פרק 102. לאן נעלמו האוטופיות? משום מקום לכל מקום עם ד”ר משה אלחנתי

רבים מהחלומות החברתיים האוטופיים של המאה ה-19 החשיכו, והפכו לסיוטים והדיסטופיות שנכתבות במאה ה-20. ה.ג’ וולס שכותב את “אוטופיה מודרנית”, הוא אומר: אוטופיה מודרנית שונה מאוטופיות קלאסיות בכך שהיא לא פרקטית, אלא היא בעצם סוג של מעורר

---

אנחנו בפרק השני בסדרת האפוקליפסה, שעוסק באוטופיות. מה מאפיין אותן, מה היחס שלהן לטכנולוגיה, והכי חשוב, לאן הן נעלמו? האורח שלי היום הוא

דוקטור משה אלחנתי, בגמלאות מזה שנתיים. הנושאים שעסקתי בהם הם נושאים של היסטוריה של תרבות ויקטוריאנית ותרבות טכנולוגיה. אני כבר כמה שנים שקוע בפרויקט הזה של תרגום של אוטופיות, שהן על סף המאה ה-20, וכעת אני נמצא בתוך פרויקט של תרגום של ספר של ה.ג. וולס, שנקרא אוטופיה מודרנית, על מה זאת אוטופיה מודרנית. וכבר ראה אור ספר אחר שתרגמתי, של וויליאם מוריס, האוטופיה המפורסמת שלו, “חדשות משום מקום”, לפני כמה שנים, בהוצאת רסלינג

בחודשים האחרונים ראה אור, גם בהוצאת רסלינג, עוד רומן אוטופיה קלאסי שאלחנתי תרגם, “במבט לאחור” של אדוארד בלאמי, שהתפרסם ב1888 ודמיין את שנת 2000. גם עליו, ועל עוד אוטופיות, נדבר בפרק

---

משה: אנשים תמיד חושבים שהאוטופיה צריכה כנראה להתגשם, ואם לא, אז בעצם זה חלום באספמיה. לא, לא ולא. העניין שלי באוטופיות הוא, שקודם כל הם מסמכים היסטוריים נפלאים, שגם מלמדים על התקופה שבה הם נכתבו, וגם מלמדים על סוגיות יסוד אנושיות שלעולם לא משתנות. הן בדרך כלל מופיעות באוטופיות יותר מאשר בז’אנרים אחרים. האוטופיה היא מזקקת נושאים. הן לא משוכללות מבחינה ספרותית בדרך כלל, אוטופיות. היחסים או הדמויות הן זניחות, הן בדרך כלל מאוד פלקטיות. ה.ג’ וולס כותב את זה בעצמו – הן נחותות – יש להן מטרה, והן אמורות לעשות את העבודה הזו

המילה אוטופיה – לא מקום, או שום מקום, ביוונית  – נכנסה לתרבות ככותרת ספר, שכתב הפילוסוף האנגלי תומס מור ב-1516. הוא מי שייסד רשמית את הז’אנר הספרותי של אוטופיות, שרטט את הגבולות ואת התמות שלהן

אוטופיה של תומס מור, במידה מסוימת גם דומה לאוטופיה המודרנית, בזה שהיא מכוננת עולם, אבל זה לא טמפורלי, זה מקומי. זה אי נידח אי שם בקצה דרום אמריקה, ושם האוטופיאניים האלה, כמו שהוא קורא להם, הם מכוננים לעצמם איזו מדינה, שגם שם החברה מקבלת את כל תשומת הלב, אבל זה תמיד בא על חשבון הפרט. כי האוטופיות של המאה ה-16 היו קשורות איכשהו להליכים של עליית ההומניסטים באירופה, וניצנים ראשונים אפילו של אתאיזם. אפילו “עיר השמש“, שכתב אותה נזיר, לא ברור לגמרי אם הוא היה כל כך דתי בכלל. יש אפילו מישהו שאומר שהיה אפילו קצת אתאיסט, מוסתר כמובן. וגם פרנסיס בייקון כתב את “אטלנטיס החדשה“, זה אוטופיה על חברה מדעית, שהמדע הוא המרכז שלה

אבל כבר באוטופיה הראשונות, החברה האידיאלית שהם שרטטו, תישמע לאוזננו היום כדיסטופיה מוחלטת

אף אחד לא היה רוצה לחיות באוטופיה של תומס מור, אף אחד. היא בעצם דיקטטורה מוחלטת. כלומר, החברה כופה את עצמה באופן מוחלט על הפרט. למשל, ב”עיר השמש”, זאת אוטופיה שבה כמות הכפייה על האדם היא דרמטית. אני אתן רק דוגמה אחת. הם מבינים שצריך להוליד אנשים טובים יותר, יפים יותר, בריאים יותר. אז הם שולטים בעזרת איזה רופא שם בהזדווגות. לאיזה אישה מותר להזדווג עם איזה איש באיזו שעה ומתי, ומפקחים על זה. אין להזדווג כשבא לך. אישה שלא יכולה ללדת, למשל, אז היא הופכת לאישה של תענוגות. כל אחד שבא לו, שחסר לו, שיש לו חשק, הולך. בלאו הכי היא לא תלד, אז אפשר להשתמש בה. זה נשמע נורא. הוא נותן כאן איזו ריביליטציה ליצרים, שיש בזה אלמנט של חירות. כלומר, גברים יכולים ללכת ליהנות מהדבר הזה, שבחברה הנוצרית של המאה ה-16, זה לא היה עולה על הדעת, אבל באוטופיה זה עולה על הדעת

כרמל: זה מעניין שזה חלק מהאוטופיה האינסלית היום. אינסלים חולמים על איזשהו עתיד שבו יוקצה להם… זאת אומרת, הם לא יכולים לקבל סקס כרגע, אבל יוקצה להם, זה מטעם המדינה, זה נורא מתחבר

משה: נכון, זה די מטעם המדינה גם שם

כרמל: כלומר, זה אאוגניקה לפני שמומצאת האאוגניקה

משה: לגמרי! זה אבולוציוני, רק שאז עוד לא היה דרווין. אין חברה אוטופית בלי שהיא עברה איזושהי אבולוציה, כך שהאבולוציה הופכת להיות מכשיר חיוני בכל אוטופיה. אין לנו אוטופיה שאין בה אלמנטים של אאוגניקה. זה מקשר את האוטופיות המודרניות לאוטופיות של המאה ה-16. כשבמאה ה-16 לא ידעו מה זה אאוגניקה ולא ידעו מה זה אבולוציה, אבל עובדה היא שהתמה נמצאת

משה מתמקד בעיקר בגל האוטופיות הוויקטוריאני, שקשור לפריחה הטכנולוגית של התקופה וגם כמובן לתיאוריית האבולוציה של דרווין. הטקסט הראשון שנדבר עליו הוא “אראוון“של סמואל באטלר, ספר סטירי שפורסם ב-1872, שיש בו כמה פרקים שעוסקים בעולם של מכונות עם תודעה. משה תרגם את הפרקים הללו, ופרסם אותם עם פרשנות שלו, בכתב העת הספרותית “דחק”, בשנה שעברה

