להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אני חושבת שזו ציווילזציה בסוף דרכה. היא איבדה את כוחה להתמודד עם בעיות כמו טבע ואי שוויון, שרק הולך ומתרחב. צריך משהו אחר, הוא לא מערבי, הוא לא פטריאכלי, ולא קפיטליסטי. צריך הכל למחוק ולהתחיל מהתחלה
ד”ר אראלה שדמי
אני מארחת היום את ד”ר אראלה שדמי, קרימינולוגית בהכשרתה, חוקרת ופעילה פמיניסטית ותיקה, שפרסמה לפני כמה חודשים את הספר “מורשת האימהות: הדרך לעולם אחר – מעבר לפטריארכיה, קפיטליזם, ועליונות המערב” בהוצאת פרדס; תוצר של 20 שנות מחקר וחשיבה על תשתית לעתיד טוב יותר. השיחה איתה, כמו כל פרקי הפודקאסט שתשמעו השנה, הוקלטה בקיץ, הרבה לפני 7.10, אבל דווקא הפרק הזה רלוונטי מתמיד בעיני, ואני אחבר את זה למצב שלנו כרגע בקריינות
אראלה: אחת הביקורות שמהן אני יוצאת, זה קודם כל מה שאני קוראת קריסת תרבות המערב, הציוויליזציה המערבית. אני חושבת שזו ציוויליזציה בסוף דרכה, שמנסים עוד לחיות אותה, בעיקר הקפיטליסטים, אבל היא בעצם איבדה את כוחה להתמודד עם בעיות כמו טבע, ואי שוויון שרק הולך ומתרחב בין מעמדות, בין קבוצות, בין עמים; והיא מנסה לשמור על עליונות המערב, אבל היא בעצם איבדה את כוחה. אז זאת נקודת ההתחלה שממנה אני מתחילה, אני גם מתחילה את הספר, כשאני מבטאת את התחושה שלי שצריך משהו אחר, ושהוא לא מערבי, הוא לא פטריאכלי, ולא קפיטליסטי. וחלק גדול מהשינויים שמציעים הם בתוך החשיבה הזאת, כמו המילה פוסט-קפיטליזם. אני לא באה פוסט, אני לא רוצה מערב יותר טוב, אני לא רוצה חלוקת עבודה יותר טובה. לא, אני רוצה שיטה אחרת. צריך הכל למחוק ולהתחיל מהתחלה
השאלה אם צריך קודם להרוס ורק אז לבנות חדש, או שאפשר לבצע מעבר בצורה טבעית יותר, תידון בהמשך הפרק. אבל בואו נכיר קודם את מרכיבי ההצעה שעל השולחן. אראלה כותבת על שלושה יסודות לעולם החדש, שלמען הסדר הטוב הייתי שמחה להפריד את הדיון בהם בצורה אנליטית, אבל אי אפשר באמת, כי הם לחלוטין כרוכים זה בזה (אפרופו רעיון הכריכות/אנטנגלמנט מהפרק הקודם). שלושת היסודות על הללו הם: כלכלת מתנות במקום קפיטליזם, מטריארכיה במקום פטריארכיה, וחוכמה ילידית במקום תרבות המערב. בואו נתחיל להתיר את הפקעת הזאת קצת, ונתחיל דווקא מהסוף: מה זה בעצם חוכמה ילידית
חוכמה ילידית קשה מאוד להגדיר כי יש המון חברות ילידיות, אבל בשיתוף פעולה שנמשך כמה שנים טובות בין הוגת דעות אינדיאנית לאיש הנדסת מערכות, הם הגיעו למסקנה שערכי הליבה של חוכמה ילידית, הם מה שהם קוראים ארבע ה-ר’: ריליישינשיפ (יחסים), רספונסיביליטי (אחריות), רסיפרוסיטי (הדדיות) ורדיסטריביושן (חלוקה של ההון). שזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו מכירים במערב שזה שני ה-פ’ שזה פאוור (כוח) ופרופיט (רווח). שיש לך אחריות שיתופית ואת מרגישה את זה, זה חלק מהחיים שלך. את ביחסים כל הזמן, יש הדדיות ביחסים, ובעיקר יש חלוקת ההון. כל מה שיש לך את מתחלקת בו
?כרמל: זה קומוניזם
אראלה: תראי, המילה קומוניזם מפחידה אותי, למרות שאני באה מ”השומר הצעיר”, משום שיש בה משהו דוגמטי, ופה זה לא ככה, פה העניין הוא של גמישות. קהילתיות, הקהילה היא לא קומוניסטית, את יודעת. אולי הקומוניזם אפילו למד ממנה, אני לא אתפלא מזה
כרמל: כלומר, זה לאו דווקא שוויון, מחלקים בדיוק שווה בשווה
אראלה: לא, לא
כרמל: אלא פשוט מתחלקים, בלי חשבון
אראלה: כן, פשוט מתחלקים. בדיוק, זה בכלל אין פה, את לא שומעת את המילה שוויון. את גם לא שומעת את אחווה או חירות, אבל יש בחברה מטריאכלית או בחברה ילידית את כל החירויות שאת רוצה, כולל החירות המינית
בהקדמה לספר, אראלה כותבת: “הבנתי שהציביליזציה המערבית הגאה בנאורות ובליברליזם שלה, לא רק הובילה למותם של מיליונים, אלא בניגוד לשאיפה שלה, אינה הדרך היחידה או הטובה ביותר לממש את האידיאלים של חירות, שוויון, ואחווה”י
הידע שלהם הוא לא בא מהמעבדות, הוא בא מזה שהם מסתכלים והם חלק מהטבע. הדרך שהם מגדלים את הילדים זה פשוט פנומנלי, זה פשוט יוצר לך ציביליזציה אחרת לגמרי. ההורים הולכים לעבוד את האדמה מה שנקרא, והילדים הולכים איתם. עכשיו הילדים לא צריכים להיות צמודים אליהם, הילדים יכולים להיות עם חברים. אבל הילדים נמצאים בטבע, והם מחוקרים את הטבע, והם גם חוקרים אחד את השני, וגם את אבא ואימא. למשל, הם רואים, אני לא יודעת, איזה גליל משהו. מרימים אותו, ומתחילים לפתוח אותו, ועוד ילד בא ואומר ככה, וזה אומר היי אני מצאתי את זה והוא מצא את זה, ואחרי זה הולכים לאבא ושואלים, אז אבא נותן היסטוריה ומסביר מאיזה עץ זה, אז שואלים אותו איך זיהית שזה מהעץ הזה? וככה לומדים. יהיה לנו קשה מאוד לחזור למצב כזה, אבל אפשר לחזור לחשוב מחדש על איך צריך להיות בית הספר. אני מוכרחה להגיד, העניין הזה של הקשר לטבע הוא נורא חשוב
