להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
כי יזם, מה שהוא עושה זה משנה את העולם. אני אמור להיות לא בסדר, תרתי משמע, אני מפרק את הסדר של העולם בכדי ליצור סדר חדש. זאת אומרת, שאתם לא יכולים לדרוש ממני להיות אתי. וזה מעניין, כי המהות של יזם, אולי אולי אולי, היא להיות קצת לא אתי
היום אנחנו נחבר בין כמה נושאים, שנשמעים רחוקים מאד אלה מאלה: פילוסופיה, יזמות, כלכלה, ודת. האורח שלי הוא ד”ר ירון כהן צמח, שחוקר את ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית, כתב דוקטורט במדעי הדתות על מהי דת, ופרסם לאחרונה את הספר “מאפלטון לאמזון“, שעוסק בפילוסופיה של היזמות. איך כל הדברים האלה מתחברים יחד? נתחיל ונשמע
כלכלה ודת נשמעים כמו שני התחומים הכי לא קשורים בעולם, אבל בסוף הפרק הזה אולי תחשבו אחרת. אצל ירון החיבור ביניהם, באופן מפתיע, התחיל במדע בדיוני
אי שם בצבא קראתי הספר חולית, ובספר חולית הוא מדבר על הכלכלה של הכוכב אראקיס, כלכלת תבלין או סם, איך שמתרגמים את המרקוח הזה. וכבר אז הייתה דמות בתוך הסיפור, דמות שנקראת קיינס. לא ידעתי בכלל מה המקורות של הדמות הזאת, אבל אז התברר, כשהתחלתי ללמוד כלכלה, שהדמות הזאת היא מהעולם הכלכלי, פיתחה תיאוריה של מאקרו-כלכלה בשנות ה-30. ובלי שום קשר, הספר השפיע עלי עמוקות, באופן שבו הוא הציג את הדתות. נניח מושגים כמו הנדסת דתות, ותפיסה היסטורית של הדת
וכשהתחלתי ללמוד כלכלה, אז קיבלתי איזה סוג של זפטה לפנים, אפשר לקרוא לזה ככה. תמיד התעניינתי בפילוסופיה של המדע, זאת אומרת, בשאלה של מי אמר את הדברים, ומאיפה זה בא, ומה הרעיונות הכלכליים, מי פיתח את הנוסחה הזאת, ולמה דווקא זה הפרמטרים האלו וכדומה. ושאלתי את המרצה, אחת המרצות בתואר ראשון, שאלתי אותה, מאיפה זה? מי פיתח את הדברים האלה? זה היה בשיעור מיקרו. והיא אומרת לי, מה אכפת לך? יש לך את הנוסחאות, תלמד, יש לך מבחן, וגמרנו. והדבר הזה בער בי. כאילו, הבנתי את המשמעות של האמירה שלה, אל תשאל במופלא ממך בשלב הזה
בתארים המתקדמים, ירון עבר למדעי הדתות, איפה שדווקא מעודדים לחקור במופלא ממך. אבל דווקא שם, פתאום, הפציעה המחשבה הכלכלית במקום מפתיע
באמצע שנות ה-90, התחילה מחלוקת בין סוציולוגים אמריקאים וסוציולוגים אירופים, על השאלה האם העולם עובר חילון, האם המודרניות בהכרח מולידה חילון של החברה ושל האנשים? זאת הייתה הציפייה, שהדת תלך ותיעלם, ואנחנו נהיה הרבה יותר רציונליים. ככל שאנחנו נהיה חברה יותר מודרנית ויותר מוסרית, מעצם האנושיות שנעניק לכל אדם, או שכל אדם יוכל לבטא את האנושיות שלו, או לסיכום, האנושיות בטבעה היא חילונית! ואז נוצרה בתחילת המאה ה-20 איזה סוג של פרדיגמה. זה עתידו של כל אדם, עתידה של כל חברה. כל הסוציולוגיה כמעט קיבלה את זה כמובן מאליו, זה מה שהולך להיות, העולם הולך לכיוון של חילון
אבל למעשה זה לא קרה, ובשנות ה-70 מתחילה סוג של התפכחות או ערעור על התזה הזאת, וסוציולוגים בארצות הברית התחילו לחשוב אחרת. במקום להסתכל על הדת מהצד של הביקוש, זאת אומרת, במובן של כמה אנשים רוצים דת, ואז זה יכול להסביר את התנודות בכמות ההשתתפות בכנסיות נניח, בימי ראשון, הם טענו שהתנודות בהשתתפות הדתית לא נובעות מרצונם של אנשים, אלא נובעות מההיצע שקיים.
אותם סוציולוגים, בעיקר בהובלת רודני סטארק, אימצו מודל שבא ואומר, שאם זה עניין של היצע וביקוש אז צריך לבדוק את ההיצע. אם נניח הדת, כמו הקתוליות או היהדות, היא מונופול בחברה מסוימת, אז או שאתה בפנים או שאתה בחוץ, ואם לא מוצא חן בעיניך מה שהדת מציעה, אז אתה לא עושה. מה קורה נניח בחברה אמריקאית, ששם ההיצע הוא מאוד רחב, יש הרבה מאוד סוגים של דת, אתה יכול להיות קתולי ופרוטסטנטי, מורמוני ויהודי, ובתוך הפרוטסטנטיות יש אינסוף זרמים? ועניין אותי מאוד לחקור את זה, להבין את היסודות ואת המחשבה, ואיך פתאום מכניסים מושגים כלכליים
ותפיסת האדם הדתי כאדם רציונלי, שזה אחד החידושים שלהם. אדם דתי הוא רציונלי, הוא מחליט כמה הוא מוכן להשקיע. הוא משקיע את הזמן, ואת הכסף שלו, ואת המשאבים הנפשיים שלו, בכדי לקבל משהו. מה הוא מקבל? הוא מקבל הבטחה כלשהי לעתיד, עתיד בעולם הזה, עתיד בעולם הבא. עכשיו, ככל שהוא יותר מאמין שיהיה את העולם הבא, או שההבטחה תתממש, אז הוא מוכן “לשלם” יותר. אחד הדברים שריתקו אותי זה בעצם, איך אתה בכלל לוקח מושגים כלכליים, ואתה עושה איתם דיון על הדבר הכי לא רציונלי שיכול להיחשב, כמו אמונה באלוהים, או מחשבה על עולם הבא, וכל מיני דברים כאלה
למזלי הייתי בתקופה שבאמת גם עבדתי בעיתון דה מרקר, והתעסקתי כל היום במושגים כלכליים, וגם התחלתי ללמד את זה. אז שאלתי את עצמי מאיפה באים הרעיונות האלה בכלל? מאיפה בא הרעיון שהאדם הוא רציונלי? מאיפה בא הרעיון שכלכלה של שוק חופשי היא הכלכלה הנכונה? אולי כלכלת מונופולים היא כלכלה יותר טובה? ואז חזרתי לשאלה שלא קיבלתי תשובה עליה בתואר ראשון, השאלה של מאיפה באו כל הרעיונות האלה. מאיפה בא הרעיון שרודני סטארק לוקח אותו, זה נקרא תיאורית הבחירה הרציונלית, שאדם עושה תמיד בחירות רציונליות בחיים שלו
