אבסולוט כרמלכשהם קיטרו על המצב בבלוגים שלהם ועשו לייק לדפים בפייסבוק, האשימו אותם ב"אקטיביזם כורסא". אז הם יצאו לרחובות, אבל במקום שלטים וצעקות הם שרו, רקדו, והעלו את התוצאה ליוטיוב. קוראים לזה פלאשמוב וככה עושים מחאה היום. להמשך הכתבה שלי באתר "בית אבי חי"
נדמה לי שלא פרסמתי את זה כאן בעבר אבל בשנה שעברה בפסטיבל "פרינט סקרין" נתתי מצגת וידיאו עם רעיונות ראשוניים וקצת אחרים בנושא תוך התייחסות גם לליפדאבים וליפדאב בהשתתפותי:
ב-1997, זמן קצר לאחר ששרי טרקל כתבה את ספרה הקאנוני "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט" וההיקסמות מטכנולוגיות מידע פרצה למיינסטרים, פירסם ג’ורג’ מאירסון ספרון בשם "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד". מלבד היכרות בזק עם ההוגים הנ"ל בפרשנות טכנולוגית עדכנית, הספרון הכיל ניתוח מרתק של פרסומות לטלפונים סלולריים מאותה תקופה פרה היסטורית, לפני שהטלפונים ידעו לגלוש ברשת ולקוחות פלאפון ידעו לסמס. הניתוח שלו הדגים כיצד המסר של אותן פרסומות אינו ממוקד בקשר בין אנשים באמצעות הטכנולוגיה אלא בחיבור של האדם לטכנולוגיה עצמה ותקשורת עימה.
והנה אנחנו, 15 שנה לאחר מכך, בלתי נפרדים מ- ומשוקעים בטלפונים החכמולוגים שלנו בנוכחות חברים וזרים, ומשקיעים במערכת יחסים אינטימית יותר עם סירי מאשר איתם. רק 15 שנה חלפו, ואפילו שרי טרקל מפרסמת ספר אחר לגמרי, המבוסס על ראיונות עם אלפי אנשים, ומזהירה אותנו מפני שחיקה ותת התפתחות של הזהות והתקשורת הבינאישית, ומאובדן עניין באיכויות אנושיות בסיסיות בתהליך ההתאהבות שלנו במדיה החברתית והרובוטיקה. אני לא מתכוונת לנחש מה השתבש, טרקל עושה זאת בעצמה באופן מעורר התפעלות. אך מכיוון שאני מבלה את השנה הזו בארה"ב וחשופה באופן יומיומי לפרסומות סמארטפונים עדכניות, תהיתי מה הן אומרות לנו כיום על המקום בו נהיה בעוד 15 שנה ועד כמה אנחנו באמת רוצים להגיע לשם. (שלא תבינו לא נכון, אני מאד מאד אוהבת טכנולוגיה, אבל כנראה לא בדיוק באופן הזה…)
רק השטחי שורד
מכיוון שזה בלוג ולא מאמר אקדמי, אסתפק בשתי דוגמאות עדכניות בלבד לטלפוני 4G-LTE הרצות כרגע בטלויזיה האמריקאית.
הפרסומת הנ"ל של AT&T היא חלק מסדרה המציגה זוג גברים/נשים משוקעים במכשיריהם בהקשרים שונים (עבודה, פנאי וכו’) ובאופן עקבי מקדימים את כולם בכל. תשומת הלב של הצופה מוסטת אל תכונת המהירות של המכשירים כסיבה לקדמה (והפופולריות) של משתמשיהם, מפני שהמתרחש "זה כל כך לפני 12 שניות" אינו היסטוריה אנושית ואף לא מושא לנוסטלגיה אלא פשוט חסר ערך ברגע שזה כבר לא חדשות, עם תוחלת חיים קצרה מזו של חיידק. ומי שמזלזל בהיסטוריה סופו שיזלזל גם בעצמו ובעתידו. עוד נגיע לזה.
נחזור לפרסומת. אם תרימו את עיניכם מהמכשירים לרגע ותבחנו את כל המיזנסצנה, תראו למעשה שני לוזרים שמבזבזים את חייהם מחוץ למגרש. הם באו לארוע ספורט אך אינם משתתפים בפועל בתרבות הספורט. עם זאת, הפרסומת מציגה אותם במרכז העניינים – קמע הקבוצה משוטט בקרבתם והשחקן הפצוע נסמך על עזרתם – מפני שמרכז העניינים כעת הוא במפה (המקוונת) ולא בטריטוריה. תרבות הספורט או המשרד ה"אמיתית" היא כרגע אונליין ונותר לתהות מדוע אותם בחורים טורחים בכלל להגיע למשחק במקום "לנהל את העניינים" מהבית, ישובים בשורה הראשונה של מסכי האייפד/טלויזיה שלהם.