באטלר הוא סופר אפילו חשוב, שאגב, ספר שלו (רומן) יצא בעברית כבר בשנות החמישים, שנקרא “דרך כל בשר“. היצירה הזאת, “דרך כל בשר”, נחשבת לאחת מהחשובות בכלל בספרות האנגלית. גם כן, הכל אירוני, כי הוא היה סופר אירוני וביקורתי. אני הגעתי לספר הזה, ל-אראוון, בזכות העיסוק שלי באוטופיות במאה ה-19, ובכל המקומות הזכירו את זה כאוטופיה. והסתבר לי שזה בכלל לא אוטופיה. הוא משתמש בכלי של אוטופיה, לבקר את החברה הוויקטוריאנית שממנה הוא בא. שימו לב, אראוון זה היפוך אותיות באנגלית, נו-וואר, שום מקום זה אוטופיה

הסיפור מסופר על ידי בחור צעיר, והחלק הראשון של הספר זה ספר מסע נפלא. זה קורה בניו זילנד, בדיוק בנקודה האנטיפודית לאנגליה, ההפוכה, בצד השני של כדור הארץ, הכל הפוך. כמובן, זה מאוד מושפע מהסופר שהוא הכי העריץ, וזה סוויפט, שכתב את מסעות גוליבר. ובשלב מסוים הוא מגיע לעם שחי שם, הם תוהים על קנקנו, מי זה האיש הזה, מה הוא עושה שם, אבל יש לו שעון, אז אוסרים אותו. מסתבר ששם אסור להחזיק שום פריט טכנולוגי כלשהו. והוא רואה כל מיני סימנים שכנראה הייתה שם פעם טכנולוגיה. והם אומרים לו תראה, נכון, לפני כ-600 שנה היינו מתקדמים בטכנולוגיה יותר מאשר אתם באירופה, אבל אז אחד המלומדים שלנו כתב ספר, שהמכונות הללו ישתלטו עלינו יום אחד. הם יפתחו תודעה, ברגע שתהיה להם תודעה הם ישתלטו עלינו, ואנחנו נעבוד עבורן. אז לכן צריך להשמידן עכשיו, כשהן קטנות עוד. אם לא, אבדנו, משום שהן מתפתחות בקצב אבולוציוני מאוד מהיר

ושם מגיעים פרקים שלמים שממש עוסקים בדרווין (ואגב, המחבר, סמואל באטלר התכתב עם דרווין, דרווין קרא את החומר הזה). אבל המעניין הוא, זאת האנלוגיה שבאטלר עושה בין התפתחות של מכונות, לאבולוציה. לפרודיה הזאת יש בסיס מאוד מסיבי, שבאמת המכונות הפחידו את האנשים האלה, משום שהם תפסו המון דברים במאה ה-19 דרך הפריזמה של אבולוציה. אני רוצה אולי להקריא שורה שכתב ב-1960, אבי הקיברנטיקה, המתמטיקאי המפורסם נורברט וינר: “אנשים רבים דחו את הסכנות הטמונות בטכניקות מכונה, וסתרו כך בפסקנות את תחזיותיו המוקדמות של סמואל באטלר, שהמכונות עלולות להשתלט על האנושות”. הוא אומר, “מכיוון שהמכונות רוכשות מידה מסוימת של חשיבה ויכולת לתקשר, במובן זה הן מתעלות על מגבלות המתכננים שלהן”. הוא מתאר, וינר, מכונות שעלולות יום אחד לפתוח במלחמה גרעינית, על דעת עצמן. הוא אומר, באטלר הוא הראשון שחשש מהדבר הזה, ותיאר אותו בשנת 1872 ברומן שלו, באראוון

ובאמת, הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי הגדול שעסק בטכנולוגיה, לואיס ממפורד, אמר כך, ואני מצטט: “האשראי על הבנת ההשלכות המלאות של אוטומציה, לא שייך לאף מדען בן זמננו, אלא לסאטריקן הוויקטוריאני סמואל באטלר”. גם אם כוונתו הייתה סאטירית, הוא בעצם הניח על השולחן את האנלוגיה שהיום יותר ויותר מדברים בה, בעיקר בעולם הטרנס הומניסטי

כרמל: הוא מנבא את עליית המכונות

משה: את תודעת המכונות

כרמל: מעניין, כי אנחנו מדברים על מנגנון אבולוציוני, כלומר, החלה של חוקים שרק התגלו בזמנו. והוא חושב שזה יכול לעבוד על מכונות גם. למה?_י

משה: הדוגמה שהוא משתמש בה למכונות בזמנו היא מכונות הקיטור. עכשיו, איך מכונת קיטור מפתחת תודעה? הוא אומר, לפני תודעה היא צריכה לפתח אברי רבייה. תודעה כרוכה בריבוי ובהתרבות, היא לא יכולה להיות בלי

כרמל: נראה לי שמה שאנחנו עושים היום, בעצם אנחנו עשינו אנלוגיה. במקום יכולת להתרבות, אנחנו מדברים על יכולת של מכונה ליצור מכונה אחרת, ובאטלר מדבר גם על זה

משה: בדיוק. עכשיו איך היא מתרבה? הוא אומר, היא לא מתרבה כמו שאתם חושבים. זה לא שתי מכונות מולידות מכונה, שמשחקת ליד הסככה אחר כך. הן מולידות מכונות בצורות מתוחכמות הרבה יותר. הן מכריחות אותנו לייצר את האלמנטים שמולידים מכונה אחרת. הוא אומר, במובן הזה, אתם צריכים להרחיב את ההגדרה של אברי ריבוי. אבל זה גם בטבע. אברי הריבוי של פרחים זה הדבורים. אותו דבר עם מכונות. מי זה הדבורים שלהם? זה אתם בני האדם! הגישה הזאת של באטלר מזכירה לי איזו תפיסה שהייתה מאוד פופולרית במאה ה-19, שנקראת פאן-פסיכיזם. זה אומר שבכל אלמנט, כל מולקולה של חומר, יש תודעה. כלומר, מראש יש תודעה. זה סוג של אנימיזם. בכל פרודת חומר יש תודעה

כרמל: זה הולך עם תיאוריות שאני מאוד מתעניינת בהן של הטכנולוגיה כחייזר, טפיל שהתחבר איתנו בסימביוזה מלכתחילה, ואולי הוא הולך לרשת את הארץ

משה: אז באמת, באטלר מתכוון לכך שמכונה גם לא עומדת בפני עצמה לבד. בעצם זה סוג של הולו-ביונט. רצף של כמה יצורים שחיים יחדיו ויוצרים בעצם סימביוזה. מזכיר קצת את המיקרוביום שיש לנו במעיים, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות

כרמל: הפרשנות הפוסט-הומניסטית ליחסים שלנו עם טכנולוגיה, הפרשנות של לאטור ושל אנשים שבאמת חזרו אחורה, והסתכלו על איך התחברנו עם טכנולוגיה, הם טוענים שזאת הגדרת האנושי. האנושי זה קוף פלוס טכנולוגיה. נכנסנו לאיזשהם יחסים סימביוטיים, וזה מה שיצר את האנושי