כרמל: כי נראה שהתרחקנו יותר מדי, שאפילו כאילו כשאנחנו מדמיינות לאיפה צריך לחזור, אנחנו לא מוצאות את האדמה, תרתי משמע
אראלה: שזה אנחנו איבדנו לגמרי. הטבע בשבילנו הוא חומר מת, שעלינו לנצל כמה שיותר – זה הגישה המערבית והפטריארכלית. אז לא, טבע זה משהו ששם ליהנות ממנו, להבין אותו, להיות איתו בתקשורת, ללמוד ממנו המון אפשר. את מבינה, שבית הספר יישב בטבע, למשל, ולא בבניין של חמש קומות עם מדרגות
עוד נחזור לילדים מכיוון אחר של הפקעת, אבל בואו נדבר על עיקרון היסוד השני בשלב הזה: מטריארכיה
מי שמובילה את המחקר הזה כבר הרבה מאוד שנים, ופיתחה את הדיסציפלינה שנקראת “לימודי מטריארכיה מודרניים”, זה פרופ’ היידה גוטנר-אבנדורף מגרמניה. והיא הוציאה עכשיו ספר, שכולו מתבסס על חומרים ארכיאולוגיים. היא מראה בחומרים הארכיאולוגיים איך כולם ידעו על זה כבר אז, על המטריארכיה, ואיך חיו לפי מטריארכיה. ומטריארכיה היא לא ההפך מפטריארכיה. מטריארכיה זה חברה שוויונית, חברה שבנויה על כבוד אחד לשני וכל אחד יכול לשמור על הייחוד שלו. בדרך כלל זה קהילות לא גדולות, שיש בהם הרבה שותפות והרבה תמיכה הדדית, והרבה כבוד לטבע. נשים לא שולטות במטריארכיה, אם כי נשים הן דמויות בולטות במטריארכיה, נשים ואימהות. בעיקר כשאת האם הזקנה, אז את הופכת כאילו למין ראשת המטריארכיה
חברתי, שאני מצטטת אותה הרבה, דוקטור ברברה אליס מאן, היא היסטוריונית אמריקאית מאוד ידועה, והיא צאצאית האיריקואה, וכותבת הרבה מאוד על האיריקואה. והיא עכשיו – בגיל 75, לקראת הפנסיה שלה, וסוף סוף רוצה חופש – היא עכשיו המטריארכית של השבט שלה, כי היא הזקנה בשבט שלה, וזה אוטומטית את מקבלת את זה ברגע שהזקנה הקודמת נפטרה. זה כבוד שנותנים. בהרבה דברים היא הבורר, אבל אין חובה לקבל את דעתה. לטענת היסטוריונים כמוה, האנושות רוב השנים חיו במטריארכיות. ובספר החדש של היידה, היא בדיוק מראה איך התחיל הפטריארכיה במקומות שונים. מסתבר שזה לא דבר שנוצר בבת אחת בכל העולם. זאת אומרת, בכל אזור זה התפתח מסיבות מקומיות. בכל אופן, מטריארכיה נותנת לנו מודל של חיים, שלדעתי הוא, אותי הוא מהפנט
וברברה, למשל, אומרת לי בכנות: תשמעי, אני גדלתי ברעב, לא היה לנו כסף, אבל זה הייתה קהילה יחד. יש, אגב, חוקרת אמריקאית מדהימה, שכל המחקר שלה הוא על גידול ילדים אצל ילידים, ובעצם היא מלמדת את נשות המערב מה הטעויות שהן עושות, והיא קוראת לספר שלה, נדמה לי, תת הכותרת זה “מגידול ילדים למבוגרים אחראים”, משהו כזה. קוראים לה דארשיה נארבאז. אז אני חושבת שגם מה שברברה אומרת לי: זה לא משנה אם הייתי רעבה או לא. אני גדלתי בשבט שבו גידול הילדים היה מרכז, והיה חשוב, ונעשה בצורה מאוד אחראית. אין להם שם ענישה, למשל, אין שם אלימות, למשל. אז המטריארכיה היא מודל היסטורי, שאגב היום מאוד מתחדש. אבל הדגש שלי הוא על קהילה של שותפות ושל אחריות הדדית, כולל אחריות הדדית לגידול הילדים
זה לא עולם של משפחה גרעינית, זה יותר כמו הפתגם “דרוש כפר כדי לגדל ילד”, אבל האימהות היא עמדת מפתח בסיפור הזה, והיא עוברת כחוט השני בין שלושת היסודות שמרכיבים את הפקעת שלנו. לספר של אראלה גם קוראים “מורשת האימהות: הדרך לעולם אחר”, ואפשר לחשוב על העולם הזה שהיא מציעה, כעל עולם שמנוהל על פי אתיקה אימהית וידע אימהי
כולנו לומדים על תכנון. תכנון זה דבר מאוד מרכזי בעולם המערבי בכלל, ובטח בהרבה מאוד מקצועות מדעיים. תכנון לטווח ארוך, תכנון לטווח קצר, איך מתכננים בעסקים… מי שעושות תכנון כל הזמן, ומצליחות בזה בצורה יוצאת דופן, זה האימהות. זאת אומרת, את צריכה לתכנן גם מה יקרה לבת שלך בגיל שמונה עשרה, או מה את מאחלת לה בגיל שמונה עשרה ולהכין אותה לשם, אבל גם איזה דייסה לעשות לה היום, ומה היא רוצה מחרתיים. זאת אומרת, נשים עוסקות בתכנון כל הזמן, שזה ידע טבעי, זה ידע מתוך הסתכלות, מתוך התבוננות, מתוך התנסות, שזה ידע ילידי. ראית איזשהו מחקר שבודק תכנון של אימהות? אני חיפשתי ולא מצאתי אף מחקר כזה
אבל זכרו: מטריארכיה היא לא תמונת ראי הפוכה לפטריארכיה, שבה הנשים שולטות ואימהות מנהלות את החברה. האתוס והידע האימהי הוא לא רק נחלת נשים
לכן, אגב, המציאה ג’נביב את המושג מאדר-ר (באנגלית מאדר+אי.אר). היא אומרת, יש המון אנשים שעוסקים בגידול הילדים, גם אצלנו במערב. אמא זה לא רק אישה, לכן יש מאדר כמובן, זה גם האבא, אבל זה גם הדודים והדודות, והאחים והבני דודים. בעולם המטריארכלי או העולם הילידי, ברור לכולם שהם נושאים באחריות על גידול הילדים. ילד יכול לצאת מחוץ לבית, והאמא לא תדאג בכלל, כי היא יודעת שתמיד יהיה מישהו בקהילה שידאג לילד
ג’נביב היא ג’נביב ווהן, חוקרת אוסטרלית, שהיא מנטורית, קולגה, וחברה של אראלה, וגם הסיבה שאני ואראלה הכרנו מלכתחילה. ווהן כתבה על כלכלת המתנות, היסוד השלישי של הפקעת, שתכף נציג אותו, ואני נתקלתי בכתיבה הזאת, וציטטתי אותה בדוקטורט שלי, כשכתבתי על בלוגי עיצוב של נערות בישראבלוג, שהתנהלו לפי העיקרון הזה
