פרק 83. אי אפשר לעקור את הדת מהאתיקה של הטכנולוגיה עם ד”ר נדב שיפמן ברמן

בעצם גם בפילוסופיה של הטכנולוגיה, הרבה מהדיון מתנהל כאילו מושגים דתיים כבר חדלו לפעול את השפעתם. האנושות לא באמת מצליחה אולי להשתחרר מתפיסות דתיות. מושגים מחולנים, ואז המוצר מוצג על המדף, הושמטו פרטי היצרן, ומשתמשים בהם בעצם בלי שיש דרך כל כך לבקר אותם.

ד”ר נדב שיפמן ברמן

מתישהו בקיץ התחלנו סדרת פרקים שנוגעת בדת, טכנולוגיה, ופוסט הומניזם, ואז עשינו סוגריים ענקיים והתגלגלנו לכיוונים אחרים, אבל הנה סגרנו סוגריים, וחזרנו בפרק שעבר למיסטיקה של הסייברפאנק. היום אנחנו מסתכלים באופן עקרוני על התרומה של תיאולוגיה פוליטית לפילוסופיה של הטכנולוגיה. האורח שלי הוא

דוקטור נדב שיפמן ברמן, חוקר מחשבת ישראל, מעוניין בפרגמטיזם בכל מיני הקשרים, בין השאר, פילוסופיה של הטכנולוגיה

נדב סיים לאחרונה פוסט-דוקטורט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, וכעת הוא עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. נדבר על היחסים שלנו עם חברות הטכנולוגיה דרך מושג הברית התנ”כי, על אפלואוד תודעה, על האגפה, אהבה כוללת כל בנצרות, והחילון שלה בהגות הפוסט אנושית, ועוד

לפילוסופיה של הטכנולוגיה הגעתי קצת באיחור, באמצע הדוקטורט. אני חושב שזה בעיקר בזכות (או באשמת, תלוי איך רואים את זה) הנס יונאס; של קשת של שאלות שקשורות לטכנולוגיה, אבל בעצם גם לאתיקה סביבתית, למשמעות של כל מיני תפיסות דתיות, שיונאס בעצם טוען שהאנושות לא השתחררה מהן, גם עם העידן החילוני המודרני. והקשר הזה בין שאלות מטאפיזיות, לבין שאלות שהן פרקטיות, אתיות, מעשיות, זה קישור שהוא לא כל כך נפוץ היום. זאת אומרת, היום הרבה מהפילוסופיה, עושים אותה באופן הרבה יותר “רזה”, במידה רבה בעקבות רולס, שהוא נקי ממטפיזיקה. בעצם בואו, אנחנו לא נצליח להגיע להסכמה על העקרונות הראשוניים, או על המחויבויות האתיות אפילו, אבל בואו נדבר על הבעיות עצמן, ונראה אם אנחנו מצליחים, מאחורי מסך הבערות, להסכים. כאילו שאלות מטאפיזיות לא מרחפות להן בחלל ומשפיעות. בעצם גם בפילוסופיה של הטכנולוגיה, הרבה מהדיון מתנהל כאילו מושגים דתיים כבר חדלו לפעול את השפעתם. האנושות לא באמת, שוב, מצליחה אולי להשתחרר מתפיסות דתיות. מושגים מחולנים, ואז המוצר מוצג על המדף, הושמטו פרטי היצרן, ומשתמשים בהם בעצם בלי שיש דרך כל כך לבקר אותם

גם יורגן האברמס התחיל לפתח את ההגות שלו על העידן הפוסט חילוני, בזכות הניסיון למצוא תשובה חילונית ראויה לביוטכנולוגיה. הוא גילה שדת יושבת עמוק בגנאלוגיה של האתיקה, וזה גרם לו לפנות לאפיפיור באותו הזמן, ולנסות לכתוב ולחשוב יחד אתו. נדב פועל ספציפית בהצטלבות שבין יהדות לזרם הפילוסופי הקרוי פרגמטיזם

בדוקטורט ובמאמרים שאחריו, הצעתי שיש קשרים מיוחדים בין הפרגמטיזם למסורת היהודית, זו הסיבה שזה מעניין אותי בתור חוקר מחשבת ישראל. אני מציע שהפרגמטיזם הוא שם חדש בפילוסופיה האמריקאית לכמה צורות מחשבה ישנות במסורת היהודית, שהפרגמטיסטים הקלאסיים היו מודעים להן בהקשר התנ”כי. העולם האנושי כפי שאנחנו חווים אותו, אפשר לחשוב עליו כקונטינגנטי לגמרי או על היקבעות מוחלטת, תחשבי על שפינוזה, שגם מציג איזה מודל מאוד סטטי מבחינה מסוימת של ההוויה, הוא מקיף את כל הצדדים שלה או התארים והאופנים שלה, אבל יש בו משהו מאוד סטטי. הפרגמטיזם הוא יותר באזור הרוטט והפאליבילי, שהוא קשור גם ליחסים בין אישיים. בכל אופן, האזור שנראה לי מוזנח בין הקונטינגנטיות לבין ההיקבעות, הוא האזור של הפאליביליטי (האפשרות לשגות – כ.ו) כאונטולוגיה. זה שהעולם נמצא ככה באיזה דינמיות מסוימת שיש בה רצף, יש בה כמובן כל הזמן שינויים, ושיש גם ממד רלטיבי במובן הבין אישי גם

