להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
כשאנחנו מדברים על הגוף הפוסט-אנושי, אנחנו בדרך כלל נוטים לחשוב רק על גוף ביוני, פרוטזות, השתלות, שאלה דברים מאוד מעניינים. אבל זה קשור גם בפרמקולוגיה, גם בתרופות שאנחנו לוקחים, שהופכות להיות חלק מהגוף שלנו, ויוצרות בעצם גוף שהוא קצת אחר
הפרק היום חותם תקופה שעסקה בנושאים של חושים, רוח ושפה, עם שיחה חופשית שתיגע בהיבטים הפחות חומריים של הסייבורג של דונה הרוואי: תקשורת בלתי מילולית, חושים שאנחנו פחות מכירים בקיומם, ההשפעה של צבעים על הנפש והסביבה, ועוד. האורחת שלי היום היא
דוקטור שרון אביטל, מרצה בתחומי תקשורת, גוף, טכנולוגיה, ומטפלת ברפואה הוליסטית
שרון נסעה לאוסטין טקסס כדי ללמוד תקשורת ורטוריקה, אבל בפועל היא תמיד התעניינה בתהליכי התקשורת שמתרחשים דווקא מעבר לשפה
אני הגעתי לדוקטורט כי בכלל רציתי להמשיך לחקור את הנושא של תקשורת בלתי מילולית, שעסקתי בו בתואר השני. חקרתי ילדים עיוורים ואיך הם מתקשרים. עזבתי את זה בהמשך הדוקטורט. בדיסרטציה שלי, בעבודת המחקר של הדוקטורט, עסקתי בחוויות מיסטיות. מאחר ואני רטוריקנית, עסקתי לא רק בחוויה עצמה, אלא איך מדברים עליה, כי חוויה מיסטית היא משהו שהוא מעבר למילים. ההבדל בין האובייקט והסובייקט נופלים, וקשה לתאר את החוויה הזו. אז איך חווים את זה, הקשר של זה לתרגול, ואיך מדברים על זה במסורות שונות? אנחנו אומרים שכולם חווים את אותה חוויה מבחינת חוויה מיסטית, וזה לא בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, חוויות מיסטיות שונות חווים דברים אחרת, בהתאם לתרגול שיש להן, ואז גם מדברים על החוויות האלה בצורה שונה
אני חושבת שאחד הדברים שהיו מעניינים מבחינתי, זה שגם החוויה המיסטית היא לא נשארת ברמת היחיד. זאת אומרת, יש איזשהו משהו שהוא יוצא מגבולות היחיד. זאת אומרת, גם תודעת היחיד, כשהיא מגיעה לחוויה מיסטית, בכל הדברים שאני ראיתי, יש איזשהו אלמנט של חיבור. אם זה עם המורה, אם זה עם אנשים אחרים, אם זה עם העולם, ויש כל מיני ניסיונות ללכת מעבר לזה. למשל, הבעה עם הגוף. פרדוקסים, אירוניה. הקואנים של הזן הם מאוד טובים לזה, נכון? מה היה השם שלך לפני שהוריך נולדו? הצליל של יד אחת שמוחאת כפיים. הניסיון לתאר איזשהו משהו שהוא לוקח אותנו לחוויה. מנסים לתאר את החוויה הזאת, שהיא יוצאת מהמגבלות של השפה
אז עכשיו שאני מדברתי איתך, אני רואה בעצם, שגם כשאני מדברת על איך מדברים על חוויות מיסטיות, אנחנו נדרשים ללכת מעבר לשפה, כי השפה היא נפלאה ומופלאה והיא בוראת מציאות, אבל יש לה את המגבלות שלה. אז בתחום התקשורת הבלתי מילולית, אנחנו מדברים על כל הדברים שהם זמינים לנו, כדי להביע את המסר שלנו. אם זה הטון שלי, הווליום שלי, האינטונציה שלי, וגם הגוף שלי, מחוות הידיים, הבעות הפנים, המצמוץ, המבט, המרווח שיש בינינו כשאנחנו מדברות. זה כולל גם תחום שמאוד מתפתח, שנקרא אטמוספריקס. איך המרחב הארכיטקטוני, העיצובי, משפיע על התקשורת בינינו ועל החוויה שלנו
התחום שמכונה באנגלית אטמוספריקס, אטמוספריות, בעצם טרם תורגם לעברית, למיטב ידיעתי. גם טל יחזקאלי זרקה את המונח הזה לאוויר בפרק הקודם על ריח, ואני אכנה את זה תורת עיצוב המרחב. היישום המרכזי של זה הוא כמובן שיווקי, לעצב את המרחב באופן שמייצר חוויית קנייה מסוימת, או מעורר רגשות ספציפיים אצל הצרכנים. ואפשר להבין למה רטוריקנית כמו שרון מתעניינת בזה. כי זה להתבונן על הסביבה כדבר שהוא לא ניטרלי, אלא יש לו ממד שכנועי. הסביבה כמשפיעה ומעודדת אותנו לפעולות מאוד מסוימות, הסביבה כאייג’נט
במאסטר שלי רציתי לדעת האם אנשים שמתרגלים יוגה (עוד פעם החוויות המיסטיות… היום הייתי הולכת אולי יותר למודטים), אבל האם אנשים שמתרגלים יוגה הם יותר טובים בפענוח של שפת גוף, יודעים יותר טוב לקרוא אנשים? ומצאתי שכן. בדרך כלל אומרים שמי שיותר טוב בקריאה של סימנים בלתי מילוליים זה נשים, קודם כל, יותר טובות מגברים
כרמל: כלבים הכי טובים בזה
שרון: נכון, חיות בכלל טובות בזה.
העניין של שרון בגוף כמדיום תקשורת, הפך בשלב מסוים מאקדמי למאוד אישי, והוא הגיע באמצעות חיבור לתחום מאוד משפיע בעולם של אטמוספריקס: צבעים
פתאום יום אחד נהייתה לי סינסתזיה. סינסתזיה זה תופעה של הצטלבות חושית. בעצם לכולנו יש איזושהי יכולת של הצטלבות חושית. היצירתיות האנושית היא מושתתת על היכולת שלנו לקשר בין דברים, בין פעולות שהן נפרדות אולי אצל יצורים אחרים במוח. הדברים אצלנו מקושרים. מטאפורה מבוססת על רעיון שאנחנו מקשרים בין דברים שהם שונים, נכון? “האהבה שלי היא כמו ורד אדום”, “אני מרגישה בוערת מבפנים”, אני לוקחת עולם אחד ומשליכה אותו על עולם אחר, וזה קישוריות שאנחנו עושים. אבל יש סינסתזיה שהיא יותר בולטת. אצלי, למשל, זה התחיל מזה שראיתי צבעים ושמעתי צלילים. מגע התקדד אצלי עם צבעים, ומחלות התקדדו אצלי עם צבעים. צבעים זה משהו שמרתק אותי
כרמל: כאילו פתאום העולם של הצבע השתלט על השדות האחרים, כמו תרגום
שרון: נכון, זה היה ממש תרגום של דברים שלא הייתי מודעת להם, עד שהם התחילו להיות מקודדים בצבע
?כרמל: זה עדיין קורה
שרון: עכשיו אני צריכה ממש להדליק את המתג הזה. עכשיו זו בחירה מודעת, אם אני מסתכלת על העולם דרך הפריזמה הזו או לא. אבל שנים זה היה לא. אז הייתי שומעת מוזיקה, והייתה קקופוניה פשוט של צבעים, והייתי לפעמים צריכה פשוט לצאת ממקומות, בגלל שזה מצד אחד מאוד כיף, מצד שני, את חווה הרבה צלילים והרבה צבעים בו זמנית
כרמל: זה ממש חוויה פסיכדלית בלי פסיכדליה
שרון: בלי כלום, הכי סחי בעולם
כרמל: את יודעת מה זה מזכיר לי? יש אמן בשם ניל הארביסון, שגם ביקר בארץ, הוא נולד עם איזשהו עיוורון צבעים או משהו כזה, שהוא בכלל לא מסוגל לראות צבע. הוא נהיה סייבורג כזה, הוא סידר לעצמו איזושהי אנטנה שיצאת מהראש, שמישהו ניתח אותו, וצבעים מיתרגמים לצלילים עבורו, וככה הוא יודע. הוא מהלך בעולם בלי לראות צבעים. כאילו הפוך ממך, תארי לך מה זה, הוא בכלל לא יודע, הוא אומר שזה גם לפעמים סכנה, אתה לא רואה רמזור אדום, אתה לא מבין את ההבדל. אצלו זה צליל, הוא שומע צליל מסוים, והוא מזהה את הצליל עם הצבע. ואז הוא מתחיל ממש להופיע בצורה כזאת, שהוא גם כאילו נגיד, האנטנה הזאת שיצאת לו מהראש היא כמו מחוש. הוא בא וכזה עושה סימפוניה של הפנים שלך, או דברים כאלה, כל מיני צבעים בפנים שלך