בואו נעמיק. אדם אינו יכול לחבוש קרסול של ספורטאי וגם לעקוב אחר כל המידע ברשת בו זמנית. בגרסת הפרסומת הנשית המתרחשת במשרד, זה עוד פחות מציאותי שהבנות מספיקות לערוך מסיבת פרידה לאחד העובדים וגם להתעדכן ראשונות במגוון פיסות מידע אחרות ברשת באותן "לפני 40 שניות". אנו מספרים לעצמנו (או שמא הם מספרים לנו?) שהחוויה, התיעוד שלה, השיתוף/הפצה שלה והרפלקציה עליה מתרחשות בו זמנית (ותוך 2 שניות) ואלו הם "החיים". אך אלו אינם חיים. זו אינה אפשרות כלל, אפילו מחשב קוונטי בעל אינטליגנציה מלאכותית לא יטען לכתר. מה שכן, זה בהחלט מסביר כיצד עושר החיים, העשוי מדיאלקטיקה עדינה בין ממדים אלו, עובר השטחה, ואנו נותרים בתחושה שלדבר אין משמעות כאשר אנו מבלבלים בין רוחב לעומק.
החיים הם סדרת תהליכים רב ממדיים הצורכים (ומצריכים) מרחב וזמן. בני אדם תמיד חששו מהזמן החולף וניסו ללוכדו, אך האשליה החדשה הזו שמוכרים לנו, שאם רק נדרוך במקום נשיג אותו, היא מגוכחת במקרה הטוב. אם אנחנו קונים את האשליה בפרסומת שמידע הוא חוויה, פשוט נבזבז שעות בריפרש אובססיבי, במרדף אחר מידע על חוויות של אחרים אותו ננכס לעצמנו ונרגיש חשובים מעצם ליקוטו, בזמן שאנו תקועים על הספסל עם ראש מורכן, והמהירות המדהימה הזו של הצריכה היא הדופק של חיינו הפאתטים. כי כל עוד אנחנו עסוקים בתחרות מי מגיב ראשוןןןן1111 יש מצב שנשכח ליזום.
אפרופו מהירות, הפרסומת מעמידה פנים שמדובר בתכונה חיונית ותחרותית במכשיר, בעוד כל אידיוט שגלש פעם יודע, שהרשת אינה דוחפת את המידע הרלוונטי למכשיר המהיר ביותר. למעשה, זו מהירות המחשבה או התנועה האנושית, האינטואיציה, הכישורים או הקשרים ששמים אותנו במקום הנכון בזמן הנכון כדי לקבל את פיסת המידע הרלוונטית בשעתה. הסמארטפון שלכם יכול להיות טיל גרעיני, אבל עדיין הבחור-טרענטע שבמקרה היה שם או קיבל את הלינק מחבר, יהיה לפניכם. הדבר היחיד שמהירות תורמת לו הוא קיצור חיי הסוללה של המכשיר וטעינת מידע משופרת ביחידת זמן קצרה יותר ממצמוץ. וזה בכלל רק אם מהירות משנה במשהו.
אבל אתם כבר יודעים שכל זה נועד לגרום לכם לבזבז יותר כסף ללא תועלת משמעותית, את זה אני לא צריכה לספר לכם. מה שכן, אני רוצה להצביע על כך שאלו הם הדימויים והערכים המתכנתים אותנו לסמוך על הטכנולוגיה יותר מאשר על עצמנו ועל סביבתנו הפיזית (בפרסומת הבאה המסר הזה גלוי יותר), ולהרגיש שהחוויה שלנו חסרת משמעות אם לא ניתן לצלם/לצייץ/לתווך ולהתמיר אותה לסוג הזה של הון חברתי, כי אנו כמו העץ הזה שנופל ביער ללא עד, לגמרי לבד. עם זאת, אם נמשיך להחליק את אצבעותינו על המסך השחור היוקרתי, כמעט ולא נחוש בבדידות החיה בבטן, בפארנויה ובאובססיה שמלווים את המשימה הבלתי אפשרית המוטלת עלינו, ובחוסר היכולת לחוש מסופקים בעודנו דוחקים ושוכחים את כל מה שראוי לחיות אותו/בעבורו. כן, אני יודעת שרובנו מצליחים איכשהוא בו זמנית גם לשרוץ כל היום בפייסבוק וגם לנהל חיים מלאים(?) איכשהוא, לפחות לעת עתה, אבל זה לא מה שהפרסומת הזו חוזה, ולא כולם מוכשרים בזה באותה המידה.
גולם 2.0: האל במכונת הבשר
קחו נשימה. שנעיף מבט על הפרסומת השניה עכשיו?
חברת התקשורת וריזון עושה שימוש באותה רטוריקת מהירות אך בהקשר מציאותי יותר, בו שני אנשים מתחרים על מוצר במכירה פומבית ברשת (על אף ששוב, איכות החיבור לרשת במקום בו אתם נמצאים ורמת האובססיה שלכם עושים חלק ניכר מהעבודה גם במקרה הזה). החלק המעניין בפרסומת הוא הפיל במרכז החדר התנין בביצה. התנין הוא חיה מיתית, עתיקה ועוצמתית שכמעט ולא השתנתה בזמן שדינוזאורים נעלמו כלעומת שבאו. אפילו בתנ"ך מוזכר כי "התנינים הגדולים" כבר היו שם דקה אחרי שאלוהים הדליק את האור לראשונה, ובמיתוס השומרי העתיק יותר, התנין קשור לנחש ומוצג כאויבו המיתולוגי של האל.