בואו ניקח דוגמה כזו למושג מהתנ”ך, שעוזר לנו לנסח אתיקה של טכנולוגיה

יצא מאמר של פרופ’ טל ז’רסקי ושלי, על תרומת מושג הברית להתמודדות עם שאלות של הסדרת טכנולוגיה. אנחנו מציעים את מושג הברית במסורת היהודית כמושג שיכולה להיות לו פרודוקטיביות לגבי התמודדות עם אתגרים בהסדרה של משפט וטכנולוגיה, בין ענקיות האינטרנט והטכנולוגיה לבין משתמשי הקצה והרגולטורים. הנדוניה שלי במחקר הזה במאמר שפרסמנו, היא לגבי מושג הברית, שאני מציע להמשיג אותו מסביב לשלושה ר’ (באנגלית): אחד ריספונסביליטי (אחריות), שהאל הוא לא עריץ כזה שהמטרה שלו זה להתעלל בבני אדם או בעולם שהוא יצר. בעניין הזה יש פה הבדל למי שמכיר את הנחות המוצא האגנוסטיות, הבדל חשוב. דבר שני, רסיפרוסיטי, יש איזושהי הדדיות. זאת אומרת, האל מבחינה מסוימת בידיים שלנו. פה גם קצת אולי אפשר לשמוע את יונאס. והדבר השלישי זה ריזונאביליטי או אקספליינאביליטי, כמו שאוהבים לקרוא לזה באתיקה של הטכנולוגיה. זאת אומרת שהברית מבוססת, בגלל גם שיש לה איזשהו מוען אכפתי, המוסברות בעצם משחקת תפקיד מאוד חשוב, שהיא גם קשורה לרכיב השני, להדדיות, כן?י

יצאו כמה ספרים מרתקים על מחאה כלפי האל, כלפי שמע יה. המחאה הזאת, אין לה שום כמובן בסיס, אם לא מניחים שהאל פתוח למחאות, לערעורים של בני אדם על המוסריות. אז ליכולת האנושית, לערער, היכולת הזאת לפנות לאל – גם אם לא בהכרח תהיה תשובה, אבל עצם היחול הזה, כן? זה סוג של פוסטולט כזה במסורת היהודית, שאפשר לפנות אל האל – זה מציג או מציע ביקורת על תפיסה רווחת של חברות טכנולוגיה, כמי שרק נותנות איזה שירות, שקופות, פלטפורמה. ובעצם היבוא או השימוש שאנחנו עושים בתיאולוגיה הפוליטית המקראית הבריתית, מאפשר לחשוב, מקל וחומר, לפחות מנקודת מבט דתית, הריבון האנושי בוודאי לא עולה על האל. ואם האל, לפחות במסורת הבריתית – שהיא לא יהודית באופן אקסקלוסיבי, יש המון תפיסות תיאולוגיות נוצריות ששותפות לה – אז גם חברות טכנולוגיה, אפשר לצפות מהן, שיהיה אפשר לערער על ההחלטות, שיהיה נציג שירות לפנות (בדיוק פייסבוק פתחו, זה נהדר), וגם מוסברות, בכלל, שהחוזה יהיה מוסבר. האם צריך להיות איזשהו תקציר? כי בדרך אנחנו חותמים ככה, אנחנו לא מסוגלים הרי לקרוא את החוזה של 70 עמודים. אז יש לזה השלכה גם לגבי דימוי מאוד רווח של ענקיות הטכנולוגיה, כאיזה מין ישויות חצי אלוהיות

אז זה מעניין שבמסורת היהודית, האל בעצם הרבה יותר זמין, מתקשר, ונותן שירות, מהאלגוריתם, אה? במקרה של הברית, השימוש בקונספציה דתית, בעצם עוזר לנו לזהות, או אפילו לנער אותנו מהקונספציות שיש לנו לגבי טכנולוגיה, וחברות הטכנולוגיה. נדב עושה שימוש גם במושגים מהתיאולוגיה הנוצרית לצורך הזה

נגיד בהקשר של הפרגמטיזם, התעסקתי הרבה עם המושג של הפלאביליזם, המועדות לטעות האנושית. שגיעות, אפשר לקרוא לזה, או טעיות. וזה מושג שפירס פיתח אותו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, ממש שנים ספורות אחרי האינפאליביליטי, דוקטרינת האל-טעות האפיפיורית, שפירס אמר, במקום אל טעות בוא נדבר על טעיות, על זה שאנחנו כבני אדם מועדים לטעות

למקרה שלא הכרתם את הרעיון, אז מדובר בדוגמה כנסייתית, שסבורה שהאפיפיור, בשבתו על התקן הזה כאיש האלוהים הראשי, פשוט לא יכול לטעות. “כל דרכיו משפט”, מה שנקרא. זה כאילו גופו של ישו

למרות שהכנסייה הקתולית איבדה מגדולתה, אנחנו רואים שהרעיון הזה של האל-טעות, בהרבה מקומות מנהיגים אוהבים לעשות שימוש ברעיון ההגיוגרפי הזה של הערצת קדושים והערצת מנהיגים, כאילו הם חפים מטעויות. אז זו דוגמה למושג אחד שהוא נראה לי מאוד מעניין, שקשור לפרגמטיזם, והוא גם קשור לטכנולוגיה

