להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
האיום האפוקליפטי הגרעיני מייצר דמיון של סוף שאין אחריו שום דבר. ואז נשאלת השאלה, איך חושבים על העתיד כשהרעיון של עתיד נמצא בסכנה
לפני חמש שנים כשהתחלתי את הפודקאסט הזה, התייחסתי אליו כאל האקטואליה של העתיד, ובאמת אם תקשיבו לפרקי השנה הראשונה שלו, תגלו שדיברנו על תופעות שאז נשמעו שוליות ומשונות, אבל היום פותחות את מהדורות החדשות, כשהמושג בינה מלאכותית שגור בפי כל. בטריילר לפודקאסט ציטטתי את ויליאם גיבסון, על כך שהעתיד כבר כאן, הוא פשוט עוד לא מופץ באופן שווה. אבל עכשיו יש הסכמה על כך שהעתיד שחלמנו כבר באמת כאן, הוא ההווה, ועכשיו יש לנו קושי לדמיין עתיד חדש. יש הטוענים שאנחנו חיים באפוקליפסה, ובכך יעסקו הפרקים הקרובים. האורח שלי היום הוא
דוקטור אלי קלר, אני מרצה בכיר בפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים בטכניון. היסטוריון, אדריכל, תיאורטיקן של אדריכלות
אלי עוסק בממשק שבין עבר לעתיד, דרך האופן שבו הארכיטקטורה הושפעה מחשיבה אפוקליפטית, וכיצד היא מדמיינת את העתיד
הייתי לקראת סוף התואר ראשון כשהעונה הראשונה של “מראה שחורה” יצאה. אני זוכר כמה זה הפחיד אותי. זו תחושה שהמרחב הפיזי הולך לנו לאיבוד, ויום אחד אנחנו כולנו נהיה במין סיטואציית מטריקס כזאת. וזה באמת גרם לי לכוון את פרויקט הגמר שלי באדריכלות למקום הזה. דמיינתי עולם שבו כולם פשוט יושבים בחדרים שלהם ולא יוצאים החוצה, הכל מגיע אליך, אתה יכול להזמין הכל, כל עולם שאתה רוצה מופיע לך על המסך. ואז משהו משתבש, המסך נשבר, לא עובד, ואותו בחור שגר שם, פשוט שובר את הקירות, יוצא החוצה, ומגלה מין תל אביב שקרסה לתוך עצמה. והפרויקט גמר לא היה ממש הצעה, אלא יותר סדרה של דימויים, של מין עולם שהגיע לנקרא לזה סוג של שלמות מתמטית כמעט, והוא מחליט להכניס כאוס למקום הזה
כבר בשלב הזה היה ברור לאלי שהוא לא יהפוך לאדריכל רגיל שבונה בניינים. הוא נמשך לפילוסופיה, להיסטוריה ולתיאוריה של האדריכלות, ונסע לעשות תואר שני ודוקטורט בהרווארד
ולקחתי סמינר שקראו לו “האסתטיקה של החורבה”. יש איזושהי התפתחות של הרעיון של מהי חורבה בהקשר האדריכלי. התחלנו עם איזשהו טקסט של היסטוריון בשם לאונרד ברקן, שמדבר על הרגע הזה שמוצאים את הפסל של הלאוקואון, שכולם מתאספים והאפיפיור מגיע, ופתאום רואים איזה משהו ככה מהאדמה מבצבץ, וזה סימן של העבר. הדימוי הזה של החורבה הופך להיות משהו נשגב בתקופה הרומנטית, שהחורבה הופכת להיות גם מקום שאתה יכול דרכו לדמיין מה היה פעם, וגם יש בו משהו מצד אחד מפחיד. אז כן, הדימוי הזה החרב, האפל, המסוכן, אבל גם יש בו איזשהו יופי. הוא זורק אותך לתוך המקום הזה של מה היה פה פעם
ובמודרנה, או בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20, החורבה מתחילה לקבל משמעות אחרת. הטבע מתחיל ככה לטפס, ולהראות אולי את חולשת מעשה האדם מצד אחד, ומצד שני, בגלל שחומרי הבנייה מאוד משתנים. וזה יש לאנטואן פיקון מאמר ממש מרתק שנקרא מחורבה לחלודה. שבגלל התיעוש, הדימוי הזה של אבנים מתפוררות, של האזובים ככה שצומחים בין החרכים, הלך לגמרי. במקום זה יש לנו גשרים חלודים, נוזלים, וכל הדברים שאנחנו מכירים היום מהערים המודרניות, וזה מייצר סביבות אסתטיות אחרות לגמרי. זאת אומרת, הצורה שבה הערים המודרניות מתפוררות, הן אחרות מאשר הצורה שבה רומא התפוררה
ועד היום, כשהאדריכלים כבר מראש חושבים על החורבות של המבנים שלהם. אלברט שפר, שהיה אחד האדריכלים של גרמניה הנאצית, ממש הם חשבו איך הבניינים יראו בעוד אלף שנה, ולא שהם ישרדו אלף שנה, אלא החורבות שלהם. זה גם תקופה כזאת שפתאום מתחילים להופיע דימויים מדטרויט וכל מיני מקומות כאלה, מה שלימים קראו לו “פורנו חורבות”, חורבות כאלה שנראות טוב, שנראות אסתטיות, שיש בהן איזה מין נשגבות כזאת, אבל מצד שני גם משהו נוראי
החורבה רתקה גם את דוקטור מורי רם, שאותו אירחתי בפרק 39, ולקחה אותו מחקר אזורי אסון למשמעות של סרטי זומבים. כיום קשה שלא לחשוב על חורבות הקיבוצים בעוטף, שהפכו למוקד משיכת תיירותי, ועל המשמעויות האסתטיות והפוליטיות של חורבות שנוצרות בהווה, בעזה, או באזורי נפילת טילים איראנים. אבל מנקודת המבט האדריכלית, החורבה קושרת בין העבר לעתיד
אני חושב לדוגמה על חולית 2. ואחת הסצנות שם, שהעולם הקיסרי, שאנחנו לא רואים הרבה ממנו, מצולם בחלקו בתוך בית קברות. הוא תוכנן על ידי אדריכל מודרני, איטלקי בשם קרלו סקרפה, הוא גם קבור שם. משהו בעיצוב של סקרפה, מאפשר את הארכאיות/עתידנות הזאת. זאת אומרת, הוא נראה מצד אחד גם מאוד עתיק, וגם מאוד עתידני. יש בו גם אבן, וגם פלדה. יש בו מין צורות כאלה, שנראות כמעט שהן (בעיני) מגיעות אולי מעולמות מזו-אמריקאים כאלה
