להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
כמו במטריקס, הם רצו להגיד לאנשים, שימו לב לחתול הזה שמופיע פעמיים. זה מראה לכם שאתם חיים במשהו לא אמיתי. עצם זה שאנחנו יכולים לעשות לכם גליץ’, אומר שאתם לא נמצאים במרחב אנושי
לפני שנתחיל אני מזמינה אתכםן לעקוב גם אחרי הפודקאסט השני שלי דינוזאוריות רשת, שהתחילה בו עונה מושקעת בטירוף, בסגנון “שיר אחד”, רק על אתר מיתולוגי באינטרנט הישראלי – נטקינג, מומה, אבטיח, ח’ברה, ועוד סיפורים מדהימים שלא סופרו מעולם. ועכשיו לענייננו. הפרק הזה הוקלט באולפן הפודקאסטים של ספריית בית אריאלה, והוא עוסק בתזה על גליץ’, כדרך להבין את האנושי והטכנולוגי והקשר ביניהם. בסוף נגיע מזה גם לשאלות רחבות יותר על מצב התיאוריה הביקורתית. האורח שלי היום הוא
קוראים לי יואל בוטביניק, תלמיד דוקטורט באוניברסיטה העברית במחלקה לתקשורת. הקמתי עם חבר שלי, ארי בן אריה, את מגזין סף, שהוא מגזין לביקורת תרבות
את המחקרים של ארי הכרנו בפרק 82, והיום אנחנו עם תיאוריית הגליץ’ של יואל. בואו נתחיל
יואל: אז גליץ’ זה ביטוי שמגיע מיידיש, מהפועל גליצ’ן, זה להחליק, או למעוד. והגליץ’ הוא לא רק תקלה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס לגליץ’ שצריך לזכור. אחד זה שהוא תקלה זמנית. מבחינה אטימולוגית זה באמת מה שהוא עושה, הוא סוג של החלקה כזאת, לא קריסה מוחלטת, אלא מין הבזק כזה של קריסה וחזרה. וזה מוביל אותי לדבר השני. מקובל היום לייחס את השימוש של המילה גליץ’ בהקשר טכנולוגי, לאסטרונאוט ג’ון גלן, באזור שנות ה-60, שהוא בעצם מדבר עם צוות תמיכה טכנית של החללית שלו, והוא אומר להם שהוא חווה גליץ’ במערכת. זאת אומרת, הייתה איזושהי תקלה לא מוסברת, חלפה מאליה, ואז הוא השתמש פעם ראשונה במילה גליץ’ בהקשר הזה, של כשל טכנולוגי שקורה, ופשוט מסתדר מעצמו, או פשוט חולף
הגליץ’ עלה כאומנות. זה משהו שקרה החל משנות ה-80, אבל באמת התפוצץ בסוף שנות ה-90. אנשים הבינו שאם הם משחקים עם דברים שקשורים למכשירים דיגיטליים, הם מייצרים כל מיני דברים לא צפויים. וזה התחיל בזה שאנשים שהכניסו את המחסניות של משחקי הוידאו הפוך, או לא נכון, או מלוכלכות יותר או משהו כזה, מה שהיה קורה על הצג היה מעוות, מרצד, בעצם עושה כל מיני דברים מגניבים, שלא ציפו מהם לעשות. ולאט לאט הדברים האלה לוו ביותר ויותר כוונה. זאת אומרת, אנשים יותר ויותר התחילו לעשות את החבלות הקטנות האלה בצורה מכוונת, התחילו ללוות את זה במוזיקה, ולהציג את זה כעבודה. אנחנו מדברים שהעבודה הראשונה היא כנראה מאזור שנת שמונים ושבע, שאפשר ממש לדבר עליה כעבודת גליץ’ שמוצגת, מהתערוכות הראשונות של אמנות הוידאו
זה נשאר ככה כמשהו די אזוטרי, עד ממש העלייה של מוזיקת הגליץ’, שאז זה כבר משהו שחדר ללייבלים שהם כבר יותר במיינסטרים, אנשים מלהקות כמו קויל ודברים כאלה, שמתארים ממש חריטה על התקליטים, חבלה מכוונת במגברים או בכלי נגינה ודברים כאלה, כדי להוציא צלילים יותר מעניינים, או הקלטה יותר מעניינת. אני עוד זוכר את התקופה שהייתי יוצא למועדונים בירושלים, היית עומד במועדון והיה פשוט רעש של מכונת כביסה, והיית אמור לרקוד לזה באיזשהו קטע. זה היה אולי השיא של הסצנה של מוזיקת גליץ’, וזה באמת היה לא נעים, פשוט
טעות תמיד הייתה חלק מתהליך אומנותי. דברים לא צפויים, טעויות שקורות בדרך, לנצל טעות כדי לעשות משהו אומנותי יותר. אז במובן הזה הגליץ’ לא מחדש. בגלל זה, אני חושב שהעניין הוא הטכנולוגיה. זאת אומרת, המשחק המכוון בטכנולוגיה, שאמורה לעבוד בצורה מסוימת, וברגע של הגליץ’ עובדת בצורה לא מסודרת. אנחנו רגילים לתפוס את זה אולי כז’אנר אומנותי, אבל בסופו של דבר זו תופעה תקשורת. יש פה תופעה שהיא בבירור תופעה של הפרעה לתקשורת. זאת אומרת אנשים מנסים לדבר, ורוב הניסיונות שלהם לדבר היום קורים במרחב הטכנו-דיגיטלי. והגליץ’ בסופו של דבר הוא כמעט תמיד הפרעה לאיזושהי צורה תקשורת כזאת
אוקיי, יש כבר ז’אנר אומנותי. הוא כבר הספיק למות אגב. אף אחד לא לוקח היום ברצינות גליץ’ כז’אנר כאילו חתרני. ב-2015 כבר הייתה תערוכה בפולין בשם גליץ’ ארט איז דד. הוא כבר פילטר באינסטגרם ובטיקטוק. יש המון פילטרים של גליץ’, אפשר לשחק עם זה. קניה ווסט הוציא קליפ, אני חושב בשנת 2015 או 2012 כבר. אני חושב שקראו לשיר וולקאם טו הארט ברייק, שזה ממש קליפ גליצ’י לחלוטין, הוא עושה שימוש מובהק באסתטיקה של גליץ’. משהו של כזה שנה א’ בבצלאל, איך אתה עושה עבודה מעניינת? אתה קצת פוגם בדברים, והופ, איזו יצירה חתרנית ומעניינת. למה לעזאזל לדבר על הגליץ’, כשזה ברור שזה כל כך משעמם כבר
?כרמל: אז למה באמת
יואל: הטענה שלי הייתה שהוא לא מובן כראוי. אנחנו צריכים להסתכל על הרגע של הגליץ’, לנסות להבין איך תופסים אותו היום, ולהבין שבעצם יש פה משהו אחר, שהוא יכול להיות מאוד מהנה מבחינת המשחקיות שבו, וגם מאוד חתרני. אבל לא מהסיבה שבה חושבים עליו היום
אז בואו נבין קודם מה המשמעות המקובלת של גליץ’ כפרקטיקה של התנגדות, כדי להבין את הטוויסט הפוסט אנושי, שיואל ינסה לעשות על זה
אני קראתי לזה בתזה שלי, גליץ’ כסיטואציוניזם. הסיטואציוניזם זה בעצם תנועה שהייתה פעילה בין שנות החמישים לסוף שנות השישים, בעיקר בצרפת. יש לה המון קשר גם לדאדה, גם לסוריאליזם, הכל צמח באותה חממה
כרמל: הם מוכרים בעיקר כאלה שדיברו על חברת הראווה, שאנחנו חיים בחברת ראווה
יואל: נכון. הם עשו איזשהו מיתוג לחברה שבה הם חיים, ואיך פועלים נגד החברה, שאני הקבלתי אותו לצורה שבה היום מנהלים הרבה פעמים מאבקים חברתיים. הם היו רואים את העיר כמרקם שעובד חלק מדי. זאת אומרת, אנשים יוצאים מהמטרו בפריז, ואז את רואה גוש עצום של אנשים הולך לעבודה. מאות אנשים יוצאים בבת אחת מאיזשהו מקום מתחת לאדמה, וכולם הולכים כמו נחיל, ימינה, שמאלה, מתפזרים בתוך משרדים, ובשעה מסוימת כולם יוצאים, מתכנסים בתוך הברים, חוזרים. כאילו יש מין תנועה כזאת, רפטטיבית, מסודרת מדי