שרון: הוא היה בארץ, נכון, הוא היה בחולון שם, כן
כרמל: יצא לו לנגן מהפנים שלי, זה היה קצת הזוי ככה, כמו איזה חרק שממשש אותך עם אנטנה כזה, מרחרח אותך עם אנטנה, ויוצא מזה צלילים. אבל מה שהזכיר לי, זה באמת העניין הזה, שהוא אירגן לעצמו תרגום לעולם שהוא כן מכיר, כדי להבין מה זה צבע
שרון: מדהים. אנחנו רואים את התרגומים האלה שנעשים מבחינה חושית, למשל, אנשים עיוורים, שיש להם קידוד שנעשה להם על הלשון. וכאן זה חוש המגע, שהמוח שלהם לומד לתרגם אותו עם הזמן, לממש מפת דרכים שהם לומדים לראות
כרמל: את יכולה לתת לי קצת דוגמאות מה למדת על הצבעים דרך החיבור שלהם לחושים אחרים? כאילו, את יודעת, אדום זה מזון מהיר וכו’, אז האם בחוויה שלך זה תאם את הידע שיש לנו על צבעים, או שהיה שם משהו אחר?י
שרון: המוח שלנו עושה קידוד בהתאם לידע מוקדם שיש לו. אז קשה לי לנטרל את האספקט התרבותי, מתוך החוויה הלכאורה מיסטית אינסטינקטיבית שלי. בחוויה שלי, האדום באמת התקשר עם איזושהי מהירות, עם איזושהי נועזות, עם איזושהי שמחה, וגם עם איזשהו כאב. צהוב לגמרי מתקשר עם שמחה, כי אם יש לי יום שהוא דאון, בא לי ללבוש צהוב. וזה לא סתם, אני חושבת שאנחנו רואים, שאנשים בתרבויות מסוימות, במזגי אוויר מסוימים, לובשים צבעים שמשפיעים להם על מצב הרוח. אני מטפלת ברפואה משלימה, אז עניין אותי החוויה, שקודם כל הרגשתי, שיש כל מיני נקודות בגוף שלנו, וראיתי אותן בצבעים. והצבעים האלו, הם תואמים לצבעים שמקושרים לאלמנטים. והאלמנטים האלו, הם מתאימים למה שאנחנו תופסים, גם מבחינת פסיכולוגיה של הצבע. למשל, צבע ירוק, הוא קשור באלמנט העץ, שהוא קשור עם תנועה. ואנחנו מקשרים ירוק עם תנועה, עם ריפוי. יש מחקרים שמראים, שאם אנחנו מתאמנים במקום ירוק, אנחנו מגיעים להישגים גבוהים יותר, קל לנו לתרגל יותר, זה מרגיע אותנו, טווחי האור, טווחי הגל הקצרים יותר
אז אני חושבת שבמסורות שונות, יש דברים דומים, אבל הם לא זהים תמיד. למשל, צ’קרות. הרבה אנשים מכירים את זה מתוך המסורת של היוגה, המסורת ההינדואיסטית. המשמעות של המילה צ’קרה היא גלגל. והרעיון הוא שיש לנו מרכזים אנרגטיים, במסורות שונות סופרים את מספר האנרגטיים האלה אחרת, נניח לאורך עמוד השדרה, זה המרכזים הראשיים, וכל צ’קרה מזוהה עם צבע אחר. אבל בעצם אם תסתכלי במסורות שונות, בכל מסורת הם יתנו לצ’קרות צבעים אחרים. האם התפקוד שלהן משתנה? אז נניח במסורת ההודית, והיום במערב, שמושפעים בעיקר ממסורת אחת, אז מקשרים את הצ’קרה שנמצאת בבטן, במקלעת השמש, שקוראים לה מניפורה צ’קרה, מקשרים אותה עם צבע צהוב, ועם אלמנט האדמה. יש מקומות אחרים שבהם פה יש צ’קרה ירוקה. בסופו של דבר, מה שמשנה זה למה אנחנו מתכיילים, אם אנחנו רוצים להשתמש בידע הזה ככלי
כרמל: כשראית צבעים בכל מקום, הייתה לך בעצם מעין מציאות רבודה, על הקיר האפור
שרון: נכון. כמו בתרגול חלימה, שאת מתרגלת שיש משהו נוסף שקורה שם
כרמל: אני תמיד אומרת שמציאות רבודה, זה בעצם להחצין את הדמיון שלנו החוצה, ולעזור למי שאין לו את הדמיון הזה, לצבוע לו את העולם
שרון: נכון. אני זוכרת שחזרתי לארץ ב-2010, הולכת ברחובות ישראל האפורים, ומדמיינת שאני הולכת ברחובות מקסיקו הצבעוניים, ולא מבינה למה אנחנו חיים במקום כל כך אפור? למה שלא נתחיל לשנות אותו, ולצבוע אותו, ולשמח אותו קצת יותר?
כרמל: היה איזשהו פרויקט עם העירייה, פרויקט שבעצם ניסית לעבוד עם הצבעים האלה במרחב
שרון: אני באמת תהיתי עד כמה זה משפיע לנו על מצב הרוח ועל איכות החיים, ובאמת התחילו להיות כל מיני פרויקטים, על ידי אומנים ואנשים מקומיים, בכל מיני מקומות בעולם, בעזה, בברזיל, כל מיני פרויקטים שהלכו והתפרסמו. אני ניסיתי להתחיל ליצור משהו בתל אביב, ובאמת נוצר איזשהו משהו בשכונת שפירא, ומאז זה טבע באינספור בירוקרטיה, והפך להיות משהו אחר מהחזון ההתחלתי שלי. אבל מה שקרה בינתיים, זה שהצבעים נכנסו, בלי קשר אליי. אנחנו עדיין חיים בסביבה שהיא אפורה, אבל הרבה יותר צבעונית ממקודם. זאת אומרת, אנחנו עכשיו מקליטות באיזושהי ספריה במרכז הארץ, וסביבנו, אם תסתכלי, הכיסאות הן צבעוניים
כרמל: את יושבת על כיסא אדום, ואני יושבת על כיסא צהוב
שרון: ובחוץ אנחנו רואות כתום, כורסה שהחלק הפנימי שלה כתום, החלק החיצוני שלה בורדו, ולידה צהוב, נכון. ולפני כמה שנים זה לא היה ככה. הכל היה אפור, שלכטה אחת של אפור. שמתי לב שזה התחיל להיכנס. אני זוכרת אפילו, לק בציפורניים. אני הייתי אוהבת למרוח לק בצבעים שונים על האצבעות
כרמל: כל אצבע בצבע שונה, אני זוכרת את זה
שרון: ואני זוכרת שאנשים היו הולכים אחריי, ומרכלים עליי מאחורי הגב, בכל מיני מדינות. ובארץ כמובן היו טורחים לעצור אותי, ולהגיד לי שזה מכוער. ומאז זה נהיה אופנתי, וכולם הולכים ככה, כי קצת יצאנו מהמסגרת. יש משהו בצבעים, אני חושבת, שהוא עוזר לנו לשבור תבניות מחשבה. את יודעת, יש את הונדרטוואסר, אומן אוסטרי, מחלוצי הארכיטקטורה האקולוגית, יש לו ציורים מאוד צבעונים. הבניינים שהוא עיצב, הם לאו דווקא עם קירות ישרים, או רצפות ישרות, או רצפה שהיא מרגישה כמו אדמה. והוא דיבר על הארכיטקטורה של הקו הישר, שמבחינתו מקושרת עם המודרניזם, והוא יצר בניינים צבעוניים, ובאמת מפותלים, כדרך לפרוץ, אני חושבת, את המחשבה, לשנות לאנשים את התודעה
כרמל: אני חושבת גם על גאודי בברצלונה, וההשפעה מדאלי, וכל הצבעוניות והפיתול והילדיות הזו, ה”עמי ותמי” הזה. זה באמת יוצר תודעה אחרת במרחב, זה פותח משהו אחר. ואנחנו לא מדועים באמת איך הדברים האלה משפיעים עלינו, אפילו בקטע של לבוש, כאילו. אני יכולה להיות מישהו אחר, עם טוויסט מאוד קטן, בחשיבה שלי ובהתנהגות שלי בעצם