זה מושג שאפשר לחשוב דרכו גם על הטכנולוגיה, שנהנית מאמונה רווחת שהיא אובייקטיבית, תוצר מדעי, שחף מטעויות

בעצם גם בטכנולוגיה יש כל מיני מושאים, שבני האדם פשוט יש להם יצר האלהה. זה ייצר מאוד, כנראה, קמאי, ואולי היתרון של תרבויות דתיות כמו היהדות, זה שיש ביקורת מאוד מושחזת על היצר הזה, של עבודה זרה

אבל בואו ניכנס יותר לעומק לעניינו של הפודקאסט הזה. התפיסה שלי לגבי פוסט-הומניזם, הוא שמדובר בתפיסה מאוד אתאיסטית. שבעצם הזזת האדם ממרכז העולם, הוא ניסיון לעקור את השריד האחרון של הדת מתוך הנאורות. בטרנס-הומניזם זה בולט עוד יותר, שאנחנו לוקחים את חיינו בידינו, ואנחנו מנסים לשדרג את עצמנו, בהיעדר אל שיגביל אותנו, או ישמור עלינו במקום זה. אבל נדב לא חושב ככה בכלל. נדב רואה גם בערכים הפוסט-הומניסטיים הללו, חילון של ערך נוצרי אחר, של האגפה

אז כשהעולם הקתולי מתרסק ברפורמציה, לא רק המידות הרעות משתחררות, אלא גם המידות הטובות, חסד, טוב לב. והאגפה, בעצם, זה מושג המטריה לרעיון של אהבה כוללת כל בנצרות. האגפה זה אולי הרעיון הכי חשוב בנצרות. זה נורא חשוב בלידה של הנצרות מתוך היהדות, פשוט הוא לא היה על הרדאר של חוקרי יהדות. ובעקבות מחשבה שהייתה לי על משנת האהבה שאינה תלויה בדבר – שהיא לא כל כך מסתדרת עם החוויה שלנו של יחסים אישיים, זה לא היחסים שלנו עם כל אחד בעולם – אני מציע שזאת משנה שמייבאת ואפילו מבייתת את האגפה, את הרעיון של אהבה כוללת כל. מתחולל איזשהו מעתק עצום בין הברית הישנה או תנ”ך, לבין הברית החדשה. אחד הצירים החשובים של המעתק הזה, זה בעצם האגפה. יש הוא בעצם גם השליח של הבשורה הזאת החדשה, של האהבה שהיא לא מפלה, שיש לה זרעים בתנ”ך, כן? “הלוא כבני כושיים אתם לי” (עמוס ט, ז’), את אלה העליתי מכפתור ואתכם העליתי ממצרים, כן? בני ישראל אל תרימו את האף

והתנ”ך הוא כמובן מתחיל מהאוניברסלי, בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, זה לא רק לאריסטוקרטים כמו במצרים וכו’. ובעצם הנצרות אומרת, הברית הישנה הופרה, והברית החדשה היא ברית אוניברסלית. והרעיון הזה של האגפה הוא בעצם מכונן בציוויליזציה המערבית. אפשר להזכיר בהקשר הזה את “כל מה שצריך זה אהבה” של הביטלס, כן? קרו כל מיני דברים ב-67, זה אחת המהפכות ברמה הגלובלית החשובות יותר, שאפשר לומר, מתחיל עידן אגפיסטי. והרעיון של אהבה כוללת כל, שכל מה שאתם צריכים הוא אהבה. דבר שאנחנו יודעים אבל שבסיקטיז, ובוודסטוק (שאימא שלי זכתה להיות שם בתור נערה היפית דתייה), הייתה איזו תפיסה כזאת, שאהבה זה מספיק. אפשר על גלי האהבה ככה לתחזק את החיים, ואת כל שדרות החיים. הרעיון שהאגפה הוא מגדיר של עידן שמתחיל אז, זה דבר שאני חושב אפשר אולי להציע אותו

בטענה הזאת, לגבי חילון של האגפה, זה לא צמח בערוגה דתית, אבל עדיין, שוב, בעקבות עבודות בתיאולוגיה פוליטית והחילון של מושגים, בעצם אפשר לזהות את האגפה, כדבר שממשיך לתפקד, גם בהקשר מחולן. אז אם באמת הרעיון הזה מחולן, ונעשה בו שימוש במאה ה-20, אני מנסה לחשוב על פיטר סינגר (וזינגר הוא שחקן מאוד חשוב), עם איזושהי טענה לגבי רצון להשוות את המעמד המוסרי של בני אדם ובעלי חיים. הצעתי לחשוב על סינגר, ואני חושב שזה אפליקטיבי גם לגבי הארווי, בהקשר של סולידריות רב מינית. כמו שאמר הנס יונאס, כל בעל כלב יגחך למשמע הטענה הזאת, שבני אדם זה היצורים היחידים בעולם החי שיש להם נפש. הטענה שרק לנו, לבני אדם, יש נפש, נשענת על המודל הקרטזיאני, יש המון ביקורות ידועות על זה. מי שטוענים שהאדם צריך לגמרי להיות מושווה לבעלי חיים (לא משנה אם זה נמר או אמבה), שלא לגמרי שותפים לפרויקט הדליברטיבי שלנו, כאתיקה שקשורה באיזשהו אופן גם לדיאלוג (ריספונסביליטי קשור לריספונס אביליטי, ליכולת שלנו להשיב); זה לא אומר שהאתיקה חלה רק לגבינו. בעניין הזה יש הבדל בין סוכן מוסרי או סוכנת מוסרית, לסביל מוסרית, או לישויות מוסריות, בין אייג’נט מוסרי לפציינט מוסרי

