Tag Archives: פוסטהומניזם

התיאוריה הביקורתית במשבר כי ההומניזם במשבר. רוזי בראידוטי מציעה תיקון עם תיאוריה פוסט-הומניסטית פמיניסטית, ממקום של אישרור לאדם ועבודה יצירתית עם המגבלות הקיימות שלנו. את הסובייקט ההומניסטי המסורתי שמוגדר על ידי הזכות לחירות, היא מציעה להחליף בסובייקט נומאדי שמוגדר על ידי הדרישה לאחריות, ובפרק נלמד איך עושים זאת. יערה רוזוליו טוענת על בסיס בראדיוטי, שהמצב האונטולוגי שלנו הוא מצב של שכחה תמידית, וזה מה שמאפשר לנו להזדהות עם הרעיון של האינדיבידואליות, בזמן שבפועל אנחנו רשת, חלק ממארג מסועף של קשרים. אבל הפתרון הוא לא להיזכר, זה קשה עד בלתי אפשרי, אבל אולי אפשר להשתמש בשכחה באופן יצירתי, כדי לשכוח לשכוח

הספרות העכשווית כבר לא אוטופית ולא דיסטופית. היא לא מנסה להחזיר את הגיבור שלה הביתה או לחפש עבורו צדק. היא מדמיינת עבר חלופי כדי להציע עתיד חלופי, מערערת את התחושה שהעתיד ידוע, ומסמנת אחריות הדדית וקשרים בין אנשים כמה שעושה את הסובייקט ומה שחשוב באמת. ד”ר קרן עמרי סוקרת את המגמות הפוסט הומניסטיות בתרבות, דרך סוגות כמו אפרו-פוטוריזם והיסטוריה חלופית

הפרק עוסק בשאלה: מה בא אחרי הפוסטמודרניזם? בין הפוסטהומניזם של פירוק הסובייקט האנושי, לטרנסהומניזם של שדרוג האדם למעמד אל, ד”ר יגאל ורדי יצר פילוסופיה ניאו-הומניסטית המכונה ניאומודרניזם. במסגרת זו, המודרנה והפוסטמודרנה הופכים מניגודים לרבדים משלימים, כאשר הקבוע מוכרח להשתנות כדי לשמור על קביעותו, כפי שהדיווש המתמיד שומר על שיווי המשקל ברכיבת אופניים. גם נפש האדם היא הומוגנית והטרוגנית בו זמנית, כשהשפיות והאיזון שלנו הם פועל יוצא של היכולת שלנו לנוע על המנעד שבין פסיכופתיה לאידאליזם ערכי. באמצעות זאת נסביר גם מדוע הבודהא לא יכול להתנער מהאישיות שלו וגם מדוע מרב מיכאלי לא כשלה במוסר כפול כשהביאה ילד בהליך פונדקאות