זה מה שנקרא כלכלת הנתינה המטרנלית (אימהית). כל הכלכלה הקפיטליסטית בנויה על נתינה חופשית, קודם כל של נשים ואימהות. כל עבודת האימהות, כל מלאכת האימהות, היא נתינה חופשית. ואני אגיד לך יותר מזה, הקפיטליזם לא יכול לחיות בלי כלכלת הנתינה! מה זה טייקון? טייקון זה אחד שקיבל הרבה מאוד מתנות. החל מזה שהוא מקבל בארות נפט בחינם… מאיפה יש לנו רוח, ומים, ושלג, וחום? זה הטבע נותן לנו מתנות כל הזמן, אנחנו רק לא קוראות לזה מתנות. צריך להכיר בזה שזה מתנות, זה לנסות לשנות את הגישה. עושים איזה עסק, תמיד מוסיפים לזה עוד איזה עשרה אחוז רווח, נכון? מה זה העשרה אחוז הזה רווח? זה מישהו נותן מתנה למישהו, וזה תמיד החלש נותן לחזק. זאת אומרת, זה כל השיטה, והקפיטליסטים יודעים את זה מצוין, הם מכירים את זה כל כך טוב שהם משתיקים את זה, שלא נדע שיש כלכלת הנתינה, שלא נכיר בזה. ולכן אני רבה כל הזמן עם החברות שלי שאומרות שאימהות זה עבודה שקופה. אני אומרת היא לא עבודה שקופה בכלל, הם חיים על זה, והם מכירים את זה, אבל הם לא יקראו לזה נתינה
אני מוכרחה לתת דוגמה שעלתה לי ספונטנית, מהספר האחרון של היידה: הארכיאולוגים או המדענים שחקרו את מסלול ההליכה של האדם, איך הוא עובר ממקום למקום וזה… אבל הם טעים, היא אומרת, לא האדם הלך, הלכה המתנה! זאת אומרת, מישהו נתן היום נגיד בקבוק יין (במילים מודרניות) לחבר שלו, החבר שלו אמר תודה, לקח את הבקבוק יין והלך לדרכו, ושם הוא נתן חצי בקבוק לאדם שלישי. אז אנחנו חושבים שבן אדם עשה את זה, אבל זה בעצם המתנה עשתה את זה. זאת אומרת, אנחנו לא רואים אפילו את המתנה איך היא זזה, ואיך היא מתקיימת בכל מקום
בפרק 32 פרופסור רן ברקאי טען שלא האדם הוא זה שנדד, אלא הפילים, ואנשים רק הלכו בעקבותיהם. עכשיו אנחנו מוסיפים לרעיון הזה נקודת מבט של חפץ, המתנה. בדומה לאופן שבו פרופסור תמר אלאור הציע לנו לדובב חפצים בפרק הקודם, נראה שגם כאן יש לנו איזשהי אנטנגלמנט בשאלה של האייג’נסי הקדמוני, בין אדם, חיה, וחפץ. אבל בואו נחזור לכלכלת המתנות. לא מדובר באיזה חזון רומנטי ונאיבי. אנחנו מכירים דברים כאלה, גם היום, גם כאן אצלנו
יש, אגב, המון יסודות של מטריארכיה או של נתינה ביהדות: כל חברת הצדקה. בספר הזה לא ממש פיתחתי את זה, אבל יש לי מאמר מאוד גדול על מערכת הצדקה. והיא מתקיימת בתוך קהילה. יש כאלה שטוענים שמה שהציל את היהדות לאורך דורות, זה הקהילתיות. החיים בקהילות קטנות שבה יש תמיכה הדדית כל הזמן. וצדקה היא חלק מאוד מרכזי בזה, כי צדקה זה כלכלת הנתינה היהודית. שאנחנו כמובן איבדנו אותה. זאת אומרת, אנחנו החילונים, כי אני חושבת שהרבה מאוד מהחרדים שומרים אותה
כרמל: זה בעצם מנוגד להיגיון של כלכלת חליפין, אנחנו מדברות על חליפין
אראלה: בדיוק, זה מה שג’נביב יוצאת ממנו אחרי זה. היא אומרת, הבעיה הכי גדולה זה לא קפיטליזם וזה לא כסף, זה עיקרון החליפין. זאת הבעיה שמסדרת לנו את כל הראש, ואנחנו פועלים בכל מקום בעיקרון החליפין. לא, לשים לזה סוף, אנחנו יוצאים מחוץ לעיקרון החליפין
כרמל: כלומר, אני יכולה לתרגל את זה אפילו בקטנה, בחוסר חשבונאות הזאת. נגיד, אני הולכת לחתונה ונותנת צ’ק למישהו שלא היה בחתונה שלי ולא נתן לי צ’ק. לעזאזל, לא חושבת על זה אפילו. אני אכלתי משהו, אני מוציאה החוצה, אני אתן לאיזה הומלס ברחוב. ואולי אפילו זה יכול להיות עצה להסתכל ולחשוב בצורה אימהית על א/נשים סביבי
אראלה: כן, ממש ככה, זה בדיוק הנקודה. לכן זה נקרא כלכלת הנתינה האימהית. האמא מגיבה לצורכי התינוק או התינוקת, והיא נותנת בהתאם לצרכים שלו, לא בהתאם לצרכים שלה – שזה אגואיזם, וזה מה שאנחנו עושים לרוב – אנחנו נותנים בהתאם לצרכים שלי. אני רוצה עכשיו להיות חברה של זה, אז אני אתן לה משהו, ואני אזמין אותה לסרט. לא, אני אתן כי זה מה שהיא צריכה, זה יהיה להיות מוכוונת-אחר. את יודעת מה זה מזכיר לי? את מכירה את מסעות ליבינגסטון באפריקה? אחד מספרי הילדות הכי אהובים עליה, אף אחד לא מזכיר את זה. ליבינגסטון היה כמובן לורד בריטי נחמד מאוד, שהחליט שהוא יוצא לטיול באפריקה. אמרו לו, משוגע, איך תחייה באפריקה? זה וזה, אני אסתדר
הוא הלך באפריקה, ושם גרים באוהלים, והוא בא עם העניבה ועם הז’קט. פוגש אנשים, אנשים אומרים לו שלום, בשפה שלהם אבל הם אומרים שלום. אתה רוצה מים? כן, אני רוצה מים. יש לך איפה לישון? לא? תיכנס, נותנים לו. בקיצור, זה סיפור שלם על איך מארחים אותו יפה, בלי שיש ביניהם שפה, והכל הסתדר טוב. והוא חזר בשלום לאנגליה, מאושר לגמרי. זה בכל אופן מה שזכור לי מהסיפור. זה בדיוק נתינה. אף אחד לא חיפש ממנו משהו. לא ביקשו תמורה על מה שהם נותנים. וככה כולנו צריכים להתנהג. עכשיו, אנחנו לא מסוגלים, כי הכסף הוא חלק מהבעיה. הכסף מכניס אותנו לחשבונות האלה. כל הזמן, כמה זה עלה? כמו שאמרת, הצ’ק לחתונה. כל הזמן אנחנו בחשבונות האלה. אם אני נותנת לך את זה, מה תתני לי וזה