מה הם היו עושים? הם היו עושים בעצם את הפלאשמובים הראשונים. הם היו מתכנסים באיזשהו מקום, הולכים בין הרבה מאוד אנשים, ואז פתאום בצורה בלתי מוסברת לחלוטין, כולם היו פונים ברגע אחד שמאלה, או מתיישבים, או קופצים או משהו כזה, ואז מתעדים את הבלבול המטורף שהיה אוחז באנשים סביבם, בעצם ההפרעה למרקם. ואני אמרתי, זה מאוד דומה למה שאנחנו חושבים שגליץ’ אמור לעשות. כאילו גליץ’ הוא הרגע שבו פתאום אתה לכוד במין איזה מציאות של מכונות, שאתה צריך לעשות זה, ואתה צריך לעשות זה, ואתה זה, והרשת החברתית שבולעת אותך לזה, לזה, ולזה… ואז הרגע הזה שהפייסבוק קורס, או הוואטסאפ קורס, זה כמו הרגע הזה שהסיטואציוניסטים מתיישבים. ואז במקום להמשיך ללכת אתה רגע עוצר, ואתה אומר, רגע, לאן אני הולך בעצם? מה קורה פה? רגע, אני לא יכול להמשיך להגיע למשרד, אז רגע, אז כאילו, מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי? וזה היה בדיוק מה שהרבה אנשים ששמו את הגליץ’ במהות של התנועה החברתית שלהם, ראו כאידיאל
זאת אומרת, בואו נפריע, בואו נשבש את המרקם של המציאות הטכנולוגית, לא רק את התרבות שסביבה, אלא ממש את המכשירים הטכנולוגיים עצמם. בואו נשבש אותם, כדי לגרום לאנשים להבין, שהם חיים בתוך מציאות שכולאת אותם טכנולוגית. אני כיוונתי ספציפית לתנועה שנקראת קאלצ’ר ג’אמינג, שיבוש תרבות. היה ספר מפורסם של קאלה לאסן, תורגם לעברית גם מאוד מוקדם, היתה לו המון השפעה על תנועות אוקיופיי. ממש בטקסטים האלה, גם של לאסן, וגם של הרבה אנשים אחרים שהחזיקו בתיאוריות האלה של שיבוש תרבות, שהיו מאוד חזקות בתחילת המילניום, זה שהכל עומד רק כי אנחנו נותנים לו לעמוד. הבורסה, הניאו-ליברליזם באופן כללי, כל זה עומד רק כי כולנו שאובים בתוך איזה מקצב קטטוני, רפטטיבי, של ככה הדברים אמורים להיעשות. וכל מה שצריך זה לעשות איזשהו קצר לרגע קצר. ואז אנשים פתאום ילכו אחורה מהמסך, לא יוכלו להגיע לבורסה או משהו כזה, ואז פתאום הם יבינו שמה שקורה פה לא בסדר
כרמל: כלומר, רגע הגליץ’ הוא רגע היציאה מהמטריקס, הוא רגע ההתעוררות
יואל: בדיוק. כמו במטריקס, הם רצו להגיד לאנשים, שימו לב לחתול הזה שמופיע פעמיים, זה מראה לכם שאתם חיים במשהו לא אמיתי. עצם זה שאנחנו יכולים לעשות לכם גליץ’, אומר שאתם לא נמצאים במרחב אנושי, שאתם לא נמצאים במרחב שמתאים לאנושיות שלכם. כי במרחב האנושי ברור שיכולות לקרות טעויות, אבל הן לא נתפסות כדבר כל כך נורא, כל כך משבש. זאת אומרת, עצם זה שאנחנו יכולים לשבש לכם את החיים כל כך, זה כנראה אומר שאנחנו לא נמצאים במצב אידיאלי
יש בזה כמה בעיות. הגליץ’ הוא יצור טכנולוגי. הוא חב את חייו, כקונספט גם, למציאות טכנולוגית מסוימת, ויותר מזה (וכאן הבעיה), הוא נהיה יפה יותר, והוא נהיה מוצלח יותר, ככל שיש יותר התקדמות טכנולוגית. זאת אומרת, ככל שאנחנו מתקדמים טכנולוגית, גם הגליצ’ים שלנו נהיים יותר מרהיבים. זה שפעם יכלו להכניס מחסניות לא נכון לתוך קונסולות של משחק, וליצור פתאום עיוותים על המסך, זה לא רואה את מה שאפשר לעשות היום, אם נפרוץ רגע למשקפי הראייה מרובדת של מטא או דברים כאלה. האפשרויות הן משוגעות לגמרי
כרמל: זאת ביקורת מרקסיסטית קלאסית כזאת. כמו שהקפיטליזם ניכס את ההתנגדות אליו, אתה אומר, מה שהיה באג הפך לפיצ’ר
יואל: זה גם באג שהפך לפיצ’ר, וגם, אני ניתחתי איזושהי תערוכה, שנקרא אורביטינג דה גליץ’, שנפתחה ב-2021 אני חושב. ניתחתי את טקסט האוצרות שלהם, והראיתי כמה הם מייחלים להתקדמות הטכנולוגית, תוך כדי שכאילו כל התערוכה עסוקה באיך הם מראים את כל הכשלים, ואת כל השעבוד, ואת כל הזה וזה. כל הטקסט רווי במין תשוקה ארוטית לעוד לעוד, שיהיה לנו מיצגים יותר גדולים, שיהיו לנו מסכים יותר חדים, כדי שנוכל להראות יותר טוב מה דפוק בזה. פרדוקסליות כזאת, שהגליץ’ פונה כנגד עצמו כל הזמן. ואם אנחנו עושים בזה שימוש ככלי במאבק, אנחנו בעצם מקדמים את מה שאנחנו נאבקים כנגדו, ומצד שני מוחים כנגדו, וזה משהו שלא יכול להחזיק
כרמל: זה מזכיר לי באמת קצת את התיאוריה של ג’ודי דין, על הקפיטליזם התקשורתי. שאיך אנחנו יכולים לצפות בכלל לחתור תחת הרשתות, במדיום של הרשתות. זאת אומרת, הוא עשוי בצורה כזאת, שהוא מרוויח מהניסיונות שלנו לחתור תחתיו
יואל: כן, בדיוק. הקונספט של גליץ’ כשלעצמו כבר לא הופך להיות רלוונטי במציאות כזאת. גם, זה משהו שאני תמיד מדבר עליו, על הנאום של ריקי ג’רוויס בגולדן גלוב ב-2016. יושבים כל בכירי הטכנולוגיה והתעשייה בעולם, והוא פשוט אומר להם, אתם חבורה של זבלים. אתם גורמים למספר בלתי נתפס בהיסטוריה של מוות והרס. הציביליזציה שלנו לקראת כיליון, כדור הארץ שלנו… והכל בגללכם בסופו של דבר, כן? זה לא הממשלות, זה אתם כאילו. וכולם מוחאים כפיים, קצת פרצופים המומים, מוחאים כפיים, וזה הולך הלאה, ולסרטון היוטיוב הזה יש 25 מיליון צפיות, וזהו. וזה גם נגד כל האנשים שאומרים את הטענה המרקסיסטית הקלאסית, הבעיה היא בעיה של ידע. אנשים לא יודעים, אנשים צריכים לדעת, אנשים צריכים אוריינות דיגיטלית, אנשים צריכים להבין באיזה עולם הם חיים. הסרטון הזה זאת התשובה הניצחת
כרמל: אז אני חושבת על הפרק השני של “מראה שחורה”, שגם שם בעצם יש את כל תרבות הריאליטי והרייטינג והכל, והבחור הזה שבא כדי לשבש את זה עם זכוכית לצוואר, ובסופו של דבר מוחאים לו כפיים, ונותנים לו תוכנית רדיו, שבה הוא כל פעם כועס על משהו, עם זכוכית לצוואר
יואל: זה בדיוק זה. אז באווירה כזאת, אתה אומר, זה לא מפתיע שהגליץ’ נהיה פילטר ברשתות החברתיות, כי באמת אין לזה שום זה… חוזרים לנקודת ההתחלה מבחינת הגליץ’. זאת אומרת, ביקרתי את השימוש של תנועות שיבוש מודרניות בקונספט של הגליץ’, ואמרתי לא, בעצם הקונספט הוא אחר קצת. והיום גליץ’ הוא באזוורד אקדמי די משוגע, כן? יצא מניפסט הגליץ’ הפמיניסטי לפני שנה וחצי בערך, מניפסט הגליץ’ באופן כללי, של רוזה מנקמן, יצא לפני כמה שנים גם. ואני אומר, רגע, המילה הזאת מאוד בשימוש של התנגדות, אבל האם כשאנחנו בכלל ניגשים לדבר הזה רק מתוך שיח של התנגדות, האם אנחנו לא מצמצמים אותו קצת יותר מדי?י
אז יואל מחליט לקרוא את הגליץ’ בצורה קצת יותר רחבה. ואחד הדברים הראשונים שהוא מבחין זה, שלמרות שהגליץ’ מת לכאורה, הוא עדיין איתנו