בבלייד ראנר גם, זאת אומרת, בלייד ראנר ידוע בזה, שחלק מהעיצובים באמת לקחו השראה ממרכז ודרום אמריקה, ומצד שני, יש שם ממש מבנים מודרניים שהשתמשו בהם, ספציפית של אדריכל אמריקאי בשם פרנק לויד רייט. יש הרבה בניינים שלו שתמיד איכשהו משמשים לסרטי מדע בדיוני, כי הם תמיד מהעבר, אבל הם תמיד נתפסים כמשהו שמסמל איזה עתיד. הוא תכנן את מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, למי שמכיר, זה מין מוזיאון שקצת נראה כמו איזה גביע גלידה ענק כזה עם ספירלה. זה בניין ישן, שתמיד נראה כאילו הוא שייך לאיזה עתיד שלא התגשם אף פעם
אז יש משהו גם ביכולת של אדריכלות מסוימת, לשחק על המנעד הזה של בין עבר ועתיד, של להיות שייכים גם לעבר וגם לעתיד. עכשיו, הבניינים האלה הם לא מופיעים כחרבים, אבל גם לחורבה יש את היכולת הזאת. במיוחד אני חושב בסוף המאה ה-19, המאה ה-20, כשאנחנו מתמודדים עם ערים חרבות, אז החורבה הופכת להיות איזה משהו שהיא כבר לא מה שהיה ברנסנס, היא כבר לא רק סימן לאיזשהו עבר מפואר שהיה, ושאולי אנחנו יכולים לדמיין אותו. היא גם סימן לאלימות אנושית, והכוח של הטכנולוגיה להחריב את כל מה שאנחנו בונים, אבל היא גם מאפשרת איזשהו ניסיון אולי לדמיין גם עתיד יותר טוב, אבל גם לפחד מהעתיד שאנחנו עלולים להביא על עצמנו
המשיכה הזו לחורבות, הובילה את אלי לכתוב את התזה שלו על העבודה של אדריכל אחד מאוד מיוחד, ליביוס וודס
הוא לא בנה בניין בחייו, הוא התעסק בעיקר ביצירה של דימויים. זה משהו שקורה באדריכלות, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, זה ממש נהיה זרם שלם באדריכלות במערב, בעיקר בארצות הברית ובמערב אירופה, של אדריכלים שמשרטטים, מציירים, בונים מודלים, מייצרים דימויים שהם ביקורתיים, שהם ספקולטיביים, לשם הדימוי. זאת אומרת, זה לא דברים שאמורים בהכרח להיבנות, אבל הם אמורים לעורר או לערער את הדמיון, לאפשר לנו לחשוב על חברות חדשות וכו’. הקריירה שלו התחילה במקומות כאלה מאוד אוטופיים, מאוד רומנטיים, מין אדריכלות כזאת שאין לה מקום, על הנייר לגמרי, במקומות חסרי קונטקסט. משהו קורה לו בשנות ה-80, הוא כותב על זה שהוא מגיע לסאו פאולו, והוא רואה פאבלות, והוא מבין שאדריכלות היא מעשה פוליטי, ושחייב להיות לה אספקט פוליטי, ואז הוא מתחיל ממש להתעסק במקומות קיימים
הדימויים שלו, במיוחד הדברים שאני הכרתי, כולם מתעסקים בחורבות. הוא מגיע בתחילת שנות ה-90 לסרייבו, וכותב מין מניפסט שנקרא “מלחמה וארכיטקטורה”, ושם הוא ממש מתעסק בשאלה הזאת של מה התפקיד של אדריכלות, בהקשר של אזורים אחרי מלחמה. הוא גם מגיע לסן פרנסיסקו, ומדמיין – קשה לקרוא לזה שיקום – אבל מדמיין אדריכלות שהיא בהשראת רעידות אדמה. אדריכלות שהיא דינמית, שהיא טקטונית, שהיא ממש נראית כמו רעידת אדמה. עשר שנים אחרי זה, הוא גם ממש גר ליד מגדלי התאומים, זה ממש קורה בחצר שלו, וכתגובה הוא מציע גם איזשהו מגדל שמין לא מושלם אף פעם, נבנה לנצח, אז הוא מין חורבה לתמיד, או תמיד היה כבר חורבה כזאת
שרטוטים ודימויים מאוד כוחניים, מאוד אלימים אפילו, גם בצורה שבה הם מיוצרים, וגם במה שהם מציעים. משהו מצד אחד נורא יפה מרהיב, ומצד שני כשאתה מתעמק, אז יש בהם אלימות, יש בהם כאב, יש בהם משהו מאוד מפחיד, אולי קצת קשורים לעבודות של פוטוריסטים או אוונגרד רוסי. ואז אתה מנסה להבין רגע, מה הוא מציע? הוא מציע משהו, הוא מזהיר אותנו? אז היום החורבה הופכת להיות, דרך העבודה שלו, אנחנו יכולים לקרוא אותה כמסמן של ההווה. משהו שאנחנו חיים בו, ובעצם דרך העבודה שלו, אנחנו מבינים שכולנו בעצם חיים בסוג של משהו שהוא חורבה בהתהוות
כרמל: כן, אנחנו חיים בחורבה עתידית. זה דרך מעניינת להסתובב בעיר, ולחשוב על זה
אלי: כן, וזה גם גורם לך קצת להבין אחרת גם את האונטולוגיה של המעשה האדריכלי. זו שאלה מעניינת גם פילוסופית, מתי הרגע שהבניין מתחיל להתפורר? פתאום ההבנה הזאת שארכיטקטורה היא תמיד בתהליך התפוררות, והיא מקבלת משמעויות נוספות מהתהליך הזה, הייתה סוג של איזה רגע מאוד משמעותי בשבילי. וליביוס בילה את שני העשורים האחרונים של הקריירה שלו, בעצם לבקר תשתיות עירוניות. הוא נפטר ב-2012, בהוריקן סנדי, והוא נפטר מאי ספיקת לב במיטה בבית, כי לא יכלו לפנות אותו. זאת הייתה טרגדיה הוא היה מבוגר יחסית, בן 72, אבל גם היה בזה משהו פואטי
אני הגעתי לניו יורק, לדירה של אלכסנדרה ושל ליביוס, שרוב העבודות שלו עדיין שמורות בדירה, וגם נחשפתי להמון עבודות שפשוט לא הכרתי, שלא פורסמו. אז אלכסנדרה האלמנה בעצם חשפה אותי לפרויקט שהוא השתתף בו, יחד עם קבוצה של אדריכלים, לימים אנשים די חשובים, בהוואנה. הם נסעו בשנת 93 בהזמנה של ממשלת קובה, מארצות הברית, זו תקופה שאף אחד לא נוסע להוואנה, זה לא חוקי. עכשיו הוואנה בתקופה הזאת, אם כבר דיברנו על חורבות, הוואנה היא חורבה. יש אנשים שכותבים עליה “לייבלי קורפס” (גויה מלאת חיים). זאת עיר מאוד חיה ומאוד מתפוררת. אנשים שומעים מוזיקה ורוקדים ברחוב, וכל כמה ימים בניין קורס