כרמל: יש באמת דברים חדשים שעולים, אפילו בסביבה הטכנולוגית, שיש להם כביכול את ההיגיון הזה. נגיד, הזכרת את מיזם קאוצ’סרפינג, של לישון אחד על הספה של השני ברחבי העולם. זה היה קיים לפני אייר.בי.אנ.בי, זה בלי כסף כאילו. אבל תמיד בדברים האלה יש אינטרס אחר. וזה עדיין חליפין. זה אולי שאנחנו בודדים ורוצים להכיר אנשים, או אנשים מחפשים שידוכים או דברים כאלה. זאת אומרת, נורא קשה לעקור את היגיון החליפין, גם מדברים ללא מטרת רווח
אראלה: אני לא בטוחה שזה חליפין באמת. זאת אומרת, זה שישנים על הספה של מישהו אחר. אם מישהו, למשל, אני ישנתי אצל מישהו, והיא עכשיו באה לארץ וזה, אני אומרת לך, בטח. יקראו לזה חליפין? לא נורא. זה המתנה שאני נותנת לך
כרמל: בגלל שההיגיון של החליפין כל כך טבוע בנו, אני אישית לפעמים מרגישה אשמה כשקיבלתי משהו ממישהו, לא נתתי כלום בחזרה, ואני לא יודעת אם אני אתן, ומתי אני אתן. ואני נשארת עם איזושהי תחושת חובה. החליפין חינכו אותנו שזה לא בסדר שמישהו ייתן לך ואת לא
אראלה: לא לשווא ג’נביב אומרת שהבעיה הכי גדולה זה עיקרון החליפין, זה מה שעיוות לנו את המוח. את מקבלת את האשמה הזאת בגלל עיקרון החליפין, בגלל הקפיטליזם. הדרך היא קודם כל להתחיל בנתינה. ואז יגידו לך, אבל מה אני אתן לך? אז תגידי, את לא צריכה, אין, אני לא מצפה לכלום, אני נותנת לך בשבילך. לתת מילים לפעולה. אני אומרת, כל זמן לדבר על זה, להפוך את זה לנראה. וגם להגיד לעצמך, אני קיבלתי כי היא רצתה לתת לי
כרמל: יותר קל לי לתת. גם הפודקאסט הזה הוא איזושהי נתינה כזה לעולם. הרבה יותר קשה לי לקבל
אראלה: זה לא דבר שייעשה מהיום למחר. זה דבר שייקח, לוקח את הזמן. אבל ככל שיותר אנשים יתחילו לחשוב במושגים אחרים, שיתחילו לחשוב באיך אני נותן ולא איך אני מקבל, או אם אני נותן, מה אני מקבל? שיותר אנשים פשוט יפעלו בנתינה. יזמו כל מיני דברים, בנתינה. אחד הדברים הכי גדולים שקהילות עושות, קהילות עירוניות, זה הנתינה לסביבה שלהם, לאנשים שהם לא בקהילה שלהם. יש קהילה מטריארכלית שהוקמה בקולומביה ע”י חברה שלי
כרמל: אראלה מדברת כאן על הכפר האקולוגי נשירה בקולומביה, שמתנהל בדיוק על פי העקרונות שהיא מציעה בספר
אראלה: הייתי שם כשהקהילה הייתה בת 10, היום היא כבר בטח בת 25 או משהו כזה. ואחד הדברים שאמרתי לחברה שלי אנג’לה שהקימה את זה (והיא קיבלה על זה אגב את “פרס ישראל” של קולומביה), אמרתי, תראי מה היא תורמת לערים על ידה, התרומה היא סביבתית. והיא התרגשה, היא אומרת, אתה הגדרת לי את זה כל כך יפה, כל כך נכון, שאנחנו אפילו לא ידענו לקרוא לזה בשם, אבל זה בדיוק ככה. הסביבה שלנו כיום כבר לא מסוגלת לחיות בלעדינו. הם גרים על יד עיר קטנה שהיא צמודה לקאלי, שקאלי היא העיר השנייה בגודלה בקולומביה. הנתינה הזאת מתפשטת, ואת רואה את האנשים באים אליהם, הם באים דווקא אליהם לקנות או לאכול צהרים, כי זה חשוב להם לתמוך באלה שנותנים להם
בתפיסת הכלכלה הילידית שאראלה מציעה, יש עוד שני עקרונות כלכליים חשובים, שמנוגדים לכלכלת החליפין שמוכרת לנו. הראשון הוא כלכלת קיום
אנחנו כל הזמן עושים כדי להשיג רווח, לעשות הרבה סחורה, כדי שנכניס עוד כסף, ויהיה לנו יותר כוח וכולי. ברגע שאת מדברת על כלכלת הסבסיסטנס, כלכלת הקיום, את מדברת על מה שאת צריכה לחיים שלך. ולחיים שלך את לא צריכה… אז מה אם יש לאילון מאסק שלושה מיליארד או חמישה מיליארד, אז מה זה עושה אותו? מחר יהיה מישהו שישיג אותו, אז מה הוא יהיה? לחשוב אחרת, סדר עדיפויות אחרות, מערכת מושגית חדשה. זאת אומרת, אנחנו לא עושים כלכלה בשביל רווחים, ובשביל תחרות, ובשביל כוח. כלכלה קיימת בשביל הקיום שלנו, כדי לכלכל אותנו, בדיוק כמו שהמילה אומרת. היא קודם כול דואגת לא לסחורות, אלא לחיים שלי, לקיום שלי ושל סביבתי. וסביבתי זה כולל גם את הטבע, הקיום של הטבע, והקיום של האחרים, ואני עושה את זה בעיקר דרך נתינה
העיקרון הנוסף החשוב הוא כלכלת שפע
הציביליזציה המערבית או הכלכלה הקפיטליסטית חיים מתוך טענת המחסור. זה חסר וזה חסר וזה חסר, לכן תקני ותקנה ותקנו. הטענה של החברה הילידית זה שאנחנו חיים בחברה של שפע, שיש לנו הכל מסביבנו. קודם כול המתנות של הטבע, יש לנו גם את העצים של הטבע, שהעצים ישנם, ויש שם פירות. ויש שפע, רק אנחנו לא מוכנים להכיר בשפע הזה, כי מה, אני לא יכולה לקנות שרשרת זהב ככה. לא, את גם לא צריכה שרשרת זהב
כרמל: את יודעת מה זה גורם לי לחשוב? שגן העדן הוא מיינדסט. כאילו את אומרת, החברה ילידית אומרת, אנחנו עדיין בגן העדן, זה רק עניין של לראות את זה. יש פירות על העצים. הגירוש מגן עדן זה כאילו איזשהו עיוורון, איזשהו משקף ששמו על העיניים שלנו, שאנחנו פשוט לא מסוגלים יותר לראות את הדבר הזה ככה. ואנחנו במחסור, ואנחנו רודפים אחרי משהו, אבל זה כאן