את המצגות שלי על גליץ’, הרבה פעמים אני פותח במקרה של גוסט אין דה של. אנימה מאוד מפורסם מסוף שנות ה-80, עם עיבוד קולנועי, גם יפני, בשנת 95, שהפך לסרט הוליוודי ב-2017. יש הרבה סיבות לרדת על הסרט. הסיבה העיקרית שהוא חטף את כל הביקורת, זה היה כמובן שימוש בשחקנים לבנים בדמויות יפניות. מה שקורה שם מבחינה עלילתית זה, בעולם סייברפאנקי די נדוש כזה, יש בני אדם, כמו הדמות הזאת של המייג’ור, שהיא בעצם רובוט, שהדבר האנושי היחיד בו זה התודעה – גוסט אין דה של (הרוח במעטפת). האדם החליף חלקים בגוף שלו יותר ויותר, עד שהוא הגיע למצב המושלם, שבו רק התודעה היא החלק האנושי
מה שהיה יותר מעניין מבחינתי, זה היה לראות איך הם הוסיפו תוספת אחת כמנוע עלילתי, שלא קיים במקור היפני, שמהתחלת הסרט הדמות הזאת חווה פלאשבקים, שבהם היא נזכרת בעצם בעבר שלה כבן אדם, ולא כמכונת ההשמדה שהיא תוכננה להיות עכשיו, אלא כאילו ההכרה שלה צפה חזרה לפני השטח. עכשיו איך זה קורה? זה מין הבזקים כאלה של מקדש עולה באש. זאת אומרת, היא הולכת, וכאילו מובזק לה מול העיניים. עכשיו, זה גליץ’, כן? זאת ההגדרה של גליץ’. זה קורה מאד מהר, זה חוזר, התפקוד חוזר באופן נורמלי, זה לא מוסבר, והכל, וזה לא קיים בגרסה היפנית. ואחד הדברים שאני שואל זה, למה הוסיפו את זה
ואז אני חוזר גם ל-גליץ’ במטריקס, החשוב ביותר בתרבות הפופולרית בעשורים האחרונים, וזה כמובן החתול השחור במטריקס. הביטוי של הגליץ’ במטריקס פחות או יותר הגיע משם. זאת אומרת, החתול שמופיע פעמיים. ניאו עובר במדרגות ורואה את החתול הזה, ואז הוא רואה אותו שוב עושה את אותו דבר, ואז אומרים לו, כן, זה בעצם סימן שאתה בתוך התוכנה. ואז לקחתי את שני הדברים האלה ואמרתי, אנחנו דוהרים בשעטה לקראת עולם, שטעויות הופכות להיות בו יותר ויותר חשובות. זאת אומרת, מהצד הזה שכל טעות עולה הרבה יותר מפעם – אפשרות של קריסה היום במרחב הדיגיטלי, היקף הדברים שיכולים ללכת לאיבוד, מהכסף, ועד לתקשורת, ועד מערכות פוליטיות – הרבה יותר מונח על הכף היום
ומצד שני, טעויות הופכות להיות הרבה יותר חשובות, כדי לסמן לנו שאנחנו עדיין במשחק כבני אדם. זאת אומרת, שהתודעה האנושית שלנו עדיין נמצאת שם. כמו שבמטריקס זה מסמן לניאו שהוא במטריקס, וכמו בגוסט אין דה של, שהדמות מבינה שהנה ההכרה שלה נמצאת כאן, בתרבות הפופולרית לאט לאט אנחנו נמצאים במצב, שבו יש יותר ויותר ייצוגים לזה, שאנחנו מאוד רוצים להתקדם קדימה, אנחנו גם מבועתים מזה לחלוטין, אז מה הפתרון? אנחנו נציג אפשרויות אסתטיות של קריסה, שתמיד נמצאת בשליטה. הקריסה תציל אותנו בסופו של דבר, כי משם האנושי יוכל להיכנס ולצאת החוצה. ומהמכונה שמנסה לכלוא אנו (בהזמנה מוחלטת שלנו, אבל היא מנסה לכלוא אותנו), כל הזמן נצליח להתחמק בזה שתמיד יישארו לנו הסדקים הקטנים האלה. כי המכונה לא יכולה לעבוד לגמרי טוב, תמיד יהיה את הסדק הזה שיקרה, והאנושי תמיד ימצא את הדרך שלו להגיע לסדק הזה, ולצאת החוצה
כרמל: הטעות בתור הסמן לאנושיות, זה משהו שאנחנו רואים אותו כבר הרבה זמן. גם עלתה לי הדוגמה של האומנית, יצירת אומנות, אני לא יודעת איך לקרוא לדבר הזה, איידה, הרובוטית הזאת שהיא בעצם סוג של מברשת, שמציירת פורטרטים בראיית מכונה, ויש לה צורה אנושית. יש איזה קטע כזה שמה שהיא עושה, זה היא מסתכלת עליך ובעצם מציירת אותך כפורטרט, ואם היא הייתה עובדת בצורה רגילה, אז היא הייתה מכונת הדפסה מאוד יקרה, אבל הקטע שבגללו קוראים לה אומנית, וכאילו אומרים שיש לה “יצירתיות מובנית”, ככה אומרים היוצרים שלה, זה בגלל שמכניסים איזשהו אלגוריתם של טעות, הם עושים איזשהם גליצ’ים, ואז יוצא כזה איזשהו פורטרט מעניין, ואפשר לדבר על יצירתיות אנושית. כלומר, מושלמות זה משהו רובוטי, והטעות זה הדבר האנושי
מצד שני, הכנסת טעויות מכוונות בבינות מלאכותיות, בהפוך על הפוך, יוצר שם משהו מושלם מאוד מקריפ. אני חושבת שזה קורה עכשיו, עם כל ההייפ סביב צ’אט ג’יפיטי, הטעויות שלו הן “סימלס” (חלקות), הן לא באסתטיקה גליצ’ית. הוא טועה בצורה כל כך מפוארת, והוא מחבר מידע מוטעה עם מידע לא מוטעה, ומציג את זה בצורה שאי אפשר להפריד ביניהם, וזה מפחיד. זאת אומרת, אין לי שם את הסמן… כל האנושיות שלו, שהוא כמו אדם, זה בזה שהוא גם מחרטט שטויות, אבל הוא מחרטט אותן בצורה לא גליצ’ית
יואל: יש ממש תת ז’אנר כזה היום, שנקרא טריפינג צ’אט ג’יפיטי, ואת תקבלי פשוט רצפים של צ’אט ג’יפיטי נכנס ללופ עם עצמו, הוא נתקע בלופ כזה של לנסות להצדיק את עצמו, וזה נהדר. כאילו זה נורא ואיום, אבל כן, זה למרי מה שאת אומרת. זאת הייתה אחת הטענות שלי בפתיחה של כל הדבר הזה, זה שטעות הופכת להיות ממש חלק מהמחשבה לקראת השקה של דברים. זאת אומרת, אנשים מפחדים קצת מהאפקט שיהיה לטכנולוגיה מושלמת מדי, ואז האנושי מצטמצם לטעות הזאת. פה אנחנו מתחילים להבין מה הבעיה
זאת אומרת, יש את הקצה ההוליוודי של זה, הרומנטיזציה של המאבק האנושי ההרואי, שבעצם הסיכוי היחיד שלו מול המכונה, זה הרגעים הקטנים של השבירה שלה. ועד ל, כמו שאנחנו אומרים עכשיו על צ’אט ג’יפיטי, זאת אומרת לנסות להיאחז בטעויות שלו כדי להבין שהוא עוד לא שם. אנחנו עדיין מזהים שזה זה, כאילו. ואנחנו בעצם כל הזמן מנהלים יחסים מאוד אמביוולנטיים עם היכולת של מכונה להתקדם הלאה. כדי לעשות את השיח הזה, אנחנו עושים שיח של הצלחות וטעויות. זאת אומרת, האם היא עמדה במבחן טיורינג? אפשר להשליך את המבחן הזה לפח כבר לפני עשורים, כן? פיסת מחשבה נהדרת, אבל כאילו אין לה שום רלבנטיות להיום. אבל אנחנו עדיין נתלים בשיח הזה של הצלחה וטעות
כרמל: יש כאן עוד בעיה לדעתי. וזה בעיה מנקודת המבט של כשאנחנו חושבים על מה זה אומר להיות אנושי, זהו? זה מה שאנחנו? אנחנו הדבר הלא מושלם? אנחנו הדבר שטועה? זה כל ערכנו לעניין? ואז אולי אני מבינה את האנשים שרוצים ללכת מעבר לאנושי. כי אנחנו טעות, והנה משהו שלא עושה טעות, ולמה שלא נשפר את עצמנו? ולמה שלא נהיה יותר טובים
