אנשים משתתפים בדבר הזה, ואני חוזרת לנורמליות הזאת שאני מכירה, למציאות המרובדת, ואני מסרבת להשלים עם הניתוק הזה, שהופך אותי למשהו אחר לגמרי, אני עכשיו חיה בורחת בלבד
ככה נראית תגובה הישרדותית של סובייקט פוסט-הומניסטי! אנחנו מצפים במרחב ההומניסטי לתגובה הישרדותית שתגן על הגוף. אבל הסובייקט הפוסט-הומניסטי משתמש באקסטנציות האלה של הגוף כחלק מהגוף. חומת המגן של התודעה קרסה? אני משחזרת אותה מהטכנולוגיה. אני משתמשת במה שיש לי. חזרנו בנו! בהתחלה התפלאנו, מה הם מצלמים? ואז אמרנו רגע, הפליאה הזאת היא תגובה הומניסטית. כל המצב הזה של הפוסט-אנושי, חלק מהמצב הזה, הוא באמת שאני משתמשת בטכנולוגיה ובגוף ביחד, והתגובה ההישרדותית שלי היא שונה לחלוטין
ואולי אם אנחנו חוזרות באמת למופע המחול, ולטלפון הנופל שאנשים מנסים להציל, יש מספיק מתוכי, ומתוך המציאות, ומתוך החוויה שלי, בתוך הטלפון הזה, שראוי לנסות להציל גם אותו, זה גם אני, זה גם החיים שלי. אולי אפילו יותר נכון לנסות להציל אותו מאשר את הגוף במצב כזה. כי הנה אני שממשיכה, ויש משהו רציונלי בלנסות להציל את המידע הזה, להמשיך להקליט, לייצר את המידע הזה, כמעט להעביר את עצמי אולי, אולי יכול להיות שהגוף שלי עכשיו הולך להכחד, אבל אם אני אעביר את עצמי, חלקים ממני עכשיו, בתוך הטלפון הזה, הוא ישרוד. וזאת יכולה להיות תגובה הישרדותית
עלמה: עוד שימושים שלא דיברנו עליהם, כמו למשל, שמישהי מצלמת, והיא אומרת גם (שוב, בדיעבד, בכתבה) שהיא פתחה את המצלמה כדי לצלם את מה שיש מתחת לאוטו, לראות אם אנשים מתקרבים (היא התחבאה מאחורי איזשהו אוטו). היא בעצם משתמשת בזום, ממש בפונקציה של הזום של המצלמה, בשביל לעשות אקסטנשן לחוש הראייה שלה. ועוד אנשים גם מתארים, שהם ככה עשו זום אין על השמיים, כדי לראות את הענן האפור הזה של הטילים. ואני חושבת שהדבר הכי חזק זה להבין פה, שאני תמיד תמיד משתמשת בכל מה שיש לי, גם בגוף שלי, וגם בתודעה שלי, וגם בטכנולוגיה שלי, וגם אי אפשר באמת לנתק את הדברים האלה
אנחנו רגילים להסתכל על זה אולי באיזושהי ביקורת, או להגיד, זה לא צריך להיות ככה. ואנחנו דווקא אומרות פה, יכול להיות שאנחנו קוראים את הדבר הזה הפוך, יכול להיות שאנחנו קוראים אותו לא נכון. יכול להיות שבסיטואציה הזאת, זה דווקא הכי שימושי, והכי בריא, לעשות את הדבר הזה. למשל, היומן של אנה פרנק, זה איזושהי פעולה שמשתמשת בטכנולוגיה הזמינה לאנה פרנק באותו זמן. היא ששאירה אחריה את החוויה שלה, את החוויות שלה תוך כדי המצב הזה, וברגע שאנחנו יודעים ממש בכל התאים של הגוף שלנו, שיש לנו את האפשרות לשכפל את הזיכרון שלנו לאיזשהו איבר אחר, כמו שאת אומרת, או איזושהי קופסה אחרת שהיא מחוץ לגוף שלנו, אז אנחנו נשתמש בזה
כי אנחנו, שוב, אנחנו חיים כל הזמן בשני רבדים. באיזשהו רובד של סובייקט ורובד של אובייקט, של מילים ותודעה, וברובד של גוף. וגם אם הפיצול הזה הוא לא אמיתי, אנחנו חווים אותו ככה, אנחנו חווים אותו כאמיתי. וכן יש לי איזושהי תחושה, שאני יכולה להשאיר באמת משהו ממני, מהחוויה שלי, ויש לנו גם הוכחות היסטוריות שזה עובד
כרמל: ההבדל פה בתיעודים, זה שעדות ותיעוד הם תמיד משהו שקורה בדיעבד, אנחנו מקבלים אותו בדיעבד. זאת אומרת, אנה פרנק כותבת יומן אחרי שזה קרה. אנחנו לא יכולים לדמיין, אבל אם הייתה את הטכנולוגיה הזאת אז, יכול להיות שזה היה. יכול להיות שאנה פרנק הצעירה הייתה פותחת מצלמה, בזמן שכולם יושבים בשקט מאחורי הארון, וחיילים גרמנים מחפשים אותם, וכמעט מגלים אותם, הם פשוט לא פותחים את הדלת למקום המסתור. בזמן שהיא צריכה להסתתר ולהיות שקטה, האם יכול להיות שהיא הייתה פותחת את המצלמה, ומצלמת את בני המשפחה שלה יושבים בשקט? אולי לא פותחת את הפה ואומרת בלחש “עכשיו אנחנו מסתתרים מהחיילים”, לא. אבל זה סוג הדברים שראינו. זאת אומרת, זה כמו שאנה פרנק הייתה עושה את זה בזמן אמת. וכשהיא עושה את זה בזמן אמת, זה כבר לא תיעוד