משה: זה המנגנון שבו המכונות קיטור שלו יתרבו, ויגיעו ברבות הימים להיות מכונות חושבות עם תודעה. הרי צריך להזין אותן, לתת להן לאכול פחם. זה כמו שאדם אוכל לחם ובשר, כדי שתהיה לו אנרגיה, שם עומד בן אדם ונותן לו פחם. אבל הוא אומר, כבר היום יש מכונות קיטור שמזינות את עצמן. הצליחו לשכלל מכונות קיטור לדרגה כזאת, שהיה צריך להכניס להן הרבה פחות פחם, כי הן למדו להשתמש בייתרת החום שלהן להרתיח עוד פעם את הדוד, ואז לא היה צריך להזין אותן הרבה שעות. כלומר, כאילו המכונה הזינה את עצמה וגם ויסתה את עצמה. לדבר הזה קוראים גוברנר באנגלית, קברניט. משם לקח וינר את הרעיון למילה סייבר, קיברנטוס

באטלר מראה איך מנגנונים שאנחנו נותנים למכונה כרגע ומשכללים אותה, בסוף יגיעו למצב שהמכונה לא תצטרך אותנו בכלל. בואו ניקח עוד דוגמה אחת של מישהו שהתמלא באימה מהדבר הזה, וזה לא פחות ולא יותר מראש ממשלת אנגליה, בנג’מין ד’יזרעאלי, אותו יהודי מומר, שגם היה סופר פורה. וב-1844 ברומן שהוא כתב, שנקרא “קונינגסבי“, הוא כותב כך: “תעלומת התעלומות היא לראות מכונות מייצרות מכונות. מחזה הממלא את המוח בספקולציות מוזרות, אפילו איומות”. ולכן, הפתרון שבאראוון, אותו פרופסור שאמר שהמכונות ישתלטו, מה הפתרון שהוא מציע? להרוס את הפוטנציאל האבולוציוני שקיים במכונות. ממליץ להשמיד מיד

כרמל: אז זו תמונת הראי של האאוגניקה. כלומר, באוטופיות בני אדם, אנחנו מניעים בהם תהליכי אבולוציה ומשכללים אותם, ואת המכונות אנחנו צריכים לדכא. יש פה ממש תחרות אבולוציונית בתוך ההולו-ביונט הזה

משה: האמת היא שבכל הולו-ביונט כזה יש תחרות אבולוציונית

כרמל: כלומר, סימביוזה היא לא אוטופיה, יש בתוכה מאבקים בין החלקים. תלויים אלה באלה, הם נאבקים אלה באלה

משה: קודם כל, גם באוטופיה יש מאבקים. אבל אני חושב שסימביוזה זה אחד המצבים האלימים ביותר שיש. התנגשות, שאמורה להוביל לאיזה עמק השווה, אבל אף אחד לא יודע איפה העמק השווה הזה יעבור, כמובן. אולי בהשמדת האחד. כותב אותו פרופסור, הוא אומר על המכונות, “דעתנו שיש להכריז עליהן מלחמה עד מוות ובאופן מיידי, ושלא תהיה אף מכונה יוצאת מן הכלל. הבא נחזור למצב הקדום של גזעינו”. יש כאן כמובן איזושהי הקדמה קצת, או ניצנים של התפיסה של היידיגר, לפיה הטכנולוגיה היא לא מכשיר גרידא, היא הוויה. והיא עלולה לגרום לאדם לחוש כי העולם שבו הוא חי, זה שוב אינו ביתו. כאילו הטכנולוגיה היא סוג של אחר, ששוכן בבית פנימה ומעצים את תחושת הזרות והניכור שלך, של דייר הבית

יש לזה עוד סכנה אחת. אם האדם והמכונה כפופים לאותו דטרמיניזם אבולוציוני, אין אנו עוד יכולים להבדיל אותנו מן המכונות, מה שמותיר אך ורק מעט מהרצון החופשי. ואני חושב שהרבה מהדיסטופיות עוסקות בדיוק בזה. הן מנסות לשמר או לבכות את הרצון החופשי. טכנולוגיה היא איום על הרצון החופשי. בספר אחר שכתב באטלר, שמונה שנים אחרי שהוא כתב את אראוון, שנקרא “זיכרון לא מודע”, הוא אמר כך: “האמנתי יותר בהשקפות שהמכונות הן בבחינת שלוחות של גופנו, מאשר באלו המציגות את המכונות כמאיימות להשתלט עלינו”. כלומר גם הוא תיאר מצד אחד את המכונות שמשתלטות, ומצד שני במאמר אחר שלו הוא אומר, לא, זה רק שלוחות. את מי זה מזכיר כמובן? את מרשל מקלוהן. זה שלוחות, ואם הן שלוחות, הן לא כל כך מאיימות, איזה מין פרוטזות מאוד משוכללות שמעצימות את האדם

זה הקסם הגדול, אני חושב, שבקריאה של באטלר. באטלר הזה, שאומר כל הזמן דבר והיפוכו, אז הוא אומר מצד אחד כן, מספר על ספר המכונות בו המכונות משתלטות, מתרבות ובעצם מסלקות אותנו מן העולם; יהפכו אותנו לכלב והסוס של המכונות. ומצד שני הוא אומר לא, הן רק שלוחות, אל תיבהלו מזה, זה לא כל כך מפחיד. התפיסה שלו היא תפיסה מאוד עכשווית. הרעיונות האלו שלו, של אנלוגיה בין מכונה ובין אבולוציה, עצבנו לא מעט אנשים באותה תקופה, והם אמרו, באטלר הוא הרי בדחן ידוע, והוא כל הזמן יורד על הכל וגם על עצמו, אז הוא גם עושה צחוק מהתיאוריה של דרווין. ואז הוא כותב מכתב לדרווין, הוא אומר לדרווין, “פיתחתי ושכללתי את התיאוריה האבסורדית בעליל”, הוא כותב לו בחצי בדיחה, “שמכונות עומדות להחליף את המין האנושי, ולהתפתח לצורת חיים מסדר גבוה יותר. בתחילה תפסתי את הרעיון כדבר-מה משעשע. פיתחתי רעיון זה והכנסתי אותו לתוך אראוון, מתוך כוונה לרמוז עד כמה קל להיות מתקבל על הדעת”. למה אני מצטט את הקטע הזה? גם הוא הרגיש לא בנוח, הרגיש צורך להתנצל בפני דרווין, שדרווין לא יחשוב שהוא ניסה להגחיך את הדבר הזה

כרמל: אבל אולי זאת בדיחה שהפכה למציאות? מימשה את עצמה, והיום אנחנו שוקלים את הרעיון הזה ברצינות

משה: אבל אנחנו יודעים שהוא במפורש לא התלוצץ

משה תרגם את שני רבי המכר הגדולים ביותר של המאה ה-19 בז’אנר האוטופיות: “חדשות משום מקום” של וויליאם מוריס, וממש השנה, את “במבט לאחור” של אדוארד בלאמי. בחלק הזה של הפרק, נשתמש בהם, בעיקר בבלאמי, כדי להבין את האוטופיה, ואת ההשפעה שלה על החברה

האוטופיה של אדוארד בלאמי, לא פחות ולא יותר הייתה הספר הפופולרי ביותר בסוף המאה ה-19 בעולם כולו, שני רק לאוהל הדוד תום. תורגמה לאינסוף שפות בזמן אמיתי, הודפסה במיליוני עותקים, תורגמה לעברית ארכאית בלתי מובנת בעליל ב-1903, וליידיש ב-1906, והיא מצוטטת ומוזכרת אצל הרצל באלטנוילנד. וכל זה למה? משום שהאוטופיה הזאת דיברה בעצם על עתידן של החברות המתועשות – עבודה מהי, אזרחות מהי, שאלות מהסוג הזה. היא אוטופיה שסחפה מיליונים, אפילו קמו מעל 150 מועדונים שנקראו מועדוני בלאמי, שניסו לשבת ולחשוב ביחד איך מיישמים את האוטופיה של בלאמי. הוא היה עיתונאי פריפריה די ידוע, אבל בתחום הזה של כתיבת ספרים הוא היה די אלמוני, ובכל אופן הוא הפך להיות גיבור בקנה מידה ארצי בארצות הברית, והשפיע השפעה דרמטית על כינונה של המפלגה הפופוליסטית