אראלה: חשיבה מאוד יפה, רעיון מאוד יפה. אבל ככל שמתקדמים עם זה, את מבינה, עולים לך כל מיני דברים, כל מיני תובנות, שאיך לא חשבתי על זה קודם. אנחנו מדברים על המערב העשיר, אבל המערב העשיר הזה נעשה עשיר, בגלל שהוא לקח הכל מאחרים! הוא לא עשה בעצמו שום דבר חוץ מלעשות מזה רווח
אני חושבת שבשלב הזה הבנו את העקרונות וגם את הקשר ביניהם. ואתםן ודאי תוהים עד כמה זה ריאלי וישים בעולם שלנו, והאומנם צריך לחכות לאיזו אפוקליפסה כדי להתחיל מחדש בצורה כזו, או שזה יכול להתפתח איכשהו מתוך המצב הקיים? כשאראלה אמרה בהתחלה שצריך למחוק הכל ולהתחיל מחדש, היה בזה משהו קצת מרקסיסטי
נזכרתי פתאום שבעצם זה שאלה שמעסיקה אותי מגיל 9! למה גיל 9? הצטרפתי לשומר הצעיר, ובשומר הצעיר הדבר הראשון שמלמדים אותך זה האינטרנציונל. ומה אומר האינטרנציונל, מה המשפט הכי חשוב שם? נהרוס את העולם הקיים ונבנה עולם חדש! וזה כנראה נתקע לי עמוק מאוד בלי שהרגשתי. נעשיתי מודעת לזה רק ברגע שהתחלתי לכתוב אוטוביוגרפיה
אבל בפועל מתרחש כבר הרבה זמן תהליך של חילחול של העולם הילידי לתרבות המערב, שגם פרופסור עמית צורן דיבר עליו בפרק 42
בניו יורק כבר יש אוניברסיטה, וזה מתחיל להתפשט, שהכניסו לפקולטה לימודים ילידיים. את רואה שהידע הילידי מתחיל להיכנס גם לאוניברסיטאות, בעיקר בקנדה ובארצות הברית. כמו שמי שדיבר על רוחניות כשאני הייתי בשומר הצעיר, חשבו שהוא משוגע, מי מה רוחני, איזה רוחניות? היום כולם מדברים על רוחניות, שזה מושג שהגיע מהם, זה לא מההיסטוריה שלנו. לנו יש אמונה דתית דברים כאלה, אבל רוחניות? את מבינה שזה יותר ויותר נכנס הדברים האלה, ואנחנו אפילו לא שמות לב כמה הוא נכנס לחיים שלנו כבר, ורק מתפשט
וגם בספר של אראלה יש פרקים שעוסקים בתהליכים קיימים, שמהווים תשתית לעולם החדש הזה: תהליכים של קהילות ולוקליזציה
אחד הפרקים שאני הכי אוהבת, זה מה שאני קוראת האקטיביזם החדש, או האקטיביזם הטרנספורמטיבי החדש. זה אקטיביזם שהתחיל פחות או יותר עם מפנה המאה, אולי בשנות התשעים, דור הוואי, מה שנקרא. והם לא חיכו למפלגת שמאל, ולא חיכו לאבא הגדול, למנהיג הגדול, הם פשוט התחילו לעשות דברים בשטח. למשל, הם הקימו קהילות, כל הארץ קהילות. וזה לא רק בארץ, יש קהילות, ישובים קהילתיים, בכל העולם היום יש. יש בלי סוף היום, אפילו בארץ יש כפרים אקולוגיים כמובן. הם בנו אמצעי תקשורת עצמאיים דרך האינטרנט (פוליטיקלי קוראת, או שיחה מקומית), וכך הם בונים כל הזמן עוד דברים ועוד דברים
מוסדות חדשים, אבל בלי המדינה, פשוט בונים את העולם החדש מלמטה. את רואה פשוט משהו אלטרנטיבי כבר צומח. עכשיו, זה הבסיס, זה ההתחלה. קורה פה שינוי בין המקומי לבין המדינתי. יותר ויותר המקומי מקבל כוח, ועוצמה, וחשיבות, וזהות, כאשר המדינה קצת זזה לשוליים. כי המדינה גם הופרטה כידוע, זאת אומרת, חלק גדול ממנה הופרטה, וגם מלמעלה בגלובלי לוקחים לה הרבה מאוד עוצמה וכו’. והנה נבנה לנו מלמטה עולם אלטרנטיבי, שהוא דווקא לוקאלי יותר
כרמל: לוקליזציה, את מגדירה אותה כתהליך מנוגד לגלובליזציה, שגם הוא משמעותי, ואולי אפילו יותר חלק מהעולם הצודק הזה
אראלה: לוקאליזציה יש, למשל, באשדוד, הקימו ממש ארגון אשדודים (או אני לא יודע איך הם קוראים לעצמם משהו כזה), שהם מדברים, הם רוצים לפתח את אשדוד, והם מגדירים את הזהות שלהם כאשדודים. זאת אומרת, שהם בונים מלמטה בכל מיני מקומות, את הזהות העירונית שלהם או המקומית שלהם בכל מיני צורות. אז המדינה יותר נחלשת, והכוח עובר יותר למטה. הכוח לא מבחינת כוח, אני לא אוהבת את המילה הכוח, אבל מבחינת הזהות, הגדרת הזהות, החשיבות, המרכזיות, לאשדודי החשיבות, לפחות ממה שקראתי, הזהות האשדודית מאוד חשובה. כן הוא ישראלי, כן הוא יהודי, אבל הזהות האשדודית חשובה לא פחות. זו התפתחות חדשה שקורית בהמון מקומות. בארץ, אני נתתי דוגמאות מארץ, אבל יש דוגמאות מכל העולם לזה, את מבינה שזה קורה
כרמל: כמי שעד לא מזמן הגדירה את עצמה כתל אביבית הרבה לפני שהיא ישראלית ויהודית, הייתי מאוד מזדהה ומסכימה עם הכיוון הזה, עד לפני ה7.10. למעשה בפרק 20 עם גדי טאוב, אני ניסיתי למכור לו תפיסת עולם שבה אין מדינה, יש קהילות שמתואמות עם מוסדות גלובליים דרך טכנולוגיה, וטאוב טען אז שקהילות הן קרובות מדי, חונקות מדי, רגשיות, סוערות מדי, יחידת סולידריות צפופה מדי, ולכן זה בסוף מתפרק
אראלה: זה אמירה שאני שומעת הרבה. אנשים מערביים אומרים מה, יש לי חברה שאומרת, אני לא מוכנה לוותר על האינדיבידואליות שלי, ועל זה שאני לא רוצה שיהיו עוד 30 אנשים שיהיה לי חוב אליהם. הנקודה היא שזה לא חוב, זה עניין של תחושה, זה עניין של דרך חיים. זה דרך חיים, זה בעצם להתחיל להשתנות בעצמנו, להתחיל את השינוי מתוכנו, להתחיל להבין שיש גם ערכים אחרים, שיש אפשרויות אחרות