כרמל: היא עדיין כזו, אני הייתי בה ב2003
אלי: ואני הגעתי לשם 20 שנה אחרי שהם היו שם, כי גם ככה רדפתי אחריו, לראות איפה הוא היה וכו’. והוא בעצם הציע שלושה פרויקטים, והפרויקט השלישי והחורבתי ביותר, זה פרויקט שמתמקד בעיר העתיקה של הוואנה. למי שלא מכיר, הוואנה הייתה עיר קולוניאלית, ספרדית, עם חומה, הרסו את החומה במאה ה-19, והתפתחה עיר מודרנית עם אדריכלות מודרנית מדהימה. ואחרי המהפכה, היא פשוט קורסת כלכלית, כסף לא נכנס, בטון לא נכנס. אז הוא מגיע לשם, הוא רואה את הדבר הזה, והוא מחליט באיזה מעשה, שוב, לוחמני, להקים את החומה הקולוניאלית מחדש. להפריד בין העיר העתיקה לעיר החדשה, אבל לא בשביל להפריד אותן, אלא בשביל להנכיח את ההפרדה הזאת, ולהפוך את החומה הזאת למין חומה תשתיתית, שדרכה יעברו שם מים וחשמל – להתחבר לעיר החדשה אחרת
עכשיו, ההצעה עצמה, אם מסתכלים על הרישומים, זה פשוט מין פאצ’וורק כזה, לוחות עץ וחבלים, וכל מיני דברים שממש נראים כמו חורבות. שוב, נורא יפה, לאו דווקא משהו שאני או את היינו רוצים לגור בו. אז הדברים האלה הם אמורים להיות מן עזרים ויזואליים או מן דמיונות של איך אנשים חיים בתוך חורבות, שהם מייצרים לעצמם באופן אקטיבי, ובצורה הזאת מאתגרים את הצורה שבה העיר עובדת, בצורה שבה כוח עובד על האנשים, בצורה שבה משאבים מחולקים
ובסוף הקריירה, הוא מגיע לאיזשהו מקום מופשט לחלוטין, הוא מגיע למקום שהוא פשוט מצייר אנרגיה. הוא כותב על זה, הוא אומר, כל מה שאדריכלים עושים זה לייצר מרחב, לייצר חלל. אבל אנחנו לא יכולים לייצר חלל, אנחנו רק יכולים לייצר את האובייקטים שמהם החלל מובן, אבל אני רוצה לייצר חלל! אני רוצה לייצג אותו, איך אני עושה את זה? ובסוף מה שקורה זה פשוט ציורי ענק ואלפי דפים של סקיצות, עם קווים, וקטורים, כוחות. הפרויקט הזה של הוואנה הוא בדיוק באמצע. הוא בדיוק בין הארכיטקטורה כאובייקט, לבין הרצון הזה למצוא את הכוח הטהור, שממנו דברים נוצרים
מכאן אלי ממשיך לדוקטורט באם.איי.טי, שמתרחב לאדריכלים נוספים, ולחשיבה אפוקליפטית בתחום
ליביוס היה מקרה בוחן. לימים גיליתי גם, שאבא שלו היה מהנדס צבאי, שעבד על פרויקט מנהטן. ליביוס גדל בניו מקסיקו, נולד ב-1940, לא ביקר בלוס אלמוס, אבל אבא שלו בנה בניינים בלוס אלמוס, והוא כותב ממש על איך שהוא גדל בסביבה של חורבות צבאיות, ומטוסים חלודים, וכל מיני מנהרות רוח, ומבנים הנדסיים צבאיים כאלה, וכמה שזה השפיע על הדמיון האדריכלי שלו. רצה הגורל, וגם בדרך למשרד של הדוקטורנטים לאדריכלות, אתה עובר כמעט כל יום ליד המחלקה לפיזיקה גרעינית באם.איי.טי, גם יש כור גרעיני בקמפוס. ושם פתאום התחלתי נורא להתעניין בפצצות אטום, בתור איזשהו רגע, שמשנה לחלוטין את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו כבני אדם, חושבים על המרחב, חושבים על התרבות. והדוקטורט עצמו בעצם מתעסק בהשפעה של פחדים גרעיניים ומחשבה אפוקליפטית, על ייצוגים אדריכליים ספקולטיביים
אבל עוד לפני שאלי מגיע לחלק הספקולטיבי, הוא מגלה עד כמה המרחב העירוני האמריקאי הושפע עמוקות מפחדי האטום, וכמה זה היה קשור גם לשורשים של העולם הדיגיטלי
יש הרבה סיבות ללמה ארצות הברית התפרברה, וחלק מהסיבה זה שאנשים תכננו ערים שאמורות לשרוד מתקפה אטומית. יש מאמר נפלא של היסטוריון של המדע בשם פיטר גליסון מהרווארד, שנקרא מלחמה נגד המרכז. הוא ממש טוען שההיסטוריה של התכנון המבוזר בארצות הברית, מגיע מזה שמתכננים למדו סקרי הפצצות של מלחמת העולם השנייה, ותכננו ערים שיוכלו לשרוד את הדברים האלה. נורברט וינר עובד עם מתכנני ערים באם.איי.טי והם מתכננים ערים כרשתות, רשתות מידע, שאם נחתוך חלק אחד מהרשת, שאר העיר עדיין תוכל לתפקד. אז הפחדים הגרעיניים ממש הזינו פיתוח עירוני אדריכלי, ברמה מאוד פרגמטית
אבל כל הדבר הזה, בעצם נקרא לזה הרקע התרבותי או ההיסטורי לדברים שעניינו אותי, שזה השאלות היותר פילוסופיות וייצוגיות שהאדריכלות צריכה להתמודד איתן. אנשים כמו ליביוס ואחרים, שבאמת ניסו לדמיין את העתיד, או עתידים אלטרנטיביים, אני בעצם הבנתי שיש פה איזושהי בעיה מהותית בפוזיציה. האיום האפוקליפטי הגרעיני – ונכתב על זה לא מעט – מייצר דמיון של סוף שאין אחריו שום דבר. האפוקליפסות הדתיות, לאחריהן מגיע איזשהו עולם (אמנם אחרי אלף שנים של סבל או משהו כזה), אבל מגיע עולם לכאורה שכולו טוב. האפוקליפסה החילונית, אין אחריה עולם. אין עולם, אין זיכרון, אין עדות, אין שום דבר. ואז נשאלת השאלה, איך חושבים על העתיד, כשהרעיון של עתיד נמצא בסכנה? איך אנשים שלקחו על עצמם את האחריות התרבותית והוויזואלית לדמיין עתיד, איזה מין עתיד הם מדמיינים
