Author Archives: Dr. Carmel Vaisman

רעיון האבולוציה והשבחת המין האנושי היא תמה שמופיעה בכל האוטופיות, גם במאה ה16 כשעוד לא היה דרווין. הטכנולוגיה באוטופיות תמיד פלאית, כאשר המנגנונים שלה בלתי נראים. בימינו אוטופיות הן ז’אנר זניח ונכחד והסיבות לכך מרתקות ומפתיעות. הפרק מציע מסע למעמקי האוטופיות שאנחנו עדיין חיים בתחום ההקרנה שלהן

כיצד מדמיינים את העתיד כאשר עצם הרעיון של עתיד נמצא בסכנה? אלי קלר מתעניין באדריכלות ספקולטיבית ובחורבות כממשקים בין עבר לעתיד. הפרק עוסק באופן שבו אדריכלות ערים הושפעה מחשיבה אפוקליפטית גרעינית בעבר, ומושפעת כיום ממשבר האקלים

על אף שהתרבות הדיגיטלית נתפסת אצלו כנקודת שבר, שתייצר עתיד שונה בתכלית מהעבר, ג’רמי פוגל סבור שהדרך היחידה לייצר מרחק ביקורתי מהעולם החדש שאנו משוקעים בו, היא להתבונן בו דרך עיניה של הפילוסופיה העתיקה. אך איזה כוח ישכנע אותנו שכדאי לצאת מהמערה, בתרבות הכופרת בהנחות היסוד של אפלטון?

כוונת הפרק הייתה לסקור מספר טכנולוגיות מפציעות, אך רועי הסביר מדוע לדעתו בינה מלאכותית היא המחולל המרכזי של כל חידוש עתידי, וביקש להתמקד בה. הפרק פורש חזון אוטופי וטרנס הומניסטי של חיים עם בינה מלאכותית כללית עוד בעשור הקרוב, כשהכלכלה הופכת למוזרה וממוקדת בייחוד האנושי. אבל אפילו האוטופיסט הנלהב מכיר לבסוף בסיכוי הגובר לכך, שהכח האדיר הזה ינוצל לרעת המין האנושי

איך הגענו מהפדרציה של סטאר טרק לגלעד של מרגרט אטווד? כז’אנר, המדע הבדיוני של המאה ה21 משנה את יחסו לדת, רוח וקסם, והדבר הופך גם את המד”ב לפנטסיה. זה מאפשר לז’אנר לבטא מסרים מורכבים יותר לגבי מקומם של הדת, הספיריטואליזם או המיתוס בחברה כיום, אבל איך נראית בחירה חילונית הומניסטית, בעולם שבו לא ניתן עוד להבחין בין מדע וטכנולוגיה לדת, רוח, וקסם? פרק סולו המבוסס על הרצאות בנושא בכנסי האגודה למד”ב ופנטסיה

בעידן שבו האמון במדע חווה טלטלה, הצצה לפילוסופיה של המדע מגלה, כי לא כל כך פשוט להצדיק אותה כצורת הידע מועדפת. דת ופמיניזם מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס, כצורות ידע שמבקרות את המדע, אך האם אפשר להיות מחויבים גם לערכים חברתיים וגם למדע? פילוסופיה תהליכית מציעה נתיב כזה, והדבר משפיע גם על איך אנחנו חושבים על עצמנו, על התודעה שלנו, ובהתאמה, על בינה מלאכותית

כשחברות הטכנולוגיה מציעות לנו מרחב חברתי עתיר בינות מלאכותיות, הפנומנולוגיה מסבירה מדוע כשאין שם אדם אחר אנחנו בעצם לבד ולא נוצר עולם. המקום שבו אנחנו מצמצמים לכאורה סיכון רגשי ומחליפים אותו בגירויים דיגיטליים, הוא גם המקום שבו נשחקת האמפתיה שלנו ונפגעת האנושיות שלנו

מה קורה כשצ’טבוט הופך לתקין פוליטית מדי, איך הופכים אותו לאמפתי, ועד כמה הוא צריך לחקות אנושיות? כלי בינה מלאכותית הם למעשה מדיה חדשים. בדיוק כמו הקולנוע, גם בינה מלאכותית מייצרת ייצוג של העולם, וראוי לחקור את תהליכי ההפקה שלה כתהליכים של ייצור מדיה. ד”ר מעיין כהן עושה מחקרים אתנוגרפיים בחברות הייטק ובטוויטר, על מנת לחשוף את הסוגיות האתיות העולות מהשטח לגבי מודלי שפה

גליץ’ הוא לא רק סגנון אמנותי המסמל התנגדות ושיבוש. יואל בוטביניק מנתח אותו כתופעת תקשורת, ומפתח תיאוריה עם נקודת מבט חדשה על האנושי והמכונה. אם נעקוב אחר החתול השחור שמופיע פעמיים במטריקס, לאן נגיע? ואם נציץ עם יואל אל הבור שנפער לרגע בהבזק של הגליץ’, האם נראה את העבר מתפוגג לנגד עינינו כמו אורפאוס, או שמא נגלה עתיד חדש?

אנחנו מנהלים קשרים עם הרבה יותר אנשים מכל דור אחר בהיסטוריה, והטכנולוגיה כיום מציעה לנו כלי ניהול, שמממשים פנטזיות עתיקות של להיעלם ולהעלים באמצעות פיצ’רים כמו בלוק, הייד, ריסטריקט וכד’. אבל האם המדיה החברתית היא עדיין פלטפורמה לקשרים אישיים, או ש”עידן השיתוף” דעך, ו”חברים” ברשת הם יותר כמו ערוצי מידע? ומה מיוחד בניתוקי קשרים מקוונים על רקע פוליטי בישראל?