יש המון קסם בטענת השוויון, גם בגלל שזאת כפירה, אני חושב, במודל הקרטזיאני: איך יכול להיות שלכלב או לפיל, אין נפש? זה מתנגש עם השכל הישר שלנו. מצד שני, יש בזה קסם, אני חושב, שאולי הוא בעייתי, כי זה בעצם אומר שאנחנו כבני אדם, פחות אחראים למעשים שלנו, ממה שאולי היינו צריכים להיות אחראים, אם אנחנו בעלי הבית על האתיקה. בספר של שלי קייגן, יש לו ספר “איך לספור/לכלול בע”ח, פחות או יותר”, הוא מזכיר את המונח הזה של אגליטריות – שוויון, והוא אומר, המונח הזה כבר תפוס בהקשרים של שוויון חברתי כלכלי, בהקשר הקומוניסטי, והוא מציע את המונח יוניטריאניזם, כי בתפיסה של זינגר, יש איזה אחדותנות כזאת (בעברית יכול להיות התרגום) אז לאחדותנות הזאת יש יתרונות, היא ככה סודקת את ההיבריס האנושי שלנו. ואולי יש שיגידו, הרמב״ם כתב את זה, כשהוא ביקר את האנתרופוצנטריות ב”מורה נבוכים”, ודיבר על מודל שהוא יותר ביוצנטרי. ואפילו חז”ל אמרו, אל תשתחצנו בני אדם, “יתוש קדמך”, יתושים בראו אפילו לפנינו בששת ימי בראשית

אז אני מציע בעצם שזינגר הוא מחלן של האגפה במישור של יחסי אדם-בעלי חיים, ובהקשר הטרנס-הומניסטי, החילון של האגפה הוא טענה בדבר שוויון בין בני אדם לרובוטים. רובוטים, נגיד, הם בהחלט ישויות מוסריות. השקילה המוסרית היא מתחשבת בכל היצורים והאובייקטים שהם חלק מהמשחק. בעצם הרוח הגבית של זה, הרעיונית, היא במידה רבה נשענת, אני חושב, על המרכזיות של האגפה, כאתוס של שוויון. בהקשר אחר אני מציע שמרקס הוא בעצם מחלן של האגפה במישור האנושי, טענה בדבר שוויון של כל בני האדם. אז המושג הזה של השוויון, יש לו גם קריירה מעניינת

?כרמל: כלומר זה פחות הדגש על האהבה ויותר הדגש על השוויון באגפה

נדב: לגמרי, לגמרי. וזה מושג שיש לו המון השתמעויות אתיות, כי בעצם תיאורטיקאים נוצרים מנסים להסביר, אם יש חסד מוחלט, אז למה נגיד צריך ענישה? גם כציר נורא מעניין של ארוס ואגפה, האם מספיק האגפה, או שצריך גם את הארוס, שזה מייצג גם את המשפחה, את ההולדה, את כל התרבות החברתית או הרב דורית; יחסי שארות, הם יותר מאשר המחויבות שלי למישהו בצד השני של העולם? אולי לא

כרמל: אז כנגד הטענה שלי על כך שהזרמים הפוסט אנושיים מנסים לנער מהנאורות את שרידיה האחרונים של הנצרות, ואת ההיאחזות שלה באדם כמרכז הבריאה, נדב טוען שהפוסט אנושיות פשוט מחליפה השראה דתית אחת באחרת, והיא מחלנת, אולי בלא מודע, עיקרון תיאולוגי נוצרי של אהבה כוללת כל, שבפועל מיתרגם לתפיסות של שוויון. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. זו טענה מעניינת, אבל באותה מידה ניתן לחשוב על המהלכים האלו כבריחה הצידה לאנימיזם של דתות המזרח דווקא. מה שכן, יש כאן בוודאות בריחה מהשכל, מהרעיון שסובייקט מוסרי ראוי נמדד על פי התבונה בלבד. אחד מביטויי האנתרופוצנטריות זה הלוגוצנטריות, דגש יתר על הלוגוס כמהות האדם. ואני חושבת שהבאתי בפודקאסט הזה בעבר חשש, שהדבר הזה יגרום לנו להטייה, שניתן זכויות לישויות שכליות מדברות כמו בינות מלאכותיות, לפני יצורים חיים וסובלים כמו בעלי חיים. אז האגפה הנוצרי חותך דרך זה