זה באמת כמו שאמרת, קודם, זה היה חלק מהחוויה. אחר כך זה הפך לאובייקט. וכשזה היה חלק מהחוויה, אז גם אמצעי המדיה הם חלק מהגוף, ולכן הם חלק מהחוויה. כי החוויה קורית לגוף, אז היא קורית גם למדיה. ואז אנחנו יכולים לראות בעצם את הודעות הוואטסאפ שהוחלפו בין אנשים בקיבוצים, כחלק מהמציאות. זאת הייתה המציאות. חלק מהמלחמה קרתה בוואטסאפ, כי דרך שם בעצם הם שומעים על מה קורה בחוץ. אז הודעות הוואטסאפ האלה, תעבורת הוואטסאפ באותו זמן, היא מרחב, והיא מרחב של המציאות, והיא החוויה. אבל צילום המסך, כמו שאומר פול פרוש, צילום מסך הוא עדות. צילום המסך של ההודעות האלה, אחרי זמן, הופך אותם פתאום לתיעוד
זאת אומרת, אנחנו נכנסות כאן לכל מיני הבדלים נורא טכניים של מה זה תיעוד ומה זו חוויה. ומשהו שהיה חוויה, אפילו שהוא במדיה, אנחנו רוצות להגדיר אותו כחוויה. כי רק לאחר זמן, ואולי באיזשהו שינוי טכנולוגי, הוצאה מהקשר טכנולוגית, זה מה שהופך אותו לתיעוד. ושיחה בוואטסאפ, שהיא חוויה, היא אינטראקציה, פתאום הופכת לאובייקט, כי אני יכולה להעביר אותה, לעשות לה פורוורד, או לצלם מסך, ופתאום הוצאתי אותה מהקשר, והכנסתי אנשים אחרים לסיטואציה, או בכלל שברתי את המצב הסיטואציוני של האינטראקציה, (בפרק 54) קראנו לזה מצב פוסט מצבי. ואז אנחנו כן מתייחסות למדיה הזאת, לא כ”מה תיעדת?”. לא, זאת החוויה
בעצם, ג’ון דורהם פיטרס, שהוא הראשון שכותב על עדות, עדות ומדיה, הוא מבחין בין אירוע סינגולרי כמו השואה, שהמטרה שלו זה פשוט לחסל את הנוכחים, כלומר לא להשאיר עדים, לא להפוך לשיח; לבין אירוע כמו הפיגוע במגדלי התאומים, שבעצם מתוכנן כמו אירוע מדיה. המטרה שלו זה להפוך את קהל צופי הטלוויזיה ברחבי העולם לעדים, וזאת גם הפעם הראשונה שאנחנו בעצם מתחילים לדבר על טראומה קולקטיבית, שקורית דרך מסכים, דרך מדיה. ואנחנו רואות במתקפה הזאת של השביעי לאוקטובר באמת אירוע היברידי. כי מצד אחד זה טבח, זה הרג ברוטלי שלא מותיר עדים, מהבחינה הזאת הוא דומה לשואה. זאת אומרת, המטרה שלו היא לחסל את העדים לאירוע. מצד שני, זאת מתקפה שמתוכננת כאירוע מדיה, הרוצחים מגיעים מצוידים במצלמות ראש, ומלווים במצלמות רחפן, והם רוצים לתעד ולהפיץ את ההישגים שלהם, ולייצר איזושהי טראומה לכל מי שמתבונן
אז באמת האירוע עצמו הוא אוגמנטד, הוא באיזשהו מרחב מרובד, מציאות מורחבת, הוא בו זמנית במרחב הפיזי של עוטף עזה, וברשתות החברתיות, ששם התיעודים של שניהם עולים. והיה לנו גם את המקרים האלה שבהם מחבל מגיע לבית, לוקח טלפון מאישה, מתחבר לפייסבוק לייב שלה, ומשדר את מה שהוא עושה. כלומר, יש לנו פה את החיבור בין שני האירועים אצל פיטרס, שכאילו אמורים להיות שני אירועים מנוגדים, שונים. אז זה ממש מתחיל לאתגר את ההבחנה בין חוויה לבין תיעוד שלה, העדות שלה, שזה משהו שאנחנו מניחים שהוא קורה לאחר מעשה. לאחר מעשה אני נותנת עדות. אבל פה הדברים האלה פשוט מתרסקים זה לתוך זה, וקורים ביחד, ואני חושבת שזה אחד הדברים שסקרנו אותנו
עלמה: ואז יש עוד תגובה שהיא מאוד מעניינת, שהיא קשורה כבר לאינטואיציות שמתפתחות בעקבות השימוש בטלפון. פול פרוש כותב על זה, שביחד עם הטכנולוגיה מגיעות כל מיני התנהגויות. מתוך העולם המקצועי, זה מחלחל, כשהטכנולוגיה נהיית נגישה, גם לעולם האזרחי. אז אם כל הטכנולוגיה הזאת הולכת ונהיית יותר זמינה לאנשים ביום יום, אז הם ישתמשו בה באופן דומה, ואני הופכת לסוג של ערוץ חדשות קטן. ולתוך הדבר הזה מצטרף איזשהו פרפורמנס של עיתונאות. מה שראיתי שעושים בחדשות – איך שמקריינים, איך שמצלמים, איך שמתווכים בחדשות את המציאות – הופך להיות לאיזה סוג של פרפורמנס, שעליו אני יכולה להישען כדי לייצר משמעות ברשתות החברתיות, כדי לייצר סגנון, כדי לתווך את עצמי, באופן יותר מקובל חברתית
כרמל: שוב, זה משהו שאנחנו רואים אותו בשגרה. הפרפורמנס של היום יום, שילדים קטנים הולכים עם הטלפון, ומשתפים אנשים בבחירות שלהם בין סוגי מסטיקים במכולת, כאילו שמדובר באירוע חדשותי. ואני מאוד מעתיקה, גם מאנשי חדשות, גם מאנשי שיווק, את האופן שבו אני מדברת על עצמי. המיתוג העצמי הזה, המיקרו ידוענות, יש על זה המון תיאוריה. פשוט ציפינו שבזמן טראומה אמיתית, מפתיעה כל כך כמו הטבח הזה, כל הדבר הזה יקרוס. ואני חושבת שהופתענו שהוא לא קרס