התנין של וריזון מייצג בפרסומת זו את הטבע, האבולוציה והמיתולוגיה גם יחד, כאשר הברית בין האדם לטכנולוגיה התעלתה מעליהם והחליפה את האל במאבק המיתי עם התנין. היחסים בין אדם לטכנולוגיה שהמציא מבוססים מלכתחילה על ניצול (פשוט לא קלטנו שזה הדדי…) במטרה לכבוש/לאלף/לשלוט בטבע, אבל איפשהוא בדרך, הטכנולוגיה הפכה מאמצעי למטרה ואולי אף לסוף הדרך (שלנו?). תיאוריות ניאו-אוטופיות (סינגולריות, למשל) מציעות מאש-אפ של דטרמיניזם טכנולוגי ישן וטוב עם חוד החנית של הביולוגיה האבולוציונית וחותרות ל"מטריקס 4- גרסת גן העדן", בו אדם ומכונה מתמזגים לכדי ישות נעלה יותר. אך ישות זו אינה נאבקת עוד בטבע, השיח החדש מציג אותה כטבע עצמו, כשלב הבא באבולוציה.
הקיצר, אנחנו משחקים באלוהים/פיגמליון/פרנקנשטיין שיצר כלי, גולם אם תרצו, וכאשר הוא איים לבולענו ולהרחיקנו מהטבע והטבע האנושי גם יחד, הפחנו באפו נשמה ולחשנו על אוזנו שיחד אנחנו כעת סוג חדש של ישות. ישות טבעית. וזה כזה 100מם, שבכלל אין לנו זמן או יכולת להבחין כבר במה שהותרנו מאחור, במה שהוזנח באבולוציה התרבותית והחברתית שלנו, במה שהטכנולוגיה לא פותרת (ולפעמים אפילו מחריפה). וזה קצת אירוני, השיח הכמעט מיסטי הזה שממסגר מחדש את יחסינו עם הטכנולוגיה שבראנו ושאנחנו מפתחים ושמים בה את מבטחנו, בייחוד כשמדובר באותם אנשים שמתלוננים על אחרים שבראו לעצמם אלוהים והם עושי דברו ומחכים שהוא יפתור להם את כל הבעיות.
עכשיו קחו קילו טכנו-אוטופיה, חצי קילו מימטיקה ו-100 גרם אתאיזם, ובידכם המתכון המושלם להכחשת קיומה של נפש, נשמה או שאר רוח אנושית כלשהו, והנה אנחנו לא כאלה שונים מטכנולוגיות וזה רק עניין של טכנולוגיה שהן יהיו כמונו ואנחנו כמוהן. כך נצדיק את הויתור שלנו על כל ניסיון שינוי מוסרי/חברתי/פוליטי/כלכלי מפני שאוטוטו הטכנולוגיות יפתרו הכל ממילא וזה לא יהיה רלוונטי. האמנם זה מקרה שהפרסומות הללו רצות בשעה שתנועות מחאה מתרוצצות ברחובות העולם ומקדמות את עצמן באמצעות אותן טכנולוגיות? או שמא המסר עבורן הוא שיתרכזו בהפצת סשן התופים האחרון שלהן ביוטיוב מעל גבי סמארטפונים מהירים יותר ויבדרו אותנו עד הופעת הדאוס אקס-מכינה, פשוטו כמשמעו הפעם? מה שעצוב הוא שרבים מהאנשים שמזדהים וצועדים עם תנועות מחאה באמת מאמינים שהטכנולוגיות "יבחרו" בצד שלהם, בדרך הטבע.
ברירה טבעית של אין ברירה
יש לי עוד הרבה מה לומר על כל זה אבל אשאיר משהו לעתיד, אשוב לתנין ואחתור לסיכום. במטאפורה של וריזון, המהירות היא היתרון האבולוציוני שהטכנולוגיה מביאה כנדוניה למיזוג שלנו ובכך התחכמנו לתנינים וקימבננו לעצמנו דיל משודרג עם "צורת החיים הבאה אחרינו", במקום שהיא תשמיד או תעביד אותנו כמיטב התחזיות של המד"ב הדיסטופי. אך כאמור, זה חתול בשק. אנחנו חכמים על תנינים רק ב-CGI ואסור לשכוח את זה. אסון טבע קטנטן יכול לגרום בקלות לשיתוק מקורות הפקת האנרגיה שלנו, להשיב אותנו לענווה ולהזכיר לנו שהסרט תלת מימד שאנחנו חיים בו עדיין מוקרן על כדור הארץ, אחרי הכל.
בואו נניח לרגע שהניאו-אוטופים צודקים וזה יהיה עתידנו (למרות שאני מאמינה בכל ליבי שזה בולשיט). הפילוסוף קן וילבר מזכיר לנו שהתעלות (transcendence) באבולוציה תמיד מכלילה ואינה מדירה את הצורות מהן היא מתפתחת. ואם יורשה לי לגזור ולחדד מכך ניואנס: יש לזה טיימינג, זה דורש הבשלה. לא ניתן לכלול ולהתעלות אחרת. אטומים לא מצטברים לכדי תאים לפני שהם מיצו את הוויית האטומיזם שלהם, אחרת כל האבולוציה הייתה מתרחשת בו זמנית, כל כך לפני 27 שניות.