עכשיו, זה לא שהם ישבו ואמרו, אוקיי הולכות ליפול מלא פצצות אטום, ובואו נראה איך העולם יראה אחרי. אלא הטענה שלי הייתה שמשהו מהפחדים האלה – ואם אתה חי בארצות הברית בשנות ה-50, 60, 70, 80 אתה מוקף בדבר הזה. המון ספרי מדע בדיוני, וכתבות, וסרטים בטלוויזיה, הפחדים הגרעיניים נמצאים בכל מקום – אז הטענה הייתה שהדברים האלה פשוט חלחלו איכשהו לעבודות שלהם. ואם אנחנו מתעמקים, אנחנו נמצא איך בעצם האדריכלות או ייצוגים של אדריכלות, מגיבים לבעיה הזאת של לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, לייצג את הסוף המוחלט הזה, או הדבר הלא ניתן לדמיון הזה
לדוגמה, אחד האדריכלים, היה גם חבר מאוד טוב של ליביוס, אדריכל אוסטרי בשם ריימונד אברהם, מהגר לארצות הברית בשנות ה-60, ובניגוד לליביוס שהיה מין כזה מרדן ומרקסיסט, ריימונד הוא יותר כזה נזיר פואטי. גם הרישומים שלו הם הרבה יותר טרגיים, הרישומים נראים כמעט כמו חלומות מוזרים כאלה. ואחד הדברים שהוא מתעסק בהם, זה הרעיון של הבית. הרבה אנשים שאלו את עצמם מה זה בית, יש גם מסורת מאוד ארוכה של דמיון של הבית הראשון. שוב, איזושהי מיתולוגיה, הבית של אדם בגן עדן, או הבית של האדם ה”פרימיטיבי”, ואנשים מנסים לדמות את זה, גם דרך נרטיבים כתובים וגם דרך רישומים
ריימונד בבירור מכניס את עצמו לתוך המסורת הזאת, והוא בשנות ה-70 ממש באובססיביות, מייצר סדרה של רישומים של בתים. עכשיו, הבתים האלה אי אפשר לחיות בהם, הם לא בתים למגורים. אז יש בית שקוראים לו בית עם וילונות, ויש בית עם צל שלא נגמר, ויש בית עם שני אופקים, ויש בית חפור באדמה, וכל מיני דברים כאלה. ובאחד מהם, הוא קורא לזה “הבית האחרון”, בית שהוא כולו אטום, יש דלת אבל אי אפשר להיכנס, אין מרחב מחייה, אבל הוא אמור לסמל איזשהו רעיון של ביתיות. העבודות בעצם נקרא לזה, מסמלות את חוסר היכולת לחשוב על מה זה בכלל ביתיות בתקופה הזאת. אם הבית תמיד היה המקום המוגן, כאן בעצם יש איזשהו ניסיון להציג את הבית בתור מקום שכבר לא יכול להגן, מקום שכבר עבר איזשהו אסון
אין פה פתרון, אין פה הצעה, אלא הדימוי האדריכלי הופך להיות כמו טקסט פילוסופי, אפשר להגיד. הוא תוהה על השאלה, כי השאלה עצמה במידה מסוימת, היא שאלה שאין לה ממש פתרון. הפתרונות הם אצל אלה שבאמת מציעים לנו את המקלט הגרעיני בחצר, תשים איזה גליל מתכת ויהיה בסדר. אבל השאלה העמוקה יותר מופיעה בדימויים, שהם לא מתיימרים לייצר הישרדות, אל מול משהו שהוא בהגדרה שלו, לא ניתן לשרוד אותו
אחד האדריכלים שחקרתי הוא גם מהגר, אדריכל איטלקי, והתיישב באריזונה. אריזונה, ובכלל מערב ארה”ב, האזור הזה של המדבר, הוא אזור שספוג בקרינה רדיואקטיבית, וגם שימש הרבה שנים (ונכתב על זה לא מעט) כמן שדה ניסויים גם לאדריכלות וגם לצבא. ארגז החול של התרבות האמריקאית על כל גווניה. ואותו אדריכל בשם פאולו סולרי, בן אדם מאוד בעייתי, מגיע לארצות הברית, ומחליט להקים איזושהי עיר ניסיונית במדבר, שאמורה להיות האבטיפוס של איזשהו רעיון אדריכלי מאוד עמוק, של צורת מגורים חדשה בעולם
הוא קורא לדבר זה ארקולוגיה, זה שילוב של ארכיטקטורה ואקולוגיה, והרעיון שם לכאורה שואב מההיסטוריה של הטבע, שככל שדברים הולכים וקטנים, המורכבות שלהם הולכת וגדלה. אם מסתכלים על עץ, הוא מורכב במידה. אם מסתכלים על הענף שלו, הענף שלו כבר מתחיל להיות קצת יותר מורכב, העלה הרבה יותר מורכב על שטח הרבה יותר קטן, וכמובן שהתא של העלה, המורכבות שלו היא כמעט אינסופית. והוא בעצם עושה איזושהי הקבלה להתפתחות היסטורית של ערים. חיינו במערות, יצרנו חברות יותר מורכבות בתוך כפרים, עיירות וערים. היום אנחנו חיים כבר במטרופולינים שהם יחסית מרוכזים, מאוד צפופים, והמורכבות שלהם היא עצומה, ובאיזושהי השלכה קדימה עשרות אם לא מאות אלפי שנים קדימה, אנחנו נצטופף עד כדי כך, שכל החומר ייעלם ותישאר רק אנרגיה, רק רוח, רק מורכבות. זה ביטוי, נקרא לזה, אדריכלי של הפנומנולוגיה של הרוח של הגל
אז הוא נמצא באיזשהו שלב שצריך להתחיל לעשות את זה, זאת המטלה שלו. והוא מציע מין ארקולוגיות כאלה, ערים-בניינים, סופר דחוסות. זאת אומרת, עיר שתתפוס שלושים בלוקים במנהטן, אבל תכיל את כל התושבים של מנהטן. תהיה בגובה של קילומטר וחצי, תתפרס על חמש מאות מטר וכו’. והוא שוב מייצר רישומים, תוכניות, חתכים, דימויים של הדברים האלה, הוא כותב איפה הדברים האלה נמצאים, בדרך כלל הם נמצאים במין פרדיגמות גיאוגרפיות כאלה, אז לא במקומות ספציפיים. במדבר, על צלע הר, חלקן גם מגיעות לחלל החיצון, אפילו יש שם אחת שהוא קורא לה ארקי-קיבוץ, שאמורה כאילו להיות בקנה מידה יחסית קטן