עלמה: אז נגיד בדוגמה של שושי שקד מקיבוץ כיסופים, בתוך המצב הזה, אני גם בוחרת לצלם ולדבר, שזה משהו שיכול לחשוף אותי, ועם זה, היא עדיין בוחרת לדבר ולדווח. יש דברים שדומים לפרפורמנס חדשותי, כמו לציין מקום ושעה. זה איזשהו אלמנט שהמטרה שלו היא לייצר אמינות. “השעה אחת ארבעים ואחת, עכשיו גם נפל החשמל”, אני ממקמת הצופים שלי באיזשהו אירוע, ובכך אני יוצרת אמינות. ומצד שני, אני גם עושה את זה בלחש, ותוך כדי שאני הולכת להביא סכין, אני גם אומרת, “אימא’לה, אימא’לה, אימא’לה!”, שזה משהו שקריין חדשות בחיים לא היה אומר
כרמל: עלמה ואני הבנו בשלב מסוים, שאנחנו כותבות שני מאמרים שונים. אחד מדבר על תגובה לטראומה של סובייקט פוסט-הומניסטי במציאות מרובדת, שהמדיה היא חלק מהמרחב שלה, וגם חלק מהגוף שלנו בו זמנית. השני עוסק רק בסוג התגובה האחרון החדש הזה, שקראנו לו כניסה לתפקיד או לפוזיציה כמו-עיתונאית. זאת סוגה של עדות מדיה, שבה החווים מייצגים את עצמם, ותוך כדי החוויה כבר מפיקים את העדות לחוויה, כחלק מהחוויה. זה איפה שהספרות על עדות מדיה מתנגשת בספרות על לייב ולייבנס, וזה חיבור שאנחנו נאלצות ליצור, כי הוא עוד לא נעשה. נדגים כאן על שני סרטונים ספציפיים שאנחנו מנתחות בהרחבה
עלמה: דניאל פלמדיאלה, שמצלם משדרות את התמונה האיקונית של המחבלים בטנדר הלבן, מחלון ביתו, ככה בזווית כלפי מטה. בצילום הגולמי שומעים אותו אומר, “תורידו את הראשים!”, תוך כדי שהוא עם הראש מחוץ לחלון, או לפחות בגובה החלון, עם היד, מצלם את האירוע. הוא אומר, “עכשיו, תתכופפו, תסגרו את התריסים!” והחברה שלו אומרת לו, “גם אתה!”. ואחר כך, בכתבה, היא צוחקת עליו בציניות תוך כדי האירוע, ואומרת לו, “מה אתה, שדרן חדשות? תפסיק לצלם!”. והיא אומרת גם, אני ביקשתי ממנו שהוא יפסיק לצלם, והוא אומר, אני המשכתי לצלם כל האירוע. וכמובן כששואלים אותו למה הוא צילם, אז הוא אומר שהוא רצה שהחברים שלו יאמינו לו, שהחברים שלו יאמינו לו שזה באמת קורה עכשיו. והוא ממשיך לצלם במשך כל האירוע, את הקרב שהתנהל שם בתחנת המשטרה, על הגג, עם המחבלים והשוטרים
רואים שם ממש בסרטון מחבל שממש רואה אותו, אני לא זוכרת אם הוא בדיוק מכוון את הנשק עכשיו, או שזה נראה ככה שהוא מכוון לכיוון שלו, אבל זה ברור שזה מצב מסכן חיים. ועם זאת, הוא ממשיך, כשלידו יש מישהי שהאינטואיציה שלה היא להסתתר, ללכת לאיזשהו מרחב מוגן. כן היו אינטואיציות שונות בכל מיני רמות לגבי התיעוד. אחת זה באמת שדרני חדשות באותו יום, שאמרו, תפסיקו לתעד, תפסיקו לצלם, תיכנסו למרחבים מוגנים, תתחבאו, תשמרו על החיים שלכם
כרמל: דניאל לא מדבר בוידיאו. הוא מתנהל כמו צלם עיתונות, ובעיקר מתעד, תוך כדי הסתכנות בכך שהמחבלים יבחינו בו. וכן, יש רגע שבו נשק מכוון לחלון שלו. שושי שקד שהזכרנו קודם, מדווחת בלחש ממאחורי המצלמה, כשהיא מסתכנת, יוצאת למטבח להביא סכין, מבחינה ששורפים את הבית של השכנים, ומדווחת לנו. ירדן וקנין, שהזכרנו קודם בקצרה, דווקא מפנה את המצלמה אליה. היא הסרטון השני שנתאר קצת יותר בהרחבה
עלמה: את הסרטון לקחנו מהסרט #נובה של יס דוקו. שם יש איזשהו קטע שהיא גם משתמשת בפרפורמנס חדשותי. אחד המאפיינים זה לראיין אנשים שנמצאים אתי, זה גם עוד משהו שמייצר אמינות לסיטואציה. והיא אומרת – ממש לוחשת, הם בתוך מחבוא, בתוך השיחים – וירדן אומרת, “טוב חברים, אני כאן בטבע, הכרתי כל מיני אנשים”, מציגה את האנשים שלידה, אופיר ואופק, והיא בעצם מתחילה לראיין את אופק. היא שואלת אותה, “טוב אופק, מה יש לך להגיד על המצב?” ואופק ממש לא איתה בתוך הסיטואציה הזאת. אופק לגמרי… היא גם לא בחרה לצלם, כמובן, אבל היא גם די מופתעת שירדן מקימה את הפרפורמנס הזה עכשיו, ושואלת אותה בכלל מה יש לה להגיד. וזו סיטואציה, שאנחנו ממש יכולים לראות איך יש שימוש בפרפורמנס עיתונאי, ובאיזשהו רצון לתווך את הסיטואציה הלא יומיומית, הבלתי רגילה, לתוך הרשתות החברתיות, או למציאות הנורמלית