אז תסתכלו על העולם סביבכם. האמנם נראה לכם שמיצינו את הוויית האנושיות שלנו ואנחנו מוכנים לשלב הבא באבולוציה או שאולי אנחנו עפים על עצמנו תוך כדי שאנו כורים את קברנו, ומסתכנים בחימושו של דארת’ וידאר בכוחות-על, על הדרך? אני פוחדת לחשוב על ההשלכות של הפג הזה, של ניסיון התעלות שבו אנו משילים מעלינו, בשם האבולוציה, את האחריות לאחר ואת האלמנט הפעיל שלנו כ"יד הנעלמה" בתהליך הברירה ה(לא) טבעית הזה. אז אתם המחשבים את קיצכם לאחור בהתלהבות, אל תבלבלו לי את המוח עם הצדקות ברירה טבעית של אין ברירה, כי כל עוד אני לא מכונה, תודה לאל, תמיד יש לי ברירה.
(ויש שעוד מעיזים לשאול אותי, אחרי כל זה, למה אני לא נחפזת להביא ילדים לעולם, שבו גם פינוקיו וגם ילד אמיתי משתוקקים להפוך לאפליקציית אייפד של קריקטורה אינטראקטיבית של ג’סטין ביבר או, במקרה הטוב, להקדיש את חייהם לפיתוח אפליקציה כזו…)
כיצד ייתכן שהגבר החילוני הממוצע מתגבר על יצרו בקלות מדי יום מבלי לנסות לשנות את המציאות סביבו, בזמן שהחרדי הממוצע מתפתל ונאבק? יעמוד האדם הדתי שהסגפנות ודיכוי הייצר עזרו לו להתפתח, להפסיק לחוש פיתוי בהדרגה ולהישאר ענייני מול אישה בביקיני! האם החרדים באמת מעוניינים לקיים את מצוות כיבוש הייצר, או שהם תקועים בעקשנות על אסטרטגיה כושלת שלא בהכרח מובילה אליה?
באוגוסט 2010 התפרסם באחד ממוספי ידיעות אחרונות ראיון עם הרב לייטמן מהמכון לחקר הקבלה. לייטמן טען שמי שלא לומד קבלה לא מתפתח רוחנית מעבר לנפש הבהמית שלו. נשמע הגיוני. אבל בלי להתבלבל, כמה פסקאות אחר כך, כשנשאל מדוע הוא לא מלמד נשים בשיעוריו הפרונטליים, לייטמן ענה שזו הסחת דעת שאינו מעוניין בה כי "במקום להסתכל על הספר אני מסתכל עליהן". לא העיתונאי ולא הרב עצמו עצרו לחשוב לרגע על הקשר בין שתי ההצהרות הללו. מילא העיתונאי שאולי לא ממש יודע מהי הנפש הבהמית של האדם, אבל האם ייתכן שכבוד הרב, המכשיר את תלמידיו להתעלות מעל הנפש הבהמית שלהם ומתהדר בכינוי "מקובל", מודה בקלות ולאחר יד, שהנפש הבהמית שלו שולטת בו, וכי אינו מסוגל לפגוש נשים שמעוניינות ללמוד דבר תורה כתלמידות וכבנות אנוש, אלא רק כאובייקט מיני?
נזכרתי בכתבה הזו השבוע לאור הקיצונות הדתית הגואה בישראל ובייחוד הניסיון לאסור שירת נשים בצבא. התגובה החילונית לתופעה הזו בדרך כלל מדגישה את האבסורד שבחשיבה הדתית ואת הפגיעה בציבור הנשים, אבל אני חשבתי לעצמי מחשבה מסוג אחר. מחשבה מדהימה למדי, אם חושבים על זה: הגבר החילוני הממוצע נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר מהרב הדתי המכובד ביותר. זה נורא, זה מפחיד אבל זה נכון כמו ש1+1=2.
תחשבו על זה: הגבר החילוני הממוצע מסוגל בקלות וכלאחר יד לראות אישה כאדם ובמגוון תפקידים חברתיים – אמנית, מורה, תלמידה, ידידה אפלטונית ועוד. יותר מזה, אישה יכולה להופיע בפניו בבגד ים זעיר והוא בהחלט ישים לב, אם הוא סטרייט, אולי אפילו יחווה חרמנות מטורפת ויאבד פעימת לב, אבל הוא מסוגל גם להתאושש מזה תוך מספר שניות, לשוב לעסוק בענייניו ולהתנהג באופן ענייני. או לכל הפחות לשמור את הבלבול (והבולבול) לעצמו ולהמשיך לתפקד מבלי להטריד את האישה הזו או להעיק על סביבתו. עם יד על הלב, כמה רבנים חרדים ותלמידי חכמים יכולים באמת להתגאות ביכולת התרגול היומיומית המדהימה הזו של התעלות על הנפש הבהמית והתגברות מעשית על היצר שלהם?