ובכן, מה שקורה שם, כמו הרבה מאוד אוטופיות, הגיבור של האוטופיה נרדם, ומתעורר אחרי 100 שנה או 150 שנה באותו מקום בדיוק, אבל מגלה עולם חדש לגמרי. אוטופיה טמפורלית – הזמן משתנה, המקום לא משתנה – טכניקה קלאסית. אותו אדם, שמו ג’וליאן ווסט, הגיבור, הוא מתעורר לו בבוסטון. זה שמעורר אותו הוא במקרה רופא, ובבית הוא מראה לו מהגג את בוסטון החדשה, שזו עיר מופלאה עם טכנולוגיות מופלאות, שהן לא נראות לעין, אגב. הכל נקי, הכל גנים, לעולם לא רואים באוטופיה אף בית מלאכה או בית חרושת. וזאת מדינה קומוניסטית, שוויונית לחלוטין, שכל אזרח בה מגיל 17, נדמה לי, הוא מגויס לצבא העבודה

הארגון הכללי של החברה שבלאמי מדבר עליה זה ארגון צבאי. אם הוא מוכשר וחרוץ וכיו”ב הוא מגיע לדרגות גבוהות, עד שהוא הופך להיות מ”פ או מג”ד אפילו, בגדוד העבודה. שימו לב לשם, זה מאוד מעניין. זה לא מקרה שהיה אצלנו “גדוד העבודה”. ההשפעה של בלאמי על התנועה הסוציאליסטית בארץ הייתה דרמטית. אפילו א. ד. גורדון הזכיר אותו פעם באיזה מקום. ואגב, אצלנו בציונות היו כמה כותבי אוטופיות. למשל, אלחנן לוינסקי. רחוב לוינסקי בתל אביב זה על שם כותב אוטופיה. הרצל, כמובן וכך הלאה. בכל אופן, תוך כדי הספר הוא מתחיל להשוות את בוסטון של האוטופיה לבוסטון שהוא זוכר, עם כל הקשיים של בוסטון של סוף המאה ה-19: מהגרים, אירים, יהודים, פשע, רעב, זה העידן של הברונים השודדים בארצות הברית. החברה מקוטבת לחלוטין, תנועות אנרכיסטיות בארצות הברית התחילו להשתולל

הוא משווה כל הזמן את העולם שהוא מגיע אליו, שזה עולם מאוזן חברתית, מאוזן מעמדית, מאוזן כלכלית, כל אחד עושה את מה שהוא רוצה באמת לעשות. נכון, במסגרת מאוד כפייתית של צבא העבודה. הוא שואל את המארח שלו, תגיד לי, מה קורה אם מישהו לא רוצה לעבוד? מה זאת אומרת לא רוצה לעבוד? הוא יאסר והוא יישב בבית הסוהר על מים ולחם, עד שהוא ירצה לעבוד. אבל לעומת זה נכים, אנשים חלשים מאוד, יעבדו כמה שהם יכולים, אפילו כמעט כלום, אבל יקבלו את אותה משכורת שהיה מקבל האדם המוכשר ביותר. ומדוע זה? משום שאנחנו משלמים פה על המאמץ, ולא על התוצאה. מאוד הומני. יש שם גם פרקים שלמים שהוא מדבר על שוויון לנשים, יש גם צבא העבודה לנשים. הספר הזה היה ספר במחלוקת בינוי לבין התנועה הפמיניסטית האמריקאית המוקדמת. הן אהבו אותו במידה מסוימת, והתנגדו לו, כי הוא עשה צבא נשים נפרד

כפי שכבר אמרנו, כל האוטופיות נגועות בסממנים אאוגניים, ודיברו על השבחת המין האנושי, עוד לפני שידענו איך זה עובד. לגבי נשים, המשמעות היא לא בהכרח שהוא רואה אותן כשוות ערך, אלא כי הוא מבין את התפקיד שלהן במנגנון ההשבחה הזה

הוא ממש מדבר על כך שהסלקציה האבולוציונית היא סלקציה מינית. בעצם, הנקבות קובעות את טיב האבולוציה. מדוע? הן בוחרות את הגברים או את הזכרים שמתאימים. ובאוטופיה של בלאמי אז באמת הנשים בוחרות את הגברים שיתאימו. ומי זה גברים שמתאימים שם? אלו שמצטיינים בצבא העבודה, כמובן. והן יולדות את הילדים וגם הן מחנכות את הילדים, תוך כדי שהן אף פעם לא מפסיקות לעבוד בצבא העבודה, הן גם עובדות. כמובן שהילדים מקבלים שם איזשהו חינוך של בתי ילדים וכיוצא בזה. אגב, הקיבוצים שאבו מזה, כפי שאמרתי, לא מעט. ובאופן הזה, בעצם, הדור הולך ומשתבח. והדוקטור אומר לו, תשמע, כדאי לך לצאת קצת לעיר ולפגוש צעירים של ימינו, ולספר להם על מנהגי החיזורים של זמנך, למשל (שאז בעצם גברים רימו נשים כל הזמן רק כדי להשיג אותן). הם לא יבינו על מה אתה מדבר, הם יצחקו עליך. היום אין דבר כזה אצלנו, זה לא קיים. נשים בוחרות. אתה תצא ואז תראה שבעצם כולם אנשים מאוד יפים, אין אנשים מכוערים. גם כמעט לא רואים אנשים זקנים, כי אנשים לא מזדקנים בקלות

 אגב, ברוב האוטופיות לא מזכירים זקנים כל כך. גילנות הייתה שם כבר אז. גם באוטופיה של וויליאם מוריס – הוא היה קומוניסט, ואומן וצייר ומעצב, ואויב הכי גדול של טכנולוגיות שבכלל אפשר להעלות על הדעת – אבל אצל וויליאם מוריס באוטופיה, כל הנשים יפהפיות. ואז מסתבר לו בכלל שהן מבוגרות. וגם שם הוא מתאהב באיזו בחורה, שמסתבר שהיא יותר מבוגרת ממנו, רק שהיא נראית הרבה יותר צעירה ממנו

דרווין הקסים את כותבי האוטופיות, משום שהוא נתן להם אישוש מדעי לכך, שיכולה להיות חברה של אנשים יפים יותר, בריאים יותר, וטובים יותר, אם אתה תופס את האבולוציה כדבר שיש לו יעד. דרווין לא חשב כך, דרווין חשב כל הזמן על העניין של המקריות, הרי. הרברט ספנסר, בשונה מדרווין, העמיד יעד לאבולוציה, של אנשים משובחים ומשוכללים בהרבה. בעניין הזה יש אלמנט טרנס הומניסטי ברור לגמרי, אמנם לא באמצעות טכנולוגיה (ובזה זה שונה), אלא פשוט באמצעות הנדסה חברתית.