היא שואלת את אופק, מה יש לך להגיד על המצב? עכשיו, להגיד “המצב”, זה משהו שברור לקהל שלה, מי שרואה את הסרטונים, ברור לו מה המשמעות של המצב, כן? זה לא משהו שאפשר אפילו לתרגם אותו לאנגלית. אבל זה גם איזושהי דרך להגיד משהו על האירוע, מבלי לתאר אותו, כי אי אפשר לתאר אותו. וכשאופק לא מגיבה לשאלות שלה, וככה מורידה את המבט, אז היא אומרת, “אופק לא במצב להגיב על המצב”. מצד אחד, איזשהו צמצום של החוויה למילים, אבל שכן יכולות לעבור
כי אחד הדברים הכי משמעותיים בתיעודים האלה, זה שאי אפשר לתווך באמת את מה שקורה. זאת אומרת, להגיד על מישהי שהיא לא במצב, זה להגיד שהיא עייפה, שאין לה חשק, שהיא לא במצב רוח אולי. כל הדברים האלה ביחד לא יכולים לתאר את מה שאופק מרגישה באותו רגע, או את הסיטואציה בכלל. אז ככה יש מצד אחד את הרצון הזה להעביר, מצד שני את חוסר היכולת. וכן בתוך זה היא מייצרת גם הומור, כן? זה גם עוד איזושהי דרך לתקשר, להתחבר עם הקהל שלה. היא התראיינה לכתבה בוויינט ושאלו אותה שם בתחילת הכתבה למה היא צילמה, והיא אומרת שהיא צילמה גם כדי שיאמינו לה, שהיא תאמין לעצמה, שהדבר הזה קרה
כרמל: גם במקרה של דניאל משדרות, וגם במקרה של ירדן וקנין בנובה, הם אומרים בפירוש לתקשורת, שהם צילמו כדי שיאמינו להם, וירדן מוסיפה, גם כדי שאני אאמין. היה לנו פרק בונוס עם יוני שדמי, שדיברנו בו על המושג של הלם אונטולוגי. זה מושג שהוא לקח מחטיפה על ידי עב”מים, והוא מאוד נכון, מושווה יפה לסיטואציה הזאת. קורה לנו משהו שהוא יותר הזוי כאילו ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין, המציאות יותר הזויה מהדמיון. המקום הזה שבו אני אפילו לא מאמינה לעצמי, אני צריכה לתעד כדי שאני אאמין בכלל שזה קרה. אבל יש כאן איזושהי מוטיבציה מעניינת, בעצם, שאני מתעדת כי אנשים אחר כך לא יאמינו לי
וזה מחזיר אותי לתיאוריה של עדות, שפינצ’בסקי ופרוש כותבים עליה ביחד, והם בעצם המציאו את את המושג הזה של “עדות מדיה”, עדות בעזרת המדיה, עדות שהופכת את הקהלים לקהלי מדיה. ובעצם אנחנו מדברים כאן על איזשהו סוג של עדות מדיה בייצוג עצמי, שזה לא טריוויאלי בכלל. בדרך כלל עדות נעשית על ידי אנשים חיצוניים, שבאים אחר כך לקחת את העדות שלנו, ולהנציח אותה. ועל עדות בייצוג עצמי יש מעט מאוד מחקר. אנחנו רוצות לכתוב על זה, והתחלנו בעצם לתחקר את הדבר הזה, ואמרנו לא יכול להיות שלא כותבים על זה, עדות שקורית תוך כדי חוויה, עדות שאין הבדל יותר בינה לבין החוויה
ופינצ’בסקי בעצם מדבר על השלבים שעדות ומדיה עברו בהיסטוריה שלהם. של איך בהתחלה דאגו בכלל לשימור העדות, והטכנולוגיות היו על איך אני בכלל לוכדת אותה. הוא מספר שם על איזה בן אדם שהמציא טכנולוגיות לקליטה ולהקלטה של העדות, אבל בכלל לא התעניין בהפצה שלה. אחר כך, מאוחר יותר, ככל שמתפתחת המדיה מתפתחות גם המוטיבציות. והמוטיבציה פתאום היא גם להנגיש אותה, צריך שאנשים גם יוכלו לגשת אליה. פתאום אנחנו צריכים לא רק להנגיש אותה, אנחנו צריכים להפיץ אותה, שהיא תגיע לכמה שיותר אנשים. ולאט לאט, עם מתפתחות הטכנולוגיה, גם המוטיבציות מתפתחות
אחד הדברים שאנחנו רוצות לומר זה, שנראה שהמוטיבציה היום, בעידן של פוסט אמת, שבה אנחנו לא יכולים לסמוך על צילום (ודיברנו על זה בפרק עשר, על אובדן הריאליזם של הצילום, של דיפ פייק, אנחנו רואים משהו, אנחנו לא יודעים שהוא באמת קרה), אז פתאום זה נהיה נורא חשוב. אחת המוטיבציות בעדות, זה גם תוך כדי העדות, כשאני נותנת את העדות הזאת, אני מבינה שאני חייבת גם לדאוג לאמינות שלה. זה לא רק השימור שלה, זה לא רק ההנגשה שלה, זה לא רק ההפצה שלה, זה גם האמינות שלה. אז תוך כדי מתן העדות, אני כבר דואגת לאמינות שלה. שזה דבר נורא מעניין בעיניי