שרון: נכון. למשל אפרופו האדום שהזכרנו קודם, יש מחקרים שבאמת מראים שאנחנו – טוב, זה כמובן הבגד הסקסי ביותר לנשים, אנחנו מדורגות אטרקטיביות יותר כשאנחנו לובשות שמלה אדומה, אבל זה גם משפיע לנו על קצב הדיבור. וכשיש את השטיח האדום בכניסה לכל מיני אירועים, אז זה כדי שזה יאיץ את התנועה, שאנשים לא יעצרו ויעמדו. זה משפיע עלינו בדרכים מאוד עדינות ומורכבות. ואחת הסיבות שיש התעוררות בהקשר לצבעים, זה בגלל כל הנושא הדיגיטלי. כל העולם הדיגיטלי, שהוא חודר לחיים שלנו, והעולם הדיגיטלי הוא עולם צבעוני. אנחנו כל הזמן נעים בין המסכים ובין המציאות. אני חושבת שהפער בין האפרוריות של המציאות, בלט יותר בהשוואה למסך, שהפך ונהיה יותר ויותר צבעוני
כרמל: זה מזכיר לי משום מה את הסרט אווטאר, הסרט הראשון, שלפני יותר מעשור. הוא היה כל כך צבעוני, ואנשים הלכו לראות אותו בתלת ממד, ובלילה היער נדלק בטבע חייזרי צבעוני. והייתה תופעה כזאת, שאנשים היו בדיכאון אחר כך. הם הלכו לראות את הסרט פעם אחר פעם, רק בשביל להיות בתוך העולם הזה, והיו באיזשהו דיכאון, שהעולם בחוץ הוא לא תלת ממד צבעוני שכזה, כמו אווטאר
שרון: אבל הוא כן, רק שאנחנו הופכנו אותו לאפור
כרמל: זהו, אז את מבינה, אז הנה הדבר השני שאני מחברת את זה אליו. בפרק 72, דיברתי עם דוקטור רותם בנט, על הדברים האלה שהוא מנסה לעשות במציאות מדומה, לשנות תפיסה לאנשים, דרך זה שהוא משנה להם את תפיסת הגוף, הוא מאתגר אותם בכל מיני צורות. ואני אומרת, וואלה, את אומרת, אנחנו יכולים לעשות את זה גם במציאות, בלי שום טכנולוגיה, זה רק עניין של גישה, או צבע, או כאילו גם לשים לב לעניין הזה, שהדיגיטציה יכולה באמת, ליצור פער נורא גדול מהמציאות, וזה התפקיד שלנו עכשיו, למצוא מחדש את הקסם במציאות, וזה יכול להיות עניין מאוד פשוט, לא צריך בשביל זה להיכנס למציאות מדומה
שרון: נכון, למרות שהיום אולי לפעמים, ליצור מציאות מדומה יותר קל מלשנות ארכיטקטורה של ערים… אבל נכון, אנחנו לגמרי יכולים לשנות את המציאות הזאת, ולמעשה, זה אפילו לא איזושהי המצאה חדשה, כי בעבר העולם היה יותר צבעוני. אם תסתכלי על בגדים מסורתיים של כמעט כל עם שתתבונני בו. תסתכלי על הבגדים המסורתיים של עמי סקנדינביה, הם מאוד מאוד צבעוניים. למה זה? יש להם חורפים ארוכים, שחורים, בלי שמש, ואנשים נכנסים פשוט לדיכאון בסביבות כאלו, ולכן כדי להחיות את עצמם, הם היו לובשים בגדים מאוד צבעוניים. ממש כמו מזון לנשמה. אנשים שהם בדאון, אם אנחנו אוכלים פתאום קערת פירות צבעונית, קודם כל זה החיות של הפירות, אבל הצבעים שלהם, את מרגישה שאת אוכלת קשת
הארכיטקטורה המסורתית היא הייתה בהרבה מקומות יותר צבעונית, הבגדים היו יותר צבעוניים, ואיכשהו נכנסנו בתוך העולם הגלובלי המודרני שלנו, שהוא מצד אחד הרבה יותר נקי כמובן ממה שהיה בעבר, אבל גם עם פחות טבע. ונכנסנו לאיזשהו נורמה שהיא הרבה יותר אחידה, וגם יותר אפורה. ואני חושבת שאנחנו כן חיים בתקופה שיש בה התעוררות, גם בגלל יכולות טכניות שעולות, קל היום להדפיס יותר צבעים, על בדים, על רהיטים, קל לייצר אותם, ואנחנו זקוקים לזה. כשהולכים באמת למקומות עניים, אפורים, וצובעים את המקום, שזו השקעה לא גדולה מבחינה כספית, אבל ברגע שיוצרים כל מיני כיסים כאלו, כל מיני פינות כאלו, זה מאוד משמח אנשים. זה פותח את הלב
הקשר בין אטמוספריקס ותקשורת בלתי מילולית, החזירו את שרון לחקור חוויות חושיות, ואת הקשר בין החושים לבין עצמם, ולבין הטכנולוגיה
מהתקופה המודרנית, התחלנו לזלזל בחושים האחרים, בעיקר בחוש הריח וחוש המגע, והעלינו על נס בעיקר את חוש הראייה, גם השמיעה. יש הטוענים שזה בגלל שבמודרניזם נוצרה איזושהי היררכיה, שחוש הראייה נתפס הכי רציונלי
כרמל: מה שנקרא, לראות זה להאמין. אבל אז אנחנו מבינים שהראייה שלנו גם מוגבלת, ואפשר לעבוד עליה נורא בקלות
שרון: בדיוק, ובסופו של דבר זה הופך להיות אחד החושים שהכי אפשר לתעתע בהם
כרמל: זה ממש הסיפור שלנו בקצרה, נכון? של המין האנושי. אנחנו חושבים שאנחנו רציונליים, ויש לנו איזה חוש, וזה החוש הכי דפוק
שרון: נכון. וזה תמיד מונע על ידי (לא תמיד, אבל הרבה פעמים באמת), מונע על ידי כל מיני התפתחויות טכנולוגיות שגורמות לשינויים האלו
כרמל: כן, מקלוהן כתב על זה הרבה. הוא דיבר על “האדם של גוטנברג”, שהדפוס גורם לנו להגדיל את הראייה באופן לא פרופורציונלי
שרון: ובאמת הקריאה היא מקושרת מבחינתו עם הארכה של חוש הראייה, והדומיננטיות הזו של חוש הראייה, שהולכת ומשתלטת על המרחב שלנו. ואנחנו רואים את זה החל מתקופת הרנסנס, את הראייה הופכת להיות כל כך דומיננטית, שבספרי הרפואה גם באותה תקופה, מתפתחת היכולת לצייר דברים, להעביר אותם מתלת ממד לדו ממד. הציורים המפורסמים של ליאונרדו דה ווינצ’י, למשל, פיתוח של הפרספקטיבה. ספרי הרפואה הולכים ונעשים יותר מדויקים, יותר מפורטים, ותיאורים של ריח, למשל, שהיו חשובים מאוד באבחון של מחלות, ושל טעם, ושל דברים מהסוג הזה, הולכים ונעלמים, לטובת תיאורים שהם ויזואליים בלבד
כרמל: אני חושבת על זה שיש לנו פרויקט באוניברסיטה, שנעשה ברפואה, של בעצם לקחת מוחות, ולייצר סביבת תלת ממד, שסטודנטים לרפואה לומדים לעבוד עם מוחות בסביבת תלת ממד. וזו סביבה שבעצם הכל שם ויזואלי. אז נכון, זה יותר אימרסיבי מאשר להסתכל בספר, והיו להם ספרים ישנים נוראיים, וזה הרבה יותר מגניב שהם נוגעים כביכול בדברים וירטואליים. אבל הנה, נשארתי אך ורק עם ויז’ואל, אין לי פה שום דבר, אני לא יודעת מה הריח של מוח אפור, ומה עושה סטודנט לרפואה כשבפעם ראשונה הוא נוגע במוח אמיתי, לא בדימוי, ומריח אותו? אלוהים יודע מה הריח של הדבר הזה
שרון: נכון, את יודעת, אחד הסטודנטים סיפר לי, שבעולם אחר שמשתמשים בו הרבה בסימולציות, עולם המלחמה – טיסות, ואם זה שימוש בטנקים, ושימוש בלוחמה מתקדמת, הסימולציות נעשות היום יותר ויותר בדברים אלקטרונים – והיה לו לקוח, שביקש שהיא תהיה כמה שיותר אמיתית, והוא ביקש שהם ישלבו את חוש הריח בסימולציה של המלחמה. וזה היה כל כך אמיתי, שהם פשוט הוציאו את זה בתוך שנה מהסימולציה. פשוט האנשים לא יכלו להתמודד עם זה
?כרמל: וואו. רק בגלל הריח
שרון: אפילו רק הריח של חומרי הבערה
כרמל: כלומר, דווקא הריח הזה, את אומרת, הוא כל כך חזק בהבנה שלנו של “זאת המציאות”, בתפיסת המציאות שלנו, הוא כל כך משפיע
שרון: הוא מאוד משפיע עלינו. נותנים לנו, למשל, מוצרים שהם די רעילים. כל מיני מוצרי ניקיון, או כל מיני דברים שיש לנו בבית, שהם רעל, אבל מכסים אותם בריחות מאוד נעימים.