והקשר אל הדת פה ברור, אתה מדבר על טבע האדם. אדם הוא רציונלי מטבעו? אדם הוא דתי מטבעו או חילוני מטבעו? איך אנחנו בכלל יודעים מהו טבע האדם? שאם אני יודע מה טבע האדם, אז אני יודע גם מהי הדת הנכונה, ואז אני גם יודע מהי הכלכלה הנכונה, ומה צורת החברה הנכונה, מה מותר לעשות או מה ראוי לעשות, הכל מתחיל משאלת טבע האדם. הרי זאת השאלה הבסיסית ביותר בפילוסופיה, ובכדי להבין אותה צריך לחזור אחורה כמה שיותר
אז ירון הגיע לפילוסופיה כגשר בין דת לכלכלה, ואז נכנסה לתמונה היזמות
כשהתחלתי ללמד את ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית, אז הבנתי שצריך לחזור אל המקורות. המקורות הבסיסיים ביותר זה הפילוסופיה היוונית, לשני העיקריים ביותר, זה אפלטון ואריסטו. ובאופן די מפתיע, או לא מפתיע, שני הספרים המרכזיים שלהם על המדינה, הם ספרים בעצם על כלכלה. הם שואלים מהי המדינה הטובה, גם אפלטון בספרו המדינה, וגם אריסטו בספרו הפוליטיקה. אצל שניהם הדיון מהי המדינה הטובה, מעורב בתוך השאלה מהי הכלכלה הטובה. אפשר לראות שני מסלולים מאוד ברורים של מחשבה כלכלית לאורך כל ההיסטוריה. אז אפלטון, הכלכלה הטובה מבחינתו, זה חיים קהילתיים של שיתופיות, והסתפקות במועט. חיים קהילתיים כמו שאנחנו מכירים, בתוך משפחה או בתוך קיבוץ קטן כזה, כמו שהוא מתאר, אולי אחד התיאורים הראשונים של תפיסה קהילתית, מה שבמאה ה-19 הפוך להיות סוציאליזם
התלמיד של אפלטון, אריסטו, התנגד כמובן לזה, לדעתו זה תפיסה שמנוגדת לטבע האדם. האדם משלים את מחסוריו, לפי אריסטו, על ידי מסחר, ולא על ידי שיתופיות, ואדם צריך להתמחות במשהו, ולהחליף עם אחרים. זאת אומרת, שדווקא חברה מסחרית היא הדרך הנכונה להשלים את מה שחסר. ורואים את התפיסות האלה מתגלגלות לאורך ההיסטוריה. בין אם זה בימי הביניים האירופיים, אז רואים תיאולוגים אפלטוניסטים, כמו נניח אוגוסטינוס, ותיאולוגים אריסטוטליים, כמו אקווינס. אבל, מהמאה ה-16 כבר שני הזרמים האלה ברורים. יש קהילתיים שמתפתחים להיות סוציאליסטים, והמסחריים שהופכים להיות בסופו של דבר, דרך אדם סמית, לקפיטליזם של סוף המאה ה-19, שאז כבר קוראים לזה גם בשם הקפיטליזם
אפשר לראות את ההמשכיות של הדפוס הזה שירון דיבר עליו, גם בעידן האינטרנט. הכלכלה החדשה של האינטרנט, שהייתה אמורה להיות מבוססת על שיתופיות, על תנועת הקוד הפתוח, אמורה לתת איזשהו פייט לקפיטליזם. ומייקרוסופט, בזמנו, לעגה לתנועת הקוד הפתוח, וקראה להם קומוניסטים. וזה מעניין לחשוב על השלב הבא של זה עכשיו, עם החוזים החכמים של הבלוקצ’יין, עם הבינה המלאכותית, שגם הם איזשהו ניסיון לייצר תשתית לעולם שיתופי, ללא הסדרה (לכאורה, כי גם הם סוג של הסדרה), כן
עולם שיתופי ללא הסדרה, זה מה שאפלטון רצה שיהיה בהתחלה התחלה, אבל העולם הזה התקלקל, מבחינתו של אפלטון, העולם הזה התקלקל, ואז אנחנו חייבים הסדרה. וזאת המדינה הטוטליטרית שהוא מדבר עליה, מדינת החכמים, זו המדינה שמסדירה את השיתופיות. ומשל המערה של אפלטון, הוא נקודת המוצא כמעט לכל מה שאני עושה. והוא נקודת המוצא גם של הספר שפרסמתי לאחרונה, שנקרא “מאפלטון לאמזון”, או בשם הרחב יותר, כיצד חושבים הפילוסופים… היזמים הגדולים של ימינו. הנה, התבלבלתי בין פילוסופים ויזמים, אבל הטענה אומרת שהיזמים של ימינו, באופן מודע או לא מודע, הם עושים קצת פילוסופיה, או לפחות הם חייבים לענות על כמה שאלות פילוסופיות, שהמקור שלהן כבר נמצא אצל אפלטון
התופעה של היזמות, כשחוקרים את ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית והעסקית, התופעה של היזמות לא נמצאת שם בכלל. אין יזמות בהיסטוריה. ברור שהיו יזמים שעשו דברים, ופיתחו דברים, ושכללו דברים, אבל כנושא למחקר זה מתחיל באמצע המאה ה-19. מתחילים להסתכל, לראות, אוקיי יש פה תופעה חדשה, זה לא בעל הקרקעות, זה לא האיכר או זה לא הפועל, זה מישהו אחר, זה מישהו שהקים את המפעל, או מישהו שיוזם את תהליך הייצור, ואז מתחילים להסתכל עליו ככל מה בעצם הוא עושה הדבר הזה?י
החוקר המשמעותי ביותר זה שומפטר, באמצע המאה ה-20, שבעצם הופך את היזם למנוע של הכלכלה. אבל אף אחד מחוקרי היזמות לא שאל את השאלה, מה היזם עושה? לא מבחינה מעשית, המצאתי מנוע, המצאתי מחשב. מבחינה פילוסופית, מה הוא עושה? והמחשבה שלי, או הטענה שלי היא, שיזם מסתכל על העולם באופן כפול, ופה בעצם הקושי הפילוסופי. יזם רואה את העולם, הוא אומר, אוקיי, זהו העולם שיש, זאת החוקיות שלו, וככה הדברים עובדים. אבל מצד שני, יש לו את הראייה הכפולה, מה שנקרא חזון, הראייה הנוספת, שהוא אומר, רגע, אבל זה יכול להיות אחרת. זה יכול להיות אחרת, זה אומר שמשהו בעולם הזה לא נמצא איך שהוא אמור להיות. הוא לא אמור להיות ככה, זה אמור להיות אחרת, כי זה יכול להיות אחרת. ואני כיזם רוצה, שמה שיכול להיות אחרת, יהיה גם המציאות של כולם