אולי נכנס את זה מבחינה תיאורטית, שעד עכשיו אנחנו טענו, שבעצם כל הדברים האלה הם נורמליים, רציונליים, אינטואיטיביים, הם קורים כחלק מ-. אבל אולי הדבר היחיד שהוא טיפה שונה, שהייתי כן רוצה להוציא את זה כיוצא דופן, זה התגובה העיתונאית. כי אני חושבת שיש הבדל, ואנחנו רואות הבדל בחומרים שלנו. אנחנו רואות את התגובה הטבעית, האינטואיטיבית הזו, שאנחנו עכשיו מצדיקות אותה, שהמצלמה היא חלק מהיד, זה פועל איתי בסיטואציה, חווה איתי את הסיטואציה וכו’, לבין הרגעים האלה שבהם אדם מדווח. זאת אומרת, אני חושבת שזה מאוד שונה פתאום “להקים את הפרפורמנס”, כמו שאת קראת לזה, ולהתחיל באמת לדווח. להתנהג כמו כתב בשטח, לדבר תוך כדי. זה לא רק חומרי גלם שאני תיעדתי וצילמתי, אני מדברת תוך כדי הדבר הזה, בצורה עיתונאית כמעט, בין אם זה לקהל מדומיין, ובין אם זה לעצמי
אותה גלי עמר, שהסתתרה בשירותים הכימיים, בסרט של הנובה לדעתי יש, או בכתבת החדשות, יש קטעים שלה של לפני ההסתתרות, של תוך כדי הבריחה, שהיא הולכת ומדברת אל המצלמה, ובעצם היא מדווחת. כשדיברתי עם פינצ’בסקי, הוא הציע לחשוב על זה כסוג של קול פנימי שיש לנו, שאנחנו כל הזמן מדברים לעצמנו, אז עכשיו פתאום יש החצנה של הקול הפנימי, ואז הוא הופך למשהו אחר, הופך לקול העיתונאי הזה פתאום. כי כשאני אומרת אותו בקול, זה כבר לא הקול הפנימי שלי, הוא מדובר למישהו. והקונבנציה היחידה שאני מכירה זה, אני נכנסת לתוך הקונבנציות של הדיווח העיתונאי, כשאני מתחילה לדבר על עצמי בצורה כזו
או שבאמת, רוב המחקר שאנחנו מוצאות על תיעודים כאלה, הם לא של אזרחים רגילים בטראומה, אלא של אנשים בפוזיציה. אם זה כוחות הצלה, זה הרבה פעמים עיתונאים, עיתונאות מלחמה. אז העיתונאים בפוזיציה הזאת, העיתונאים והצלמים, הם אלה שמתנהלים בצורה כזאת. אני מחקה אותם, אולי כי זה מה שאני מכירה. המקום הזה שבו אני הופכת את עצמי פתאום לכתב החדשות הזה, זה המקום החדש אולי
אני חושבת שזה עלה בפעם הראשונה לשיחה ב2009, עם החותרת יסמין פיינגולד, שעמדו אנשים מסביב, והגיבו לטביעה שלה בירקון לא בלקפוץ ולנסות להציל אותה, אלא לשלוף מצלמה ולהתחיל לתעד את זה. ואז אנחנו עוד לא היינו רגילים לכל הדברים האלה, ודיברו על זה כל הזמן, אמרו בעצם, מה התחלתם לצלם? זה נתפס בתור תגובה נורא לא לגיטימית, למה אתם לא קופצים להציל אותה, למה רק אדם אחד עמד להציל אותה, ואתם עומדים שם ומקשקשים כמו אני לא יודעת מה. זאת הייתה התגובה, עשו על זה לאחרונה גם סרט שמנסה להראות את הדיבורים האלה, את הפרספקטיבות השונות של האירוע. אבל אני התחלתי עוד מאז לחשוב על העניין הזה, של למה אני מכניסת עצמי לתפקיד העיתונאי
אז היו בלוגים, והיה את העיתונות אזרחית, ובלוגר-עיתונאי. ואמרתי לעצמי, אני חושבת שזו תגובה שאנשים אומרים, אני לא יודעת, אולי אני לא יכולה לקפוץ לירקון, אולי אני לא יודעת לשחות, יש פה כל מיני דברים אחרים. אבל תגובה לגיטימית למצב, תגובה שעוזרת, היא גם יכולה להיות לשלוף מצלמה, ולתעד את הדבר הזה, זה גם עוזר. אני חושבת שהם מספרים לעצמם, שזה עוזר למישהו שהם מתעדים. שמישהו נמצא עכשיו באירוע, ומספר על האירוע הזה, וזה כן תגובה לגיטימית, ואפילו מסייעת. ובאותו זמן, עם יסמין פיינגולד, זה לא היה הסבר מניח את הדעת, כי זה היה באמת ההתחלה. זה היה שנה אחרי שהיה אייפון בישראל, אף אחד עוד לא חשב עדיין על הדברים שאנחנו יודעות היום. אבל אם אנחנו חושבות על זה היום, דרך להתמודדות עם המצב, דרך חדשה של רגע, אני אהיה העיתונאית באירוע הזה. זה גם נותן לי הגנה, זה גם מסביר לי את הדברים, זה גם המקום הזה שבו אני צריכה לדאוג לאמינות של העדות, וזאת העמדה שאני יודעת, העמדה האמינה, העמדה העיתונאית, אני חושבת שהעמדה הזו מסבירה הרבה דברים בעיניי
עלמה: בדוגמה של ירדן וקנין, זה מאוד ברור שזה ייצוג מימטי של שיחה. אם הייתה איזושהי שיחה ביניהם, זה לא היה קורה ככה. ירדן כנראה לא הייתה שואלת אותה, נו אופק, מה יש לך להגיד על המצב? יש איזושהי אובססיה לגבי האמת, ולגבי האמינות. כשאני לומדת משחק, לצורך העניין, אני צריכה ממש להיות הדמות, אני צריכה לגלם את הדמות, והצילום הוא כביכול הטכנולוגיה הכי טובה ללעשות את זה. אבל אם אני אומרת, “אני צריכה לצלם כדי שאני אאמין לעצמי”, ואחר כך אני אומרת, “אני לא צריכה את הצילום בשביל להאמין לעצמי”, אז יש פה שאלה על העניין הזה של הטכנולוגיה ושל האמינות. זאת אומרת, ככל שאני יותר מוצלחת בגילום המציאות, ככה יש יותר חוסר אמון יותר חשד לגבי הדבר הזה