נדב: אני מסכים איתך לגמרי לגבי ההטייה של הצד הרציונלי בתוך הנשמה או הנפש, שאנחנו לגמרי מבכרים, מעדיפים, את הצד הרציונלי, כחברה. מה מגדיר בן אדם? מאז הרמב״ם – אני מזכיר אותו פשוט כי הדעה שלו הייתה מאוד לוגוצנטרית כזאת, שהצד הרציונלי הוא הצד שמגדיר בני אדם, והוא דיבר מאוד בזלזול, הרמב״ם, נגיד על אנשים שהם לא משכילים, ממש שהם כבהמות – המקום של התבונה בתוך הנפש האנושית, המקום הבלעדי מדי שזה תופס, הוא מטריד, נדמה לי שהיום הרבה מאוד אנשים מבינים שיש משהו מאוד ברברי בטענה שהאדם הוא רק שכל. גם פה הפרגמטיזם מאתגר את הבונטון. וויליאם ג’יימס כתב על הסנטימנט של הרציונליות. היום זה תזה מאוד רווחת, שהתבונה שלנו היא איך שהוא ארוגה בעצם בתוך הגוף שלנו, אי אפשר לגמרי להפריד את זה. דמאסיו גם, שהתודעה שלי לא רק במוח, כל הזמן זה קשור לכל הגוף שלנו, “כל עצמותיי תחשובנה”, אפשר לומר

אבל עדיין הרעיון שהאדם הוא בסופו של דבר תבוני, זה הרכיב היחיד שמשפיע, זה רעיון מאוד חזק. אם שאר האכפתיות החברתית תבוטל, אז בעצם זה רעיון מאוד דורסני, וראינו את פוטנציאל ההרס שלו. אבל גם ספציפית הוא בעצם חוטא לטקסונומיה של יכולות, כל מיני כישורים אנושיים, זה לא רק תבונה. יש רכיבים גם גופניים, חברתיים, דמיון. אנחנו יצורים מאוד מורכבים, לכן הרדוקטיביות היא חוטאת למורכבות של היצור האנושי, אי אפשר להעמיד אותנו על אדן אחד. המקום שיש לרגש אצל ג’יימס (אבל לא רק אצל ג’יימס), נראה לי משמעותי בשביל לאתגר את “כנסיית השכל”, את הטענה שהתבוניות היא הדבר היחיד שחשוב

וגם בהקשר הזה של האם רובוטים הם באמת בני אדם, אם לוקחים ברצינות את הביקורת על “כנסיית השכל”, אז אפשר להסתכל יותר בביקורתיות על הטענה שרובוט באמת יכול להיות גילום של בן אדם. שוב, ולו מכוח העובדה הדי פשוטה ואולי מביכה, שפשוט זה לא אורגניזם. זאת אומרת, במובן הזה זה שונה לא רק מבן אדם, אלא גם מעכבר, אמבה, אבל בטח מיצורים יותר משוכללים שקרובים אלינו, כמו קופים. אז אני לא משתכנע מטענת השקילות בין רובוט לאדם, וכאמור, לדעתי, ככה ברקע, יש איזה הדהוד לאיזה תפיסת שוויון, שאינה מודעת לשורשיה אולי האגפיסטים

כרמל: האם זה בגלל שהאגפה זה יותר אהבה רוחנית, פחות מדברת על גוף? כי אז זה יהיה מאוד רלוונטי גם לרובוטים

נדב: בהחלט. למרות שיש מי שיגידו, שהרובוטים הם חומריים מאוד, זאת אומרת, שהחומרה היא חלק מהתוכנה. אבל השאלה האם רובוט הוא באמת ישות מוגפנת, היא שאלה בעצם שתלויה בסוגיה החמקמקה הזאת, של האם יש לרובוט תודעה; האם אפשר לדבר על רובוט כ”הוא” בכלל, ולא כ”זה”. ברגע שאנחנו מדברים על רובוט כ”הוא”, זה כבר קטר שגורר אחריו קרונות רבים, הנחות רבות לגבי מה זה הדבר הזה. במובן זה אנחנו לא מאוד שונים מהאדם הפרימיטיבי (בעינינו) שככה הנפיש את השמיים ואת העצים ואת הארץ. נגיד אצל פוסט-הומניסטים יותר מנפישים כמובן את בעלי החיים. בטרנס-הומניזם יותר נוטים, אני חושב, להנפיש את היצורים הטכנולוגיים הדיגיטליים יצירי כפינו

הנה, אם המוח הוא בעצם מכונה, ויש לנו את המודל הפונקציונליסטי של התודעה, ברגע שהצלחנו לפצח את הנוירונים והסינפסות ואיך זה עובד, אז רובוט יהיה דופליקציה מושלמת. אם המודל של דקארט עומד ברקע, של תפיסה מכנית לגמרי, אם מנקים את התאיזם שלו נותר בעצם עולם מכני לגמרי, שגם האדם והמוח שלו הם נשארים כמו איזו מכונה, שהיא אוטונומית. יותר ויותר חוקרות וחוקרים חושבים שיש בעיה עם המודל הזה, ושגם בהקשר הסביבתי הוא בעצם איפשר לנו לחשוב על העולם כמשולל נפש. אז זה לא אומר שצריך לחזור לאנימיזם, או אפילו להנפשה של ישויות דוממות וצומחות בעולם, כן? לא בטוח, נגיד בעדינות, שעצים הם לגמרי בני אדם, במחילה מכבודו של נתן זך, והפסוק בספר דברים שמשווה ומנגיד בין אדם לעץ השדה. אם יש איזושהי עודפות בעולם – שהיא לא רק של בני אדם, גם לחתולים יש איזושהי עודפות שהיא קשורה למושג הנפש, שהנפש היא איפשהו בגוף – לא ברור לנו איפה העודפות יושבת, שלא על איזשהו אורגניזם, איזשהו ייצור שיש לו גוף