כרמל: לבנדר ולימון
שרון: לבנדר, לימון, ברוש… יש המון מחקרים שמראים שזה הריחות שאנשים מזהים עם רעננות, וגם פה יש אלמנטים אוניברסליים, ואלמנטים תרבותיים. אנחנו קונים את המוצרים האלה, ואנחנו לא מודעים להשפעות שלהם, כי מכסים אותם בריחות שהם נעימים. אנחנו רואים שחוש הריח משפיע עלינו מבחינת אנשים שאנחנו נמשכים אליהם, אנשים שאנחנו אוהבים להיות בחברתם. אולי אחד הניסויים שאני הכי אוהבת, זה ניסוי שנעשה על חשפניות. לקחו חשפניות שלוקחות גלולות למניעת הריון, זאת אומרת שאין להן ביוץ בכלל, ושלא לוקחות גלולות למניעת הריון, זאת אומרת, יש להן ביוץ. ובדקו כמה טיפים הן מקבלות לאורך החודש. וראו שהן מקבלות את הטיפים הגבוהים ביותר בזמן הביוץ, את הטיפים הכי נמוכים בזמן המחזור, ואז יש איזשהו משהו בין לבין
הוא בעיקר מקושר המחקר הזה עם ריח, זאת אומרת, פרומונים שאנחנו מפרישים, ומשפיעים בלי הידיעה שלנו, וזה מאוד משפיע על תהליך התקשורת, תהליך המשיכה שלנו לאנשים אחרים, ומשפיע על החוויה שלנו במרחב הציבורי. האופן שבו זה עושה לנו מניפולציה היא מאוד מעניינת, כי למשל אחד הדברים ששמו לב, שכשנשים לוקחות גלולות למניעת הריון, זה משנה להן את הכימיה הטבעית בגוף (הטבעית שלהן). ואז כתוצאה מזה, הן נמשכות לגברים, שבלי הגלולות הן אולי לא היו נמשכות אליהם. זה משפיע על הקולטנים של המשיכה, שהם עובדים גם באמצעות ריח בצורה מרכזית, אבל כנראה גם באופנים נוספים, שאנחנו עדיין לא יודעים איך הם עובדים. אני לפחות לא יודעת לגמרי איך הם עובדים
כרמל: זה מדהים, זאת אומרת, יום אחד את מפסיקה לקחת גלולות, ומגלה שאת עם הגבר הלא נכון? די מפחיד
שרון: נכון. אבל למשל רואים שיש זוגות שיש להם קושי להיכנס להריון, קושי באמת להיות פוריים, וחלק מזה נובע… פשוט בדרך כלל אנחנו נמשכים לבני זוג, שיש איזושהי התאמה, אבל לא מושלמת מבחינה גנטית. זאת אומרת, אנחנו לא בדיוק אותו דבר, צריך להיות איזשהו שוני. וכשנתנו לאנשים לבחור בני זוג רק על פי ריח, הם עדיין העדיפו ריחות כאלו. הומואים ידעו לזהות ריחות של הומואים, חולצות של הומואים, שזה גם כן מאוד מעניין. אני לא מכירה את זה על לסביות, אני מכירה את זה רק על הומואים. אבל אחד הדברים המעניינים באמת הוא ההשפעה של גלולות למניעת הריון, ככה שזה משפיע על הנטיות הטבעיות שלנו
כרמל: את יודעת, זה משהו שתמיד הטריד אותי לגבי טינדר, או איך אנשים מכירים היום. אם ריח, והנוכחות הזאת במרחב משותף, יש לה השפעה אדירה על המשיכה שלנו, אז איך אנחנו בוחרים פרטנרים ופרטנריות היום? אנחנו מסתכלים על איזושהי תמונת דו-ממד כזאת, ואנחנו מחליטים למי נימשך
שרון: אני לא יודעת עד כמה אנחנו רחוקים מזה, מאיזושהי טכנולוגיה שבה יהיה לנו אפליקציית היכרויות, ובה אנחנו נדפדף, ואנחנו נרגיש את הריחות של האנשים
כרמל: אוי זה יהיה נורא, זה יהיה כמו יותר מדי כאלה בסופר, אחרי שלושה את כבר לא יכולה להריח, נכון?י
שרון: אבל זה גם המציאות. איך יכול להיות שאנחנו עוברים על פני מאות אנשים בתוך כמה דקות? האשליה הזאת של שפע אינסופי בקצות האצבעות שלנו
כרמל: שבסוף את לא יכולה להתמודד איתו, גם את לא באמת יכולה לבחור
שרון: הוא גם לא באמת אמיתי
כרמל: זה גרם לי לחשוב בדיעבד, שחוש הראייה המורחב שלנו באמת יצא מהקשר. כלומר, הוא איבד את המידתיות, ואת הקשר הטבעי שלו, את התיאום שלו עם שאר החושים שלנו. אנחנו אוכלים עם העיניים ואז אוכלים יותר, אנחנו קונים עם העיניים, קונים בלי פרופורציה, אנחנו מתפתים לצאת מגדרנו ולהתייחס לכל מה שניתן לראות, כשכל הדבר הזה לא באמת קשור לגוף שלי. אולי חוש כמו הריח, שבפרק שעבר טל דיברה עליו דווקא כממוסס את הגבול ביני לבין הסביבה, הוא גם זה שמצד שני מחובר לגוף שלי יותר, ומזכיר לי מה הגבול שלי, מה אני יכולה להכיל. כי אני יכולה לדפדף באפליקציות היכרויות על עשרות פרופילים, אבל אני לא באמת יכולה להריח יותר מכמה בשמים אחד אחרי השני, נכון? אולי זה מסביר למה היכרויות באפליקציות קצת פשטו את הרגל, וכל השפע הזה מייצר קהות חושים, ואני לא באמת קולטת שיש “אחר” בצד השני
שרון: וזה מעלה שאלות גם על החשיבות של חוש הריח, וגם על האופן שבו תרופות שאנחנו לוקחים משנות את הגוף שלנו, ככה שהגוף שלנו הופך להיות משהו אחר. זאת אומרת, שאנחנו מדברים על הגוף הפוסט אנושי אנחנו בדרך כלל נוטים לחשוב רק על גוף ביוני, פרוטזות, השתלות, שזה דברים מאוד מעניינים. אבל זה קשור גם בפרמקולוגיה, גם בתרופות שאנחנו לוקחים, ומשנה את הגוף שלנו. היא הופכת להיות חלק מהגוף שלנו, ויוצרת בעצם גוף שהוא קצת אחר
כרמל: זה בעצם מה שדונה הרוואי דיברה עליו במקור. הרבה אנשים לקחו את הסייבורג בטעות, טעות שציערה אותה מאוד, למקום הזה של הגוף הביוני, כי לא לזה היא התכוונה. היא מההתחלה דיברה באמת אפילו על האוכל המהונדס, על הדברים האלה שאנחנו לוקחים, והופכים להיות חלק מהגוף שלנו, שהגוף שלנו אף פעם לא היה ביולוגיה טהורה, וגם בביולוגיה הטהורה, אנחנו חולקים אותו עם מינים אחרים, כי יש בתוכנו מלא חיידקים וכל מיני דברים. זה מה שעניין אותה בסייבורג
שרון: נכון. היא מדברת על כמה התמוססויות שקורות, בין האדם ובין החיה, בין האדם ובין הטכנולוגיה, ובכלל בין חומר פיזי ולא פיזי
כרמל: שזה הדבר השלישי שיותר נזנח, שכמעט אף אחד לא מתייחס אליו בתיאוריה שלה, וזה מאוד מעניין. מתחילת השיחה שלנו, על זה אנחנו מדברות. הסמלי, הסימבולי, והחלק החומרי
שרון: נכון, והיא אפילו נותנת את הדוגמה, שהיא אומרת שהטכנולוגיות המפותחות ביותר הן טכנולוגיות של אור, שזה הכל גלי אור. שאם אנחנו מדברים על צבעים, זה איזשהו סוג של גל. וזה באמת אני חושבת משהו שהוא מעניין, כי אנחנו רואים היום גם הרבה טכנולוגיות שהן עובדות להתבסס על טכנולוגיות של אור ולייזר. אנחנו רואים את העלייה בשימוש בצבעים, וגם מבחינה מיסטית, זאת אומרת יש כל מיני מסורות מיסטיות (לא דיברנו על זה קודם בהקשר של הצבעים, אבל), שמשתמשות בצבעים, ומשתמשות בדימוי של אור כדי לדבר על המצב התודעתי שלנו, הטבע האמיתי שלנו, שהוא כולו אור. זה משהו שהוא חורג מגבולות הגוף הפיזי, זה משהו שהוא נמצא בכל מקום