אנחנו נתעכב עוד קצת על מה כוללת האוטופיה אצל בלאמי, בגלל שכרב מכר הבינלאומי של המאה ה-19, היא מעצבת לא רק את האופן שבו כותבים אוטופיות אחרות, אלא גם את האופן שבו מנסים לממש אוטופיות כפוליטיקה

אני יכול לצטט אולי דבר אחד שאומר הדוקטור, שמארח את ג’וליאן ווסט בבוסטון החדשה. הוא אומר לו כך: “הפתרון שלנו לבעיות החברה האנושית היה ריק מתוכן, לו היה מותיר מאחוריו, יחד עם חיית השדה, את הצולע, החולה, העיוור, להסתדר בכוחות עצמו”. כלומר, מה שיפתור את הבעיה של זה, זה בעצם האבולוציה, שלא נצטרך בסוף לטפל בחולה, בפיסח ובעיוור. אבל בלאמי היה הומניסט, ולכן בלאמי לא יכול היה להסיר את החולים והחלשים מהאוטופיה שלו. בעניין הזה הוא היה, למשל, אופוזיציה מוחלטת לחסידי האאוגניקה של סוף המאה ה-19, שאני רוצה לצטט אחד מהם, צ’ארלס דבנפורט: “זה היה בבחינת גנאי לאינטליגנציה שלנו, שאנחנו כעם, גאים מכל בחינה אחרת בשליטתנו בטבע, היינו צריכים לתמוך בערך בחצי מיליון משוגעים, חלשים, אפילפטיים, עיוורים וחירשים, ב-80 אלף אסירים וב-100 אלף אביונים, בעלות של 100 מיליון דולר לשנה”. בלאמי הציע אוטופיה שבה הפתרון הוא אורגני, לא ברבולוציה אלא באבולוציה, שלאט לאט, בגלל שהנשים בברירה מינית בוחרות, אז בסוף לא יהיו אנשים חלשים, חולים וכיו”ב

עכשיו אתם מבינים גם את סוד הקסם שבלאמי רכש אצל הנאצים, שנים אחר כך כמובן, שנים רבות אחרי מותו. כמה מנהיגים פשיסטים אמרו במפורש שהם גדלו על בלאמי, כלומר הם קראו אותו איך שהם רוצים. ותזכרו, אאוגניקה הייתה בכל אירופה. עד לפני כמה שנים היו בשוודיה כמה משפטים של נשים מאוד מבוגרות, הייתי אומר קשישות מאוד, שעוקרו בשנות השלושים, כי נעשה עיקור בכל המדינות של אירופה, וגם בארצות הברית. בארצות הברית עוקרו יותר ממיליון

כשאנחנו חושבות על שינוי חברתי היום, קשה שלא לחשוב עליו כשינוי טכנולוגי, קודם כל. ולכן בכוונה הפרדתי את הדיון, ודיברנו עד עכשיו רק על הנדסה חברתית, רק על דרוויניזם חברתי, כמאפיין העיקרי של אוטופיות. היחסים של האוטופיה עם הטכנולוגיה קצת יותר מורכבים

אגב, הספר הפך להיות ספר פולחן אצל כל מיני חסידים מוקדמים של מד”ב. בבית שבו הוא מתאחסן, אצל הדוקטור, הוא מקבל חדר, ובחדר הזה, לפני שהוא הולך לישון, הדוקטור אומר לו, תראה, אם אתה רוצה לשמוע מוזיקה, אז הנה יש פה בקיר מכשיר כזה, שזה בעצם רדיו, אבל מחובר בטלפון (בסוף המאה ה-19 כבר היו טלפונים בבוסטון). יש לנו בכל העיר מפוזרים אולפנים כאלה בעצם, ששם יש תזמורות שמנגנות נון סטופ, שזה אנשים מגדוד העבודה שעובדים במוזיקה, ואתה יכול לבחור לך על פי התוכנית את המוזיקה, וגם שהיא תעורר אותך בבוקר כשאתה רוצה, עם איזה שיר שאתה רוצה, עם איזה מוזיקה שאתה רוצה. וגם באחד מימי ראשון הם שומעים דרשות דרך הרדיו. דרשות חילוניות לחלוטין, הספר הוא לגמרי אתאיסטי

הבת לוקחת אותו לבקר בחנות כלבו ענקית. בכל רובע יש אחת כזו. זה ארמון, עם פסלים בחוץ. אתה נכנס פנימה ואין חלונות, כלומר, יש איזה תאורה שמגיעה מאיזשהו מקום, אבל אין כמעט זבנים. זה די דומה לקנייה על פי קטלוג, שבאותה תקופה זה הומצא. אז אתה מזמין באולם המכירות דבר שאתה רואה, הוא שולח את זה מיד בטיובות כאלה פניאומטיות למחסן שלמטה, מעבירים את זה לטיובות גדולות יותר, תת קרקעיות, שנוסעות בכל רחבי העיר, מביא לך את זה ישר הביתה. אמזון. בוסטון שהוא מתאר גם, נראתה בוסטון אחרת לחלוטין. למשל, זה בוסטון שכשיש גשם, נפרס גג אוטומטי מעל הרחובות. וההסבר הוא הסבר חברתי, זה מרתק. שבמאה ה-19 כולם הלכו עם מטריות, ומטריה זה לאדם אחד, אז הם בעצם היו מפוצלים אדם-אדם. ואצלנו פה בבוסטון עכשיו, אנחנו הולכים כולם ברחוב בזמן גשם יחדיו

אנשים לא אוכלים בבית. יש חדר אוכל של הרובע, שגם שם הטכנולוגיות פנטסטיות, אבל אתה לא רואה אותן. בכל הספר של בלאמי, בשום מקום הוא לא מפאר טכנולוגיה, בשום מקום הוא לא אומר מילה טובה על טכנולוגיה, בשום מקום הוא לא מספר מי המציא אותה. לדעתי, הוא מאוד לא רצה לגלוש לאיזה מין אוטופיה טכנוקרטית. יש לזה ספרות, יש על זה ספר… אחד החוקרים הגדולים, אדם בשם סיגל, שכתב ספר שלם על אוטופיות טכנולוגיות בסוף המאה ה-19 בחברה האמריקאית. הוא פשוט לקח כמה עשרות מתוך מאות שנכתבו בתקופה ההיא בארצות הברית. חלקן הושפעו מבלאמי, כי בלאמי לא פיתח את העניין של טכנולוגיה. היא נסתרת, היא קיימת שם אבל היא נסתרת

כרמל: אתה חושב שזה אולי אחד ההבדלים בין אוטופיה לדיסטופיה? כי דיסטופיה תמיד נורא מדגישה את ההרס הטכנולוגי, ואתה רואה כאילו רקבון של הירוק. רואים מאוד את הטכנולוגיה

משה: את צודקת, במפורש, דיסטופיות תמיד מראות את המנגנון, והמנגנון מכוער. התערוכות התעשייתיות של המאה ה19 – התערוכה המפורסמת מכולם, כמובן, זאת תערוכת קריסטל פאלאס, הראשונה, 1851 – שהוצגו שם כל המכונות שהיו אז בעולם, בתוך הארמון זכוכית האדיר הזה. בתוכו היו פרחים, צמחים, עצים, ניחותא מוחלטת. מכונות ענק שפעלו בלי טיפת לכלוך. העובדים שהפעילו את המכונות, שהיו מכונות קיטור ענקיות, לבשו לבן. הטכנולוגיה הוצגה דה פקטו באולמות התערוכה, כדבר אוטופי שאתה יכול לעמוד מולו. אף אחד לא תאר לעצמו שבבית החרושת זה לא נראה כך. זה נכון, באוטופיות אתה לא מתאר את הצד האפל של הטכנולוגיה