יואל: לגמרי, זה המוטיבציה מאחורי טרנס הומניזם וכו’, ורוב ההיסטוריה זה היה הפוך. מה מאפיין חיות, שבאותו זמן היו מכונות? או מכונות פרה מודרניות, אפילו אחרי המודרנה? שהן פשוט טיפשות, הן עושות מה שתכננו אותן לעשות, והאנושי שם כדי לתקן אותן. וההיפוך הזה, זאת אומרת, אנחנו מוצאים את עצמנו איפה שהמכונות היו במשך אלפי שנים, או החיות. ואנחנו נמצאים במצב, שבו הגחלת שמחזיקה אותנו, זה לדעת שאנחנו לפחות דפוקים, אנחנו יכולים להתנחם בזה. וממש אנחנו עדים לצמיחה של פשוט רומנטיזציה של הרעיון הזה, של האנושי כזה שלא מושלם, מול המכונה
כרמל: אז יכול להיות שמה שצריך באמת להראות פה, זה מה הערך של זה. כי זה נראה כרגע חסר ערך. הזה שעושה טעויות. אוקיי, אז אנחנו נזהה מי אנחנו. יכול להיות שמה שחסר פה בתיאוריה, זה באמת להראות את הערך של ה”טעות”, את היופי שבטעות, את מה זה מביא
יואל: כן, זאת השאלה שעמדה בבסיס של המחקר שלי. ביססנו את זה שהגליץ’ הוא לא איזו תנועה אמנותית שהחזיקה 10-15 שנה, ועשתה קצת רעש בחוגים היפסטרים וכו’, אלא יש לנו פה סוגיה שהיא באמת רלוונטית כדי להבין מה זה אנושיות היום, ואולי אפילו יותר חשוב מזה, מה זה מכונות היום. באופי שלהם, מה האופי שלהם? האם האופי שלהם שואף לשלמות? האם אנחנו רוצים שהאופי שלהם ישאף לשלמות? האם אנחנו רוצים להכניס בהם טעויות באופן אינהרנטי, כדי לשמור על איזשהו היגיון בכל המרוץ הזה? עצם המחשבה שיש אנושי, שמסתתר, כלוא, בתוך הטכנולוגי, ורוצה לצאת החוצה, זאת הנחה שהיא מאוד רומנטית, ואולי היא לא נכונה
ויש לנו הרבה מאוד כלים היום, תיאורטית, לקרוא תגר על ההנחה הזאת, בכמה רמות. זאת אומרת, אנחנו לא חייבים להגיד שאין אנושי בכלל, או שהאנושי והמכונה הם אותו דבר לחלוטין, כמו שיש זרמים פילוסופיים שעושים היום. אבל אמרתי שבסופו של דבר, עצם ההנחה הזאת, היא הנחה בעייתית היום. לבסס את כל כל הפוטנציאל הגאולי של הגליץ’, על זה שמחכה לנו אנושי, שהוא סגור כבר, כן? סובייקט, מונאדה כזאת מושלמת, שמחכה
…כרמל: גוסט אין דה של
יואל: בדיוק. שהיא תמשיך להתקיים, שהמונאדה הזאת, הרוח רפאים של האנושי תמשיך להתקיים בתוך המכונה. כי אף אחד לא חותם לנו שזה ימשיך להיות ככה. אף אחד לא חותם לנו שזה עכשיו ככה!י
כרמל: זו תפיסה מאוד קרטזיאנית, זה חוזר בעצם לרעיון של טבע האדם כרוח במכונה, או מוח בצנצנת, והמחשבה שבאמת הוא לא יהיה נגוע, שאני אוכל להעביר אותו מצנצנת לצנצנת, והוא ישאר בשלמותו
יואל: בדיוק, זה ממש זה. במובן מסוים זה להביא את הדיון לדיון אונטולוגי. כשאני רואה בן אדם שמשתמש ב… לא חייב להיות במציאות מרובדת, אלא לא יודע, בטלפון שלו, ומסתכל בפייסבוק, איפה האנושי כאן נמצא? האם הוא נמצא בכלל? האם אני רואה פה מניפסטציה של אנושיות? וזה לא מובן מאליו שזה כן. בשביל זה אנחנו צריכים לחזור לדבר על מה זה אנושיות. צריכים לדבר על מה זה מדיה. אנחנו צריכים לדבר על מה זה טכנולוגיה, ולהבין. צריך שנייה לעשות רביזיה על כל הדבר הזה, ולהבין אם אנחנו משתמשים עדיין במונחים הנכונים. זה לגמרי לא בטוח
אם אני חוזר לזה שהפוטנציאל הגאולי של הגליץ’, שנמצא בתנועות כמו “שיבוש תרבות”, בספרים שנכתבו על שיבוש, במה שנמצא היום בברושורים של חברות עסקיות, דיסטראפטיב מאנג’מנט וכל מיני דברים כאלה – מה שנמצא בבסיס של כל הדברים האלה, זה ההנחה שיש איזשהו אנושי מקופל קטן, שמחכה, שברגע שיתנו לו לצאת, הוא יצא. מה אם נעשה את כל זה, ובסוף שום דבר לא יצא? אנחנו התאחדנו עם המכונה ברמה כזאת שכבר אין… אנחנו מפנטזים על האנושי הזה שנמצא שם, אבל הוא לא באמת נמצא שם. או שהוא לא נמצא במובן שבו אנחנו חושבים עליו. אנחנו חושבים עליו, שוב, בצורה של המאה ה17 של מה זה אנושיות, ויכול להיות שאנחנו כבר לא אנושיים בצורה הזאת
כרמל: יכול להיות שצריך רק להסתכל באמת על צ’אט ג’יפיטי, שהאנושיות שלנו נמצאת שם בתור הדאטה שמזין אותו בלבד. זאת ה-רוח במכונה
יואל: כן, בתזה שלי, זאת נקודת האמצע של המחקר הזה. ברור שגליץ’ הוא דבר משמעותי. האונטולוגיה של הטעות היא משהו שצריך לעשות, כדי להבין את הקשרים האלה בין אנושיות לטכנולוגיה בעת הזאת. והדרך שנעשה בו שימוש היום, גם בשדות של אומנות, גם בשדות של מחשבה, הוא שימוש לא מספק. הוא שימוש שנופל לתוך הבורות של עצמו
עוד שיר של סונו, כלי הבינה המלאכותית האהוב עליי. ובואו נחזור ליואל ולכלים התיאורטיים שהוא מגייס, על מנת להוציא את הגליץ’ מהבור שתיארנו קודם לכן
אני בחרתי בסופו של דבר בדרך, שקיבלה השראה מתיאוריה של פליקס גואטרי, שמוכר יותר כסיידקיק של ז’יל דלז, ה”סיימון וגרפונקל” של עולם הפילוסופיה הביקורתית. אחד הקונספטים שהוא פיתח, זה הרעיון של סמיוטיקה לא מסמנת. והטענה המרכזית שנמצאת בתיאוריה הזאת היא, שאנחנו חווים כמה רמות של סמיוטיקה. במחשבה הביקורתית רגילים לתיאוריה של פרדיננד דה סוסיר, של סמיוטיקה מסמנת, שמה זה אומר? שיש לנו הפרדה בין ייצוג למשמעות בעולם שבו אנחנו חיים. אנחנו יכולים לקרוא למחשב מחשב, בגלל שאנחנו מצמידים בין ייצוג, שקיים ברמת השפה, לבין מחשב שקיים ברמת המציאות, ושהשפה עצמה נבנית כתוצאה מהסמיכויות האלה, על הצירים הסינכרוני והדיאכרוני
פחות משנה הבשר של התיאוריה, כמו שמשנה עצם ההסדרה הזאת. הפעילות המסדירה של המציאות על ידי השפה. זה הרעיון החשוב מבחינתי פה. זאת אומרת, הטענה העמוקה היא להגיד: הדברים נראים כמו שהם נראים, הדברים נחווים על ידינו כמו שהם נחווים, בגלל שאנחנו מחילים עליהם סט של משמעויות, על ידי מילים. זאת אומרת, המילים מייצרות את ההסדרה הזאת. אנחנו ככה קובעים גם יחסים היררכיים עם הדברים האלה. האנושי יכול להיות למעלה, בגלל שהוא זה שנותן את המילים. הוא זה שמסכים על המילים. ואז אפשר גם לעשות היררכיה בין חברות מסוימות, לגבי סט המילים שלהן, אוצר המילים שלהן, העושר הייצוגי שלהן. חברות שדלות יותר בייצוגים מסמנים, הן חברות שקל לתייג אותן גם כחברות דלות אינטלקט או עושר תרבותי. ומצד שני, חברות שמלאות בייצוגים, שמלאות במסמנים ודברים כאלה, אז הן גם נחשבות חברות יותר מפותחות