כרמל: במילים אחרות, אראלה אומרת שלאומיות הולכת יד ביד עם אינדיבידואליזם, אולי גם עם קפיטליזם, שזה נותן לנו סוג של קהילה, אבל מרוחקת יותר, נסבלת יותר. יש באמת איזה סוג של קרבה שיש בה גם הקרבה, כשחיים בקהילה קטנה. בכל אופן, טאוב הצליח לסדוק אז את החשיבה שלי באותו פרק, ולגרום לי להתחיל להבין את החשיבות של מדינת לאום כיחידת סולידריות. אבל התהליך הזה לא היה שלם עד ל7.10. מאז אני חושבת שגם אתם ואתן מבינים את זה, בני ברית שהרגשתי קרובה אליהם בעולם המערבי, הפכו עוינים ורחוקים, ופתאום הלאום הישראלי והזהות השבטית היהודית הפכו לקריטיים. פתאום אני כן הרבה יותר קרובה לרחל מאופקים מאשר לחברותיי הפוסטהומניסטיות מניו יורק. אבל כאן מגיעה החידוש המקורי של אראלה שדמי. בניגוד לקולגות שלה בעולם הפוסט לאומי, שבאמת חושבות על עולם שבנוי קהילות בלבד, אראלה כן מכירה בחשיבות המדינה ומכניסה אותה לסיפור. זה פשוט מדינה שעובדת אחרת, ויש לה תפקיד שונה בעולם של קהילות
אראלה: בגישה של היידה אין מדינה, יש קהילות, ויש גלובל. ואני הכנסתי מדינה, והיא אמרה לי, מה פתאום הכנסת מדינה? אז אמרתי לה, כי אי אפשר לקפוץ מקהילה של מאה אנשים לגלובלי. למשל, קהילה לא יכולה לבנות נמל. אז מה, נהיה תקועים בבית? אז צריך מדינה, ואנחנו צריכים להגדיר אותה מחדש. אני משתמשת בדוגמה של ונצואלה, מדינה קהילתית, שאומנם האמריקאים כל כך נבהלו מהדגם הכל כך מצליח הזה, שהם עשו הכל כדי להרוס אותם והם הצליחו להרוס אותם, אבל המודל קיים. זה היה הרעיון של צ’אבז, זו הייתה גדולתו. זה נקרא מדינה קהילתית, קומיונל סטייט
יכול להיות שזה גרם לכם ולכן ככה להרים גבה איזשהי תמיכה בצ’אבז, שאנחנו רגילים לחשוב עליו בתור מישהו שהרס את ונצואלה אולי. שווה לקרוא את התפיסה הזאת בספר של אראלה, יש לה תפיסה אחרת לגבי מה שצ’אבז ניסה לעשות, ואני פתוחה לרעיון הזה שאולי אנחנו נהינו אוטומטית נגדו בגלל איזושהי תפיסה קפיטליסטית מערבית אמריקאית
אראלה: המדינה הקהילתית של צ’אבז, זה כמו שאחד החוקרים הגדיר אותה, היא עובדת מלמטה ומלמעלה. מה זאת אומרת? אנחנו מדברים כל הזמן במונחים של מדינה, של דמוקרטיה ייצוגית. אני חושב שזה אסור וזה בבל”ת. אנחנו צריכים דמוקרטיה שיתופית, שכולנו שותפים לקבלת ההחלטות, והמושג היסוד שם הוא “גראסרוטס” (שורשיות), שזה מושג אינדיאני, מה קורה בשטח, מה עולה מלמטה. זה לקוח מתוך הסכם השלום של האיריקואה, אני לא אכנס כרגע לזה, אבל מי שקראו את הסכם השלום של האיריקואה, תאמיני או לא, זה אלה שחוקקו את החוקה האמריקאית. ומה שהם קלטו זה בדיוק את העניין של גראסרוטס, זה הכי חשוב להם. מה זה אומר? זה אומר שההחלטות צריכות להיות משותפות על ידי כל האזרחים. הם עשו בחוקה, זאת אומרת, הם לקחו את הרעיון של גראסרוטס, אבל בנו את הדמוקרטיה הייצוגית. מה עשה צ’אבז? הוא אומר, אני בונה הכל שיהיה קהילות. קהילות סטודנטים, קהילות נשים, קהילות ילדים, קהילות הורים, קהילות בעבודה, קהילות פועלים. מכל הסוגים, מכל המינים, בכל רחבי ונצואלה. תפקיד המדינה זה לעזור לקהילות לחיות. לאפשר להן את הקבלת החלטות שלהם, את החיים החופשיים שלהם. במקרה מסוימים, למשל, כמו שצריך לבנות נמל, אז המדינה תבנה את הנמל. או לבנות אוניברסיטה אפילו
באמצע, יש קהילות, ויש אזורים, איזור, מה שנקרא. האיזור התחיל כבר בארץ, אצלנו. כשדרעי היה שר הפנים פעם קודמת, הפקידות שלו העלו לו את רעיון האיזור (זונינג), לחלק את הארץ לאזורים, בכל איזור שיהיו קהילות שונות, והם מקבלים את ההחלטות ביניהם. והוא הקים אז שני איזורים. הוא הקים את אזור ראש פינה והוא הקים את עזור עכו. אני לא יודעת איך זה פועל עד היום, אבל אני דיברתי עם חברה מקיבוץ כפר הנשיא, שזה אזור ראש פינה, והיא אמרה, כן, זה פועל אצלנו, ובהחלט ההחלטות מתקבלות באזור. אני לא רוצה את המדינה כמו היום, שתהיה גם הלאומיות, הזהות שלי, וגם האחראית על הרווחה ועל החינוך שלי וכו’. לא, יש לי קהילה, ויש לי אזור, ואני אעשה את זה במקום שלי, ובאזור שלי, ועם האמצעים שלנו, והמדינה תעזור כמה שהיא יכולה לכל מקום, או למי שצריך יותר. שוב, העניין הזה של להגיב לפי הצרכים של האחר. את רואה, יש פה המון עקרונות שהולכים ביחד. זה דורש מאיתנו שינוי מאוד גדול, ולכן לאדם המערבי נורא קשה לקבל את זה