גם אצל וויליאם מוריס אפילו, שונא הטכנולוגיה הידוע (הוא לא הסכים להיכנס לקריסטל פאלאס…), הוא מפליג בסירה לאוקספורד שם בתמזה, בסירת משוטים, אבל כל הספינות שמשוטטות לידו, הן כולן מושטות בלי משוטים ובלי מפרשים, ובלי עשן. מה מניע אותן? הוא לא כותב בספר. זה ברור שיש להן איזה מנוע פלאי, כנראה חשמלי כזה, שמניע אותן. אבל ויליאם מוריס לא מתייחס לזה במילה אחת! בבתי החרושת של ויליאם מוריס אין עשן, אז על מה הם פועלים בדיוק? כל הדברים האלו לא מוזכרים אצל מוריס, ולא מוזכרים באוטופיות אחרות. הטכנולוגיה הופכת להיות שקופה

שימו לב לחידוד הזה: אוטופיה לא מוגדרת על ידי יחס חיובי לטכנולוגיה, אלא על ידי שקיפות של הטכנולוגיה. שקיפות שאפשר לפרש אותה גם כניסיון התעלמות מכוון מהאלמנט הטכנולוגי

הוא בהכרח שקוף, כי אם יראו אותו, הוא יפסיק להיות חיובי! זאת הנקודה. לכן האוטופיות מסתירות אותו, הן אף פעם לא מפרטות אותו. לכן צדקת שאמרת שדיסטופיות מראות אותו. כי גם האוטופיות מפחדות ממנו, לכן הן משאירות אותו שקוף, או לא מזכירות אותו בכלל, אלא רק את התוצאות. וגם באוטופיות הטכנולוגיות האמריקאיות (שדיברתי שיש כמה מאות), יש שם כמה אוטופיות שכן מראות את הטכנולוגיה, אבל גם אותה הן מראות כסוג של מראה יפה, של מראה מושלם, של משהו שהוא סאבליים. מהבחינה הזאת, הטכנולוגיה של המאה ה-19 קיבלה אלמנטים רומנטיים, של הנשגב. תסתכלו על ציורים, למשל, מהמאה ה-19, של אדם שניצב ליד מכונת קיטור. מכונת קיטור היא 13 מטר גובה, ולמטה עומד אדם קטן. בובה קטנה ליד מכונת הענק, זה תחושת סאבליים אדירה, מעל הטבע, מופלא. האוטופיות הכירו בזה, אבל אף פעם לא נכנסו לזה, ולא תיארו את זה מקרוב

כרמל: אולי זה מה שמאוד מבלבל ובאמת מטשטש את הגבול בין אוטופיה לדיסטופיה, שיש לנו היום הרבה טכנולוגיות נסתרות, שהמנגנונים שלהן בלתי נראים (כמו בינה מלאכותית). זאת אומרת, כן יש חתירה להסתרה של המדיום, אבל זה גם מצב דיסטופי. יש לזה מנגנון אוטופי, זה נמכר ומשווק כאוטופי, אבל התוצאות שלו הן דיסטופיות, וזה נורא מבלבל

משה: יפה. אז אני רוצה להזכיר כאן אנקדוטה נורא מעניינת. בואו תראו איך אוטופיה יכולה להתחלף בדיסטופיה. למרבה האירוניה, המקום שבו צילמו את בלייד ראנר, זה בניין בשם בראדברי, שנמצא בלוס אנג’לס. הבניין הזה תוכנן ב-1893, כלומר שנתיים או שלוש אחרי שבלאמי פרסם את הספר, כשהאדריכל מנסה במכוון (ויש לנו עדויות על זה) לממש משהו מהתיאור האוטופי של אותה חנות כלבו יפהפייה, שתיאר ידידינו בלאמי קודם לכן. הנה כי כן מסתבר, שבמאה ה-20, רבים מהחלומות החברתיים האוטופיים של המאה ה-19, החשיכו והפכו לסיוטים והדיסטופיות שנכתבות במאה ה-20. וזה, אגב, אחת הסיבות שאני מעדיף לעסוק באוטופיות מודרניות של המאה ה-19 והמאה ה-20, ולא באוטופיות של המאה ה-16. הן כאילו משוחחות גם איתי, אני עדיין חי בתחום ההקרנה שלהן, נקרא לזה כך

כרמל: זה כמעט כאילו שהאוטופיות יודעות שהן לא אפשריות, ולכן הן קצת מסתירות את המקומות האלה, שבהן אנחנו נחשוב רגע, שתנאי ההיווצרות שלהן לא אפשריים

משה: אני חושב שהאוטופיות לא חושבות על עצמן שהן לא אפשריות, הן בכלל לא עוסקות בזה. כמו שוויליאם מוריס אמר, אוטופיה צריכה להיות עמומה, היא לא צריכה לתת פתרונות, זה לא תפקידה. תפקידה לעורר מחשבה, ולכן היא צריכה לשאיר עמומה ופתוחה, אזור לימינלי כזה, שבו אתה יכול למצוא כיוונים משלך, ולחשוב דרך אוטופיה. זה מין מכניזם של מחשבה. האוטופיה זה מכניזם, לדעתי, הכי דינמי של מחשבה. לכן ויליאם מוריס, כשהתקיפו אותו – אגב, מרקס התקיף אותו. וויליאם מוריס היה ידיד קרוב של ביתו של מרקס – והאשימו אותו שהוא אוטופיסט, הוא אמר, אתם לא מבינים. האוטופיה, במקרה שאני מדבר עליו, היא לא מדריך לחיים. היא לא איזה בלו פרינט של תוכנית, קח ותבצע. היא חייבת להיות פתוחה ועמומה, זה הדבר שאני מאוד אוהב באוטופיות

כרמל: אז אתה אומר אוטופיות יכולות להיות גם טקסט מסוכן, אם מנסים לממש אותן, ולא מתייחסים אליהן כאל איזושהי השראה ספרותית

משה: זה בדיוק מה שאומר ה.ג’ וולס כשהוא כותב את “אוטופיה מודרנית”. הוא אומר, אוטופיה מודרנית שונה מאוטופיות קלאסיות בכך שהיא לא פרקטית, אלא היא בעצם סוג של מעורר

כרמל: אתה דיברת פעם, כתבת באיזשהו מאמר, משהו מעניין שנשאר איתי, שבעצם בעידן הסייבר, במאה העשרים – אמרת שאולי אפילו זה קרה כבר אצל ז’ול וורן – שאוטופיה הופכת להיות מ”שום מקום” ל”כל מקום”. כלומר, הפנטזיה הזאת של אפשר להיות בכל מקום, היא השום מקום החדש. אתה יכול לדבר רגע על הדואליות הזאת?