אז יש, א’, את ההסדרה הזאת של היררכיה על עולמות אחרים (עולם החי, עולם הצומח, עולם הדומם), וגם את היחסים של ההסדרה בין בני האדם. וכל הדברים האלה נובעים מתוך התיאוריה המאוד משפיעה הזאת בפילוסופיה של פרדיננד דה סוסיר. עכשיו, מה שגואטרי עשה בשנות ה-70, זה להגיד, יש עוד ממד. ואנחנו רואים אותו עכשיו מול העיניים שלנו. איפה אנחנו רואים אותו? אנחנו רואים אותו באלגוריתמים, בשפות המחשבים החדשות. זה לא פעם ראשונה, הוא זיהה את זה גם בהרבה דברים אחרים, אבל זה מאוד קל לראות את זה פתאום, שיש לנו שפה שבה אין מסמן ומסומן. כלב בפייתון יהיה כלב, כמו שאנחנו רגילים לקרוא לו כלב, רק אם הוא יהיה מוגדר בתוך השפה ככלב. זאת אומרת, רק אם אני אעשה מהלך מאוד ארוך, של כלב = ארבע רגליים = שיער = שווה שווה … בסוף אנחנו נוכל להגיד, פייתון תראה לי כלב, והוא יראה לי כלב
כרמל: כן, כי אין בעצם לבינה המלאכותית תמונה של העולם. לנו יש בראש אסוציאציות בגלל שפגשנו כלבים של ממש
יואל: וכדי ללמד כלי טכנולוגי מה זה כלב, אנחנו לא יכולים להוציא אותו החוצה ולהגיד הנה כלב, תראה כלב. וגם כשאנחנו מאמנים אותו על סטים, אנחנו לא מוציאים אותו החוצה ומראים לו כלבים, אנחנו מאמנים אותו על מאפיינים מסוימים. מה שחשוב זה, שאין למעלה ולמטה. זאת אומרת, אין את הרעיון של הכלב, או את מה שאנחנו הסכמנו עליו בראש של כולנו של מה זה כלב, שנמצא מעל הכלב הממשי, אלא הכלב הממשי ברמת השפה האלגוריתמית, יהיה קיים אך ורק אם הוא יוגדר לפני זה בתוך השפה האלגוריתמית ככזה. אין דברים מונחים מאליהם בשפות מחשבים
והדבר הזה בשביל גואטרי הוא ממש תיאוריה פוליטית. זאת אומרת, הוא אומר, יש לי פה מציאות של שפה ושל יחסים עם המציאות, שמבנים לתוכה ממש בילט אין, הסדרה, היררכיה, כוח, ניצול. ויש לי שפה אחרת, שבה זה לא קיים בכלל, הכל שטוח לחלוטין, כמו רשת כזאת, שבה זה לא משנה אם אתה בן אדם, זה לא משנה אם אתה מכונה, זה לא משנה אם אתה צמח, זה לא משנה… כלום לא משנה. מנקודת המבט של הדבר שמריץ את השפה הזאת, או המחשב, או מכונת הקפה, זה לא משנה מה, הוא לא רואה שום הבדל, הוא רואה פשוט משהו שטוח לחלוטין, בלי למעלה ובלי למטה
וגואטרי, הוא משתמש בתיאוריה הזאת כדי לקדם תיאוריה – שאולי היום נראית לנו קצת פחות ישימה, אבל בשנות ה-70 היה לה המון קונים מן הסתם – של מה אם נעבור כולנו לדבר ככה? מה אם כל המציאות שלנו תעבור להיות כזאת? ועוד דבר אחרון מאוד חשוב בדבר הזה, שהוא זיהה את הקפיטליזם עם התיאוריה של דה סוסיר. וזה דברים גם שדלז וגואטרי מדברים עליהם בעצמם, וזה היחסים בין טריטוריאליזציה, דה-טריטוריאליזציה ורה-טריטוריאליזציה. זאת אומרת, ההיגיון הפנימי של הקפיטליזם עובד, במילים אחרות – בלי המילים המסובכות הארוכות האלה – מדבר על הסדרה, זה הטריטוריאליזציה, קביעת גבולות, להפוך את הדברים למסודרים. דה- טריטוריאליזציה זה פירוק של ההסדרה הזאת, ורה- טריטוריאליזציה איסוף מחדש והסדרה מחודשת
איך הקפיטליזם עושה את זה? בהרבה מאוד דרכים, ואחת הדרכים האלה זאת המערכת השפתית, המערכת המסדירה של המסמן והמסומן. הקפיטליזם יכול להמשיך קדימה, על ידי זה שכל דבר נמצא במקום מסוים. ברגע שדברים לא יודעים את המקום שלהם, ושאי אפשר לשלוט עליהם בצורה של למעלה למטה, אי אפשר גם להתקדם. עכשיו, מה שגואטרי אמר, זה שמה שנמצא כל הזמן מתחת לפני השטח, זה שהקפיטליזם חייב גם את הסמיוטיקה הלא מסמנת. הוא חייב את הכוח הבלתי ניתן לעצירה של המכונה. והכוח הבלתי ניתן לעצירה של המכונה, בנוי על זה שהיא לא צריכה לעצור ולעשות את המסמן מסומן כל הזמן, כן? ולכן אנחנו נראה עיר, שאולי כולם הולכים בה לישון, אבל המכונות עובדות כל הזמן. העולם כולו יכול ללכת קיבנימט, המכונות ימשיכו לעבוד, כי זה מה שהן עושות, הן פשוט עובדות. הקפיטליזם בעצם רוכב על הכוח, התשוקה הזאת (הם דיברו בשפה של תשוקה). התשוקה הזאת שכל הזמן פורצת קדימה, אין לה גבולות, אין לה למעלה ולמטה, אין לה גבולות. כוח של שפת מחשב הוא אינסופי, אבל זה מאוד חשוב לו להדחיק את זה למטה, ושמה שהוא מנהל יהיה מנוהל על ידי המסמן מסומן
זאת התיאוריה של גואטרי, ומה שאני באתי להגיד זה, שהגליץ’ הוא לא סדק בין האנושי שקיים ולכוד בתוך המכונה. הוא סדק בין הרובד המסמן של המציאות, או של הסמיוטיקה המסמנת של המציאות, לבין הסמיוטיקה הלא מסמנת של המציאות. למה? כי כשגליץ’ קורה, אנחנו כאנושיים חווים אותו כטראומה, כעצבים, כגאולה, וואטאבר. אנחנו לפעמים עושים אותו בכוונה, כמו להוסיף אפקטים של רעש על סרטים ישנים, כדי שיחשבו שזה ישן. אנחנו משתמשים בו כדבר מסמן. מעצם ההתקיימות שלו בתוך מערכת של בני אדם, הוא חייב להיות אינדקסיקלי, הוא חייב להיות מסמן
אבל מנקודת המבט של המכונה, גליץ’ הוא לא באמת אפשרי. גם כשהמחשב מראה לי מסך כחול, מה שהמחשב עשה זה פשוט עקב אחרי פרוטוקול מסוים, עד לנקודה שבה כתוב לו, תציג מסך כחול. קריסה אמיתית של מכונה היא כמעט בלתי אפשרית. זאת אומרת, יכולה להיות קריסה פיזית על ידי מכה, או על ידי נגמר הבטריות, אבל אז זה לא גליץ’ ממש, כי זה, שוב, קריסה מוחלטת. כשאנחנו מדברים על הטעויות האלה, זה טעויות שהמכונה עצמה לא חווה כטעות, אלא היא חווה פשוט כהמשכיות של פרוטוקול מסוים. אפילו אם במצב התיאורטי שיש טעות, היא לא תראה את זה כטעות, כי אין לה את ההגדרה של מהו מצב מסודר
כרמל: אז חזרנו למובן הזה שבו טעות היא מושג אנושי, כי רק האנושי יכול להבדיל בין נכון ללא נכון, כן? למכונה אתה אומר, הכל הוא נכון. במקרה הזה עושים ככה, במקרה הזה עושים ככה. טעות היא שיפוט אנושי בלבד
יואל: נכון. ברגע שנגיד שאנחנו מבינים שיש כמה נקודות מבט לאירוע הזה. יש את נקודת המבט שלנו, שרואה את זה כטעות, או כגאולה או ווטאבר. ויש את נקודת המבט של המכונה, שהיא נקודת מבט שיש לה משמעות, ומנקודת המבט הזאת, הטעות הזאת היא עוד רכיב בתוך מערכת מאוד מורכבת. אם מבינים את הגליץ’ בצורה כזאת, של שסע כזה במציאות, שבו פתאום אני נחשף לנקודת המבט של המכונה, על משהו שגם אני חווה, זה משהו שיש לו פוטנציאל הרבה יותר חתרני מהגליץ’ הסיטואציוניסטי