הרי אי אפשר לקחת עם של חמישים אלף, אפילו של חמשת אלפים, ולהגיד, תקבלו החלטה. כל קבוצה מתחילה לקבל את ההחלטות שלה, ואגב, בקונצנזוס. הדגש הוא על קונצנזוס, לא על רוב. ומה שחשוב עוד, זה לא רק הקונצנזוס, אלא שכל אחד ואחת ישמעו. כשאנחנו יושבים בקהילה, אם את בוחרת לשתוק, אז אני אפנה אליך ואגיד לך סליחה. אל תשתקי, אנחנו רוצים לשמוע אותך. את חלק ממקבלי החלטות. זה מאוד חשוב שכולם משתתפים. ואנחנו לא יודעים לעשות החלטות בקונצנזוס, לכן אנחנו נבהלים מזה. אבל ברגע שמתרגלים, זה נעשה ביותר קלות. קהילה לא צריכה להיות גדולה. אגב, כל קהילה שגדלה מדי, היא מתחלקת לשתיים. קבלת החלטות מתחילה בקהילה ועוברת לאזור, ובאזור שומעים את כל הקהילות, ומחליטים מה משותף להן, והולכים איתו, ועושים קונצנזוס מסביב לזה. ואת זה מעבירים הלאה עד לרמת המדינה, ואז כולם בעצם משתתפים בצורה זו או אחרת. עכשיו, לאלה שמייצגים את הקהילה שלי באזור, הם לא יכולים לזוז ימינה ושמאלה מההחלטה של הקהילה. אם הם צריכים לזוז ימינה או שמאלה, הם יחזרו לקהילה ויגידו, תראו, זו הבעיה. מחכים עד שיגיעו לקונצנזוס
יש הטוענים שאין לנו זמן, אנחנו לא חיים בעולם הילידי האיטי יותר, יש החלטות שצריך קבל עכשיו. תוקפים, מלחמה או לא מלחמה? יש לנו זמן לחכות לכל המועצות ולכל הדרגים?י
כן, זה תהליך קצת יותר ארוך, ואנחנו חיים, את מבינה, זה חלק מהעניין, שאנחנו חיים כל כך הכל מהר. מי אמר שהכל צריך להיות מהר, למה ההנחה הזאת? בואו נאט קצת את הקצב, אבל נעשה אותו יותר עמוק, ויותר רגשי, ויותר רלוונטי לכולם. וגם קונצנזוס, אגב, ברגע שאת רגילה להחלטות בקונצנזוס, זה הולך הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך
כרמל: בהתחלה כשהקשבתי לאראלה חשבתי, אה, אבל קצב החיים כל כך מהיר כבר, החיים לא מחכים לנו, זה לא באמת ישים. אבל אחרי קצת מחשבה חזרתי בי. הזמן הוא הרי לא גורם דטרמיניסטי אובייקטיבי. גם תחושת הזמן וקצב החיים הם תוצר של פעילות אנושית. העולם המערבי והטכנולוגיה שלנו יצרו מצב שמרגיש שהעולם כל הזמן מתמהר, אבל אם אנחנו מתארגנים אחרת, אין משהו חיצוני אובייקטיבי שממשיך לרוץ לו בלעדנו. אולי האטת קצב החיים היא כן עניין של בחירה והחלטה, ואם נחייה, כשנחיה בקהילות כאלה, אולי באמת לא ניכנס לאותן תסבוכות פתע, שמתרחשות בחיינו המאיצים, כפי שהם כעת
אראלה: אחד הדברים במלחמה, המעניינים בחברה ילידית, אמרתי לך במטריארכיה זה אישה, והיא מקבלת ואומרת אוקיי, צריך לצאת למלחמה, צריך להגן על עצמנו. אבל יש קבוצה אחת שבלי האישור שלה אנחנו לא יוצאים. וזה הצעירים. זה צריך להיות הסכמה של כולם, אבל קודם כל של הצעירים, כי הצעירים הם אלה שישלמו על המלחמה. את מבינה, כל החשיבה פה היא אחרת לגמרי, גם ביציאה למלחמה. הנקודה היא שאם את מתנהלת בקהילה, לדעתי אין לך דברים כאלה שקורים ככה
כרמל: מה שאראלה למנסה לומר זה, שבעולם שמתנהל בקהילות, מלחמות מתנהלות אחרת. אולי הן קורות פחות, אולי הם קורות אחרת, אולי הן על דברים אחרים. כאמור, השיחה הזאת הוקלטה בקיץ, והדיבור על מלחמה היה פה תיאורטי בלבד. אבל זה גורם לי לחשוב היום, האם הייתה בכלל אלימות, או אלימות מסוג אחר, אם היינו חיים בקהילות, במחוזות, כולנו, לא מוגדרים כלאומים, לא עוסקים בהגדרות לאום. וזה גורם לי לחשוב על תפקיד האינטרנט. בשנות התשעים, הוא היה אמור להיות חלק מעולם חדש, שתואם הרבה יותר את העולם הילידי. עולמות הקוד הפתוח התנהלו על פי עיקרון של כלכלת מתנות, ודיברנו הרבה על כלכלה שיתופית חדשה שמתאפשרת בזכות זה. רק שהלוגיקה בבסיס לא באמת התחלפה, ואז השיתופיות הפכה לכיסוי לניצול ועבודת חינם. אבל האינטרנט כן החזיר לחיינו את הקהילות הקטנות. ותהיתי אם אפשר לקיים את המודל הקהילתי הילידי הזה גם ברשת, בקהילות וירטואליות. למשל, אראלה סיפרה לי משהו שקרה לה בקהילת נשירה בקולומביה
אראלה: הייתה לי חוויה שם שאני לא אשכח אותה לעולם. אני ישבתי אכלתי צהרים, והרגשתי לא טוב, אז אמרתי סליחה, וקמתי, והלכתי לכיוון החדר שלי. תוך חצי דקה, הגיעו שני צעירים בני עשר או אחת עשרה, והם מדברים ספרדית ואני אנגלית, והם אומרים, אראלה, האם את בסדר? תחזיקי אותי. הם הבינו שקרה משהו רק מזה שאני קמתי והם ראו, הם שיחקו שם. ואני אומרת, רק הסיפור הזה מראה איזה רגישות מתפתחת כשאת חיה בקהילה, ולאכפתיות, ולאחריות שאת לוקחת. בגיל עשר הם עשו את זה כבר! הם באמת הביאו אותי למיטה, ראו שאני שוכבת במיטה (כי כולם היו בעבודה או כל מיני דברים כאלה), ואחרי איזה שעה שעתיים הם באו לראות אם אני בסדר. זה פשוט לא יאמן. את יכולה לחשוב על ילדים סתם, שבקושי מכירים אותך, הם לא דוברים את השפה שלך אפילו, עושים את זה ככה כשאת מרגישה לא טוב ברחוב?י
כרמל: לחיות בקהילה כזאת, זה לא עובד לי בקהילה וירטואלית, נכון? זה לא יפתח לי את המיינדסט הזה שאת מדברת עליו
?אראלה: למה לא
?כרמל: איך יהיה אכפת לי בקהילה וירטואלית, איך אני אראה שמישהו לא בסדר
אראלה: תשאלי אותו, מה קורה היום איתך? האם אתה זקוק למשהו היום? הכל יכול להיות בווירטואלי. נכון שאני אישית חושבת שצריך לחזור בעוצמה לקהילות ממשיות, אבל זה לא מבטל את הקהילות הווירטואליות. ברגע שאת מדברת על אותם ערכים בבסיס החשיבה שלך ובבסיס ההתייחסות שלך, אז גם בווירטואלי זה יכול לקבל את המימוש שלו. שאלה פשוטה של ממש, איזה מתנה אתה צריך היום?