ופה נכנסת השאלה הפילוסופית, כי הפילוסופיה של המדע שואלת את הפיזיקאי, יבוא פיזיקאי יגיד לי תשמע, זו החוקיות של העולם, ונגיד לו, איך אתה יודע? איך אתה יודע שזאת החוקיות של העולם? ויהיו לו תשובות. אבל כשיבוא יזם ויגיד לי, תשמע, זה יכול להיות אחרת, אז השאלה איך אתה יודע שזה יכול להיות אחרת, היא שאלה יותר קשה. יש לי את הדרכים לדעת שזה העולם, אבל מה יכול להיות אחרת? זה הרבה יותר מסובך. אבל עובדה שיזמים נותנים תשובה לשאלה הזאת. כל יזם נותן תשובה לשאלה מה יכול להיות אחרת. יכול להיות אחרת, טלפון בלי מקשים. יכול להיות אחרת, מערכת הפעלה חדשה של המחשב. יכול להיות אחרת, למכור ספרים דרך המחשב ולא בחנויות ספרים. אבל איך אתה יודע שזה מה שיכול להיות אחרת? אז הספר שלי מתעסק בתשובות שנתנו היזמים של החברות הגדולות של ימינו, אמזון, מיקרוסופט, אפל
נניח שאתה יזם או את יזמת, מגיעה אל המשקיע או המשקיעה, שאומר אוקיי בסדר, בוא תראה לי מה אתה רוצה, מה את רוצה. ואז את מציגה להם את התוכנית שלך, והיא שואלת אותך, תגידי כרמל, איך את בטוחה שזה יעבוד? איך את יודעת שזה יעבוד? איך את יודעת שזה מה שצריך להיות? אז פה אני בעצם אומר, זו שאלה עסקית לגיטימית לחלוטין. המשקיע ששם את הכסף שלו אצל היזם, רוצה לדעת שהוא יקבל על זה החזר, זו שאלה שכל משקיע שואל את היזם. ואז אני אומר, אבל זו גם שאלה פילוסופית. איך אתה יודע שזה נכון? מאיפה יש לך את הוודאות שההצעה שלך – לא משנה עכשיו מה ההצעה, אתה יכול להמציא לי כפתור שעושה מכונת זמן, אני לא יודע מה – איך אתה יודע שזה יעבוד? הספר בעצם נע ברבדים האלו. מצד אחד, ביוגרפיה של היזם, מצד שני, איפה הוא על הרצף אפשר לקרוא לזה, של שאלות אמת או שקר, פילוסופיה של הידע, וגם דוגמאות מקבילות מההיסטוריה
ואז אני מראה שיזמים שונים חושבים בצורה אחרת. נניח סטיב ג’ובס, שזה הפרק הראשון, אני קורא לו היזם האפלטוני. ואז אני חוזר למשל המערה, אני מתחיל ממשל המערה. המשל על אנשים בתוך המערה, שפתאום אחד משתחרר ויוצא החוצה, ורואה את העולם האמיתי, ומבין שכולנו חיים בעולם של צללים, וחוזר לפה ואומר, זה יכול להיות אחרת. ואפלטון מספר שכשהוא מנסה להסביר להם מה יכול להיות אחרת, ואיך זה יכול להיות אחרת, הם אומרים לו, אתה משוגע, והם הורגים אותו בסוף. כמובן, זה אנלוגיה על סוקרטס, שהרגו אותו בגלל שהוא היה האדם שעצבן את כולם
אבל מבחינת היזמות, אז אם ניקח לדוגמא את סטיב ג’ובס, סטיב ג’ובס לא בדיוק שאל אנשים מה דעתם. מה דעתך, אני צריך ארבע כניסות של יואסבי למחשב? אני צריך מקשים באייפון? אני לא שואל אותך בכלל. אני לא שואל את העובדים שלי, אני לא שואל את הלקוחות שלי, אני לא שואל את הבורד שלי, ככה זה צריך להיות. ולמה? ככה! כי אני יודע, אני יודע איך אמור להיראות העולם. אז הביוגרפיה שכתב אייזיקסון על סטיב ג’ובס מלמדת את זה. הבן אדם כל החיים שלו חי בתחושה שהוא הנבחר, זה שאמור ללמד את כולם מהי האמת. הוא פרש מהקולג’ כי חשב שהמורים לא יודעים כלום, טייל בהודו הרבה, הלך אחרי גורואים
כל הרעיון של השחרור, שחרור ממה? שחרור מהיומיום, שחרור מהכבילה שיש לנו בחיים היומיומיים, שהחברה נותנת לנו מושגים, רעיונות, אופני חשיבה, שזה בדיוק הרעיון של משל המערה. והוא למד קליגרפיה, ולקח סמים בלי סוף (לא יודע אם בלי סוף, אבל לקח הרבה סמים), שזה פתח לו את דלתות התודעה, כמו שאומר האקסלי. ואז כשהוא ניגש עם זה לעולם היזמי, אז הוא תפס את הטכנולוגיה ככלי לשחרור. שחרור, אבל ממה? אז מהממשל, מהמערכת הצבאית, וממלחמת וייטנאם של שנות ה-70, אבל בעיקר שחרור מי.ב.מ. הסלוגן המפורסם שלהם באותם שנים היה “לחשוב אחרת”. אחרת ממה? מי.ב.מ שהסלוגן שלהם היה “לחשוב”. אפשר לעשות את האנלוגיה על הפרסומת הכי מפורסמת שלהם מתחילת 84, על הבחורה שרצה עם פטיש ושוברת את המסך, שזה בדיוק משל המערה, היא באה מבחוץ, ומשחררת את ההמונים
אחת הביקורות על אפלטון זה, שהוא בעצמו יוצר, כאילו שיטת המדינה שהוא מציע, שיטת מדינת החכמים שיודעים את האמת, שכופים על כולם את דעתם, שזה כבר אריסטו אמר שזה לא תואם את טבע האדם, כאילו טבע האדם לא יסתדר במדינה כזאת. אז גם על סטיב ג’ובס היתה הרבה ביקורת, בעיקר עכשיו, שאפל הפכה להיות בעצמה חברה שקובעת סטנדרטים, והופכת להיות, מעבר לזה שהיא כת, כן? כל הטקסים שלהם, כל השקה של אייפון הופכת להיות ריטואל, כולם לבושים באותה צורה, מתנהגים באותה צורה, ורואים את זה יפה בסרט שמבוסס על הביוגרפיה