ובאריזונה הוא מתחיל לבנות מקום כזה, הוא מגייס כל מיני אנשים, מעריצים, הוא ממש מיצב עצמו כסוג של נביא (גם נכתב עליו כזה, פאולו סולרי, הנביא במדבר), והם מתחילים לבנות מקום שקוראים לו ארקוסנטי, והמקום הזה עדיין קיים. מאחוריו יש סיפור גם מאוד אפל, כמו שבדרך כלל קורה עם נביאים. סולרי היה איש מאוד אלים, הוא נפטר ב-2013 וב-2017, בתקופה של מי טו, הבת שלו, שלימים גם היא הפכה להיות אקדמאית, היא יצאה וסיפרה שהוא ניצל אותה מינית, שכולם ידעו מסביב, ושיש משהו בתרבות, ובתרבות האדריכלית אולי בפרט, שאנחנו מאפשרים לגאונים לפעול באלימות, בגלל שזה מה שלכאורה הגאונות דורשת. ועם זאת, היא מסיימת את המאמר שלה בלהגיד שלעבודה עצמה עדיין יש ערך. אבל עכשיו שאנחנו מפסיקים להפריד בין היוצר והעבודה, אז אנחנו גם יכולים לראות את המגרעות שלה, את ההיבריס, את השאננות. והמקום עצמו באמת הוא סוג של אוטופיה שלא התגשמה, סוג של חלום בחורבות, אנחנו שוב חוזרים לחורבה
כרמל: הרעיון הזה של לדחוס הרבה אנשים, עד שהם יהפכו לרוח, והחומר ייעלם, אני מיד תפסתי אותו כאלים. זאת פעולה דחיסה, זאת פעולה כאילו של הרס גופים
אלי: כן, בלי ספק. צריך להכיר בזה שאדריכלות, במהות שלה יש בה ממד אלים. זאת אומרת, כל מקום שאתה בא ומתיישב בו, אתה מפריע אותו. חופר בור באדמה, אתה משמיד איזשהו הביטאט, אתה מביא חומרים ממקומות אחרים, אתה עושה דיספלייסמנט וכו’. אז המעשה האדריכלי, שוב, הוא מעשה מורכב. אפשר להגיד אולי שכל מעשה אנושי, בטח מודרני, הוא מעשה שיש בו ממד של אלימות
אפשר לחשוב באמת על כל אקט של עיצוב, של שינוי, כאלים. ולכן החתירה לאוטופיה, כרוכה במיוחד, בהכרח, באלימות
סולרי הייתה לו איזושהי אובססיה לדה שרדן. זאת אומרת, דה שרדן היה כומר, סולרי לא ראה את עצמו כבן אדם דתי, אבל היה בו משהו מאוד דתי. בכניסה לארקוסנטי היה שלט שהיה רשום את אחד השמות של טיילרד דה שרדן
Work Hard, Play Hard, Tilehard
כרמל: טיילרד תייאר דה שרדן. אנחנו מזכירים אותו די הרבה בפודקאסט, אבל בהקשרים אחרים לגמרי, כי הוא הראשון לטרנסהומניזם, הוא זה שמדבר באמת על כל האנושות כנוספרה של רעיונות בלבד, מעבר לביולוגיה. אבל אלי מביא לנו איזה טוויסט אחר על דה שרדן שלא הכרנו
אלי: אז דה שרדן כתב ספר שנקרא עתיד האדם, ובתוכו יש פרק שנקרא רפלקציות על ההשלכות הרוחניות של פצצות אטום. יש בו כמה טעויות עובדתיות, הוא מדבר על הפיצוץ הגרעיני הראשון כאילו הוא קורה באריזונה בכלל, אבל אנחנו יודעים שהוא קרה בניו מקסיקו. אבל בעיקר הוא מדבר על ה”התגבשות” האנושית בכדי ליצור את הפצצה. זאת אומרת, ההתקבצות הזאת של המוחות הכי גדולים בעולם, שהתחברו ביחד למין איזה אורגניזם שעובד בתאום. הוא לא מפקפק בסיכון של הפצצה, אבל הוא כן מדבר עליה בתור איזושהי הזדמנות. הסימן הוא לא בעיניו לסוף האנושות, אלא לסוף המלחמות, להתגברות של האנושות על הדברים הללו, בדיוק בגלל הממד הזה של שיתוף הפעולה
אצל סולרי הדבר הזה מהדהד. זאת אומרת, גם הוא ממש שואל מדה שרדן את המינוחים האלה של אלפי מוחות שמתקבצים ביחד, ומייצרים איזה אורגניזם חדש, שעובד ומייצר, במקרה שלו את הערים האלה, את הארקולוגיות האלה. הערים שסולרי מדמיין, במה שהן אפקטיבית עושות לבני אדם, הם מין ההקבלה או האנלוגיה האדריכלית לפצצת אטום. הן מרוכזות, המון אנשים עבדו עליהן, והן מייצרות הרבה הרס. אז מה שעניין אותי זה באמת איך השאלה האפוקליפטית, הופכת להיות חלק מהעשייה שלו
ופה נכנס איזשהו ממד אחר של המחשבה האפוקליפטית, כי המילה אפוקליפסה, המשמעות שלה היא לא סוף העולם, אלא התגלות, על הדבר החבוי. אז זה באמת חזון, או חיזיון, או איזושהי התגלות, ואז השאלה היא באמת מה מתגלה? האם מתגלה העתיד שסולרי רוצה, או העתיד בחורבות? או שאולי החזון האפוקליפטי אומר משהו עלינו, על אלה שמייצרים אותו. הוא אומר משהו על ההווה שלנו
?כרמל: איזו אפוקליפסה משפיעה על אנשים היום באדריכלות, לדעתך
אלי: אז אני חושב שהתשובה ברורה מאליה, היא השאלה של האקלים. בסעודיה מתכננים עכשיו איזושהי עיר כזאת מאוד ארוכה, מאוד דחוסה, עיר באורך 170 קילומטרים. ואני ראיתי את זה וישר גם חשבתי על סולרי, וגם על עוד כל מיני תקדימים אדריכליים אחרים, שהרבה אנשים חשבו שהם יכולים לבנות עיר שהיא בניין. וכתבתי על זה איזשהו מין מאמרון ביקורת קצר כזה, שבו פניתי ממש לפרדריק ג’יימסון, מאמר מכונן שלו שנקרא קדמה או אוטופיה, שבו הוא באמת אומר, מה התפקיד של מדע בדיוני? האם התפקיד שלו זה לדמיין איזה עתיד שאנחנו רוצים, או שהוא עושה דה-פמילייריזציה של ההווה? הוא מן מפריד אותנו מההווה, בשביל שנוכל להסתכל על ההווה שלנו כהיסטורי, ואז נוכל לבחון אותו ככה
אז אני הסתכלתי על אותה עיר סעודית, שבעצם היא אומרת הרבה על איך אנחנו מסוגלים, או בעצם לא מסוגלים, להתמודד עם דברים כמו משבר האקלים. אם אתה מסתכל על העיר הזאת, מאוד קל לבקר אותה טכנית אדריכלית וכו’. אבל תרבותית, היא בעצם חושפת את חוסר היכולת שלנו לדמיין עם הדבר הסופר מבוזר הזה, ההיפר-אובייקט הזה שהוא משבר האקלים. אל מול הדבר המאוד מבוזר הזה, כל מה שהמוחות האדריכליים הכי גדולים בעולם, ומתכנני הערים, וכל הכסף הסעודי, כל מה שהם יכלו להציע זה קו. הדבר הכי לא היפר-אובייקט שיש