הדרך לעולם אחר, ששואבת מחוכמה ילידית מטריארכלית, מסתדרת עם פוסט הומניזם ביקורתי, כזה שמבקש להזיז את האדם מהמרכז ולקשור אותו חזרה לטבע. אבל היא מנוגדת לטראנס הומניזם, לאופן שבו טכנולוגיה מפותחת כיום, שבעצם ממשיכה את העליונות של האדם המערבי, ומנסה להגדיל אותה. אז זה אראלה לא פוסלת טכנולוגיה פר סה
אני לא נגד טכנולוגיה. כל דור והטכנולוגיה שלו, וצריך להבין למה, ולשם מה זה פותח, ומה זה משרת אותנו וכל זה. אני חושבת שחשוב מאוד שהטכנולוגיה תהיה לטובת האנשים. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על קהילה, טכנולוגיה שעוזרת, שמטפחת את הקהילה, טכנולוגיה שמטפחת את הנתינה. שיפתחו טכנולוגיות טובות, טכנולוגיות מתוחכמות, אבל שיהיו מותאמות לתפיסת העולם הזאת. הבעיה הכי גדולה היא קודם כל לשנות את הפרדיגמה שלנו, דרך החשיבה שלנו. וזה לבד סיפור. נשנה את זה, תהיה לנו נקודת התחלה הרבה יותר טובה
?כרמל: מאיפה מתחילים לשנות פרדיגמה בתוך העולם שאנחנו חיים בו? יש לך רעיון? יש לך כיוון
אראלה: תראי, אני חושבת שקודם כל להתחיל לדבר על זה, שזה מפחיד אנשים נורא. קשה להם לעשות את המעבר הזה, ולבוא ולהגיד, אני מוכן לאתגר. אני חושבת שאחד הדברים הראשונים זה קודם כל לאמץ את כלכלת הנתינה ברמה אישית. להכיר בזה, ולדבר על זה, בלי חשבונאות. לא ‘אני נותנת, אבל תזכור שאני נתתי לך, ואל תשכח את זה’. הספר מלא דוגמאות של צורות של נתינה, זה הדבר הראשון. זה משנה, כי זה מוציא אותנו מהאינדיבידואליזם, מלהיות בתוך הראש של עצמנו, כדי לראות את האחר. אני עורכת ספר – ואני עורכת אותו כבר המון זמן, והוא הולך ונעשה ארוך יותר ויותר – של מאמרים, על ‘נשים בוראות עולמות חדשים’. ביקשתי מברברה שתכתוב, אבל היא כותבת לי, מה פתאום נשים בוראות עולמות חדשים? נשים הן חלק מהבעיה, הן עשו אסונות נוראים. היא אומרת, מי הרג את כל האינדיאנים לפני 400-500 שנה, רק גברים? נשים עשו מזה כיף, הרוויחו מזה המון, נשים. בית, אדמה, וזה. למה את חושבת שהן יהיו מסוגלות לברוא עולם חדש? למה את חושבת שהן לא מערביות? זה החוויה שלה, והיא אומרת אותה. היא צודקת במאה אחוז. יחד עם זה, יש לי אמון בנשים, אני מוכרחה להגיד
אבל אני רוצה להגיד לך שהדבר שהכי חשוב לי, זה שאותם צעירים בשטח, שבונים את העולם החדש מלמטה, בארץ ובעולם, שיבינו איזה שיפט פרדיגמתי הם צריכים לעבור. אני מציעה להם את הפרדיגמה, ואת השיפט אתם צריכים לעשות. זה גם מפחיד, אבל זה בעיקר מעורר תקווה. דווקא צעירים, שעושים את זה בין כה וכה, אתם בונים את העולם החדש מלמטה, אז תבינו איזה עולם אתם בונים. אתם בונים עולם של נתינה, אתם בונים עולם של קהילה, עולם של אחריות הדדית. אז תקראו את זה, ותבינו את הפרדיגמה שעומדת מאחורי זה. כי ברגע שהם יבינו את הפרדיגמה, הם גם יוכלו ללכת לכל הכיוונים
בספר של אראלה יש פרק שעוסק בשלום, ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, שקצת מוזר לקרוא אותו עכשיו, אבל יש בו לפחות אמת אחת שמהדהדת: שזה שאנחנו לא יכולות להשפיע על קנה המידה הלאומי, לא אמור לייאש אותנו, או לגרום לנו לשבת בצד ולחכות שמשהו יקרה. שינוי גדול, לרוב, מתחיל מפעולה אינדיבידואלית קטנה, שיוצרת הדים הדרגתיים סביבה, כמו אדוות של אבן שנזרקה למים. המהפכות האוטופיות של “בואו נעזוב הכל ונקים משהו חדש מאפס”, לרוב דינן להיכשל. אין צורך לצאת מהעיר ולעבור לקומונה בפורטוגל עכשיו. אפשר ליצור קהילתיות עירונית, שכונתית גם. וגם כלכלת נתינה לא צריכה לחכות שלוגיקת החליפין תיעלם מהעולם. כל זה מתחיל תמיד בצעד אישי וקטן. בחיים שלך, כלפי המשפחה שלך, השכנים בבניין שלך. זה לחיות מתוך נדיבות, בלי לצפות שאחרים יחזירו באותה מטבע. וזה לנסות לראות את השפע בחיים שלך, ולהודות עליו, במקום לכעוס כל הזמן על מה שאין
אנחנו מדברים הרבה על כמה שהמדינה לא מתפקדת בימים האלה, אבל אולי יש גם בחוסר התפקוד הזה איזו נקודת אור? הרי זה חשף את התשתיות הקהילתיות המדהימות, שנוצרו בחברה האזרחית שלנו, שמושתתות על כלכלת מתנות נדיבה, ואולי התשתיות הללו יתמצקו לכדי סדר חדש, שהולך בכיוון החכמה הילידית שאראלה חולמת?י
עד כאן להפעם, בפרק הבא נמשיך את הקו הכלכלי, נצלול לשורשי הקפיטליזם, ונדבר על ה”פוסט” שלו. אם אתםן אוהביםות את הפודקאסט היו נדיבים ושתפו אותו עם אחרים, דרגו אותו חמישה כוכבים בספוטיפיי או אפל פודקאסט, ותעזרו גם לו לעשות עוד אדוות בעולם. להשתמע בפרק הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
שדמי, אראלה (2023). מורשת האמהות, הדרך לעולם אחר, הוצאת פרדס
Goettner-Abendroth, Heide (2012). Matriarchal societies: Studies on indigenous cultures across the globe. Peter Lang.
Goettner-Abendroth, Heide (2018). The way into an egalitarian society, or matriarchal politics. HAGIA: International Academy for Modern Matriarchal Studies and Matriarchal Spirituality.
Goettner-Abendroth, Heide (2021). The road to an egalitarian society: Principles of matriarchal politics. In Erella Shadmi (Ed.), The legacies of mothers: Matriarchies and the gift economy as post-capitalist alternatives. Inanna Publications.
Harris, La Dona, & Wasilewski, Jacqueline (2004). Indigeneity, an alternative worldview: Four R’s (relationship, responsibility, reciprocity, redistribution) vs. two P’s (power and profit). Sharing the journey towards conscious evolution. System Research and Behavioral Science 21(5), 489-503.
Mann, Barbara Alice (2003). Native Americans, archaeologists and the mounds. Peter Lang.
Mann, Barbara Alice (2004). Iroquoian women: The Gantowisas. Peter Lang.
Mann, Barbara Alice (2021). The way home from Sparta. In Erella Shadmi (Ed.), The legacy of mothers: The gift economy, matriarchy, and post-capitalism. Inanna Publications.
Narvaez, Darcia (2019). Development and socialization within an evolutionary context: Growing up to become “A good and useful human being.” In D. Fry (Ed.), War, peace and human nature: The convergence of evolutionary and cultural views. Oxford University Press.
Shadmi, Erella (2020). The Jewish Tzedakah Gifting Community. Canadian Woman Studies, 34(1-2), Jun 17.https://cws.journals.yorku.ca/index.php/cws/article/view/37806
Shadmi, Erella (Ed.). (2021). The legacy of mothers: Matriarchies and the gift economy as post-capitalist alternatives. Inanna Publications.
Vaughan, Genevieve (1997). For-giving: A feminist criticism of exchange. Plain View.
Vaughan, Genevieve (2002). 36 steps toward a gift economy. http://gift-economy.com/36-steps-toward-a-gift-economy/
Genevieve Vaughan (Ed.), (2004). Women and the gift economy: A radically different worldview is possible. Inanna Publications.
Vaughan, Genevieve (2019). Thinking through the gift paradigm. Canadian Woman Studies 34(1-2), 6-10, endnote 3.
Vaughan, G. (2020). Giving and Receiving: The Maternal Basis of Life and Language. Canadian Woman Studies Les Cahiers De La Femme, 34(1 – 2).
Dr. Carmel Vaisman 