למה? כי בסופו של דבר אנחנו חיים בתוך מציאות קפיטליסטית, דוהרת, אפשר לקרוא לה בהרבה מילים, אבל מה שהכי מאפיין אותה זה הסגירות הזאת. היא פשוט עובדת, ויש הרבה מאוד מוסדות שעובדים היום באופן אקטיבי, כדי שלא נוכל לפתח נקודות מבט חדשות על העולם. שאנחנו נשאר בתוך איזשהו לופ, שנתמך על ידי רשתות חברתיות, חידושים טכנולוגיים שאמורים להנגיש לנו אלף ואחד דברים… בסופו של דבר, העולם שלנו הופך להיות מאוד סגור. ובא הגליץ’, ומה שהוא עושה, זה לא רק אולי מראה לנו שאנחנו לכודים בתוך עולם כזה, אלא הוא מראה לנו שיש עוד נקודת מבט שלישית לדבר הזה, וזה המכונה עצמה שעושה את זה, ושיש לה דרך אחרת לגמרי להסתכל על כל הדבר הזה. ואם הוא נחווה בצורה כזאת, אז החיבור הזה בין אדם למכונה, יכול ללבוש פנים חדשות לחלוטין, ושונות לחלוטין
אחת הדוגמאות שהבאתי זה פרסומת של אפל, אני חושב לדור השני של האייפדים, אני חושב שזה היה 2012 או משהו כזה. האייפד היה יחסית עוד דבר חדש, והפרסומת, שמאז, ככל שאני יודע, ירדה לחלוטין מהאתר של אפל, ומצאתי אותה רק ביוטיוב דרך צדדים שלישיים. ומה שקורה שם זה, שרואים סיטואציות של חיים – טיול, הקראה של סיפור לפני השינה לילדה, משחק בין שני אנשים מבוגרים – אבל ביניהם תמיד יש מסגרת, והמסגרת היא המסגרת של האייפד. וכאילו המוטו של הפרסומת היא, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים כי זה שקוף. יש שם איזה מישהו שמתקן רכב ורק מסגרת, ובאמצע אין כלום. הסאבטקסט, שהוא לא ממש סאב, זה להגיד, אתם לא תראו את הטכנולוגיה, היא לא קיימת. אתם רואים רק את החיים עוברים דרך הטכנולוגיה
עכשיו, אני אמרתי שזה מייצג איזושהי תשוקה אנושית אמיתית, של להיפגש עם המציאות כמו שהיא באמת. וכמו שהיא באמת, אולי, היא לא מסמנת. כל התיאוריה של הסימון זה לא דבר שקיים במציאות. זה קיים בשפה שלנו, ובמערכות המסדירות שבנינו על המציאות, ויש לנו תשוקה אמיתית – והפרסומת הזאת רוכבת עליה בצורה מאוד אפקטיבית – של פשוט לשקע את עצמנו בתוך עולם שאין לו את החוקים האלה. אבל, ככה אפל אומרים לנו, אפשר לעשות את זה רק דרך טכנולוגיה. זאת אומרת, שאפשר לעשות את זה רק דרך הסימון. זאת אומרת, כשהחברות באות ומייצרות לך את המוצר הזה, הן אומרות, זה תמיד יהיה דרך המערכת המסמנת, דרך המערכת הקפיטליסטית, דרך המערכת של הצריכה, דרך מערכת המשמעות של מה זה כל דבר ואיפה הוא שייך ביחס לדברים אחרים. אבל צריך לזכור שהתשוקה הזאת נמצאת שם. זאת אומרת, אנחנו רוצים להיות שם, וזה אולי משהו שמגדיר את האנושיות שלנו היום. וזה אולי דרך יותר אפקטיבית לדבר על האנושיות שלנו היום
כרמל: טרנס הומניזם מאמין למסר שאתה דיברת עליו עכשיו. אי אפשר לחזור אחורה, אין לנו את המגע הזה עם הטבע, זה לא אפשרי, אין לנו כבר את הכישורים, אבל בואו לטכנולוגיה, ואנחנו נהפוך אותה לשקופה, וניתן לכם. נחזיר לכם בריבית דריבית
יואל: לא דיברתי על זה במונחים האלה, אבל זה לגמרי עומד, לדעתי. יכול להיות שזה כלי אפקטיבי לדבר אתו באמת על טכנולוגיה ואנושיות היום, כי כשאתה מסתכל על דברים ככה, אתה באמת מתחיל לשים אותם על איזשהו ציר. נגיד, אנשים שרואים את כמויות הזמן שבני נוער מבלים מול מסכים או ברשתות חברתיות, ואוקיי, מה הפתרון? בואו נפגין מנהיגות על המכשירים הטכנולוגיים, אנחנו נקצוב את הזמן, נעשה רגולציה, נחייב דברים מסוימים… כל הדברים האלה חשובים בהקשר שלהם. אבל שוב, כשחוזרים לתיאוריה, מה אנחנו מנסים לעשות פה? זאת אומרת, האם אנחנו עדיין נאבקים על מודל של אנושיות שמתאים לזמנים אחרים, ואנחנו מנסים להתעקש על זה שבני הנוער שלנו, לצורך העניין, לצורך הדוגמה, הם עדיין אותם בני נוער שצריכים לשחק בחוץ, שצריכים שעות ככה וככה שעות מול זה וזה
כרמל: הוא לא יוצא לשחק בחוץ! ואז שמים אותם באיזה מקום כזה שאין להם גישה לטכנולוגיה, והם מקבלים קלפים. זה משנה אם הילד משחק קלפים או משחק סוליטר במחשב?י
יואל: לא כל אחד צריך להכיל מושגים של תיאוריה ביקורתית על גידול הילדים שלו, או לחשוב על תיאוריה של גליץ’ ברגע שהוא פותח את המחשב או משהו כזה, אבל זה פשוט מין סמנים כאלה של, אולי אנחנו פשוט מתקיימים בצורה שונה מול הדברים האלה בשנים האחרונות. לעודד אנשים להגיד, שמה שהם חווים כ”אני מול המכונה”, צריך להתנסח בדרכים חדשות. לא צריך להתנסח בדרכים, שוב, קרטזיאניות, הפרדה בין גוף לנפש, שפשוט השאריות של זה חיות בתוך הדרך שבה אנחנו חושבים ומעצבים טכנולוגיה עד היום. אין לי פתרונות. אני לא רוצה לקדם פתרונות, כי אני לא חושב שיש לי, ושהתיאוריה שלי מספקת אפילו כאלה. ככה צריך לדבר לדעתי תיאוריה. היא פשוט דרך לעשות דיקור לכל מיני עצבים רדומים כאלה. להזרים לשם דם, ולהגיד רגע, אולי ככה? אולי ככה
כרמל: אני קוראת לזה להפוך סימני קריאה, או נקודות, לסימני שאלה
בימים אלה יואל כותב את הדוקטורט שלו, שבו הוא מנסה להמשיך לפתח את התיאוריה הזאת של הגליץ
מה שאני חושב לעשות, זה לעשות תנועה מהנקודות שבהן טכנולוגיה משתבשת לנו (וכשאני אומר טכנולוגיה, אני כבר כמעט באופן מיידי עושה את ההשוואה למדיה, למרות שזה לא נכון לעשות את זה, אבל לצורך העניין), למה קורה בזמנים שבהם הטכנולוגיה עובדת טוב מדי. ולמה אני מתכוון? יש הוגה מאוד מעניין שאת בטח מכירה, יוג’ין טאקר. הוא עלה לגדולה באופן די מקרי, כי שם של הספר שלו הופיע על ג’קט של קניה ווסט, בקידום של הטור המשותף שלו עם ביונסה, האחרון – אין דה דאסט אוף דיס פלאנט
הנקודה של יוג’ין טאקר היא מאוד סביב, הוא קורא לזה דה הורור אוף פילוסופי (האימה של הפילוסופיה). הוא מתעסק מאד באימה, בכלל בקונספט של אימה בתוך התרבות המערבית, ואחד הדברים שהוא פיתח לאחרונה, זה מושג שנקרא דארק מדיה, כינוי למצבים שבהם מדיה עושים קצת יותר ממה שהם אמורים לעשות. ואחת הדוגמאות הטובות שלו, בסרט “הצלצול”, קלטת וידיאו שנכנסת לנגן, מהמסך בעצם רואים באר, וילדה שיוצאת מתוך הבאר, מין ילדה מפלצת כזאת, ואז היא פשוט עוברת את המסך, והיא נכנסת לסלון של אנשים, ומוות, ובלגן וכו’. ויוג’ין טאקר קורא לדבר הזה דארק מדיה, כי בעצם מה שאנחנו מפחדים ממנו ברגע הזה שבו הילדה יוצאת, אולי מה שאנחנו מפחדים ממנו כאן, זה המסך והקלטת, שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות. זאת אומרת, משהו מהעל טבעי עבר לטבעי דרך המדיה