כרמל: הבטחתי מזמן, באחד הפרקים בעבר, שעוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על אפל ודת, ובכלל על מותגי טכנולוגיה כאלים חדשים. אז הנה, זה ממש מתבקש כאן. במסגרת הקשר המפתיע בין דת לכלכלה, גיליתי לפני כמה שנים, שחוקרים בתחום הניהול מגלים המון עניין בחקר של קהילות דתיות, בגלל הדמיון הגדול בינן לבין קהילות מותג. נאמנות למותג יכולה לדמות מאד לנאמנות דתית, והחלום של כל מותג הוא להצליח למלא פונקציה כזו אצל הלקוחות שלו. קהילות המותג של אפל הן היחידות עד כה, שהקשר הדתי בהן כל כך מובהק, שיש על זה מחקרים (ראו כאן למטה בסוף התמלול)י
יש סדרת דוקו נהדרת בביביסי, בשם “סודות ההצלחה של המותגים הגדולים”, ובפרק על אפל, הכתב מסקר את הפתיחה של אחת החנויות של אפל בבריטניה, שיהא כמו מסע עליה לרגל. הוא מראיין שם אנשים מרחבי העולם, שהגיעו לישון מחוץ לחנות לילה לפני, כדי להיות ראשונים בתור, שנוסעים לפתיחות ולהשקות כאלה ברחבי העולם, כמו לחגים דתיים, וברגעי הפתיחה עצמה, הוא הראה איך עובדי אפל מייצרים ממש אקסטזה אוונגליסטית משלהבת, עבור הקהל שנכנס. שלא נדבר על העיצוב הכנסייתי הברור של החנויות הללו. יותר מזה, אני חושבת שסיפרתי את זה בפרק 50, הכתב לקח את אחד המעריצים הללו לאמ.אר.איי מוח, ושם איזושהי חוקרת הראתה לו, שהאזורים שנדלקו במוח כשהוא צפה במוצרי אפל, היו זהים לאזורים שנדלקו אצל אנשים דתיים, כשהם רואים סמלים מקודשים. זה אותו אזור במוח שאפל בעצם מצליחה לעורר
מעניין במיוחד מה שקרה סביב השקת האייפון הראשון. בלוגרי טכנולוגיה מעריצי כת האפל, דיברו על הבשורה כעל תחייתו של ישו ברמת סדר הגודל, וברשת פשטו ממים של האייפון מוחזק על ידי מריה הקדושה במקום בייבי ישו, וכל מני אנלוגיות, שחלקן הומוריסטיות, אבל השיח מאד תפס, הישו-פון, ישו חוזר בדמות אייפון. עכשיו, אפל התכתבה עם זה בפרסומת הראשונה לאייפון, שמראה את המכשיר על רקע שחור, כשאלומת אור אחת רק בוקעת מהמסך שלו, ואצבע אחת נוגעת במסך, ויש למטה כיתוב “לגעת זה להאמין”. למי שלא בקיאים בשיח, זה נראה כמו פרסומת למסך המגע החדש חסר המקשים, זה מהפכני, ואז צריך רק לגעת במסך כדי להאמין, שהוא עובד בלי מקשים, כן? אבל יש פה עוד שכבה של פרשנות, למי שידעו שהאייפון הוא הישו שחוזר
זה מתכתב עם הסיפור של תומאס המפקפק בנצרות, השליח היחיד שלא האמין שישו חזר בפעם השנייה. הוא היה צריך לבוא ולגעת, ורק המגע גרם לו להאמין, לא הראייה של ישו אלא המגע. אז יש כאן איזושהי הזמנה בעצם, משחק והתכתבות עם הרעיונות הדתיים של האייפון כישו, תגעו בו ותאמינו. בכלל הסיפור של אפל כחברה, הוא סיפור שיש בו המון אלמנטים נוצריים. דמות משיח בדמות ג’ובס שמפוטר, ואז חווה ביאה שנייה, ובא וגואל את החברה. יש גם אנטי כרייסט, שזה ביל גייטס, או יבמ בהתחלה, ועוד ועוד
ירון: הוא עשה את המיתוס הזה, הוא בעצמו! כי הסיפור שלו זה שכן, אותי בחרו. אף אחד מאיתנו לא בחרו אותו, כי נולדנו. ההורים הביולוגיים שלו נטשו אותו, ואז ההורים האחרים בחרו אותו, וזה אחד המאפיינים שהוא הלך איתם כל החיים, אני נבחרתי. זה לדוגמה, הפוך לחלוטין מג’ף בזוס. ג’ף בזוס, כמה שהוא רוצה להיראות שהוא יזם נקרא לזה אפלטוני, שפתאום יש לו הארות ואינטואיציות, וככה זה יהיה, ותעשו כמוני, אז נכון ש”ככה זה יהיה ותעשו כמוני”, אבל לא בגלל הסיבות של סטיב ג’ובס, אלא מכיוון שהוא תפס את עצמו כאדם הכי חכם, הכי רציונלי שיש. אם סטיב ג’ובס הוא באזור האי רציונלי של ההבנה מה צריך להיות, ג’ף בזוס הוא הרבה יותר רציונלי
הבן אדם, גם בעבודה שלפני שהוא פיתח את אמזון, הוא היה מפתח מודלים להשקעות בקרנות גידור – הרבה דאטה, ולהכניס אותם לתוך מודלים, להוציא מסקנות, ואז להבין, ואז לפתח – אתה חייב להיות רציונלי, אתה לא אומר ככה זה יהיה, כי ככה זה יהיה. וזה מה שהוא עשה עם אמזון. שתי דוגמאות מובהקות עם אמזון, שמבטא את האופי של ג’ף בזוס. אחד זה השם, הוא רצה לקרוא לזה קדברה! הוא אומר שהוא רצה לקרוא לזה קדברה, ואז מישהו אמר לו, תשמע זה לא יתפוס, אז הוא שינה את השם לאמזון. זה לא היה קורה אצל סטיב ג’ובס. סטיב ג’ובס היה אומר ככה זה יהיה וזה השם. הוא תמיד עשה מחקרי שוק, ג’ף בזוס
והדוגמה הנוספת זה הקינדל הראשון. כשאני מראה את התמונה של הקינדל בשיעורים שלי, אז אני אומר להם מה מוזר כאן? מה מוזר בקינדל הראשון? ורק אחרי כמה זמן הם אומרים, יש בו מקשים. וסטיב ג’ובס, כשבאו אליו עם האייפון עם מקשים, הוא אמר לא, לא יהיו מקשים. ואמרו לו, אבל למה? בכל הדברים יש מקשים. והוא אמר כן, אבל אני לא רוצה מקשים. המהנדסים של הקינדל באו ואמרו לבזוס, לא צריך מקשים, זה ספר. והוא אמר לא, בכל המכשירים יש מקשים, גם אני רוצה מקשים. וזה ההבדל ביניהם. אני עושה את מה שהשוק רוצה. הוא יזם, שאני קורא לו היזם האריסטוטלי, שמסתכל במציאות, רואה מה יש, ואומר אני מזהה הזדמנויות במציאות