כרמל: זה נוגע בשאלה הפילוסופית הזאת של מה אמיתי. המושג שלנו של מה אמיתי השתנה. פעם, מה שהיה אמיתי זה מה שאני מרגישה בחושים שלי. היום אני חושבת שמה אמיתי זה משהו אחר. כאילו העולם הווירטואלי הזה באמת מעלה את השאלה הזאת ביתר שאת. ואנחנו אמרנו שדבר אמיתי זה אמיתי, אם הוא קורה בכל הרבדים, והרבדים האלה כבר שזורים אלה באלה. אם עץ נפל ביער, ומישהו ראה את זה, אבל לא צילם, האם העץ נפל? אני חושבת ששם אנחנו נמצאים
עלמה: אני חושבת שבשביל ירדן, בסופו של דבר, יותר אמיתית החוויה הסובייקטיבית הגופנית, שתווכה על ידי העיניים בלבד, ועל ידי הקול, ומה שהיא שמעה וחוותה שם
כרמל: בסוף, רק אחרי. אבל באותו הרגע, היא הייתה צריכה עוד רובד לאמיתי. באותו הרגע
עלמה: כן, אני חושבת שבסופו של דבר, זה גם נוגע בדבר המאוד עמוק הזה, של התחושה של האם אנחנו חוות את אותה מציאות? האם אני בודדה בדבר הזה? אם אני אומרת במילים, יאמינו לי? אם אני מציגה בתמונה, יאמינו לי? כל מה שאני אעשה, כל מה שאני אגיד, אולי בסוף בסוף – וזה גם מאוד בולט בעדויות של השואה. ניצולים אומרים אין איך לתאר, אין מילים, אין תמונות. כשהתחלתי את המחקר באמת דיברתי על זה עם יוחאי עתריה, שהוא המנחה שלי עכשיו גם בתזה
כרמל: ואורח בפודקאסט כבר פעמיים
עלמה: בהחלט, והוא אמר לי, אם הייתה להם את הטכנולוגיה הזאת בשואה, אז ברור שהם היו מצלמים. גם את אמרת את זה עכשיו, בשבילו זה היה ברור. הם היו משתמשים בדבר הזה, בגלל התחושה הזאת, שאחרי ששרדתי, אחרי שנגמר האירוע, יש עדיין את החוויה הזאת של שום דבר לא יוכל להעביר את מה שחוויתי, כי יצאתי מהמציאות, כי נחטפתי על ידי חייזרים. וזה לא יעזור, גם כל התיווך הזה לא יעזור. אנחנו התחלנו את השאלה בעצם, בלמה אנשים עושים את זה, ומה המוטיבציה לעשות כזה דבר. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי בסיסיים, כי אני לא יכולה להיות חלק מהאנושות. זאת אומרת, אם אף אחד לא יאמין לי, יבין אותי, יבין את החוויה שלי, אני לא חלק (מהאנושות), יצאתי ממנה לרגע, הייתי במקום אחר זה
כרמל: זה מתחבר לפרשנות שלנו של לנסות להשיב את הסדר, להשיב את עצמי בעזרת הקמת חומת המגן הזאת מחדש. ופינצ’בסקי מדבר על החומה הזאת, כמשהו שהוא לא רק מסנן את הדברים שנכנסים פנימה, הוא עוזר לי לצאת החוצה, הוא עוזר לי להתחבר. הוא מתחבר ומנתק, לפי מקלוהן, אז זה גם הצד השני, של להתחבר חזרה לאנושות בעזרת הדבר הזה. אבל מעניין אותי אם הטכנולוגיה נתפסת כמשהו אובייקטיבי, בגלל אופייה הטכנולוגי. שאולי אני לא מבינה מה קורה, אני אולי רואה משהו אחר, אבל אם אני אצלם את זה, אם אני אפתח מצלמה, יהיה כאן תיעוד אובייקטיבי של מה שקורה, וכולם יוכלו לראות וגם אני אוכל להבין אחר כך. אני מרימה פה פרספקטיבה אובייקטיבית? אולי
עלמה: אנחנו רוצים לסמוך על הטכנולוגיה יותר ויותר. אלגוריתמים שהחליטו בשבילנו מה נכון ולא נכון. נורא רוצים לסמוך על הדבר הזה, נורא רוצים שהוא יהיה אובייקטיבי
כרמל: אבל גם הוא מוטה, וגם מצלמה מוטית, אנחנו יודעים את זה מתיאוריה של צילום, שיש בחירה, ויש פריים וכו’. אולי הצילום הגולמי הזה אמור להיות איזשהו תחליף לאובייקטיביות, למרות שאם הוא חלק מהגוף, אז הוא מהפרספקטיבה שלי. פה יש איזושהי דיאלקטיקה מעניינת
עלמה: גם כשאני מצלמת, וכביכול זה כדי שאני אאמין לעצמי, בסוף כשאני מסתכלת על מה שצילמתי, זה ברור לי שזו בחירה מסוימת של רגע מסוים, של פריים מסוים, שזה אפילו מקטע, כן? אני לא יכולה לקבל בחזרה את כל החוויה. הרבה מאוד ממדים שלה אני לא יכולה לקבל. זאת ההטיה הכי גדולה של המדיום הזה, שהוא משטיח את הכל, והוא קוטע, והוא יוצר פריימים שהם לא בהכרח מסתדרים אחד עם השני, אין איזה נרטיב. נגיד, בניגוד ליומן של אנה פרנק, שאפשר להסתכל שם על מהלך הדברים, וההתקדמות שלה משלב מסוים לשלב אחר. הטכנולוגיה של הצילום, בטח של התיעודים הקצרים האלה שהועלו לרשתות החברתיות, זה יוצר היגיון אחר. הוא לא מארגן את החוויה. יש פה צביר של דברים, שאולי הוא יותר קרוב לחוויה עצמה, אבל לא בטוח שהוא מייצר לי משמעות, ואולי אני לא צריכה לחזור עוד פעם לצילומים האלה