עכשיו, אולי מה שמפחיד אותנו זה לא העל טבעי, אלא שהמדיה עשו יותר ממה שהם היו אמורים לעשות. מדיה מוגדרים על ידי התפקוד שלהם. הגבולות שלהם קובעים גם את האופי שלהם. האונטולוגיה שלהם נקבעת על ידי התפקוד שלהם, והתפקוד שלהם בכוונה לא עובר למישורים האלה. עכשיו, ברגע שהם כן עוברים – מפלצות עוברות, רוחות רפאים, כל מיני דברים שקשורים ליצירות אימה – אז אנחנו נתקלים באיזשהו משהו, שיכול להגיד דברים מאוד יסודיים לגבי מה זה תקשורת היום, ועם מה אנחנו מצפים להיפגש
כרמל: מדיה הם “רדופים” מראשיתם, ותמיד היה להם איזשהו קשר עם העברת העל טבעי, ואפילו עד היום, כשאנחנו חושבים על מה הפחד שלנו מבינה מלאכותית – שהם יעשו יותר ממה שהם אמורים לעשות. זאת האימה
יואל: בדיוק. יש כתיבה מאוד מעניינת, לדעתי, של מוריס בלאנשו, היתה לו מין פיקסציה כזאת על הסיפור של אורפאוס ואורידיקה. בעצם אורפאוס יורד לשאול, מנגן בחליל כדי להגיע עד להאדס, הוא בעצם מצליח להקסים את שניהם בנגינה עם החליל, מצליח לשכנע אותם להביא מהשאול חזרה לעולם החיים את אורידיקה. התנאי היה שהוא ימשיך לנגן עד שהם מגיעים בחזרה לעולם החיים, וכמובן מה קורה ברגע האחרון? הוא מסתובב ומסתכל עליה, והיא נמוגה, חוזרת חזרה לשאול
עכשיו, בסופו של דבר, זה אירוע מדיה, ואירוע מדיה מאוד דומה למה שיוג’ין טאקר מתאר. איזושהי ברייה מעולם אחר, שאמורה להיכנס בחזרה אל העולם שלנו, היא עושה את זה דרך מדיה, דרך השיר, דרך החליל, וברגע האחרון זה לא עובד. תמיד רגילים לקחת את המיתוס הזה ולהאשים בעצם את האדם, כמו אשת לוט, וכל מיני מיתוסים כאלה של כניעה לייצר ברגע האחרון, כאילו מין משהו כזה של ככה זה בני אדם, זה פשוט הסקרנות
ומוריס בלאנשו יש לו תיאוריה שלמה בעצם על הנצרכות שבהבטה הזאת. אנחנו משועבדים לצורך הזה להסתכל, כי ככה בעצם מייצרים את ה – הוא דיבר על אומנות, הוא דיבר על כתיבה, אבל אני רוצה להגיד שאולי הוא מדבר בכלל על המדיה. יש לו גם עוד קטע מאוד יפה במקום אחר, שבו הוא מדבר על זה, שבני אדם שעוברים לשאול, שעוברים את “נהר הסטיקס”, אז הם עוברים את זה פעם אחת, אבל הסירה עוברת שוב ושוב. הוא מדבר על סופרים שמנסים לקחת בעלות על היצירה, והוא אומר להם לא, אתם עוברים פעם אחת, הספר ימשיך לנוע כל הזמן, הוא ימשיך להביא אנשים ממישור אונטולוגי אחד למישור אונטולוגי אחר, והוא בעצמו (הספר) דבר שמוגדר על ידי הדו-כיווניות שלו בין מישורים אונטולוגיים שונים
כרמל: אני חושבת פה על האינטרנט כמדיה. בעבר השתמשו לגביו במטאפורה של “אוקיינוס המידע” שעל הגלים שלו אנחנו גולשים, אבל אולי הוא הסירה באמת? במקראה הראשונה שפורסמה על הסייברספייס ב-1991, היה מאמר של אנתרופולוג בשם דיוויד תומס, והוא דיבר על ההתחברות לאינטרנט כעל טקס מעבר, כמו דתי. יש ציוד, מודם, צליל של חייגן, משהו כזה שלוקח זמן, ואז פתאום אני עוברת לעולם אחר, ואני ממש מתחברת לעולם הזה, ומתנתקת ממנו בצורה ברורה. בינתיים הטכנולוגיה השתנתה, כך שהחיבור הזה מתקיים כל הזמן ברקע, שאני אפילו לא חווה אותו כחיבור וניתוק. שני העולמות חופפים כל הזמן, ואני חיה במודעות מרובדת אליהם
אז מה קורה כשתם הטקס? כשהסירה פתאום שקופה? אנחנו כל יום יורדים לשאול ועולים חזרה בלי להרגיש כמעט, מגינת החליל ברקע היא כבר רעש סטטי שהתרגלנו אליו עד שאנחנו לא שומעים אותו, ואין בכלל מקום יותר לסקרנות האנושית לסובב את הראש. אם אני בכלל לא מבחינה בין מישורים שונים, אז אין מקום לסקרנות. אז אני מבינה את התשוקה לגליץ’ דווקא במובן הישן שלה, ניתוק קטן כדי לקחת אוויר, כדי לתפוס לרגע מרחק, פרספקטיבה, גם אם אין שם איזה מצב אנושי קודם להתגעגע אליו, הכלום, ה”קול דממה דקה”, השקט שיש שם לרגע, הפאוז, חשוב כשלעצמו
יואל: פרידריך קיטלר, במאמר לדעתי האחרון שהוא הוציא בחיים, קראו לו “לקראת אונטולוגיה של מדיה”, ב-2009, בו הוא אמר, עד היידיגר, אנחנו התעלמנו מהדבר הבסיסי ביותר שצריך להתייחס אליו כשעושים תיאוריה, וזה באיזה מדיום אנחנו משתמשים. ואין לנו היום כלים באוצר המילים הפילוסופי של המחשבה המערבית, אין לנו כלים לדבר על מדיום. אונטולוגיה במחשבה המערבית היא מטפיזיקה. ואנחנו מדברים על מה זה חומר, לעומת מה זה רוח, מה זה לא חומר. וכל הדיבור שלנו על מדיום, הוא כלוא לתוך הבינאריות הזאת של חומר ולא חומר
אז המדיום הוא חומר, אבל אנחנו כבר יודעים עליו שהוא לא רק חומר. כשאנחנו מדברים, או כשאנחנו יוצרים קשר, עם מה אנחנו יוצרים קשר? המדיום הוא לא רק מדיום במובן של התווך שנמצא בינינו. יש דברים שעושים את המעבר הזה, כמו הסירה על הנהר, ואנחנו צריכים להתחיל לדבר על מה זאת הסירה הזאת, ומה מאפיין אותה, כדי בעצם לדבר על מי אנחנו, ומה הדבר שעומד מולנו. ומה שאני מנסה לעשות, במובן מסוים, זה לנסות לפתוח שפה חדשה לדבר על האונטולוגיה של המדיה. ואני חושב שבמנעד הזה בין כשהיא לא עובדת, וכשהיא עובדת טוב מדי, באנומליות האלה, אנחנו נוכל אולי בסופו של דבר להגיד משהו על הבאמצע
יואל הציץ אל ההבזק של הגליץ’ והצליח להישיר מבט לעומק התהום שמתחתיו, באופן שמתחבר למשבר רחב יותר, שקיים היום בתיאוריה הביקורתית ותיאוריית התרבות. השיחה שהתפתחה עם יואל בנושא הזה היא חומר טוב למוסף לפודקאסט. דיברנו בעיקר על המקום החדש שדת צריכה לקבל בתיאוריה ביקורתית היום, וסוף סוף יהיה לנו עוד פרק עם מוסף, לא היה כזה מזמן. תוכלו למצוא את המוסף בשבוע הבא כנראה, בסושיאל של הפודקאסט בלבד (וכאן בתחתית התמלול), אבל אני רוצה להזמין את האל גם לתוך הפרק הזה. כי טכנולוגיה שעובדת טוב מדי מרמזת לשם, ההשוואה עם האל מתבקשת. ויש לי תחושה שהדוקטורט ייקח את יואל לשם, שזו הצלע השלישית החסרה לו בגליץ’ הזה, שבין האדם למכונה