למרבה האירוניה, הגבר החילוני הממוצע משתמש באווירה המתירנית ובגבולות שנפרצו סביבו ("הפריצות" בלשון החרדית) כדי להתעלות על הנפש הבהמית שלו, בעוד שהגברים הטוענים לקדושה ולמוסריות הגבוהה ביותר, מתנהגים כמו חתול רחוב שראה חתולה מיוחמת, וחושבים שאם כל החתולות יילבשו שביס על התחת זה יעזור לעולם להיות טוב יותר וייחשב להם כהתגברות על יצרם. הייתם רוצים שזה יהיה כל כך פשוט, אבל זה לא. הגבר החילוני הממוצע הוא הוכחה לכך, שהדרך להתגבר על יצרך היא לא על ידי שינוי העולם סביבך והימנעות מחשיפה לאתגר אלא דווקא על ידי קפיצת ראש למים. כן, אותם המים שבהם שוחות בחורות בביקיני. עבודת מידות לא נעשית על ידי בריחה מהתמודדות עם האתגר שהמידה מעמידה (תרתי משמע), אלא על ידי מעבר דרכו. הליכה על הגחלים שלו.
זה קצת מביך שאני, אישה רחמנא ליצלן, נאלצת להסביר עקרון למידה פשוט כל כך לרבנים ולמקובלים המכובדים ביותר. והם בטח לא יאהבו לשמוע שיש להם הרבה מה ללמוד מהגבר החילוני שהם בזים לו ומעיזים לחשוב שרמתו הרוחנית נופלת מהם, באופן גורף. אבל העקרון פשוט: אי אפשר להתגבר על משהו מרחוק, מבלי לעבור דרכו. פיזיקה פשוטה: לא נגעת, לא ידעת. לעקוף משהו מסביב או לנסות שהוא ייעלם מהעולם עוד לא קידמה אף אחד במילימטר. עבודת המידות היא מעשית וככה בדיוק עושים אותה. אם תהיתם מדוע כל אבותינו בתנ"ך חטאו חטאים איומים בדרך לגדולה, זה בדיוק בגלל זה. בגלל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם, כמאמר חז"לנו. נופל וקם ולא נופל באותו הבור שוב. הוא מתחסן נגד הדבר הזה. הפריצות היא לא הנגע, היא החיסון. היא מנגנון הסינון לתלמידי חכמים אמיתיים. מטורף, הא?
אז מכובדיי, אם אתם באמת רוצים להתגבר על החולשה המוזרה הזו שהופכת כל אישה לפיתוי מהלך ומספר התפילות שאתם ממלמלים מדי יום לא משנה את זה, אז כדאי שתסתכלו פנימה במקום החוצה, ותתחילו לפתח דרכים להתמודד עם המציאות שהבורא שם בפניכם, במקום להילחם ברצון הבורא המתבטא בעולם סביבכם או לנסות לברוח ממנו. אם הגבר החילוני הממוצע מסוגל, קל וחומר אתם תצליחו. אני מאמינה בכם.
ילד בן עשר לא יודע מה זה לשון הרע. כשהוא מקלל ילד אחר או מרכל על המורה בפייסבוק, הוא מתנהל כבדיבור ספונטני ועבורו הכתיבה באינטרנט היא דיבור. הוא לא מצפה שהדיבור הזה ימוסגר כפרסום פומבי כתוב ורשמי והוא לא מצפה לשאת באחריות משפטית לתוכנו, כי מבחינתו אין הבדל בין לומר את זה בהפסקה בבית הספר או בפייסבוק. חוק לשון הרע החדש, הוא כמדומני הפעם הראשונה מאז ימי התנ"ך שאיסור לשון הרע יחול על סיטואציות של דיבור יומיומי, רק בגלל שהמערכת המשפטית מתעקשת לראות את האינטרנט באופן גורף כטקסט פומבי.
איסור לשון הרע מופיע פעמים רבות בתנ"ך ונגע הצרעת מוצג כעונש הפוקד את אלו שמרכלים על אחרים במקום לדבר על עצמם. גם היהדות וגם מסורות רוחניות אחרות עוסקות בטוהר המילה ומודעות לדיבור באופן שמעודד אותנו לדבר בעיקר על החוויה שלנו ופחות להניח הנחות או להטיל אשמה באחרים. אכיפה של החוק החדש ברשת עשויה לגרום לתרגול כפוי של המודעות הזו (שזה לא דבר רע בכלל, גם אם זה יהרוג את מהותם של הטוקבקים…).