כרמל: הנשמה, התודעה שלנו, החלק הזה בנו שהוא אנחנו, הוא אולי טכנולוגי גם, באיזשהו מובן. זאת אומרת, שהטכנולוגיה עצמה גם היא לא מאחה אחוז חומרית, כי אם תחשבי על הדיגיטלי, אין לו אונטולוגיה, זה חשמל, זה מתמטיקה, זה אור, זה ייצוג. ובעצם לחשוב על הנשמה כאור, פעם במאה ה-19 חשבו שהנשמה עשויה מחשמל, ושחשמל זה החיים. אז יש פה איזה קשר מעניין, שאני חושבת שלא סתם אנחנו חולמים להעלות את עצמנו לענן וכל מיני דברים כאלה, יש איזה חליפין מעניין בין החומר שאנחנו חושבים שה”אני” עשוי ממנו, לבין משהו טכנולוגי, עוד מלכתחילה
שרון: אבל ברמה היותר מיידית ובסיסית, באמת אנחנו רואים היום כל מיני טכנולוגיות, שהן משלבות חומרים שונים, וההפרדה הזאת בין החומר האורגני והסיליקון, כמו שמשתמשים במובן המטאפורי, היא הולכת ומתמוססת. אני, למשל, חושבת שהשתילו לי באיזשהו שלב כל מיני ווים בירכיים באחד הניתוחים שעברתי, והם התמוססו, הם חלק ממני. אני לא יודעת איפה הם, אני לא יודעת איך הם משפיעים עליי, אני לא יודעת מי הם ומה הם
כרמל: יש כלבים שהצ’יפ שלהם נעלם, כי הוא מתמוסס בגוף וקשה למצוא אותו, הוא נודד. זה ממש הופך להיות חלק מהגוף, זה לא איזה משהו כזה מקובע ונפרד
שרון: אבל אחד הדברים שמעניינים אותי באמת בשינויים שקורים עכשיו, השינויים הטכנולוגיים שמתערבבים בגוף שלנו, הוא שפרוטזות היום יכולות לחוש כאב, על ידי חום ואיזושהי ויברציה. מוסיפים את זה לפרוטזה, וזה נותן איזושהי הוראה למוח, ואת חשה בעצם איזשהו סוג של כאב. בפרוטזה שלך! ונשאלת השאלה, למה זה טוב? מי רוצה לחוש כאב?י
כרמל: כמו שאנחנו רוצים שהרובוטים אולי יחושו כאב, כדי שהם יהיו יותר אמיתיים, כדי שזה ירגיש יותר מחובר ואמיתי. היה אמן בשם עידו גרינגרד, שבאמת נתן הרצאה באנגלית בכנס שאירגנתי לפני כמה שנים, על המרווח בינו לבין האקסו-סקלטון. זאת אומרת, איך מתחבר הגוף – כולם מדברים על כאילו, כן אני אתחבר ואני אהיה סייבורג, אבל מנקודת מבט של מישהו עם מוגבלות – איך בעצם מתנהלים עם הדבר הזה, ומה קורה במרווח בין הטכנולוגיה לבין הביולוגיה? יש שם איזשהו מרווח מעניין. ואת אומרת, אם אני מכניסה כאב לשם, יכול להיות שמה שזה טוב לו, זה להרגיש בכלל שזה שלי, להרגיש פחות את המרווח, לייצר איזושהי מיידיות
שרון: בדיוק, אז אחד הדברים ברמה הכי טכנית ופיזית שזה מאפשר, כאב זה מנגנון הגנה של הגוף. זה מאפשר לי קודם כל להימנע מדברים חמים מדי, או דברים שיכולים לפגוע בי, סוגר פה את הפער הזה בין הטכנולוגיה ובין הגוף שלי. אבל אחת הסיבות הנוספות שבכלל מעוניינים להכניס את זה, שזה גורם לפרוטזה הזו להרגיש יותר אנושית. כשאני קראתי את המפתח של הטכנולוגיה הזאת, ואיך הוא מסביר את זה, הוא השתמש במילה אנושית. ואני חושבת שזה מעניין מאוד, כי כשאנחנו משתמשים בכל הטכנולוגיות שלנו, האם אנחנו רוצים להיות יותר אנשים, הכי אנשים שיש? כי כשאני רואה את כל טווח הפעילות, כשאני יכולה לפעול בלי מגבלה של כאב, אני מרגישה יותר אני, אני מרגישה הכי אנושית שאני יכולה להיות. מצד שני, הכאב הוא ההתגלמות של האנושיות, מבחינה מסוימת
זה מעניין, כי בפרק 71, על מוגבלות וטכנולוגיה, דיברנו על פרוטזות כטכנולוגיה שלא רק מתקנת ומנרמלת, אלא מנסה לקחת את האדם מלהיות “פחות” מהנורמלי, למשהו שהוא עם יותר יכולות מהטבעיות, למרחב הפוסט אנושי. אבל הטכנולוגיה ששרון מדברת עליה עכשיו, מוסיפה לנו איזה טוויסט. הרי אותה יד רובוטית משוכללת ומגניבה, שכף היד שלה עושה סיבוב של 360 מעלות נגיד, יש לה פיצ’ר אחד שאומנם הולך מעבר לאנושי, הטבעי, והרגיל, אבל בו זמנית גם חסרים לה המון פיצ’רים בסיסיים של סינרגיה עם שאר הגוף. היא באמת לא מרגישה טבעית. ואולי גם זה מקום שבו אפשר להבדיל בין מגמות טרנס-הומניסטיות לפוסט הומניזם ביקורתי, שהסיפור שם הוא לא להיות “יותר”, להיות בשיפור מתמיד, אלא להיות יותר אני, אולי. בכל אופן, הדוגמה האחרונה של שרון מעבירה אותנו לחוש נוסף, שגם כן מנסים לשחזר ולחקות בטכנולוגיה, והוא גם קצת חוש שנזנח ונשכח בעולם המערבי: חוש המגע
חוש המגע הוא חוש שאותי באופן אישי מאוד מעניין, אני מטפלת גם במגע. מנסים מאוד לשלב אותו בטכנולוגיה בשנים האחרונות
כרמל: בטכנולוגיה יש לזה באזוורד, האפטיקס
שרון: באיזשהו שלב דיברו על זה, שבתקופתנו כבר אפשר יהיה לשמור זיכרונות של מגע. זה גרם לי לתהות מה היה קורה אם אנחנו מאבדים מישהו שאנחנו אוהבים, ויש לנו את הזיכרון של הנשיקה שלו, של החיבוק שלו, של המגע שלו או שלה. אם גם ככה אנחנו עושים סטוקינג לכל מיני אנשים ברשתות החברתיות אחרי פרידות, שלא לדבר על פרידות יותר משמעותיות מקרובי משפחה, שכל מה שנשאר זה תמונות, מה יהיה אם יהיה לנו את חוש המגע? זה מצד אחד מדהים ומרגש ונפלא, מצד שאני מאוד מפחיד, אבל נראה שאנחנו כרגע עדיין די רחוקים מהיכולת הזו
כרמל: את יודעת, אנחנו כבר חיים בתקופה, שלפי ויז’ואל וסאונד לפחות, אנחנו כן יכולים על בסיס זיכרונות “להחיות את המתים” בעצם, להיות באינטראקציה איתם. וכבר יש לנו כל מיני שאלות כאלה של לא יודעת, אפילו זכויות יוצרים, או פרטיות, אני לא יודעת תחת מה להכניס את זה אפילו. כשמישהו מת ועובר מהעולם, האם לכל אחד יש זכות “להחיות” אותו עבור סיפוק צרכיו האישיים? את אומרת כאילו כשנגיע גם להכניס לזה יותר חושים, האם זו הטרדה מינית לזכור אקסית בצורה כזו, ולהמשיך לזכור אותה ולחיות את זה? האם זה שלי או שלה?י
שרון: שאלה מעולה. ומה קורה באמת ברגע שאנחנו מצליחים ליצור מין אווטאר כזה שמשלב את כל החושים. האם הם הופכים להיות ישות עצמאית בפני עצמה?י
?כרמל: והאם זה אותה ישות של מי ששיחזרנו
אבל קפצנו מהר מדי להשלכות עתידניות, בואו נחזור למגע בטכנולוגיה שכבר קיים, שכבר רלוונטי היום
לא מזמן פותחה בסין איזושהי טכנולוגיה, שמאפשרת להתנשק מרחוק. זה שפתיים מסיליקון שהן מתחממות, כשמישהו מרחוק מנשק אותן (צחוק). זה לא הכי מוצלח בעולם, אנשים התלוננו שזה לא מרגיש אמיתי, אבל את יודעת, זו שאלה של זמן עד שנצליח לעשות את זה