עכשיו, ההקשה שעושים בין בני אדם לרובוטים, היא יותר ממכנית, יש בה ניחוח אנימיסטי בדרך כלל. והדבר המרתק בתוך כל השיח הזה, זה שזה הרבה יותר רחב מאשר השיח של הההווה. יש פה מיתוסים עתיקים, מדיאבליסטים ומודרניים, שככה נאבקים, ומשוחחים, ומתיישבים לפעמים. שהאנימיזם הזה הוא קצת מביך, כי שוב, אני חושב שבסוף הכל מתכנס לשאלה של, האם אותה מלומדת או מלומד, שטוענים שהרובוט הוא לגמרי חיקוי הולם, יסכימו שישכפלו אותם. בעצם חותם על זה שהאינדיבידואליות שלו או שלה הם חסרי ערך, ואין בעיה שהרובוט יהיה החיקוי הנאמן של אותו האדם בעולם הזה. זה בעיני היום המבחן האולטימטיבי. אז אם מישהו מסכים שישכפלו אותו, זה ככה הייתי אומר, משפט שלמה של האנושיות. בהקשר הזה כתבתי מאמר לפני כמה שנים, על בריאת כל בני אדם בצלם אלוהים. זה מושג אתי שנראה לי שהמסורת היהודית יכולה לתרום

עיקרון הבריאה בצלם, אימאגו דאי, היה העיקרון התיאולוגי הראשון שעלה בהקשר לרובוטים ובינה מלאכותית, בסוף שנות ה-90. הייתה זו אן פורסט, התיאולוגית האורחת במעבדת הרובוטיקה של אם.איי.טי, שפתחה את השיחה הזו עם הכתיבה שלה על הרובוט המתקדם ביותר שנבנה אז במעבדה, קוג. פורסט טענה, שכפי שהאל ברא את האדם בצלמו, גם לאדם יש דחף לחזור על המעשה, ולברוא מכונה בצלמו ובדמותו. מהסיבה הזו היא חושבת, שמכונות מייצרות בנו התלהבות ופחד בו זמנית – קונספט תנכ”י של יראה

אז אני אומר, המושג הזה של בריאת כל בני אדם בצלם אלוהים, מצד אחד זה רעיון רדיקלי, ויש לו משמעות אתית רבה גם בהקשר של אתיקה של הטכנולוגיה. במצרים נגיד, שצלם אלוהים היה רק למלכים ושושלותיהם, גם שבת הייתה רק למיוחסים. בא התנ”ך ואומר, לא רק ששבת היא פעם בשבעה ימים, לא פעם בארבע עשרה יום כמו השאַבאַתום הבבלי, היא לכל אדם. גם לגר הגר בתוכך, גם לבעלי החיים, הם צריכים לנוח, זה ממש מסר רדיקלי. אבל הוא מאתגר, הוא תמיד ככה מציק וקשה לביצוע. כמובן שבהקשר של הטכנולוגיה הוא יכול לעבוד לשני הכיוונים, כי בעצם שבת זה יום אחד בשבוע, ושאר הימים “ששת ימים תעבוד”. זאת אומרת, העולם שלנו הוא טכנולוגי, אבל ההבנה שגם יום בשבוע אולי אנחנו צריכים ככה להאט, ולבלות יותר זמן במקומנו

תחום אחר של השראה הדתית, אפשר למצוא גם במכניקה הדתית של הנשמה, בהשוואה למכניקה שמציעים לנו כדי לחלץ את ה”אינפורמציה שהיא אנחנו” מתוך מגבלות הגוף, מה שנקרא אפלאוד תודעה

תראי, זה מתחיל בהישארות הנפש, שזה חתיכת אקזיט בתולדות מדעי הדתות. אצל המצרים, נגיד, זה היה יותר הגוף עצמו ממש. וזה מעניין שיהודים מקפידים ככה על הקבורה של הגוף. אבל הרעיון שבעצם נדמה לי מתחיל באפלטון ופיידון, שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, והיא לא לגמרי של העולם הזה, ושיש לה קיום אחרי העולם הזה. יש, כרגיל, ניצנים לרעיון הזה בתנ״ך, בספר שמואל, נפש צרורה בצרור החיים, שמשם לקוח הביטוי הזה, תהא נפשו צרורה בצרור החיים, מה זה צרור החיים? זה לא לגמרי ברור, אבל התנ״ך הוא ספר די נטורליסטי. זאת אומרת, האדם זה גוש חומר, כשהוא נולד הוא נולד, ואחרי זה הוא יורד למטה. יש את התיאור הקוסמולוגי המאוד מתומצת של תהילים: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם”, “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ־יָהּ וְלֹא כָּל־יֹרְדֵי דוּמָה”. ברגע שאתה מת, זהו