למה אריסטוטלי? אריסטו מספר סיפור על אחד משבעת חכמי יוון העתיקה, טאלס, הפילוסוף הראשון, שכל החברים שלו צחקו עליו, מה אתה עושה עם הפילוסופיה שלך? כאילו אתה לא יכול לעשות כלום. אז הוא רצה להראות להם שהפילוסופיה היא זאת שעוזרת לו דווקא בחיים. הוא הבין שהולכת להיות שנה גשומה בשנה הבאה, אז הוא שכר את כל בתי הבד באזור שבו הוא חי, מתוך מחשבה שיהיה הרבה גשם, זה אומר הרבה זיתים, הרבה זיתים זה אומר הרבה יצרנים של שמן זית, אז הם יצטרכו את הבית בד. אז הוא צפה את העתיד, ואיך הוא ידע מה העתיד? על פי ההבנה של החוקיות של המציאות. אז הוא היה יותר חכם מכולם בהבנת החוקיות של המציאות הקיימת, לא כמו סטיב ג’ובס שיצא החוצה והראה מציאות אחרת. ככה טאלס הפך להיות האדם הכי עשיר בתקופתו. זה מה שאריסטו מספר
בואו נמשיך עם ההשוואה בין יזמים לפילוסופים, לכמה מהיזמים ששמענו עליהם בשיר של הבינה המלאכותית. נמשיך עם ביל גייטס
ביל גייטס הוא יזם מסוג אחר. ביל גייטס בכלל לא יזם טכנולוגי, סליחה שאני אומר את זה. ביל גייטס הוא יזם עסקי לחלוטין. הוא נולד למשפחה עסקית, אמא חברה בדירקטוריונים, אבא עורך דין עסקי שכותב חוזים. הכוח של ביל גייטס זה שהוא ידע לתכנת. בשנות ה-70 כולנו שיחקנו דוקים, הוא שיחק עם מחשבים, ומעטים הילדים בתקופתו ובגילו שהיתה להם גישה למחשב. היתה לו גישה בין היתר בגלל ההורים שלו, שהם היו באליטה של הקהילה שבה הוא חי. ואמא שלו די סידרה לו את ההתקדמות, בעיקר את הראיון המפורסם ביבמ. יבמ רצו מערכת הפעלה, אז היא אמרה לנשיא בוא דבר עם ביל, הבן שלי
והמנכ״ל של יבמ אמר לכו דברו עם הבן של מרי, ככה הוא נחשב, הבן של מרי. וביל גייטס בא לפגישה, ואמרו לו אנחנו צריכים מערכת הפעלה. אמר אין בעיה, אני אביא לכם. אז הוא הולך קנה. לא היה לו. הוא לא ידע מה הוא מביא להם. ההתפתחות של מיקרוסופט, לפחות בשנים הראשונות, הייתה התפתחות של “אני נותן מענה לצרכים”. תגיד לי מה אתה צריך, אני נותן לך מענה, אני לא יודע כלום. תגיד לי מה הבעיה, אני אפתור לך את הבעיה
את ביל גייטס ירון מחבר דווקא לקופרניקוס
למה אני מדבר על קופרניקוס? ברור שהוא דמות הרבה יותר ממה שאני מציג אותו, אבל בין היתר, קופרניקוס חי בתקופה, שנוצרה בעיה מאד גדולה. משהו לא הסתדר בלוח השנה. נאמר במקורות, שהפסחא היה עם ירח כזה או אחר, וכשאנחנו מסתכלים בשמיים, אז הפסחא לא מסתדר עם הצורה של הירח שאמורה להיות. והכנסייה הייתה מודעת לזה לאורך כמה עשרות ומאות שנים, שמשהו לא מסתדר בתמונת העולם. אבל מצד שני, לכנסייה הקתולית, בתוך התיאולוגיה היה המדע הדתי, והקוסמולוגיה של הקתוליות הייתה, שהעולם כולו סובב סביב כדור הארץ, באיזו הרמוניה שמימית נפלאה. אבל מה לעשות שזה לא מסתדר? קופרניקוס התמודד עם השאלה, האם אפשר לחשוב על מבנה קוסמולוגי אחר, שיכול לתת מענה לתופעות שאנחנו רואים בשמיים. למה? בשביל שלוח השנה הכנסייתי יסתדר
אז קופרניקוס הציע את מה שהוא הציע, וזה באמת סידר את הדברים, אבל לא קיבלו אותו. הממסד הוותיקני לא קיבל, אבל הרבה אחרים כן חשבו שמה שהוא עושה נותן מענה לבעיה. מי שמכיר את הסיפור של קופרניקוס, אז מכיר גם את ההקדמה הכי מפורסמת אי פעם שנכתבה בהיסטוריה, המבוא של המוציא לאור, של אוסיאנדר, שאומר שאין להתייחס למה שקופרניקוס כותב כאל אמת של המציאות, אלא יש להתייחס אל זה כאל כלי לעזור לנו להבין את התופעות. משהו בסגנון הזה. זאת אומרת, אם אנחנו מסבירים את התופעות אז זה בסדר, זה לא חייב להיות ככה במציאות. יכול להיות שבמציאות, באמת כל העולם סובב סביב כדור הארץ, אבל הדבר הזה יכול להסביר לנו כמה מהתופעות שאנחנו לא יכולים להסביר עכשיו
אז במידה מסוימת, קופרניקוס הוא מדען מהסוג של יש בעיה ואני צריך לפתור אותה. זה לא שעכשיו הבנתי שאני יכול לשכלל איזה משהו, אלא יש בעיה ואני צריך לפתור אותה, ואז אני בעצם מה שנקרא, מתחיל לשנות את הפרדיגמה של הקוסמולוגיה הדתית, ובכלל של תפיסת היקום שלנו. אחד הדברים שאני עושה בספר, אני תמיד משווה את זה גם לאופן שבו מדע מתקדם. גם מדע מתקדם בכל בין הצורות שונות: יש פתאום הברקות יש הבנה של המציאות, יש פתאום בעיה אז אני צריך לפתור אותה. המדע לא מתקדם באופן ליניארי מטעות אל האמת. לא בטוח שאנחנו מתרחקים מטעות, ולא בטוח שאנחנו מתקרבים לאמת
המדע לפעמים מחליף פרדיגמות, גם על זה אני מדבר. כשאני מדבר על אילון מאסק, אז אני מציג אותו כיזם שמחליף פרדיגמות, הופך פרדיגמות של תעשיית הרכב ותעשיית החלל. המדע מתקדם במקום שבו הוא נעשה בימינו, בעיקר באוניברסיטאות. אז סרגי ברין ולארי פייג’ היו דוקטורנטים למדעי המחשב, הם לא חשבו שהם הולכים להיות יזמים, יזמי על שיהפכו את כל העולם. היה להם פרויקט לדוקטורט שלהם, של לנסות לארגן את הידע בתוך האינטרנט, שבדיוק יצא והפך להיות אזרחי. וסליחה שאני מקטין, אני לא רוצה להקטין, אבל כל מה שהם עשו, הם לקחו את הרעיון של ארגון הידע המחקרי בספריות, או יותר נכון של איך אני יודע שידע תקף. אני יודע שידע תקף, לפחות מבחינה מחקרית, אם הוא נשען על מחקרים קודמים. הם לקחו את הרעיון הזה אל האינטרנט. איך אני יודע שהעמוד הוא עמוד טוב? מזה שהרבה עמודים מפנים אליו