כרמל: חבר’ה רק אמיתי מרגיש אמיתי, כנראה. אבל יש כל מיני דברים כאלה כאילו, חליפות כאלה לסקס וירטואלי, נכון? שיש בהם המון האפטיקס כאלה. מעניין איך זה מרגיש, דגדוגים, דקירות, מה. זה כמו הריח המלאכותי
שרון: ויש דברים שיכולים להיות יותר טוב מהדבר האמיתי אפילו, נכון? יכולות שאין לאדם הרגיל. סליחה, גברים… אבל באמת ראינו, שעם כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, בתקופת הקורונה אנשים חוו בדידות מאוד גדולה. אנחנו ראינו עלייה בכל העולם בצריכה של תרופות נגד דיכאון, בעיקר אצל אנשים צעירים. אני באמת תוהה על המקום של מגע בתוך כל זה, החוסר שלנו במגע. אנחנו בעבר חיינו בסביבה שהייתה הרבה יותר טקטלית. נגענו אחד בשני הרבה יותר. אנשים ישנו במיטה משותפת עירומים. היו ממש כללים של איך ישנים ביחד עירומים. אכלנו את האוכל עם הידיים. לא עושה פה אידיאליזציה לשום דבר, כן? רק להגיד שיש לנו ניסיון רב שנים, של הגוף שלנו, של הדנ”א שלנו, מבחינה אבולוציונית, של חיים בסביבה טקטלית, זה משהו שאנחנו רגילים אליו. עסקים היו נחתמים בנשיקה, נכון? נשאר לנו הביטוי “נחתם בנשיקה”, נשארה מזה לחיצת היד, שגם אותה אנחנו מורידים
וכתוצאה מכל מיני שינויים טכנולוגיים, למשל, ההתפתחות של הסכו”ם, למשל, היכולת של רבים יותר לכתוב. גלים של מגפות, אגב. גלים של מגפות לאורך ההיסטוריה גרמו לזה, שהתרחקנו יותר ויותר אחד מהשני. אנחנו ראינו את זה בצורה מאוד בולטת, אני חושבת, כשמחיצות הפלסטיק שקמו בין אנשים שנותנים שירות בכל מיני מקומות, כמו תחנות רכבת וכו’. הן עדיין במקומן, אני לא חושבת שהן יוסרו באיזשהו שלב, זה נהיה הנורמלי החדש. אבל עדיין אנחנו יש לנו את הצורך הזה במגע, וזה משפיע עלינו. ואנחנו חושבים שאנחנו, ובמידה מסוימת אנחנו באמת, סייבורגים, כימרות, יצורים שהם הכלאה של הרבה מאוד דברים. אבל מצד שני, עדיין יש לנו את הצרכים של הגוף הזה. של מזון מסוים, ולא רק מהונדס, אם יותר לי לומר. של מגע עם אנשים אחרים, עם חיות, עם צמחים, עם האדמה. ואנחנו קצת שוכחים את זה
כרמל: הסיפור הזה עם הזום, קודם כל, זה מעניין למה, אם בעצם אנשים השתתפו בהמון דברים חברתיים, וגם דיברו על זה שאפשר פתאום להשתתף בדברים גם שקורים בחו”ל, וזה פתח עולם וכו’, למה בכל זאת אנשים הרגישו בדידות? ואני רוצה לקחת את זה למשהו טכני, זה משהו שאני הרבה פעמים מדגימה אותו גם, כשאני נותנת הרצאות בזום. כל הממשק הזה אמור לדמות מפגש פנים אל פנים, אבל הוא לא נותן את התחושה, אפרופו האטמוספריקס, כן? הוא לא נותן את התחושה בכל החושים, שבאמת נפגשתי. ויש פה דברים קטנים, זאת אומרת, הוא מרמה את החושים המרכזיים שלנו, את הראייה ואת השמיעה, שבאמת נוצר כאן מרחב. אבל בגלל שאין את המגע והריח, שהם כל כך חשובים, יכול להיות שאפילו מבלי משים, אנחנו שמחים לפגוש ולפגוש ולפגוש שוב אנשים, אבל זה לא ממלא באותה צורה, ולא נותן את אותו הדבר. והייתי אומרת שאפילו הראייה עצמה, עובדים עליה שם. כי יש לנו הרבה מחקרים שאנחנו יודעים שאינטימיות, ואמון, ודברים שחשובים לנו באמת, שממלאים אותנו ביחסים עם אנשים אחרים, נוצרים כתוצאה מקשר עין. אנחנו יושבות כאן פנים אל פנים ומסתכלות אחת לשנייה בעיניים, וזה חלק מהכיף. בזום את לא יכולה לנעול עיניים עם מישהו או מישהי. את מסתכלת על המסך
שרון: נכון, צריך להסתכל למצלמה
כרמל: ואז יש לנו סיטואציה שפגשנו אנשים, אבל לא פגשנו אנשים. אפילו לא בראייה
שרון: וגם אני אגיד שיש פה אולי משהו נוסף של התקשורת שלנו, שהיא פנים מול פנים, ולא רק פנים מול פנים. יכול להיות שיש חושים נוספים, ודברים נוספים שעובדים, ואנחנו לא מודעים אליהם. יש דברים שאנחנו עדיין לא יודעים שהם קורים. למשל, יש תופעה שנקראת “הידבקות רגשית”. כשאנחנו נמצאים עם בן אדם, אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו יוצאים עם הרגשה יותר טובה או פחות טובה. ומה בעצם קרה פה? יש כאלו שטוענים שאנחנו פשוט נדבקים ברגש של מישהו אחר. ואנחנו מרגישים את זה הרבה כשאנחנו נמצאים בהמון, בתוך קבוצה שלמה של אנשים, שהיא סוחפת אותנו. למשל, כשאנחנו הולכים לקונצרט, וכולם מתלהבים, ויש חוויה מאוד סוחפת. או כשיש מלחמה, או שוב בתקופת הקורונה, שאפשר היה ללכת ברחוב וממש להרגיש את החרדה באוויר. ואז נשאלת השאלה, איך אנחנו נדבקים ברגש?י
כרמל: בואי נקרא לזה ווייב, אנחנו מרגישים וויב
שרון: לכן משתמשים באמת, המציאו איזושהי מילה, שנקראת אפקט. היום יש איזשהו ניסיון אצל כל מיני חוקרים, לצאת מהמחשבה של רגש כמשהו באמת ספציפי, שאפשר להגיד, עכשיו זה הרגש הזה או הזה, ולדבר על רגש כאיזושהי תנועה אנרגטית
כרמל: בדיוק, זאת אומרת, הרגש הוא הרגש שנע בגוף שלך. האפקט, זה הזרמים האלה
שרון: בין הגופים
כרמל: מחוצה לנו, שאנחנו תורמים להם, אבל הם כאילו רגש שנע ברשתות
שרון: מעבר למילים
אפקט היא מילה חדשה של המאה הנוכחית, שלא תמצאו תרגום מדויק שלה לעברית. זה החלק של הרגש שהוא מחוץ לגוף. הוא יכול להיות גם מנותק מהגוף, אבל בהחלט משפיע על הגוף. אלו ביטויי הרגש שאנחנו מחצינים, והם מתערבבים עם רגשות של אחרים כדי לייצר ווייב במרחב, ואז הם כבר לא דבר ביולוגי. הנושא הזה נחקר המון בהקשר לרשת בעשור האחרון דווקא, בגלל שכבר לא מעורבת בזה ביולוגיה. תחשבו על אמוג’י, נגיד, כמדיום אפקטיבי. אני לא אשכח שיצא לי לשבת בטיסה ליד מישהי, שהפנים שלה היו חתומות, נוקשות, וחמוצות, אבל בוואטסאפ היא תקתקה ללא הרף מחרוזות אמוג’י בוכה מצחוק, והפער הזה ריתק אותי. הרשת היא כולה זרמים של רגש. חיובי, חיובי מדי לפעמים, מתלהם בפעמים אחרות, ואנחנו מניעים ציבורים עם הדבר הזה. בניגוד לכל היגיון בריא שקיים בפסיכולוגיית ההמונים, שמבוססת על הרעיון של גוסטב לה בון, שהיה בטוח שמה שמחולל את ההידבקות הזאת, את הוויראליות הזאת, חייב להיות פיזי. שההדבקה נעשית בגלל סמיכות הגופים בלבד. אז איך זה יכול להיות שזה קורה גם ברשת?