במובן הזה, זה באמת מה שבני האדם עושים מאז ומעולם, מנסים להבין את אלוהים כדי להבין את עצמם. שוב, אנחנו חוזרים להפרדה בין רוח לבין החומר, וכמה זה נכון לחזור להבחנה הזאת כדי לדבר על המצב שלנו היום. האם אנחנו, כשאנחנו מדברים על הדברים האלה, צריכים לדבר עדיין – יש רוח, יש חומר, יש אל טכנולוגי, ויש את האנושי שהוא פחות מושלם – בהיפוך מסוים, הרוח זה הטכנולוגיה והגוף זה האנושי, במקום שזה יהיה הפוך. כל המושגים האלה, המשחק איתם הוא משחק של משמעות מאוד גדולה להיום. חייב להיות יותר ממדים שמתקיימים במקביל בחיים שלנו. זה בעצם העניין, אנחנו לא מצליחים להפריד ממדים אונטולוגיים שונים שאנחנו חיים בהם. פוליטיקת הזהויות גם משטיחה אותנו לזהויות שונות שעומדות אחת מול השנייה, במקום להגיד זה יכול להתקיים ביחד. מרקסיזם, ודת ו-
כרמל: זה יכול? זה בפועל. אם אתה מסתכל במציאות, זה כל הזמן מתקיים ביחד, ואנחנו ברובד הסיפורי הזה של המסמנים, המסמנים מתכתשים. אבל אם אתה מסתכל על המקום הזה שקראנו לו “בטבע”, או בעולם של המכונה, זה קיים, זה איכשהו מתקיים ביחד
יואל: בדיוק, ובמובן הזה החזון של גואטרי, את יודעת, לכינון של שפה שטוחה לחלוטין, הוא אמנם נאיבי לחלוטין, אבל יש בו זרעים מאוד חזקים כדי להבין איך אנחנו אמורים להתקדם הלאה. הכל זה בסוף אותה סוגיה, איך אנחנו יכולים להיות אנשים, ועדיין מצליחים להיות כמה דברים, שלפעמים סותרים, במקביל? אם כל אחד ינסה לחשוב שנייה על החיים שלו, וכמה הוא באמת מתאים לפרופיל הזה, של דברים שקיימים במקביל ולפעמים סותרים אחד את השני, אני חושב שהמון מאיתנו יהיו די בספק שהם ממלאים את הדבר הזה
כרמל: נכון. כאילו בעיני המכונה כל הדברים האלו הם שווי ערך באיזושהי צורה, וזה מעניין שאולי המכונה מוחקת משהו בנו, כשהיא מסתכלת עלינו בצורה כזו
יואל: להיפך
כרמל: אבל אולי דרך מה שאתה אומר זה בדיוק להפך. היא מוחקת איזושהי שכבה, שאנחנו טוענים שזה אנחנו, שכבה של הסיפור. אבל אולי יש פה איזשהו מובן פוסט אנושי, שבו אנחנו יכולים לוותר על הנרטיב, על הסיפור, ועל המסמנים, ודווקא למצוא את עצמנו במקום הזה
!יואל: כן
כרמל: אז אם אני אסכם את כל הדבר הזה ביחד, זה נראה שאולי אנחנו לא צריכים לפחד מזה שהמכונה תמחוק לנו משהו. מה שהיא תמחוק זה שכבת גליץ’ בכלל, זה איזושהי שכבה כזו שאולי יישאר מתחתיה משהו ממש ממש אמיתי, שיהיה בו גילוי
יואל: נכון, אבל צריך להיזהר לא להתייחס לזה כחזרה, אל מצב התקיימות טבעי שתמיד היה קיים בנו. לא
כרמל: זה יהיה משהו חדש
יואל: בדיוק, זה יהיה משהו חדש. אבל זה בסדר, כי זה כבר אנחנו. וצריך להשלים עם זה שנוצרה פה נקודת מבט חדשה על העולם, וזו תפיסת מבט שאנחנו צריכים לאמץ. כי כמו שהוגים כמו סטיגלר יגידו, אנחנו כבר שני צדדים של אותו מטבע. ולכן להגיד שאנחנו צריכים לשלוט בדבר הזה, ליצור רגולציה לדבר הזה, הוא נכון במישור מסוים. אבל במישור אחר הוא בדיחה
כרמל: ובמובן מסוים, התשוקה הזאת לחזור חזרה, זה מה שמעוור אותנו, ועוצר אותנו מלראות את ההזדמנויות החדשות, שמחכות אחרי המחיקה, מעבר לגליץ’
יואל: בדיוק. וזו בדיוק גם היתה הביקורת של מארק פישר. במקום לנסות לחזור לאיזשהו רעיון מהפכה מרקסיסטית, כמו העניין של המידע – זאת לא בעיה של מידע, זאת לא בעיה של מהפכה, זה לא בעיה של כלום – תנסו להתקדם קדימה, במקום ללכת אחורה. תנסו להכניס את עצמכם למצב כזה של בלבול, כדי להיפגש רגע בנקודות מבט שונות, ולנסות לדמיין דברים הזויים לחלוטין, אבל עצם הפעולה הזאת היא פעולה מצילה. כאנשי תיאוריה אנחנו לכודים בעולם שמנסה להחזיר אותנו אחורה כל הזמן. כאילו, תיאוריה כחזרה אחורה. לקחת את הדברים שאמרו כבר, ולנסות לטחון אותם מחדש בדרך אחרת, במקום לחשוב על תיאוריה כהתקדמות קדימה. הבעיה היא שאין שום פרוגרמה של תיאוריה להתקדמות קדימה
כרמל: זה כמעט לא אקדמי, כי אתה צריך להיבנות על הדברים הקודמים
יואל: זה אנטי אקדמי
כרמל: אתה כל הזמן בירידה לצורך עלייה ואתה שוכח לעלות. אבל מה שעולה לי כדימוי, זה הציור של וולטר בנימין, מלאך ההיסטוריה
יואל: של (פול) קלה
כרמל: הולך קדימה אבל עם הגב, באימה. אנחנו מסתכלים אחורה כל הזמן, אבל בפועל אנחנו הולכים קדימה, פשוט אנחנו עם הגב אל העתיד
יואל: אז אולי אנחנו יכולים להסתובב. כל מה שצריך זה להסתובב
כרמל: כל מה שצריך זה להסתובב. להציץ. להציץ מאחורי הגב, כמו אורפאוס
יואל: כן, זה מהמם. האם אנחנו יכולים לדמיין את המלאך של קלה מסתכל מבעד לכתף, ומה הוא יראה שם? זה יכול להיות תרגיל מחשבתי מאוד מעניין
זה מעניין להשוות את מלאך ההיסטוריה למיתוסים של אורפאוס או אשת לוט, ולפרש אותו בהקשר הפוך מזה של וולטר בנימין, שהתמקד במבט שלו אל העבר. אני חושבת דווקא על המבט שהוא לא מפנה אל העתיד. המלאך אחוז האימה, לא מעז להסתובב ולהציץ מעבר לכתף. אם הוא יציץ, האם העתיד יתפרק לנגד עיניו? או שהוא יראה את המדבר של הממשי, שאין בו כלום עדיין? והאם ברגע הזה, של סיבוב הראש, הוא יחווה גליץ’?י
עד כאן להפעם, נשתמע בפרק הבא, וחפשו את המוסף לפרק שיקרא “אלט דת”, על משקל “אלט רייט” בסושיאל של הפודקאסט (וכאן בתחתית התמלול) בשבוע הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
גליץ’ ושיבוש כפרקטיקה פוליטית, סף פודקאסט פרק 1
בוטביניק, יואל. (2022). “נתיב השיבוש: גליץ’ כאפשרות מפגש”, עבודת גמר לתואר מוסמך בהנחיית פרופ’ עמית פינצ’בסקי, החוג ללימודי תרבות באוני’ העברית
לאסה, קאלן. (2002). שיבוש תרבות. מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת בבל
Blanchot, M. (1982). Orpheus’s gaze. In The space of literature (A. Smock, Trans.). University of Nebraska Press. (Original work published 1955)
Dean, J. (2005). Communicative capitalism: Circulation and the foreclosure of politics. Cultural politics, 1(1), 51-74.
Genosko, G. (2008). A-signifying Semiotics. The Public Journal of Semiotics, 2(1), 11-21.
Kittler, F. (2009). Towards an ontology of media. Theory, Culture & Society, 26(2-3), 23-31.
Menkman, R. (2011). The Glitch Moment(um). Institute of Network Cultures
Thacker, E. (2011). In the dust of this planet: Horror of philosophy (Vol. 1). John Hunt Publishing.
Tomas, D. (1991). Old Rituals for New Space: Rites de Passage and William Gibson’s cultural model of Cybersapce. In Michael L. Benedikt, ed. Cyberspace: First Steps (pp. 31-47). MIT Press.
Dr. Carmel Vaisman 