תעשיית הבנייה אחראית, לפי הסטטיסטיקה האחרונה שאני שמעתי, למשהו כמו 40% מפליטות גזי החממה. מדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם המערבי שבה האוכלוסייה ממשיכה לגדול, ולכן ממשיכים לבנות פה המון. לפחות באקדמיה בארצות הברית מדברים על מורטוריום על בנייה, שאולי צריך להפסיק לבנות לאיזושהי תקופה. וזה שאלה שיש עליה ויכוח: האם הבעיה היא בעיה טכנולוגית – צריכים לפתח טכנולוגיות יותר חדשות ואז אפשר לשלב אותן, לכל בניין יהיה פאנלים סולאריים ולכל בניין יהיה מאזן של אפס אחוז אנרגיה וכו’ – או שיש פה שאלה יותר עמוקה, שאלה תרבותית, שאלה של צריכה, איך בונים ולמי וכמה ומדוע
בדיוק ראיתי הרצאה של בחור בטכניון, שדיבר על אופטימיזציה של יציקות בטון, ושאם פשוט יצקו בטון קצת יותר נכון, אפשר לחסוך 30% בפליטות של כל בניין, שזה המון. ומצד שני, אני חושב שזה היה אמיטאב גוש, שכותב על זה שמשבר האקלים הוא משבר תרבותי ולא רק טכנולוגי. אנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו טוב מאוד, באיזה מין עולם אנחנו רוצים לחיות? האם אנחנו נמשיך לצרוך את כל הדברים שאנחנו רוצים לצרוך? האם הדירות שלנו ימשיכו להראות כמו שהן נראות, שניים שלושה ארבעה כיווני אוויר, עם השטחים שהם, אני חושב, קצת לא פרופורציונליים יחסית לסטנדרטים במערב
האם אנחנו יכולים לחשוב על לפחות חלק מהעתיד שלנו, כעתיד שיתופי, מבחינת המרחבים שאנחנו חולקים, גם בתוך מרחבי המגורים שלנו? ושוב, אני חושב, יש דוגמאות, שאנשים מתחילים לבנות אחרת, מחומרים אחרים. לחשוב על מה זה מגורים, לחשוב על מה זה מרחבים ציבוריים. יש פרויקט שמתכנן אותו אדריכל ישראלי שחי בארצות הברית כבר הרבה שנים, מלמד באם.איי.טי, בשם רפי סגל, שהוא פרויקט שמשלב דיור מבוסס טיפול. זאת אומרת ,דיור שקשור לטיפול באנשים מבוגרים
אז אנשים צעירים יחסית, מקבלים בסבסוד דירה, בשביל שהם יגורו עם אנשים מהגיל השלישי. וחולקים – לא דירות, לא חדרי שינה, אבל מרחבים ציבוריים בתוך בניין. זה בניין שמתפקד מצד אחד בתור בניין מגורים סטנדרטי לכאורה לכל דבר, ומצד שני, הוא כן מאפשר מרחבים משותפים, לאנשים שבדרך כלל די מופרדים אחד מהשני. אז הוא מייצר איזושהי הבנה שמגורים זה כבר לא רק אני והדירה שלי, אלא מגורים היום אולי יש בזה איזשהו אלמנט של דאגה לאחר
חזרתי לארץ לא מזמן, הייתי חלק מצוות שעזר להקים מחלקה חדשה לאדריכלות בבאר שבע, בית ספר לאדריכלות נגב, והיום אני בשלבי הקמה של מעבדה שתתעסק בדיוק בשאלות האלה בטכניון. זאת אומרת, הקשר בין איך שאנחנו, נקרא לזה מדמיינים או מדבררים את העבר, הנרטיבים שאנחנו בונים על העבר שלנו, ואיך הם משפיעים על הצורה שבה אנחנו מדמיינים את העתיד. ואני מקווה לבחון את זה דרך מדיומים אומנותיים ואדריכליים שונים, בין אם זה ממש ייצוגים אדריכליים, בין אם זה דרך קולנוע, נרטיבים כתובים וכו’. אחד הדברים שמעניינים אותי כרגע זה גם השאלה של חיים על המים, גם בגלל שמפלס המים עולה ועולה, אבל גם בגלל שיש משהו ברעיון הזה, גם מיתולוגית ותרבותית, של חיים על המים כדרגת האפס של השליטה על הטבע
כאילו, בואו אנחנו בני אדם נלך לחיות איפה שהטבע אומר לנו ששם אנחנו לא אמורים לחיות. וגם לזה יש היסטוריה די אמיתית, המון מקומות שנבנו בהם לנדפילים, ממש ככה שפכו המון אדמה בשביל שיהיה אפשר לחיות בהם, והם הופכים להיות המקומות הכי מסוכנים, לכאורה, לחיות בהם היום. אבל יש גם המון דמיונות אדריכליים של מין ערים צפות
כרמל: ספינת קרוז, אני חושבת. לחיות בספינת קרוז, זאת עיר צפה של מאות טון
אלי: כן, אני חושב שמישל פוקו כתב על זה, שספינה היא ההטרוטופיה המושלמת. דבר אחר שאני חושב שמאוד חשוב לחשוב עליו, עם הצפיפות ההולכת וגדלה, זה השאלה של החיים שאחרי. כמות המשאבים והשטח שאנחנו מקדישים לקבורה. האקולוגיה והתיאולוגיה והפוליטיקה שעומדת מאחורי הדבר הזה, והאם זה משהו שאפשר לחשוב ולדמיין אחרת. זאת אומרת, אנחנו קוברים, כי אנחנו מדמיינים שיקרה אולי איזה משהו בעתיד. ולמרות שאולי רובנו לאו דווקא חושב שתחיית המתים תגיע, או לא משנה מה, אנחנו עדיין עושים את הפרקטיקה הזאת של קבורה, בצורה שבה אנחנו עושים אותה. ואני חושב שזה עוד איזשהו, אולי משהו קצת יותר פרגמטי, אבל מורבידי באותה צורה כמו ההתעסקות באפוקליפסה, שאני חושב שאני אתחיל להתעסק בו בשנים הקרובות
?כרמל: יש לך רעיון? כי כבר קוברים בקומות. יש לך איזה כיוון אחר
אלי: כמעט בכל שנה, אם תלכי להגשות של פרויקטי גמר, יש לפחות פרויקט אחד שמתעסק בקבורה. ואנשים מציעים דברים שונים ומשונים. להחזיר את בתי הקברות לתוך הערים, אחת הבעיות זה שאנחנו מרחיקים את המוות. לעשות אולי מניפולציות לממד התיאולוגי, זאת אומרת, זה לא שאנחנו חייבים להשאיר את הקברים כמו שהם. יש ליקוט עצמות, יש עוד כל מיני פרקטיקות שמאפשרות דברים אחרים. יש היסטוריה של אדריכלים שהתעסקו בבתי קברות, דיברנו על אחד בהתחלה, אותו אדריכלי איטלקי שהבית קברות שלו הפך להיות סצנה בחולית