איך זה באמת קורה? איך אנחנו נדבקים ברגש הזה? מה המכניזמים שמאפשרים לזה לקרות? אז יש פה גם אלמנט שהוא ויזואלי. רוב העיסוק עד היום נעשה באמת באספקט הזה, הוויזואלי. שאנחנו רואים שכשאנחנו מתעניינות אחת בשנייה, והשיחה מתפתחת, אנחנו הרבה פעמים מחקות את תנועת הגוף אחת של השנייה. זאת אומרת, זה לא רק המבט, זה גם האספקט הפיזי שהופך להיות דומה, וקשה להרגיש את זה. אני ראיתי את זה, אגב, גם אצל ילדים עיוורים, שמחקים את תנועת הגוף אחד של השני, אפילו שהם לא רואים אחד את השני, והם עדיין נמצאים בתנוחת מראה אחד מול השני
כרמל: כלומר יש איזשהו סנכרון כזה, שקורה גם ברבדים, בחושים אחרים
שרון: בחושים אחרים. הקול שלנו מסתנכרן אפילו. אנחנו לפעמים מתחילים לחקות מבטאים אחד של השני בלי לשים לב. ומבחינה הורמונלית אנחנו יודעים שיש סנכרונים כאלה שקורים, נכון? למשל נשים שמסתנכרן להן המחזור כשהן חיות ביחד. וקשה ללכוד את זה ברמה האנרגטית. אז אולי זה באמת לא רק המגע שאנחנו זקוקים לו, אולי זה באמת אספקטים נוספים שחסרים לנו
כרמל: כלומר אנחנו מכירים באיקס חושים, ויכול להיות שיש חושים שבכלל לא עמדנו עליהם ולא גילינו אותם, ואנחנו לא יודעים את החשיבות שלהם. וכשאנחנו מסמלצים את המציאות שלנו, אנחנו משאירים אותם בחוץ
שרון: אנחנו משאירים אותם בחוץ כי אנחנו לא מודעים להם. וגם יש לנו איזשהו אינטרס להתמקד בנושא של הראייה. ולמה זה? כי אם אנחנו מדברים על ריח, למשל, שהוא נע והוא משפיע עלינו, יש פה איזשהו משהו, שהוא מערער את הגבולות שלנו כאיזשהו אינדיבידואל אוטונומי. פתאום כשאנחנו מדברים על ווייב, כשאנחנו מדברים על אפקט, אנחנו רואים שיש קשרים הרבה יותר עמוקים בינינו. אבל כל עוד אני מדברת רק על חוש הראייה, את נשארת שם, אני נשארת כאן. אנחנו יוצרות אולי קשר עין, אני מחקה את תנועות הגוף שלך, ובזה זה נגמר. ויש בינינו איזשהו מקום של חיבור, אבל לא של התערבבות. והיום, שוב, אחד הדברים שאנחנו רואים, וזה חלק מכל העניין הזה באמת של הערעור גבולות, והגוף הפוסט האנושי, זה שגבולות מתערערים לא רק ביני ובין הטכנולוגיה, אלא גם ביני ובין האחר
כרמל: כלומר, החושים שלי הם משמר הגבול, והם לא שומרים כל כך טובים, חלקם
שרון: (צוחקת) העור שלנו הוא גבול מאוד מעניין. כמו שהקוסמטיקאית שלי אומרת, שלה יש את העבודה הכי חשובה, כי העור זה האיבר הכי גדול בגוף. הוא מאפשר לדברים מסוימים להיכנס לתוך הגוף שלנו, או לא להיכנס לגוף שלנו. העור הוא הפך להיות גם איזושהי מטאפורה, מדבר עליה אנזייה, שהוא פסיכואנליטיקן. אני חושבת שזאת הייתה אימא שלו, שמתה משריפה, מכוויות, והוא עצמו הלך לעבוד כפסיכולוג במחלקות של כוויות. אז מה שאנזייה אומר, שאם בעבר פרויד דיבר על מיניות, שזה הדבר הכי חשוב שהוא היה מודחק, והוא רוצה להחזיר אותו, את המקום הזה, לתודעה שלנו, הוא אומר שהיום (הוא כותב בשנות השמונים) הגוף זה הדבר שמודחק באמת. זה לא המיניות, אלא הגוף שלנו בפני עצמו. והוא מדבר על העור, שיש לו עבר וניסיון רב בעבודה עם העור, כאיזשהו סוג של גבול, ועל העובדה שאנחנו צריכים ללמוד לשמור על הגבולות שלנו כיחידים, לשים לב אליהם, להיות מודעים אליהם. אבל זה באמת מעניין, אני חושבת, שאנחנו חיים בעולם של התמוססות גבולות, שאנחנו כולנו הופכים להיות סייבורגים וכימרות, ואנחנו מודעים לרגש שנע ומסתובב בינינו, ואנחנו זקוקים למגע, ואנחנו זקוקים לגבולות, והדברים האלו הם מתקיימים בו זמנית
כרמל: זאת אומרת, האינדיבידואל הוא לא איזה מבצר סגור. חלק מלהיות בעולם זה גם להיות כל הזמן במגע, זה חלק מהאינדיבידואל. אם אינדיבידואל בעצם יבצר את עצמו, וינתק את עצמו מהדברים האלה, הוא לא יוכל לחיות. אז זה כבר עוד איזושהי חדירות כזאת שיש בנו, שהיא מובנית. זה שקר שאנחנו מבצר סגור
שרון: כן, זה שקר המודרנה, שהעלינו בו על נס את הוויזואליות, שמאפשרת לנו להפריד את עצמנו מאחרים, ואנחנו רציונליים, ואנחנו עם הקווים הישרים, ואפורים, ואנחנו נעים עם איזושהי התחלה על איזשהו קו, ואנחנו נתקדם לעתיד טוב יותר, וננצח את החיים, נכון? אבל עם זה, הקיום שלנו מותנה במגע אינסופי עם אחרים. אנחנו לא יכולים בעצם לעשות את ההפרדה הזאת, כי המיקרואורגניזמים בקיבה שלנו, חצי ממשקל הגוף שלנו זה יצורים אחרים. אנחנו זקוקים למגע, זקוקים למגע לבריאותנו הנפשית, עם אנשים אחרים. אנחנו מריחים אנשים אחרים כל הזמן, וחיות אחרות, וצמחים, ואנחנו אוכלים דברים, אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כל הזמן. אבל עדיין, עם כל זה שאנחנו חיים בסינרגיה עם העולם, ואנחנו בלתי נפרדים, עדיין יש שם איזשהו אינדיבידואל. ואנחנו לפעמים, אני חושבת, נוטים ליפול לקצה אחד או לקצה אחר, ואותי מעניין לשמור את שניהם בו זמנית
כרמל: דרך אמצע שכזאת, או רצוא ושוב, המנגנון הזה ביהדות, שאנחנו בזום אין זום אאוט
שרון: בדיוק, זה נהדר. אני אוהבת להשתמש בציטוט של רבי הלל, שהוא אומר אם אין אני לי מי לי
כרמל: ושוכחים את החלק השני
שרון: נכון, אם אני רק לעצמי, אז מי אני, ואם לא עכשיו, אי מתי? ואנחנו באמת מסתכלים על המשפט הזה בדרך כלל רק בהקשר של אני צריכה לדעת מי אני, או רק בהקשר האלטרואיסטי, אבל היופי הוא שיש את שני האלמנטים האלו בו זמנית במשפט הכל כך מפורסם שלו. ואולי, אני חושבת, אחד האתגרים של העולם שלנו, כשאנחנו פורצים בו את מגבלות הגוף, הוא לחזור לגבולות האלו, ולהכיר בצרכים של הגוף שלנו, להכיר את כל המורכבות הזאת, ולהבין שחלק מהצרכים של הגוף זה הקשרים האלו