אבל הרבה לפני שחוק כזה יהפוך את גולשי ישראל לצדיקים, הוא יתרום ככל הנראה להתגברותה של תופעה אחרת: המסרים בהרבה מאד סביבות ברשת מאופיינים בכתיבה אירונית, הומור, סרקזם ופארודיה וכן מועברים באמצעים מולטימודליים – שילוב של טקסט, תמונות וידיאו וכו’. בכך הם מעלים את רמת התחכום הדרושה לפרשנות המסרים ולהשתתפות בתרבות הרשת ולעיתים, בייחוד במקרים של ממים, דורשים הרבה מאד ידע אינטרטקסטואלי. לדעתי, אכיפה של החוק החדש ברשת לא תוריד את רמת השיח השלילי והביקורת אלא תעביר אותם מהפשט אל הדרש. וכך, אנחנו נראה התגברות של כתיבה אירונית והעברת ביקורת באמצעות ממים חזותיים וסאטירות שיעברו מעל הרדאר של החוק. מאפייני השפה החדשים הללו של הרשת מתאימים מאד לעולם של הצפה במסרים, שבו רק מה שבולט מצליח לזכות בתשומת הלב קצרת הפתיל והעמוסה שלנו, ועכשיו הם יתאימו מאד גם למעקף של הניסיון להשתיק את חופש הביטוי ברשת.
לפני כמה שבועות נתתי הרצאה קצרה בארה"ב על סוגים חדשים של אלימות ופגיעה ברשת שהיו פחות זמינים לנו לפני עידן הרשת והיום הם מהווים כוחות חזקים שאנחנו משתמשים בהם כלאחר יד מבלי להכיר את עוצמתם. דוגמא אחת כזו היא למשל כוח ההוצאה לאור – כוחו של הפרסום הפומבי והפצת מידע על אדם אחר – כח שהוא בעל השפעה עצומה על היחיד. זהו כוח שעמד בעיקר לרשות שליטים ועיתונאים, אך כיום הוא זמין לכל ילד, שפליטה אחת שלו בפייסבוק עלולה להגיע להיקף התפוצה של ערוץ 2 (ולהופיע כאייטם בערוץ 2 ), לצאת מהקשרו ולהשתכפל עוד לפני שהוא יספיק להתחרט על זה או לפני שמישהו יתאבד חלילה בגלל המילים הללו. אף ילד לא מקבל בבית הספר את הפאקינג מניואל של הכח הזה. ועכשיו ירצו גם לשפוט אותו על לשון הרע בגלל זה.
הקשר בין ההרצאה שלי לחוק לשון הרע החדש הוא ההבנה המקלוהניסטית באופייה שאנחנו מתבוננים על הרשת דרך עיניהן של המטאפורות המוכרות לנו, בדרך כלל כמדיה פומבית. אבל הרשת משמשת לנו גם מרחב (וירטואלי) לבלות בו ומה שאנחנו מייצרים על גביה הוא לא רק טקסט אלא גם אווטאר, ייצוג שלנו. ופגיעה באווטאר שלנו עשויה להיחוות כפגיעה בנו גם אם אין בה נזק גופני. בתגובה למקרים כאלו, ד"ר אלעד אורג מגבש את הרעיון של "הזכות לזהות" שלנו ברשת, שאותה אני מפרשת כהגנה חוקית על ייצוגי המרחב והגוף שלנו ברשת ולא רק על"המשאבים הדיגיטליים" שאנחנו מטפחים. בינתיים, רבדי המטאפורות הבו זמניים הללו מרמזים על כך שאנחנו עוד לא באמת מבינים איזה מן דבר זה הרשת הזו, מה תפקידה בחיינו ואיך באמת נכון לנו להתייחס למה שקורה לנו על גביה, או אולי בתוכה או בתיווכה. אפילו מילות היחס משוחדות.
לכל מי שפספס את ארועי ההשקה של הספר בתל אביב ובירושלים, אתם יכולים לצפות בכל ההרצאות בפלייליסט הזה ביוטיוב. אני רוצה לאחל לכל מי שעוד מסתובב כאן שנה שנה טובה. אני בפוסטדוק בבלומינגטון אינדיאנה השנה, מקווה לחזור לכתוב קצת בבלוג כשהחורף יגיע.
*********
אני שמחה לבשר על יציאתו לאור של ספר חדש "עברית אינטרנטית" בהוצאת כתר, פרי עטי בשיתוף עם אילן גונן. אילן ואני הכרנו בבלוגים בעת שביצעתי את המחקר לדוקטורט שלי והספר משקף את המחקר הקיים בנושא השפה העברית ברשת, נושאים שחקרנו יחד כמו העגה הפקצית ונושאים רבים נוספים שחקרנו במיוחד עבור ספר חלוצי זה. הבוקר מתפרסמת כתבה איתנו בהארץ ומחר בערב תוכלו לראות אותנו, בלונדון וקירשנבאום.
בפברואר 2010 זכיתי לבלות בוינה סופ"ש מהסרטים, שבמהלכו הלכתי ערב אחד לנשף וינאי קלאסי של החברה הגבוהה ולמחרת לנשף פרולטרי סאטירי. מה שלא אומר על זה לא יצליח לתאר את זה, תצטרכו לראות בעצמכם:
אם אתם לא צופים בזה מישראל ויוטיוב חוסם אתכם על זכויות יוצרים, יש לינק אלטרנטיבי בוימאו.
ו…כן, סוף סוף חזרתי לעריכות וידיאו, לא שוכחת שאני חייבת לכם גם את הוואי ומלטה.