ככה גוגל התחילה, והם ראו שזה טוב. הם אפילו לא הקימו חברה, בסטנפורד היו שיתופי פעולה עם חברות הייטק, אז הציעו להם ללכת ולקבל איזה סוג של מימון כלשהו להתחיל, ובאמת הם קיבלו מימון של 80 אלף או 100 אלף דולר, ואמרו להם בואו תקימו פה חברה, אז הם פתחו את גוגל. ואפילו גוגל לא נכתבה בתור מודל עסקי, היא נכתבה בתור מאמר אקדמי. היזמות שלהם היא יזמות אקדמית. אני עובד על איזה משהו, ופתאום מישהו אומר לי, תשמע זה יכול להיות עסק טוב. והמדע מתקדם לעתים, וגם הידע, לעתים בגלל הכסף
את המקבילה היזמית לסוג כזה של התקדמות, בגלל הכסף, ירון מוצא דווקא אצל מארק צוקרברג
הוא רצה להיות ביל גייטס, זאת הייתה הכוונה שלו, אני רוצה להיות ביל גייטס. הוא לא היה יוצא דופן באופן הזה שילד בין 17, 18, 19, 20 מתכנת תוכנות, ונותן לחברים או למשפחה, תוכנה של תקשורת בתוך המשפחה, כמו שהוא עשה למשפחה שלו. כשהוא הגיע לקולג’ הוא התחיל לבנות רשתות לכל מי שרצה, בוא אני אבנה לך רשת פה, אני אבנה לך רשת שם. ובמקרה הוא בנה את “הפייסבוק”. ואז הרשת התחילה לגדול. ואז השאלה, אוקיי, איך אני מממן את זה? והביוגרפיה של פייסבוק מלמדת, כל הזמן השאלה, מאיפה אני מביא את הכסף לממן עוד שרת? לפחות בשנתיים הראשונות
וככל שהיא גדלה יותר, צריך עוד שרתים. ועד שפייסבוק לא הפכה להיות חברה מסודרת, מאורגנת, שיש לה תזרים מזומנים קבוע, היא לא הפכה להיות כלום. היא לא הייתה יכולה להתפתח להיות מה שהיא עכשיו, בלי תזרים מזומנים קבוע. זה נכון לגבי כל חברה, אבל זה המאפיין העיקרי שאפשר למצוא אצל צוקרברג. בין היתר, אני משווה אותו גם לגלילאו, שזה סיפור מאוד יפה על גלילאו, שבדרך כלל לא מוכר. אין ספק שהם אנשים שונים לחלוטין ואין מה להשוות ביניהם, אבל לפחות בדבר אחד הם כן דומים, במובן שהם לא היו משנים את העולם, אילו לא היו מקבלים כסף מאנשים אחרים, מפטרונים
אז היום זה אנשי הון סיכון, אבל אז זה היו הדוכסים הגדולים של פירנצה, משפחת מדיצ’י. גלילאו היה אדם מבריק, אבל נמצא בחובות כל הזמן. בחובות בגלל אבא שלו, ובגלל שהוא רצה לממן את החברה שלו מרינה גמבה. הוא היה חייב כסף כל הזמן, ובתור מרצה באוניברסיטה זה לא היה מספיק לו. אז הוא סיבלט את הדירה שלו לתלמידים שלו, שזה נחמד, והוא פיתח גאדג’טים לאוניות מסחר, והוא כתב מפות אסטרולוגיות לכל מי שרצה, זאת הייתה העבודה שלו. והוא התעניין תמיד באסטרונומיה, אז כשהוא פיתח את הטלסקופ, אז הוא הבין שיש לו פה כלי שהוא יכול לעשות עם זה את כל המחקרים שלו, אבל לא היה לו כסף, כי יש לו את החובות הוראה כל הזמן
אז הוא פנה במכתב לידיד ילדות, קוזמו דה מדיצ’י, מכתב גלוי כזה, מכתב פתוח, שבואו תממנו אותי, שאני אוכל להשקיע במחקרים. ובאמת הדוכס נענה לו, ומינה אותו לחוקר ראשי בחצר, במשרה באוניברסיטה בלי חובות הוראה (הלוואי על כולנו), ושם הוא פיתח את כל הדברים שלו. אבל למעשה גם זה קצת היה אחד הדברים שבעוכריו, מכיוון שבאותה תקופה היה מאבק בין הכנסייה לבין הדוכסות החילונית, וגלילאו נחשב כמקורב של הדוכס. הוותיקן לא כל כך אהב את זה שהמדענים שמסופחים אל הספירה החילונית, מדברים אחרת ממה שהכנסייה אומרת. אם גלילאו לא היה מסופח לשם, יכול להיות שזה לא היה קורה, כל הטרגדיה שקרתה לו
עוד אחד שאני מדבר עליו זה ריד הייסטינגס. הוא הכי פחות מוכר, אבל הוא נטפליקס. ומה שמעניין אצל הייסטינגס, זה לאו דווקא תחילת היזמות שלו, אלא אופן הניהול שלו. כי הייסטינגס אומר, אני לא יודע הכל. להבדיל מבזוס, שאומר אני יודע הכל ותעשו כולכם מה שאני אומר לכם, הוא אומר אני לא יודע הכל. להפך, אם אנחנו קבוצה של אנשים, אז כל אחד יודע קצת, וכל אחד יודע בתחומו מה לעשות. אני, בראש הפירמידה, לא יודע איזה תוכנית או איזו סדרה תעבוד בספרד בימים אלו. אני לא יודע, אבל המנהל האזורי של ספרד יכול לבוא ולהגיד זה מה שיעבוד, ואני נותן לו את כל הסמכות והאחריות לעשות את זה
אני לא מסתיר שום דבר מהעובדים שלי, העובדים שלי לא מסתירים ממני כלום, יש משהו בקבוצתיות, הידע הקבוצתי הוא זה שאומר לי לאן ללכת, הוא זה שאומר לי מה נכון לעשות. לא בגלל שזה מוביל אותי לאמת, מקרב אותי לאמת האולטימטיבית, שאז אני יכול לשאול אוי איך טעיתי, לא. אלא כי אין אמת אולטימטיבית. אין את ה”מצאנו את האמת ועכשיו כולם צריכים לעשות כמוני”, כמו סטיב ג’ובס וג’ף בזוס. יש מה שעושים כי הקבוצה החליטה. הקבוצה החליטה שלשם הולכים, אז לשם הולכים
ההשוואה בין היזמים לפילוסופים מעניינת, אבל הבטחנו לסגור מעגל עם דת, וזה מביא אותנו לפרק הכי חשוב, הכי מקורי, והכי מעניין בספר, שהוא פרק הסיכום
זה הפרק על האתיקה של יזמות, שזה נושא שכמעט לא מדברים עליו
?כרמל: כי.. יש דבר כזה