המהלך הטרנס-הומניסטי מוגדר כהתעלות מעל הביולוגיה, ולכן לא פלא שהגוף כולו הוא זה שמודחק, שנשאר מאחור. אבל במניפסט לסייבורג, דונה הרוואי לא מציעה לנו למוסס את הקטגוריות לחלוטין, אלא לשחק איתן משחקי גבול, זה המינוח שלה, לעקוב אחר משחקי גבול אינטימיים ויומיומיים. להיות מודעים ומודעות לכך שהגבולות הללו דינמיים ונזילים, אבל הם קיימים. וחיי היומיום שלנו הם תוצר של משחקי הגבול הללו, בינינו לבין אחרים, בינינו לבין הסביבה, ואפילו בתוכנו, בינינו לבין כל מה שמרכיב את עצמנו, בין החושים בינם לבין עצמם – כל הזמן, בכל מקום, משחקי גבול. נשמה שזה המהלך שמושך את שרון, מבפנים ומבחוץ, להתחקות כל הזמן אחר הגבולות הקטנים האלה, כפי שהרוואי ביקשה
רוזאן סטון, אחת מחוקרות הסייברפמיניזם הראשונות, שיישמה בעצם את דונה הרוואי לרשת, כתבה במאמרה מ1991, שנקרא “הגוף האמיתי מתבקש לעמוד”, את המשפט הבא: באינטרנט אנחנו עדיין נפגשים פנים אל פנים, פשוט המשמעות של המילים “פגישה” ו”פנים” משתנות. אבל מהשיחה עם שרון אנחנו לומדות, שהחלק הלא חומרי הזה בסייבורג, הוא לא רק התרגום או הקידוד של החומרי אל המרחב הלא חומרי, אלא דווקא רבדים בנו שלא ניתנים בכלל למידול ולתרגום. דברים שאנחנו עדיין לא מבינים לגמרי, לא מודים אולי שהם קיימים, לא יודעים כיצד הם פועלים, ואיך הם קשורים ביניהם. חלק מהדברים האלה מסווגים תחת התוויות של “רוחניות”, אולי רק בגלל העדר החומריות שלהם, וזה שעוד לא חקרנו אותם מספיק. אבל פעמים רבות מדובר בעצם בחלקים הפנימיים של החושים שלנו, שאנחנו מודדים בעיקר את הביטויים החיצוניים שלהם
הממד הפוסט אנושי שלנו, מצוי ושזור ממש בתוך סמני הזיהוי הכי אנושיים שלנו, שזה הגופניות. ופתאום, המרחב הטכנולוגי נראה נחות ופשטני, ביחס לסינסתזיה, והסינרגיה, והסייבורגיות הזאת שהיא בילט-אין בנו, שהיא אנחנו. הפוסטהומניזם של דונה הרוואי לא התכוון שנתמזג עם טכנולוגיה, ונצייר איזה רובוקופ, אלא שנסתכל על עצמנו הנוכחיים, כפיש אנחנו, בעיניים אחרות. שנבין שאנחנו נראים אולי כמו יחידה בדידה אחת, אבל אנחנו מערכת אקולוגית היברידית ומרתקת. במובן הזה, המסר שלה הוא בדיוק הפוך מהאופן הפשטני שבו הוא הובן, ואיך שדימוי הסייבורג מיוצג בתרבות. כביולוגית לשעבר, הרוואי ממש לא מיהרה לוותר על הביולוגיה שלנו, ואנחנו רואים דווקא ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כמה מאיתנו לא מצליח בכלל לחצות את הגבול שלה ונותר מאחור. ואנחנו אפילו לא שמים לב עדיין מה הולך לאיבוד
עד כאן להפעם. בטרילוגיית הפרקים הבאה אנחנו ניכנס עמוק יותר לתחומים של הארדקור מדע מזווית פוסטהומניסטית ביקורתית, והולך להיות מרתק. נשתמע בקרוב
:צפו כאן במוסף שפורסם לפרק, בנושא יופי כביטוי לנושאים שנידונו בפרק
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
אביטל, שרון. (2001). השפעת תרגול יוגה על אינטליגנציה רגשית ורגישות בלתי מילולית, עבודה שהוגשה לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן
אביטל, שרון. (17.12.22). מגע. זמן ישראל
אנזייה, דידייה. (2004). ה’אני-עור’. תרגום: אורית רוזן. תל אביב: תולעת ספרים
Alvergne, A., & Lummaa, V. (2010). Does the contraceptive pill alter mate choice in humans?. Trends in Ecology & Evolution, 25(3), 171-179.
Avital, S. (2010). The rhetoric of the ineffable: awakening in Judaism, Christianity and Zen (Doctoral dissertation, The University of Texas).
Avital, S., & Streeck, J. (2011). Terra incognita: Social interaction among blind children. Embodied interaction: Language and body in the material world, 169-181.
Böhme, G., & Thibaud, J. P. (2016). The aesthetics of atmospheres. Routledge.
Chartrand, T. L., & Bargh, J. A. (1999). The chameleon effect: The perception–behavior link and social interaction. Journal of personality and social psychology, 76(6), 893.
Classen, Constanse, (2012), The Deepest Sense: A Cultural History of Touch, University of Illinois Press: Urbana, Chicago, Springfield
Elias, N. (1939). The civilizing process. Oxford: Blackwell, 1994
Gallace, A., & Spence, C. (2014). In touch with the future: The sense of touch from cognitive neuroscience to virtual reality. OUP Oxford.
Gregg, M., & Seigworth, G. J. (Eds.). (2010). The affect theory reader. Duke University Press.
Haraway, D. (2010). A cyborg manifesto (1985). Cultural theory: An anthology, 454.
Hatfield, E, Cacioppo, J T and Rapson, R L (1984) Emotional Contagion. Cambridge, New York, Paris: Cambridge University Press
Knapp, M. L., Hall, J. A., & Horgan, T. G. (1978). Nonverbal communication in human interaction (Vol. 1, p. 978). New York: Holt, Rinehart and Winston.
Le Bon, G. (2009). Psychology of Crowds (annotated). Sparkling Books.
McLuhan, M., Gordon, W. T., Lamberti, E., & Scheffel-Dunand, D. (2011). The Gutenberg galaxy: The making of typographic man. University of Toronto Press.
Miller, G., Tybur, J. M., & Jordan, B. D. (2007). Ovulatory cycle effects on tip earnings by lap dancers: economic evidence for human estrus?☆. Evolution and human behavior, 28(6), 375-381.
Stolow, J. (2008). Salvation by electricity. Religion, 668-686.
Stone, A. R. (1991). Will the real body please stand up. Cyberspace: first steps, 81-118.
Trouton, G. T., Guitar, A. E., Carmen, R. A., Geher, G., & Grandis, T. L. (2012). Olfactory ability to detect ovulatory cues: A function of biological sex, sexual orientation, or both?. Journal of Social, Evolutionary, and Cultural Psychology, 6(4), 469.
Dr. Carmel Vaisman 