אבל איפשהו בתוך בית שני, אפלטון ואחרים – ורואים את זה גם בכת מדבר יהודה, במגילות קומראן – הרעיון הזה שלנשמה יש קיום שהוא לגמרי נפרד מהגוף, אולי יחזור, אולי זה יהיה גוף חדש (כפי שבקבלה בימי הביניים). אחרי זה גם כל מני פיתוחים מעניינים, אולי גוף של אור, כל מיני וריאציות מאוד מעניינות על המוטיב הזה, של הנשמה שהיא אלמותית, שהיא בעצם בלתי תלויה בגוף. היא בעצם מאפשרת לנו לחשוב, שמשהו מאיתנו יישאר לנצח. האם זה רק השכל, כמו שנגיד הרמב״ם חשב? הפנטזיה הזאת, הנפש שמגיעה בקופסה, אפשר להעביר אותה, היא לא פנטזיה שנולדה בעת החדשה, יש לה קריירה. יש לה כל מיני קשיים, כי אנחנו רואים שהנשמה, היא ספוגה באיזשהו אופן בתוך הגוף, היא פועלת בתוך הגוף. טראומות שהבן אדם והגופניות, ככה מצטלקים מהן, הן בסוף איכשהו נשארות בגוף. הגוף, שפילוסופים רבים מתעלמים ממנו, הוא תופעה מתמדת

ופה נכנסים גורמים שהם לגמרי פסיכולוגיים. בעצם, לטענה שאפשר להנדיד את התודעה שלנו, לעשות מיינד אפלואוד, כאילו היא לא ספוגה בגוף – להעביר אותה לגוף סיליקון, או ברזל, או מה שזה לא יהיה אחר – יש לה מוטיבציות מאחורי ההנדדה הזאת. אפשר לחשוב מנקודת מבט של אריך פרום (גם שחקן מעניין בהקשר הזה), על המנוס מחופש. הקושי להתמודד עם החיים בעולם הזה, שכל יצור מתמודד איתם. החיים השבריריים, הפליביליים (פה אנחנו חוזרים לפרגמטיזם), בתוך העולם הזה, הם קצת מבאסים. יש את הייחול הקרטזיאני הזה, לתשובות מוחלטות, שהן היו תמיד, מאז ולתמיד, שבהקשר של הטכנולוגיה זה נורא מעניין. אני אוהב לחדש, בהשראת פירס, לחדש מילים בעברית, אז ככה הצעתי את המונח הזה “טכנולוציה”, כביטוי לטכנולוגיה, שהמטרה שלה זה להפוך אותנו למשהו אחר, אולי פוסט אנושי, אולי טרנס אנושי

אז בעצם, הכל מהתנ”ך. גם התיאולוגיה הפוליטית היהודית, אבל גם זאת הנוצרית שמשמשת במקרים הללו

זו גם נקודה פרגמטיסטית, כן? היכולת להגיד, בסדר, אני לא יודע אם קרו הדברים שמסופרים בתנ”ך ככתבם, אבל עדיין דברים נורא מעניינים, ואפילו אולי מהפכנים, או רדיקליים מבחינה מוסרית. הם בטח מאתגרים ללמוד מהרעיון הזה, גם של בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, גם של ביקורת הומניסטית על העבודה הזרה. זה דבר שלמדתי אותו במידה רבה מאריך פרום, שהוא היה אתאיסט בעיני עצמו. הייתה לו הגות יהודית מרתקת על הפטישיזציה של האדם, זאת אומרת, הפיכת האדם לסחורה בתוך התרבות הקפיטליסטית. ופה זה מעניין כאתאיסט איך הוא אומר את זה, אבל הוא כן חשב שיש איזו משמעות של “מה אם” כזאת, או פוסטולטית לתנ”ך. גם של החשיבות של השיחה, הרעיון הזה שלמילים יש איזה משמעות, הוא רעיון שכמובן רוסק במאה ה-20, על ידי כמה הוגים. “לך דומיה תהילה”, שבעל ספר תהילים אומר על האל, אבל גם לגבי בני אדם, עדיף היה שנשתוק. אנחנו לא מביאים שום טובה בזה שאנחנו מדברים. אם זה נכון, כמובן, אפשר לזרוק את הפודקאסט לאשפה, אני מניח שאת לא תסכימי עם זה, כרמל. אבל הוא בעצם מציע שבדיאלוג יש סיכוי שנגיע להבנה, שנקדם את ההסדרים החברתיים שלנו, אולי נשפר אותם, אולי נצמצם נזק. בוודאי שמנקודת מבט דמוקרטית, לרעיון של המילים ולמפגש הבינאישי, לשימוע, איכה? למה האל צריך להגיד “אייכה?” אם הוא יודע הכל?י

בעצם ההשראה המרכזית של נדב בעניינים האלה היא הנס יונאס, חוקר חשוב של אתיקה יהודית, ואתיקה יהודית בהקשר של טכנולוגיה, שקצת נשכח בשיח של הימים האלו, ונראה לי שחשוב לחזור אליו

יש משפט מאוד יפה של יונאס, שהוא אומר, מה החשיבות של עשרת הדיברות? החשיבות של עשרת הדיברות לאדם המודרני, היא בעצם בהצבה של סימני שאלה, או תמרורי אזהרה. האדם המודרני, יש לו, יש לנו, המון כלים, ומעט מאוד, או הרבה פחות, יכולת לדליברציה מוסרית; בטח בעידן הרשתות הדיגיטליות, החברתיות, הכושר הזה קצת נפגם. אז הוא אומר, מצוות לא תעשה בעצם באות קצת לאתגר את כל היכולת שלנו. זה לא חוכמה רק לעשות את מה שביכולתנו, החוכמה היא, לפעמים לפחות, לדעת לעצור באדום, ולשאול את עצמנו, האם הטכנולוגיה שייצרנו, מביאה ברכה, לעצמנו, לאנושות? אולי צריך להגביל אותה לאור עקרונות של ברית, או עקרונות אחרים. אבל זה כמובן לא מסר כנגד טכנולוגיה, אלא בעד קידום של שיח אחראי על טכנולוגיה ועל השימוש בה