בעולם הזה של הדימויים האדריכליים, אחד הדימויים הכי מפורסמים בהיסטוריה של האדריכלות הספקולטיבית או החזונית, היא של אדריכל מההשכלה, צרפתי בשם אטיין לואי בולה, שמדמיין מצבת קבר לניוטון; איזושהי ספירה ענקית, בגובה כמה מאות מטרים. זה איזושהי מצבת קבר שאמורה לייצג בתוכה ערכים של מכניקה ניוטונית. אז אני חושב שהדבר הראשון שצריך לשבת ולחשוב עליו, זה מה הערכים. אחד הדברים הראשונים שקראתי על האנתרופוקן, זה איזשהו ספרון של בחור בשם רוי סקרנטון, שחזר לדעתי מעיראק או מאפגניסטן, וכתב מין חיבור שקוראים לו איך למות באנתרופוקן. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על היחס שלנו אולי אל המוות ואל החיים שאחרי, החיים של אלה שנשארים אחרי, ואז אולי נתחיל לחשוב על איך יכולים להראות גם בתי קברות בעתיד
אחד הטקסטים ככה שמאוד נשענתי עליהם, ודחף אותי עוד יותר להתעסק בשאלה הזאת של ספקולציה, ולמה אדריכלות ספקולטיבית, למה אדריכלות דמיונית, הוא טקסט של ז’אק דרידה, שנכתב ב-1984. אז ככה יחסית קרוב לסוף המלחמה הקרה, אבל תקופה שפחדים גרעיניים פתאום מתעוררים מחדש, בגלל רונלד רייגן ורטוריקה כזאת מאוד אגרסיבית כלפי ברית המועצות. וזה טקסט שדרידה כותב לכנס שמתארגן באוניברסיטת קורנל, של ז’ורנל שנקרא דיאקריטיקס, והכנס הנושא שלו זה ביקורת גרעינית. הם בעצם חונכים תת דיסציפלינה חדשה. קוראים לזה, לא אפוקליפסה, לא עכשיו, שבעה טילים, שבעה מברקים
אחד הדברים הכי מעניינים שהוא אומר שם זה, שהוא קורא לאירוע הזה של מלחמה גרעינית, הוא קורא לזה אירוע שהוא טקסטואלי באופן מופלא, או טקסטואלי להפליא. והוא מתכוון לשני דברים בזה. הראשון זה, שמלחמה גרעינית היא אירוע שתלוי באופן מהותי במבנים מורכבים של טקסט ותקשורת. מחשבים, מסרים, חדרי מלחמה. הדבר השני, והיותר מעניין בעיניי לפחות, שהיא מעולם לא קרתה. ולכן היא מופלאה או פאבולה. זה פאביולסלי טקסטואל. זה לא קרה, זה לא אירוע (נון איוונט), זה פייבל. אפשר רק לחשוב ולדבר עליה, היא קיימת אך ורק בדמיונות שלנו. בספרים שאנחנו כותבים עליה, בסרטים שאנחנו מביימים, בסיוטים שלנו בלילה
ועל כן, אם היא מעולם לא קרתה, קשה לדבר על מומחיות בהקשר הזה. לא הגנרלים יכולים להגיד מה יקרה, כי היא מעולם לא קרתה. לא הפוליטיקאים, זה בטוח. מי האנשים שיודעים להתעסק בפאבולות? מדעי הרוח. האנשים שצריכים להתעסק בשאלה הזאת של סוף האנושות, זה אנשים שאכפת להם מהאנושות ומההיומניטיז (מדעי הרוח). האנשים שצריכים להתעסק בשאלה של האירוע הטקסטואלי המופלא הזה, זה אנשים שמתעסקים בטקסט, ושיכולים לפרק טקסט למרכיבים שלו, להבין את הרטוריקה, ואת הבעיות ואת הפרדוקסים שהעידן הגרעיני, שהפצצה, שהמחשבה על האפוקליפסה החילונית בעצם מציבה בפנינו
כרמל: זה מעניין כי אנחנו עברנו אירוע אפוקליפטי קטן, ובאמת ראינו שכאילו אי אפשר להיות מוכנים אליו. אפילו אנשי מדעי הרוח. אולי זה משהו שאי אפשר להיות מוכנים אליו אף פעם
אלי: כן, אני חושב בהגדרה זה משהו שאי אפשר להיות מוכנים אליו. השאלה היא, למי אנחנו נותנים את האחריות לחשוב על השאלה של מוכנות בכלל
כרמל: זה הכל רק בדיעבד. זה מי מגיב ראשון, אבל אפשר רק להגיב בדיעבד
אלי: הזכרנו לרגע קודם את הגל, אני חושב. יש לו את המשפט המפורסם הזה, שהינשוף של מינרבה פורס את הכנפיים רק בעת השקיעה. ותמיד חשבתי שזה פשוט אומר שהחוכמה היא תמיד בדיעבד. ואז ראיתי איזשהו סרטון של סלבוי ז’יז’ק שאומר, רק כשהסדר הקודם חרב. השקיעה היא לא רק סוף היום, היא שהיום חרב. אז החוכמה מגיעה – ואולי פה אנחנו עושים ככה מעגל יפה להתחלה, בלי כוונה – החוכמה מגיעה רק אחרי החורבה
אז במה עוזר לנו הדימוי של המרחב שלנו כחורבה עתידית, חורבה בהתהוות? איך אפשר לדעת בכלל שאנחנו חיים בתוך תהליך אפוקליפטי, אם כמו שאלי אומר, הכל תמיד מתפורר ומתפרק, כבר מהרגע של גזירת הסרט לבניין חדש? לפני 15 שנה, כשדיפאק צ’ופרה ביקר בארץ, הוא נשאל שאלה לגבי הרוע בעולם, והוא נתן משל מאד יפה שנשאר איתי. הוא לא קרא לזה בכלל טוב או רע, אלא כוחות הפירוק מול כוחות הבנייה. והוא טען שכל עוד אנחנו קמים בבוקר והעולם עומד על תילו, זה אומר שיש יותר בנייה מפירוק, יותר אור מחושך. התוצאה במאבק בין הכוחות הללו היא תמיד 4:3 לטובת הבנייה, אחרת לא היינו פה. השאלה היא במה אנחנו מתמקדים, לטענתו, עם מה אנחנו מיישרים קו. והאם כשקשה, אנחנו יכולים להפנות את תשומת הלב ולהיות חלק מהבנייה, ולא לתת לפירוק לייאש אותנו? אבל אני תוהה איך נראים ומרגישים זמנים אפוקליפטיים במטאפורה של צ’ופרה. הפירוק קצת יותר מהיר, מואץ, שזה מתחיל להרגיש כמו 4:4 ולא 4:3, אפשר ממש לראות את הסדקים