משה: כן, הבוקר בדיוק אני עסקתי בפרק הזה אצל ה. ג’ וולס באוטופיה מודרנית. האוטופיה שאליה הוא מגיע היא לא אוטופיה טמפורלית, אלא אוטופיה מקומית. אבל בתור אוטופיה מודרנית, היא לא יכולה להיות יותר על כדור הארץ, כי שם כבר האפשרויות מוצו. כבר אתה לא יכול להיות באיזה אי מבודד או לישון מאה שנה, אז היא חייבת להיות בפלנטה אחרת. יש פלנטה שהיא כדור הארץ לכל דבר ועניין, כל אדם שיש פה נמצא גם שם. אבל כשאתה תגיע לשם, פתאום אתה תראה שזה לא אותו דבר. זה אוטופיה שהיא על כל העולם, זה כבר לא כמו האוטופיות הישנות, שהן במקום כזה או אחר, זה על כל העולם, ומדברים כולם שפה אחת. ולכן אין גם אפשרות לחסום חופש פעולה. אדם יכול להגיע לכל מקום שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה

זה האוטופיה המודרנית בעיני וולס, כלומר זה מין עולם מאוחד כל כולו, שבו מתבטל (וזה מה שמעניין) הניגוד או המתח, האמביוולנטיות, שבין האינדיבידואל לחברה. האוטופיה המודרנית היא אוטופיה קודם כל גלובלית. ושימי לב, שהאלמנטים האלו מקופלים בחזון האינטרנטי. אפילו ביל גייטס דיבר על זה, שהווינדוס ייצור מצב של תרגום סימולטני של כל השפות שבעולם. האלמנטים האוטופיים שבטכנולוגיות הדיגיטליות נוכחות בעולמנו. הוא – לפחות למראית עין, או כביכול – מספק לנו אוטופיה גלובלית. אני לא מאמין בזה ברמה האישית, כמובן, אבל לפחות ברמה האמפירית, זה נראה כך. כפי שכולם יודעים, ה. ג’ וולס הייתה לו ראייה מעניינת הרבה מאוד קדימה, ויכול להיות שהוא ראה משהו, כשהוא מדבר על עולם כזה

כרמל: האפשרות של כל מקום מחליפה את השום מקום, וגם האינטרנט הוא ליטרלי שום מקום וכל מקום שכזה, האונטולוגיה של הסייבר

משה: לגמרי. כלומר, אין יותר שום מקום. אולי נגיד את זה קצת אחרת. את יודעת, שהרי יש למילה אוטופיה שני מובנים, כותבים אותה בשתי צורות (באנגלית), או יוטופיה או אאוטופיה. ומה ההבדל? ההבדל הוא מיוונית, כמובן. יוטופיה זה שום מקום. אאוטופיה זה המקום הטוב ההוא (ביוונית אאו זה טוב). אז יוטופיה זה לא בהכרח אאוטופיה

כרמל: היית אומרת ששניהם לא קיימים, כי זה כמו נוסטלגיה כזאת. המקום הטוב ההוא, שלא היה אף פעם

משה: כשאת אומרת לא קיימים זה נורא בעייתי, משום שהם כן קיימים. הם קיימים בתודעה. כשקיימים בתודעה זה קיים, זה לא חייב להיות קיים ביומיום. חוץ מזה, שהמון אנשים יגידו לך שהם כן קיימים. שיגידו לך שהאינטרנט הוא אוטופיה מבחינתם. הם חיים בעולם הטוב הזה, בעולם שכל אחד יכול לומר את מה שהוא רוצה, ושיש לו שופר, ויכול לכתוב את ההגיגים שלו ולהשמיע את קולו, בעולם שקודם הוא לא יכול היה להשמיע אפילו ציוץ

כרמל: אוטופיה ודיסטופיה זה בעיני המתבונן

משה: ברור שזה בעיני המתבונן. לכן, במובן הזה, קשה להגיד שאין אוטופיה

---

משה: אוטופיות זה ז’אנר זניח בתקופה שלנו. כלומר, בואי נגיד שכבר מעל 60-70 שנה, לא כותבים אוטופיות. וזאת שאלה מרתקת, למה לא כותבים יותר אוטופיות?_י

?כרמל: מה האחרונה שנכתבת שהיא משמעותית? מתי היא נכתבת

משה: לדעתי, האחרונה המשמעותית, זה האוטופיה של בלאמי. לדעתי, כן? היא נכתבה על סף המאה ה-20, בלאמי מספר שם על זה שנרדם והתעורר, ואחר כך היה רצף של ספרים שלמים שהטכניקה הייתה נרדם ומתעורר, אז גם וולס עשה ספר אחד כזה. אני אישית לא זוכר שום אוטופיה משמעותית שנכתבה אחר כך. אבל דיסטופיות אנחנו כולם מכירים. כל אחד מכיר את 1984, וכל אחד מכיר עוד ועוד בלי סוף. הן חלק ממחזור הדם התרבותי של כולנו. תחשבי כמה דיסטופיות צולמו וכמה… אני לא מכיר אוטופיה אחת שצולמה לסרט, אף אחת. קשה לי לראות אוטופיה שעוברת טוב על המסך,  קשה לי מאוד

כרמל: זאת תהיה קלישאה

משה: זה יכול לראות כקלישאה בז’אנר הקולנועי

השאלה לאן נעלמו האוטופיות, ולמה הן לא נכתבות יותר בימינו, היא אחת השאלות שהכי העסיקו את משה בעשור האחרון. התשובות הראשונות שלו לשאלה הזו, נובעות בדיוק מהדברים שהצפנו בפרק הזה. אז בואו נסכם בעזרתה

הוצאות ספרים לא רוצות להוציא אוטופיות. זה סוג של ז’אנר, שאוהבי הספרות העכשוויים לא יתחברו אליו. הנטייה התרבותית של הרבה מאנשי המאה ה-20, בעיקר משנות ה-40 ואילך, היא מאוד פסיכולוגיסטית. עכשיו, אוטופיות נטולות ממד פסיכולוגי לגמרי. כחומר קריאה הן לא חומר קריאה מושך, אבל בכוונה תחילה. לא רוצה להסיח את הדעת לנפתוליו האנליטיים של הגיבור, זה לא מעניין. מעניין איך הגיבור רואה, איך הגיבור מסתכל על הדברים, איך הוא רואה את העולם שאליו הוא הגיע מול העולם שממנו הוא בא, וכך הלאה

כרמל: פרויד ולקאן הרסו לנו את האוטופיות של המאה ה20

משה: אני חושב שכן. אגב, יש אנשים שמאשימים בזה גם את המד”ב, שגם שם הדמויות קצת שטוחות. גם בדיסטופיות הן שטוחות, אבל דיסטופיות מעניינות, משום שדיסטופיות הן מספיק מפחידות אותנו לגבי מצבנו, מה יהיה איתנו. פעם, בראשית המאה ה-20, כתבו המון מניפסטים. כשהאינטרנט בא לעולם, גם כתבו די הרבה מניפסטים. אבל מאז, שימי לב, הז’אנר של מניפסט, כמו המניפסט הקומוניסטי או המניפסט הפוטוריסטי, הוא לא קיים יותר. אני חושב שהעובדה שאין מניפסטים, קשורה לעובדה שאין גם אוטופיות, כי זה אותו סוג של אמירות פלקטיות, במובן הטוב של המילה. זה באנרים, זה דגלים, זה סיסמאות כמו בהפגנות. זה חזק, זה חשוב בעיניי, אבל מבחינה ספרותית זה נחשב פחות מעניין בעצם, להלך רוח תרבותי שבו האוטופיות לא משחקות יותר תפקיד חשוב