כרמל: או שזה משמעות בלוגיקה אחרת. אני חושבת שפינצ’בסקי ניסה לדבר על זה בפרק הבונוס שלנו, טראומה ומדיה. שפעם היינו אומרים, “זה כמו סרט”, הייתי בסרט. והוא אמר, סרט זה כבר לא המדיה הרלוונטית לדור של היום. באמת סרט הוא נרטיב יותר מסודר, כמו אותו יומן של אנה פרנק, והטענה היום שאולי הדור הזה, דור הטיקטוק, לא עובד עם נרטיבים, אלא באמת עם בייטס, שאפילו הסדר ביניהם הוא לא העניין, שההשטאג משהו הזה, שבאים לא בסדר הנכון, ובאים כאילו באיזשהו בייטים אקראיים של אלגוריתמים, כן יוצרים משהו. הוויראליות הזאת, איזשהו סחף, איזושהי אווירה, כן יוצרים משמעות, בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מצפות
לפני 20 שנה, לב מאנוביץ’ דיבר על זה, שאנחנו עוברים מהיגיון של נרטיב, להיגיון של דאטאבייס. אני חושבת שאולי אנחנו רק עכשיו, עם הבינה המלאכותית שעובדת על דאטאבייסים, ומנתחת דאטאבייסים, אנחנו נתחיל להבין למה הוא התכוון. ואולי היה משהו בדבריו, שזה באמת לוגיקה אחרת שהיא אינה נרטיבית, והיא עושה שכל לא רק לצ’אט ג’יפיטי. יכול להיות שלדור הצעיר הבא, כן משמעותי עבורם לנפק כל מיני רגעים מטושטשים שכאלה, ולאו דווקא אנחנו צריכות לחפש את המקומות שבהם הם ישבו מול המצלמה, וניסו להפיק איזשהו נרטיב בזמן אמת
עלמה: הדבר הזה יכול מאוד לאתגר, או אני לא יודעת אם לאתגר, אבל יש לו משמעות גם לאיך שטיפול בטראומה נתפס כיום. שוב, אני לא מומחית בטראומה, אני לא מטפלת, רק ככה מהדברים שקראתי ולמדתי, אבל באמת יש את שני הכיוונים האלה. מצד אחד ללכת לגוף (פיטר לוין, באסל ון דר קול), ללכת על הגוף, להוציא מהגוף את הרגעים האלה, לחזור אליהם, לחוות אותם, לגלם אותם מחדש, שהגוף יצליח להגיב אחרת, אם אני חוזרת לאותם רגעים. או דווקא באמת העניין של הנרטיב, של לייצר נרטיב. להסתכל אחורה ולקשר, להתחיל לחבר את הפיסות האלה. כמו זכוכית שמתנפצת, וכל החתיכות התעופפו לכל כיוון, להתחיל לחבר פיסה אחר פיסה, לאיזושהי תמונה שלמה, ולעשות איזו השלמה
אבל פה, אם הגוף הוא לא רק הגוף, ואנחנו גם במדיה, וגם היא חלק מהגוף, היא חלק מהחוויה; תופסים את הגוף כאתר המרכזי שבו התרחשה החוויה, ואנחנו אומרות, יש פה עוד אתר מרכזי, שגם הוא החוויה. ויש גם איזשהו היגיון חדש שנולד מתוך המדיה הזאת, שאפשר לייצר משמעות לא מנרטיב, ולא מלחבר את הפיסות אחד לאחד, אלא לייצר משמעות והשלמה מתוך הסתכלות אחרת, היגיון אחר, משמעות אחרת שנוצרת מהבייטס האלה, אז אולי אנחנו באמת כבר במקום אחר. ואולי גם צריך לחשוב על טראומה, ועל הדבר הזה אחרת
כרמל: טראומה בעידן הפוסט אנושי
בואו ננסה לסכם. התופעה הזאת של תיעוד עצמי בזמן חוויה ב7.10, היוותה עבורנו איזושהי הזדמנות (קיצונית, אבל הזדמנות), ללמוד משהו על תפקיד המדיה בחיינו, ועל השזירות שלנו איתה. הטלפון הנייד הסתבר כאובייקט מאד מעניין, פוסט הומניסטי, במובן שהוא מתפקד גם כמרחב, וגם כגוף, וגם מערער על כל מני דיכוטומיות. למשל, פנים וחוץ – הוא מיכל לחלק מהפנימיות והזיכרון האישי שלנו, אבל גם שער למרחב חיצוני שבו מתרחש העולם, ויש קשר עם אחרים. נוכחות/העדרות -הוא מאפשר היעלמות ומרחק, אבל גם הנכחה בו זמנית. או סובייקטיבי/אובייקטיבי, השימוש הכי סובייקטיבי גולמי בו, כחלק מהגוף, נתפס כמתאר את המציאות הכי אותנטית ואובייקטיבית של מה באמת קרה. ועוד ועוד, זה רק הדברים שראינו עד עכשיו, שעולים מהסיטואציה הספציפית הזו
אבל אם אנחנו מבינות שהמציאות שלנו היא כבר לא רק מציאות של גוף שנתון במרחב פיזי, ושיש כאן אירוע היברידי, אז התגובה ההישרדותית המתבקשת לאירוע כזה, לא יכולה להיות גופנית בלבד. כמו שאנחנו רוצות לשמור על הגוף ועל האנרגיה שלנו במצב סכנה, ברור שנרצה לשמור גם על הסוללה, ולשמור את הרגע, את המידע. ותוך כדי שהחוויה מתרחשת, ואני רואה ושומעת אותה, אני רוצה גם להראות ולהשמיע אותה לאחרים, עדות כחלק מהחוויה. אז אפשר בהחלט לראות בתיעוד העצמי הזה תגובה בריאה לטראומה, כי היא מביאה לתוך החוויה כבר את האלמנטים של הריפוי, שבדרך כלל באים אחר כך: להפסיק להיות אובייקט ולהפוך לסובייקט, לייצר נרטיב כלשהו, האומץ לפעול בכלל כנגד הנטייה לשיתוק ואלם, ולהביא כבר את הרפלקציה, להשיב את השליטה, את חומת המגן, בתוך המקום הזה שבו התיווך קורס