על טיילהארט תיאר דה שרדן דיברנו קצת יותר באריכות בפרק 73 עם בועז לביא. דה שרדן חשב כאוטופיסט, שהטאלוס האנושי הוא בסופו של דבר מהלך אבולוציוני של התעלות רוחנית, ומי שהושפעו ממנו, עד היום חושבים שהטכנולוגיה היא הפלטפורמה והכלי לזה. אבל זו בדיוק מהות ההבדל בין הטרנסהומניזם, שמצריך ומצדיק הפעלת כוח (אלימות, קרא לזה אלי), כדי להעביר את האדם אל המרחב הפוסט אנושי; לעומת הפוסטהומניזם הביקורתי, שמנסה דווקא לרכך, להשתלב, לעצור, לצמצם, לסנכרן מחדש את הטבע האנושי עם הטבע. נדמה לנו שכדי לשרוד משבר אקולוגי, אנחנו באמת צריכים להפעיל את כח הטכנולוגיה על הטבע, אבל אולי הפוך? אולי נאט את המגמה אם נסתנכרן? ואולי אין לנו סיכוי ואיננו ראויים לשרוד, כפי שתהינו כבר בפרק 17 עם עפרי אילני בשנה הראשונה
הרעיונות של דה שרדן נשמעים רוחניים ומופשטים, אבל האקט האלים כאן הוא הפרדת הרוח מהגוף. הפילוסוף פול ויריליו היה הראשון לזהות את זה כאלימות, בביקורת שלו על קיברנטיקה והסייברספייס, כבר בשנות התשעים. הוא ראה בסייברספייס מרחב מואץ כל כך, שהוא מייצר עצירה במקום, וכליאה של הגוף מול המחשב. הוא ראה במרחבי הסייבר – שכולם קראו אותו אז כמשחרר את התודעה – מתקפת טרור ממש, שמטרתה למחוק גופים פיזיים. השורשים הקיברנטיים הללו הם בדיוק ההשראה לתכנון הערים הזה, וויריליו עצמו עסק לא מעט בתכנון מרחב עירוני וטכנולוגיה
אבל אם יש משהו שנראה לי חשוב לקחת מהפרק הזה, זה שהשינוי הערכי צריך להקדים את השינוי הטכנולוגי. הרי השקר של הטכנולוגיה היא שלא נצטרך להשתנות, כי היא תשנה כבר את כללי המשחק, היא תשנה את תנאי הטבע. וזאת אלימות. העולם היום הוא הפוך: הטכנולוגיה רצה קדימה, ואנחנו רצים אחריה עם לשון בחוץ, מנסים לזהות מה נשתנה לאחר שהוא כבר השתנה ללא הכר. אז כשמדברים על טכנולוגיה שתשרת בני אדם, הכוונה קודם כל להפוך את הטכנולוגיה לביטוי של הערכים האנושיים, ולא להשתמש בה כפתרון מהיר לכל בעיה חברתית. כי הפילוסופיה כבר הצביעה מזמן על הערכים המוטמעים בטכנולוגיה, והראתה שמפתחי טכנולוגיה מודעים לערכים הללו, ומקדמים אותם דרכה, במסווה של ניטרליות טכנית ואובייקטיביות מדעית. גם האדריכלים של אלי, כמו אדריכלי הטכנולוגיות המתקדמות בימינו, יודעים וידעו בדיוק מתוך אלו ערכים הם פועלים
אז גם הדחיסה והכיווץ של המרחב ובניה אדם, וגם התפרסות הייתר שלנו, ההתיישבות וטביעת הפחמן, הן סוג של פעולות אלימות. שתיהן אוטופיות. והפרק הבא בפודקאסט יצלול ראש לנושא של אוטופיות. אבל הפרק הזה מסתיים כאן. הפרק הוקלט באולפן הפודקאסטים של ספריית בית אריאלה, ואם אהבתן שלחו את הפרק לחבר/ה והמליצו על הפודקאסט. נשתמע בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים האקדמיים והעבודות של ד”ר אלי קלר
ויריליו, פ. (2002). קיברנטיקה וחברה. בתוך: ון אסן י. א. (עורכת), תרבות דיגיטלית: וירטואליות, חברה ומידע (עמ 111-125). הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Barkan, L. (1999). Unearthing the past: archaeology and aesthetics in the making of Renaissance culture. Yale University Press.
de Chardin, P. T. (1964). The future of man. Image books, Doubleday.
Derrida, J., Porter, C., & Lewis, P. (1984). No Apocalypse, Not Now (full speed ahead, seven missiles, seven missives). diacritics, 14(2), 20-31.
Galison, P. (2001). War against the Center. Grey Room, (4), 7-33.
Ghosh, A. (2016). The Great Derangement: Climate Change and The Unthinkable. Penguin books.
Keller, E. (2022). Drawing Apocalypse: Architectural Representation in the Nuclear Age and the Imagination of the End (Doctoral dissertation, Massachusetts Institute of Technology).
Keller, E. (2022). The Scale of Apocalypse: Paolo Soleri’s Nuclear Revelation. Apocalyptica, 1(2), 11-38.
Keller, E. (August 5, 2022). The visions for NEOM, Saudi Arabia’s linear megacity in the desert, reveal contemporary shortcomings more than a future utopia. The Architect’s Newspaper.
Keller, E. (2021). More Lasting than the Effects Achieved by a Gun: The Cinematic Architecture of Lebbeus Woods. Journal of Architectural Education, 75(2), 202-212.
Keller, E., & Main, K. L. (2020). After the Flood: Water, Climate Crisis, and Architectural Imagination. Journal of Architectural Education, 74(1), 126-128.
Picon, A., & Bates, K. (2000). Anxious landscapes: From the ruin to rust. Grey Room, (1), 65-83.
Scranton, R. (2015). Learning to Die in the Anthropocene: Reflections on the End of a Civilization. City Lights Publishers.
Wagner, A., & Spiller, N. (Eds.). (2024). Lebbeus Woods: Exquisite Experiments, Early Years. John Wiley & Sons.
Woods, L. (1993). Pamphlet architecture 15: war and architecture (No. 15). Princeton Architectural Press.
Dr. Carmel Vaisman 