עדכון: נותר רק כרטיס אחד
כותרת הפוסט הזה היא כותרת ההרצאה שאתן ביום חמישי 31 למרץ בסינמטק חולון במסגרת פסטיבל הקולנוע האינטרנטי הראשון, פרינט סקרין, כחלק מארוע של הרצאות קצרות ומרתקות בצמוד להקרנת הסרט eXistenZ. אחרי הפסטיבל פוסט זה יוחלף בפוסט על הנושא הזה, אבל בינתיים קיבלתי צ’ופר מהנהלת הפסטיבל – אני יכולה לחלק לקוראיי הבלוג הישנוני הזה 3 כרטיסים חינם לארוע (במקום 40 ש"ח) ובתנאי שיפיצו את הבשורה בדבר האירוע ויכתבו על כך משהו בבלוגים/יפיצו בפייסבוק/בטוויטר. הגישו לינקים כהוכחות ותזכו.
להתראות.
משמעות החיים?? אפשר לכתוב על זה אלף ספרים אבל אני אכתוב על זה בפחות מאלף מילים. ואפשר גם באנגלית.
מה המשותף לזומבים, ערפדים וטכנולוגיות תקשורת? שלושתם מרתקים אותנו ונערצים על ידינו. גם הזומבים וגם הערפדים החלו את דרכם בקבר, בסיפורי אימה פולקלוריסטיים, והפכו בהדרגה לאייקונים תרבותיים פופולאריים, ולכן זה מפתיע שהקשר ביניהם לא נידון, שכן הם מסמלים איכויות הופכיות: הזומבי הוא חי-מת, גוף בתהליך ריקבון, חסר לב ונשמה וללא יכולת הזרמת רגשות, והערפד הוא מת-חי, נשמה שהוחלפה בישות יצרית שהיא הכי חייה(תית) שיש. הזומבי הורג ללא סיבה, כי סיבתיות לא רלוונטית לזומבי. העדר היכולת להבין מניע והיציאה מגבולות ההיגיון היא שהופכת את הזומבי למפלצת בעינינו, לרוע מוחלט. הערפד, לעומת זאת, שותה דם כדי לשרוד ונושך כדי להתרבות. אפשר להזדהות עם האינסטינקטים הבסיסיים האלה, ואולי בשל כך ערפדים הפכו בהדרגה ממפלצות מפחידות לגיבורי-על סקסיים ומיוסרים בטקסטים התרבותיים שלנו.
אז למה אנחנו אוהבים כל כך לראות זומבים וערפדים על המסכים שלנו? הזומבי מייצג את הפחד האנושי הגדול ביותר: הפחד מחיים נעדרי משמעות, מרדוקציה של החיים לסדרת אוטומטים הקרויים שגרה. הזומבי מגלם את הפחד שלנו להתרוקן מבפנים, לאבד נוכחות ולחמוק מבין אצבעותינו תוך כדי שאנו ממשיכים לתפקד לכאורה. בעידן המודרני, ההייפר תקשורתי, זומביפיקציה היא סכנה ממשית המהדהדת את הפחד הדיסטופי העתיק מימי המהפכה התעשייתית, הפחד משחיקת האנושיות אל מול היעילות והמכאניות. טכנולוגיות התקשורת שלנו הרבה יותר ידידותיות כיום, אך ניתן לטעון שהן שוחקות את האמפתיה שלנו לא פחות, כשהן עונות מיד על סיפוקינו המיידיים עם סדרת פתרונות ממוכנים הדואגים לסתום את כל הנקבים, שלא נאותגר לצמיחה, חלילה. בימי "מטרופוליס" ו"זמנים מודרניים" של צ’פלין, הטכנולוגיה הייתה מפלצת אימתנית אך כיום, בעידן האייפון והקינדל, אנו מאמצים את הגאדג’טים החמודים כגורי כלבים ולעיתים תופסים אותם כאיבר תותב, בשר מבשרנו.
גופי הפחמן שלנו הם מכונות איטיות ומוגבלות למדי. הם צריכים לעבור תהליכים, לעכל.. לפעמים הם מתרוקנים מאנרגיה וזקוקים לטיפול וטעינה ממושכת. אנחנו מאוכזבים מהם וחושבים אותם לפחותים ביחס לדיגיטליות הרובוטית המושלמת הזאת, אז אנחנו מצנרים את תודעתנו למרחבים הקיברנטיים הקסומים, וחשים מהירים, עצומים וגמישים, צעירים לנצח. זהו הדין גם במקרה של הערפדים. חברתי אודליה כותבת את התזה שלה על השינויים בתפיסתנו את דמות הערפד: מהרצון להרוג אותו לתשוקה לשכב איתו (למשל: דמדומים, דם אמיתי). הערפד המודרני הוא כבר לא אל-אנושי אלא על-אנושי, "החושים שלו מפותחים יותר ומעוררי קנאה (מהירות, קריאת מחשבות, רגישות גבוהה), הליבידו שלו חזק ובריא יותר והוא כל מה שהיינו רוצים להיות אם היה לנו אומץ", כותבת אודליה. במילים אחרות: הוא מפעיל את הגוף הזה הרבה יותר טוב מאיתנו.