אבל מעניינת במיוחד התופעה של א/נשים שהולכים יותר רחוק מזה, שנכנסים לפוזיציה הכמו-עיתונאית. בעידן של מה שמנואל קסטלס קרא לו “תקשורת עצמית המונית” (מאסס סלף קומיוניקיישן), אנחנו לא מסתפקים בשתי הצורות המוכרות של תקשורת בינאישית עם קרובים, ולא סומכים על תקשורת ההמונים שתבוא תסקר אותנו מתישהו, אלא אנחנו עצמנו גוף תקשורתי, תרתי משמע. מרכז מדיה של אדם אחד, שאחראי לתיעוד, להפצה, וגם לאמינות של החוויה שלי. כל הנטל הזה, בעידן הסושיאל מדיה, הוא עליי בלבד, לטוב ולרע
אז לסיום, אני רוצה לבחון אולי את המושג, שאורי כץ הכיר לנו בפרק הבונוס הקודם: תסריט תרבותי. זה המנגנון שמתווך בין נורמות וציפיות חברתיות, לבין התנהלות של אנשים במצבים קונקרטיים. התסריט מיתרגם לקומון סנס פרקטי, שמנחה אנשים איך לפעול בכל מני הקשרים מיידיים. במאי 2009, בתקרית של החותרת יסמין פיינגולד בירקון, כשאנשים שלפו מצלמה, זה לא היה לגיטימי, כי זה לא היה מוכר עדיין, זה לא היה חלק מהתסריט התרבותי של מה עושים במצב כזה. אבל היום, 15 שנה אחרי, כמעט ואין אירוע שבו זה לא מצופה, צפוי שיצולם. שמישהו יקח על עצמו את התפקיד הזה של לצלם ולהפיץ, זה כמעט תפקיד טקסי שנכתב לתוך תסריט האירוע, חלק מהתסריט התרבותי של מה עושים במצבים כאלה בעצם
באחת ההרצאות שלי בנושא הזה החודש, מישהו שעבד במחנה שורה בימים שאחרי השביעי באוקטובר, סיפר שרק שם, כשמישהו רק חשב לשלוף מצלמה, צעקו עליו. אבל זה בדיוק היה היוצא מהכלל הזה שמעיד על הכלל, אולי הפרה הקדושה האחרונה
אני מתנצלת שהפרק הזה פחות מסודר וקצת יותר ארוך מפרקים אחרים, ככה זה כשזה עבודה בתהליך, ואני מקווה שההצצה הזו לשיחה ביני לבין עלמה, עשתה למישהי או מישהו קצת שכל. אבל הכי אני מקווה שלא תהיה לי שום סיבה לחרוג עוד מלו”ז הפרקים הרגילים השנה. תודה על ההאזנה ונשתמע בפרק הסדיר הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
Bracha, H. S. (2004). Freeze, flight, fight, fright, faint: Adaptationist perspectives on the acute stress response spectrum. CNS spectrums, 9(9), 679-685.
Cannon, W. B. (1915). Bodily changes in pain, hunger, fear, and rage. D. Appleton and company.
Castells, M. (2007). Communication, power and counter-power in the network society. International journal of communication, 1(1), 29.
Frosh, P., & Pinchevski, A. (Eds.). (2008). Media witnessing: Testimony in the age of mass communication. Springer.
Frosh, P., & Pinchevski, A. (2009). Crisis-readiness and media witnessing. The Communication Review, 12(3), 295-304.
Frosh, P., & Pinchevski, A. (2014). Media witnessing and the ripeness of time. Cultural Studies, 28(4), 594-610.
Frosh, P. (2018). The poetics of digital media. John Wiley & Sons.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma: The innate capacity to transform overwhelming experiences. North Atlantic Books.
Peters J. D. (2001) Witnessing. Media, Culture & Society 23: 707–723.
Peters, J. D. (2009). “Witnessing”, in Media witnessing: Testimony in the age of mass communication, 23-41. Springer.
Pinchevski, A. (2019). Transmitted wounds: Media and the mediation of trauma. Oxford University Press, USA.
Sontag, Susan. (1977).”On Photography.” The New York Review of Books, vol. 22, no. 18.
Van der Kolk, B. A. (1994). The body keeps the score: Memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress. Harvard review of psychiatry, 1(5), 253-265.
Dr. Carmel Vaisman 