משום שהיום האוטופיה כאילו קורית לידינו. יש לנו טכנולוגיה שאנחנו לא רואים אותה. היא עושה לנו את כל העבודה, ואנחנו לא רואים אותה. היא אי שם, ברשת, בענן, הטכנולוגיה היא נסתרת. לאט לאט גם המכוניות שלנו ייסעו ללא מנוע, ללא רעש, וגם ללא נהג עוד מעט. לא צריך לכתוב אוטופיות, האוטופיה נכתבת במציאות הטכנולוגית. לפחות היא נראית כך. בעניין הזה היא מזכירה לי את קריסטל פאלאס. זה בעצם קשור לסוג של קפיטליזם טכנולוגי, שמסתיר את המנגנונים האפלים, את המאמץ האנושי. אף אחד לא רוצה להראות לנו איך עובדים בסין, כשהם עובדים סביב השעון, בלי הפסקת פיפי אפילו. את הסיוט החברתי של שוק העבודה, לא מראים לנו

כרמל: יש פה “תקווה” במירכאות, שאם אנחנו נבין שאנחנו בעצם חיים דיסטופיה, אולי יכתבו אוטופיות חדשות

משה: אולי. אבל אף אחד לא רואה את זה כדיסטופיה. בעיקרון, רוב האנשים, או נגיד הדור הצעיר בעיקר, חי באוטופיה בלי לדעת שהוא חי באוטופיה. הוא בטח לא צריך שיכתבו לו אוטופיות, זה כאילו מיותר מבחינתו. ובמובן הזה, זה מסביר מדוע אוטופיות, יש בהן טכנולוגיה, אבל היא נסתרת

כרמל: אני פתאום קולטת, שבעצם אוטופיות ומניפסטים נכתבו בתקופה, שאתה מסתכל קדימה ואתה רואה אופק. ואנחנו באיזושהי תקופה, שכאילו  – אנחנו מדברים על זה, משבר העתיד, משבר דמיון העתיד, העתיד מצטמצם, המחשבה שיש פה איזושהי רקורסיה, שהדבר הזה קורס על עצמו – אתה לא רואה יותר אופק קדימה כל כך, שבכלל תקרא למשהו, שבכלל תסתכל כל כך קדימה

משה: רוב האוטופיות (המודרניות, אני מתכוון) נכתבו בתקופות של תקווה. כלומר, במשבר גדול, שבקצה יש תקווה. אבל אם תחשבי מה שקורה לנו משנות ה-80, המילה תקווה הוסרה כמעט לגמרי מהמילון שלנו. אנחנו נורא ציניים לגבי תקווה. אם מסתכלים מה קורה היום בעולם, מפלגות פשיסטיות עולות ופורחות, ואנשים בועטים בכל המניפסטים של הקדמה שנכתבו בראשית המאה ה-20. כלומר, מי רוצה לדבר אוטופיות, בעידן שהפוסט-מודרניזם הרג אותן בעצם? אוטופיות לא כל כך יכולות להתמודד עם ציניות. קשה לאוטופיה לחיות בתקופה של טראמפ. אפילו לדיסטופיה קשה לחיות בתקופה של טראמפ. כי גם בדיסטופיה חייבת להיות תקווה. אם נחזור רגע לבלייד ראנר, יש שם תקווה גדולה. דווקא עם היצורים האלו שהולכים לאיבוד, עם המוטנטים האלו. העובדה שהם נהיו אנושיים, שהם אוהבים, שהם רוצים לחיות, היא בעיניי מסר נורא אופטימי, שנמצא בתוך דיסטופיה

אבל יש גם אפשרות שלישית, לשבור את הדואליות הזאת. זאת שמתאימה לתאר דווקא את אראוון של סמיואל באטלר, שאיתה פתחנו

מישהו כתב על אראוון, הוא אומר אראוון זה לא דיסטופיה וזה לא אוטופיה, זה אקוויטופיה. אקוויטופיה זה מה שיש, זה העולם כמו שהוא. כמו שבמקורותינו גם ככה קוראים לו לפעמים, הטוב שבעולמות האפשריים. זאת אומרת, הוא מתאר את החברה ויקטוריאנית בעצם, מלגלג עליה, מבקר אותה. באטלר לא האמין באוטופיות, כי הוא לא האמין במקום הטוב. גם אולי בגלל האירוניה המקופלת באישיות שלו. אין פתרונות אבסולוטיים. יש הטוב שבעולמות האפשריים, שלפעמים הוא גם המגוחך שבעולמות האפשריים, והמצחיק שבעולמות האפשריים, והמעצבן שבעולמות האפשריים. זה בסדר

---

אז מה למדנו, מלבד זאת שבאפליקציית באמבל יש היגיון אבולוציוני? שאאוטופיה, המקום הטוב ההוא, מסוכן לא פחות מאאוגניקה, השאיפה לגנים המשובחים ההם, והקשר ביניהם עמוק. ואולי גם בגלל זה, כל אוטופיה נושאת דיסטופיה ברחמה. כמו מטאפורת הסימביוזה שהזכרנו, שמבחוץ נראית כמו צמיחה משותפת, אבל אם באמת מתעמקים בזה, מגלים שהיא עשויה ממאבק מתמיד ואלים בין החלקים. הדיסטופיה שמסתתרת בתוך האוטופיה, היא כמו נקודת היאנג שבתוך היין, שאם באמת ננסה לממש את האוטופיה, נפתח ונרחיב אותה בהכרח. האאו, הטוב שבה, אפשרי רק אם נשאר בעמימות, בפתיחות, בכיוון, בהשראה שלה. במימוש חלקי, וירטואלי כמעט

ולבסוף, בעידן שבו אוטופיות כבר לא נכתבות, ונחוות כקלישאות, זה לא בהכרח אומר שהגשמנו אותן, וצריך להיזהר ממראית עין של אוטופיה, כשאנחנו בפועל חיים את הדיסטופיה. כך או כך, זה כן אומר שאלו זמנים עם פחות מקום לתקווה. לא כי הם זמנים רעים יותר בהכרח, אלא לפעמים דווקא בגלל שהם טובים יותר לחלקנו. יש באוטופיות משהו נאיבי, ולכן אין להן מקום בעידן ציני. האוטופיה היא תולדה של ההומניזם, אז לא פלא שהיא לא שורדת את הפוסט-הומניזם

אבל גם בדיסטופיה יש נקודת יין אוטופית, שאפשר תמיד לחפש. ואני, אישית, מקווה להיות חלק מהתנודה הבאה של המטוטלת ההיסטורית הזו, לגל נוסף של פוסט-פוליטיקת זהויות, ופוסט-פוסט-הומניזם, שיחזור לחלום על עולמות אפשריים, ולכתוב אותם, בפלקטיות. עד כאן להפעם, נשתמע (בהקדם, אני מקווה) בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

אלחנתי, מ. (ינואר 2011). טיסתו של פאוסט על גלימתו של השטן, היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 19 –  העבר של העתיד: הפוטוריזם האיטלקי והשפעותיו

סמואל באטלר – ‘ספר המכונות’: שני פרגמנטים ושלושה פרקים מתוך ‘אֶרֶאווֹן’ (תרגם מאנגלית, העיר, וצירף אחרית־דבר: משה אלחנתי). דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך יז’, יוני 2024, עמ’ 159-205 

Segal, H. P. (2005). Technological utopianism in American culture (20th anniversary ed.). Syracuse University Press.