יש פה כל מיני רעיונות שנדמה לי שהדין וחשבון על המקור שלהם, שהולך כבר לעת העתיקה וקודם, הוא חשוב, בשביל שלא נהיה יותר מדי משוכנעים בפרדיגמות שאנחנו ממלא משוקעים בהן, לגבי מה זו טכנולוגיה, לגבי מה זו אתיקה; שנוכל קצת להרחיב את האופקים, ממבט הרחפן

אז מה היה לנו?

אפשר לעקור את הפוסטהומניזם מהנצרות, אבל כנראה שאי אפשר לעקור את הנצרות מתוך הפוסטהומניזם. וודאי שלא את השיח הדתי, מהגנאלוגיה של האתיקה בנושאי טכנולוגיה. הרעיון הזה שתרבות חילונית היא בעצם טייק פרשני על תיאולוגיה, הוא רעיון רווח, ולקחנו את זה קצת יותר עמוק ורחוק עם האגפה, הדיאלוג הדמוקרטי, האדם כתכלית… ותכלס, התנ”ך הוא מסמך די חדשני, שעדיין עדכני בסוגיות הגדולות של חיינו, מסתבר. או אולי זה אנחנו בני האדם, שרוצים דברים שרצינו פעם או, שאולי תמיד רצינו. קתרין היילס כתבה באחד ממאמריה, שמאז ימי הביניים אנשים לא השתוקקו כל כך לברוח מהגוף, כמו בימי האפלאוד תודעה כיום. נדב טוען שהתנ”ך הוא בכלל נטורליסטי, ושהנשמה המטפיזית הזו, שהגלגול הנוכחי הוא שלה הוא המידע, זה כנראה מוטיב נוצרי שחלחל ליהדות. ואני אומרת, אולי התמיכה פה מגיעה דווקא מהפופולריות של האנימיזם מהמזרח, מה שמאפשר ליפנים לראות ברובוט בן משפחה, כי יש בו סוג מסוים של חיות, ואין את הפחד הזה -שהמקור שלו הוא דתי מונותאיסטי – מהרעיון שאולי לדומם יש סוג של נשמה, אימאל’ה

לגבי האגפה, לדעתי יש הבדל בין אהבה לשוויון, ובנצרות יש תפיסה א-סימטרית, שבה ישו מסוגל לאהבה כוללת כל כזו, דווקא בגלל שהוא נמצא במעמד גבוה יותרת משאר הבריות. מצד שני, אם אנחנו נפתחים למקום הזה, אולי זה יוצר שוויון בינינו לבין האל? לדעתי אפשר לדבר על זכויות ממקום של חמלה ואהבה, שלא מחייב שוויון. אבל זו טענה מעניינת, ואם יש לכםן דעה בעניין, אתם מוזמנים לקרוא את הטיעון המסודר של נדב במאמרים שכתב, שנמצאים בתחתית התמלול של הפרק. עד כאן להפעם, ונשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים של ד”ר נדב שיפמן ברמן

פרום, א. (2004). מנוס מחופש. כנרת זמורה דביר

Berman, N. S., & Turner, J. (2022). Franz Rosenzweig’s Concept of Redemption as a Vehicle for Confronting the Philosophical Problem of Contemporary Transhumanism.

‏Berman, N. S., & Zarsky, T. Z. (2022). What Is the Juxtaposition between Silicon Valley and Mount Sinai? Covenantal Principles and the Conceptualization of Platform-User Relations. Journal of Law and Religion, 37(3), 446-477.

‏Berman, N. S. (2022). Peculiarly Interesting Disinterestedness: A Pragmatist Reading of Mishnah Avot 5: 16. Journal of Jewish Ethics, 8(1), 42-86.‏

Foerst, A. (1998). Cog, a Humanoid Robot, and the Question of the Image of God. Zygon®, 33(1), 91-111.‏

James, W. (1896). The sentiment of rationality. Longmans, Green and Company.‏

Jonas, H. (1984). The imperative of responsibility: In search of an ethics for the technological age. University of Chicago press.

‏Kagan, S. (2019). How to count animals, more or less. Oxford University Press.‏

Shifman, N. B. (2018). Jewish Law, Techno-Ethics, and Autonomous Weapon Systems-Ethical-Halakhic Perspectives, typescript 2018, 55 pp.‏

Shifman, N. B. (2018). 20th Century Jewish Thought and Classical American Pragmatism: New Perspectives on Hayyim Hirschensohn, Mordecai M. Kaplan and Eliezer Berkovits.‏

Shifman, N. B. (2019). Pragmatism and Jewish Thought: Eliezer Berkovits’s Philosophy of Halakhic Fallibility. The Journal of Jewish Thought and Philosophy, 27(1), 86-135.

Singer, P. (2004). Animal liberation. In Ethics: Contemporary Readings (pp. 284-292). Routledge.‏

‏