ירון: אז הנה, זו בדיוק השאלה, האם יש דבר כזה אתיקה של יזמות? ודרך אגב, זה נגזרת של שאלה של קורס אחר שאני מעברי, אתיקה בעסקים בכלל, האם יש אתיקה בעסקים? אז בוודאי שיש אתיקה בעסקים. והיא יכולה להיות אתיקה של אני מרמה את כולם, זה גם סוג של אתיקה. אבל זה לא נכון. כולנו בעולם העסקים, ורובנו אנשים אתים, מהרגל או מכוונה, שאני יכול עכשיו לרמות אבל אני לא מרמה, כי אני בן אדם אתי, אני לא מרמה אף אחד. ועולם היזמות זה עוד יותר, כי יזם, מה שהוא עושה זה משנה את העולם. אני אמור להיות לא בסדר, תרתי משמע. אני מפרק את הסדר של העולם בכדי ליצור סדר חדש. זאת אומרת, שאתם לא יכולים לדרוש ממני להיות אתי
אני ממציא משהו חדש, ואני מקים חברה חדשה, וחברה אחרת מתמוטטת. אז אני לא אתי בגלל שהחברה השנייה התמוטטה? אני הייתי אמור לבוא ולהגיד לא, מה פתאום, אסור לי לעשות, כי אני ממוטט את החברה? וזה מעניין, כי המהות של יזם אולי אולי אולי היא להיות קצת לא אתי. לא במובן של לרמות, ועל זה אני מדבר. בסדר, תהיה קצת דיוניסי, במובן שאתה מפר את הסדר. אבל אם אתה תבנה חברה לא אתית, העובדים שלך יהיו לא אתיים, והמוצר שלך יהיה לא אתי. ואני קושר את זה גם לסיפור של תראנוס, שהיא רמתה את המשקיעים שלה, ואת הלקוחות הפוטנציאלים. קצת אדם נוימן, ובכלל באופן כללי, על מה הגבול בין “יש לי חזון”, לבין “יש לעשות את המעשה הראוי”, ופה אני אגיד עוד מילה, שאין מסגרת אתית בדרך כלל לדברים אלו
בפרק חמישים, פרק הלייב שלנו, עשיתי שיחה קצרה עם דוקטור ליאור זלמנסון, על המקרים של תראנוס, אדם נוימן, אובר, אפילו אנה דלווי, וניסינו לסרטט איזשהו גבול, אם בכלל יש דבר כזה, בין אתוס החדשנות והיזמות של עמק הסיליקון, לבין הונאה. ליאור דיבר אז על היזם כיוצא נגד הסדר החברתי, עושה האקינג למציאות, ושאתוס היזמות הוא בעצם לעשות את הבלתי אפשרי. ולכן אני אמרתי, שלא בטוח שאליזבת מתראנוס הייתה באמת נוכלת, והתכוונה לרמות, כמו שהיא באמת ניסתה להתנהג כמו יזמית טובה, כזאת שקצת מזייפת את הדמו עד שזה יתאפשר, עד שהבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי, כי זה מה שמלמדים. ועמדנו בפרק ההוא על הקרבה הזאת בין היזמות לבין דת או כת, מתוך איזושהי אינטואיציה. אבל ירון מגיע לזה ממקום עמוק ומבוסס מאוד, בקשר בין המחשבה הכלכלית למדעי הדתות
מה שהייתי רוצה לפתח, את הרעיון שנרמז שם בספר, אבל יש הרבה מקום לפתח אותו, אני קורא לזה “האתיקה האקזיסטנציאליסטית ורוח היזמות”. זה כמו שוובר דיבר על האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, שהוא אומר שלות’ר וקלווין יצרו איזו אתיקה מסוימת, שאחרי זה התגלגלה להיות הקפיטליזם. אז אני אומר שהאתיקה של היזמות מתחילה באתיקה הפרוטסטנטית, פחות או יותר אצל ניטשה. כשניטשה בא ואומר אלוהים מת, אז האדם הוא בעצם היוצר, והבורא של עצמו, והבורא של עולם, ותעצב את העולם איך שמתאים לך, או איך שנכון, כי אתה האדון, אל תהיה העבד. ומוסר של אדונים, ומוסר של עבדים
אז כמובן שניטשה לא דיבר על יזמים. הוא סלד מהעולם העסקי וראה בזה מנגנון של התנוונות. הוא דיבר בעיקר על אומנים, או העל-אדם שיכול להיווצר מהאדם שבורא את עצמו, ובורא את העולם שסביבו. כך שהיזמים לא בהכרח מכירים את ניטשה, או יוצאים מניטשה, אבל מה שהיזמים עושים זה מה שהוא דיבר. הם דיוניסיים. הם לא שומרים על הסדר. כי אם אני שומר על הסדר, אז אני לא עושה כלום. כי הסדר כפוי עליי מבחוץ. בשביל להיות יזם, אני חייב לחשוב בצורה פורעת
כרמל: אנחנו קוראים לזה שיבוש
ירון: שיבוש, נכון. מי שקרא לזה שיבוש במקור זה שומפטר, שדיבר על חדשנות משבשת. סדר עלול להוביל לניוון, ואז בא היזם, ומשבש את הסדר הקיים, ויוצר סדר חדש. זה לא שהיזמים אמרו, אני ניטשאי, ואני עושה את זה. משהו בי דוחף את זה. לייסד משהו חדש, לייסד שושלת, או סתם בכדי להראות שאני יכול. אז את זה כן אפשר להבין בממד האתי. כי מה שניטשה אומר, שברגע שאתה עושה את זה, יש לך אחריות על מה שאתה יוצר. אתה לא אומר יצרתי, ויש לי את החירות, וכולכם תמותו. אתה הופך להיות האדון? יש לך אחריות על הסביבה שאתה יצרת, והסביבה של האנשים שמושפעים ממך, ואתה לא אומר אני האדון וכולכם תמותו. אלא אני יצרתי, ועכשיו זה העולם. זה העולם שלי, בסדר, אבל אני אחראי עליו
העל אדם זה תחליף מסוים לאלוהים. הרי אלוהים הוא היוצר האולטימטיבי, הוא היזם האולטימטיבי. הוא יזם את העולם בדברו ובמעשיו, והוא אמר אוקיי, מה שיזמתי, מה שבראתי, זה מה שרציתי שיהיה, היה כלום היה כאוס, תובו ובוהו, ובראתי. בראתי את הכוכבים ואת השמיים, בראתי את זה ובראתי את זה, ויאמר כי טוב. כי טוב! למה כי טוב? כי זה מה שרציתי שיהיה. היה לי את הדימוי הזה בראש, היה לי את החזון בראש, ויצרתי, וכי טוב. ואי אפשר להפר את מה שאלוהים עשה. אתה לא יכול עכשיו לברוא עולם אחר. השורש יזמות, י.ז.מ, הראשון, אם לא הבלעדי, שמופיע במקרא, זה על אלה שבנו את מגדל בבל. אלוהים אמר, הם יוזמים לעשות משהו. מה הם יוזמים? הם משבשים את הסדר שאני יצרתי. אתה לא יכול להיות יזם בעולם שבו אלוהים ברא את העולם וגמרנו
אז במאה ה-19 אלוהים מתרחק. ואז יש מקום למשחק החופשי של בני האדם, כמו שזה נקרא בשפה הכלכלית. והיזמים בתוך המשחק הזה, אני עושה את מה שטוב לי, מה שאני חושב שצריך להיות, וזה טוב לכולם. לא בגלל שאני רוצה שיהיה טוב לכולם, אני לא עשיתי את אמזון כי אני רוצה שיהיה טוב לכולם. עשיתי את אמזון כי אני חושב שאני יכול להרוויח. למה אמזון? כי אני חושב שרק ככה אפשר למכור ספרים, ולכן אני משבש את כל הבארנס אנד נובל’ס, ומשבש אותם, בסדר. שיתאימו את עצמם. שלא יתאימו את עצמם אליי, הם לא צריכים להיות מותאמים אליי, הם צריכים להיות מותאמים לעולם שאני יוצר. וזה כבר דבר אחר. זאת אומרת, אני עכשיו זה שיוצר את העולם. אז יש משהו באתיקה האקזיסטנציאליסטית, שהוא הרוח של היזמות
זה גורם לי לחשוב גם על פרק 73 עם בועז לביא, שבו דיברנו על הניסיון של יזמי הבינה המלאכותית ליצור אל-מכונה שחכם מהם. איפה זה שם אותם, את היזמים, במשוואה הזו? האם יזמות היא בהכרח סוג של ערעור על הדת?י
במידה מסוימת מי שהיום יוצר בינה מלאכותית, הוא לא רק יזם, הוא כן אלוהים. בסרט אקס מאכינה, הנסיין אומר ליוצר, אז אתה בעצם הדמות הכי חשובה בהיסטוריה האנושית. ואז אחר כך כשהיוצר אומר לנסיין מה הוא אמר לו מקודם, אז הוא אומר לו, אתה אמרת עליי שאני הגורם הכי חשוב בהיסטוריה האלוהית. זאת אומרת, שיש פה את העניין הזה, שהיזם הוא סוג של אלוהים מסוים. הוא יוצר את העולם. ובעיניי זה יכול להיות רק בעולם שבו האלוהים קצת התרחק. עכשיו, זה לא אומר שאין יזמים דתיים, זה לא אומר שאי אפשר יזמות בחברה דתית. אבל המשמעות הפילוסופית של יזמות, יש לה כן ממד דתי עמוק, שאני חושב שחברה דתית, שאלוהים הוא דמות דומיננטית בעולמה, הוא מתערב, הוא שומע, הוא נותן חסדים ואת כל הדברים האלה, קשה מאוד לחשוב על הבנה עמוקה עד כדי כך של התופעה הזאת. אני לא אומר שזב בלתי אפשרי, אבל זה מתנגש עם התפיסות הבסיסיות ביותר של העולם, איך אני תופס את העולם בכלל
אני חייבת להודות, שבהתחלה זה קצת עורר בי התנגדות, לדבר על דת במונחי ביקוש והיצע, אבל יש הבדל בין המוסד הדתי, לתיאולוגיה ולתפיסת האלוהות. וירון מתחיל בראשון, אבל מסיים באחרון. היזמים של היום הם אתאיסטים לכאורה, אבל זה בדיוק המקום שבו הם לוקחים על עצמם את תפקיד האל. שימו לב איך מאסק ואלטמן מדברים כל הזמן על טובת האנושות, ומאשימים זה את זה, שההוא הפסיק לחשוב על טובת האנושות. כאילו שאנחנו חיים בעולם ללא אל, ומאסק הוא זה שחייב להתגייס לגאולה תחתיו. האם זהו השורש הרוחני של יזמות?י
מאוד מעניין לחשוב על היזם כעל “על אדם” ניטשיאני, האידאל הפוסט אנושי שלנו. ואם היזם באמת אמור להיות באיזשהו מקום לא אתי, כי הוא מפר את הסדר האלוהי, אז מה זה מלמד אותנו על אתיקה? אתיקה = הסדר האלוהי? איך שאלוהים עשה את הדברים, אמור להיות הבנצ’מארק של “הטוב”? תראו, גם אני נדבקתי במושגים כלכליים
אז עד כאן להפעם. אל תשכחו להמליץ על הפודקאסט לחברים וחברות, ולדרג אותו בספוטיפיי ואפל, ואנחנו נשתמע בפרק הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
אפלטון. המדינה לאפלטון. מיוונית: צבי דיזנדרוק. תל אביב: יואב מנחם, 2021
אריסטו. פוליטיקה. תל אביב: רסלינג, 2009
כהן צמח, ירון. מאפלטון לאמזון: כך חושבים היזמים הגדולים של ימינו. עברית הוצאה לאור, 2024
היילברונר, רוברט. הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים. הוצאת המרכז האקדמי שלם, 2011
סטארק, רודני. אתאיזם, אמונה, וחקר הדת במדעי החברה, מרכז קדם, 2020. פסיק, הספרייה הדיגיטלית
Campbell, H., & La Pastina, A. (2010). How the iPhone Became Divine: New Media, Religion and the Intertextual Circulation of Meaning. New Media & Society, 12(7), 1191-1207.
Christensen, C. M., McDonald, R., Altman, E. J., & Palmer, J. E. (2018). Disruptive innovation: An intellectual history and directions for future research. Journal of management studies, 55(7), 1043-1078.
Harju, A., Moisander, J. (2014) Fans on the Threshold: Steve Jobs, the Sacred in
Memorialisation and the Hero Within. Myth and the Market, Campbell, N., J. Desmond, J.
Fitchett, D. Kavanagh, P. McDonagh, A. O’Driscoll, and A. Prothero (Eds.). Dublin: UCD
Business School: 51-64.
Muniz Jr, A. M., & Schau, H. J. (2005). Religiosity in the abandoned Apple Newton brand community. Journal of consumer research, 31(4), 737-747.
Pogačnik, A., & Črnič, A. (2014). iReligion: Religious elements of the Apple phenomenon. The Journal of Religion and Popular Culture, 26(3), 353-364.
Schumpeter, J. A. (2006). History of economic analysis. Routledge.
Dr. Carmel Vaisman 