בעיני, שורש הערצתנו לערפדים ולגאדג’טים זהה, ומקורה בחשש שלנו שלהיות אנושי זה לא מספיק טוב, זה חלש ופגום וזה זקוק לשדרוג והרחבה בעזרת טכנולוגיה כלשהי: בייט (נשיכה), מגה-בייט או סתם איזה ג’וינט ובירה. ולכן אנו מאפשרים לכל מני ערפדים שכאלה למצוץ את דמינו, כשדם הוא רק מטאפורה לאנרגיה שלנו. ערפדים מופיעים לעיתים גם בצורת אנשים שנוכחותם מתישה אותנו, שמתעלקים עלינו וזוהרים כשאורנו דועך. ולעיתים אנחנו מאפשרים לעצמנו להתערפד, להיות אחוזי דיבוק, שיכורים מכוח, אכזריים מאדישות וקרי לב…משכנעים את עצמנו שזו אסטרטגיית הישרדות, שככה זה להיות החזקים, לדפוק את המערכת, להיות טובים יותר. אבל למעשה אנחנו מבצעים צינתור, כביש עוקף אנושיות. גם בתלמוד וגם במיתוס של דרקולה, הערפד הוא למעשה שד, ייצר הרע המסיט אותנו מדרכנו ומייצג את כל מה שאינו הניצוץ האלוהי בנשמתנו.
הסוד הגדול הוא שהאנושיות היא מושלמת ועוצמתית. עוצמתה היא בחולשתה. גוף הפחמן הזה הוא מדיום ייחודי. מקדש, מקלט וגן עדן לנשמתנו, משאב מיוחד במינו למימוש והגשמה שכל היקום חומד אותו. הכוחות המפתים אותנו להמעיט בערכו ולצאת מגדרו, השותלים במוחנו את הרעיונות שהוירטואלי שווה ערך לממשי ואף טוב ממנו, מוציאים לפועל את הקונספירציה הגדולה ביותר של ימינו. אם נתרגם את זה למטאפורות האהובות עלינו נקבל תסריט אפשרי לסרט המדע הבדיוני שעשוי להיות שובר הקופות של העשור הזה. שוו בנפשכם: האנושות נמצאת תחת מתקפה ובסכנת הכחדה והיא אפילו לא מודעת לזה, כי המתקפה אינה חיצונית ונראית לעין, היא מתרחשת בחזית הפנימית שלאדם יש פחות כלים להתמודד עימה, ולוקח לו זמן רב להבחין בפולשים אליה. טירוף, אדישות ורוע מתגברים בנפשותינו ואנו בטוחים שזה פגם מובנה בטבע האדם, כמעט מכריזים על כך כנורמאלי.
אבל זוהי למעשה אם כל המלחמות: קואליציה של זומבים וערפדים עשו יד אחת ופועלים באמצעות רשתות התקשורת, לדכא, לייאש ולרוקן את חיינו ממשמעות ומתקווה, לפתות אותנו למצוא נחמה מחוץ לגוף, בעולמות וירטואליים, להזניח את הגוף ולהיות לזומבים, רק כדי שהערפדים יוכלו לתפוס את מקומינו. גופי הפחמן הללו שאנו מזניחים אותם, רודים בהם ומנסים כל הזמן לתקן, הם משאב יקר ביקום, יהלום אמיתי לכל אותם כוחות חסרי גוף שלא הצליחו להשיג לעצמם אחד ולהיוולד, ורק אנחנו שכחנו את ערכם. אז אנחנו קמים בבוקר וחיים חיים של (ערפדים) אחרים ואפילו לא שמים לב. כאשר עתיד האנושות כולה תלוי ביכולת שלנו להיזכר, להתאהב חזרה בעצמנו לפני שכוח אחר יתפוס את מקומינו. התסריט הזה מחזיר אותי לפילוסוף הגאון והמשוגע משה קרוי, שעוד בשנות ה-80 דיבר על קונספירציה של ערפדי אנרגיה להשתלט על הנפש האנושית. בסוף הוא התערפד והתאבד בעצמו כי לא היה לו את הנשק האולטימטיבי שיכריע את המלחמה הזאת, נשק שהובלט עשור מאוחר יותר על ידי הארי פוטר: אהבה. משמעות. משהו לחיות עבורו. לאהוב את מה שעושים ולעשות באהבה. לבוא מאהבה.
זה לא קיטש הוליוודי, זו האנרגיה החזקה ביותר ביקום, זה מה שבני אנוש ניזונים ממנו וחיים בעבורו. זה אלוהים חיים. אהבה על כל צורותיה, כמו חמלה, שמחה והתלהבות. עזה כמוות האהבה ולכן תצילנו ממוות, מהפיכה לזומבים, ותמלא את הריק הפנימי. ההתעקשות למצוא משמעות בכל דבר קטן ממלאת, והדברים כל כך יפים כשמתבוננים עליהם באהבה, בפתיחות ובסבלנות, כשמסכימים להרגיש, להקדיש, לבחון כל דבר לגופו ולא להתקמצן על זמן ומרחב.
ומה הורג ערפד אם לא אור השמש? אהבה היא אור השמש הפנימי שלנו, שעוצמתה ממיסה את כל מה שאפל, מר וחוסם. אם יורשה לי לצטט את ידידי המשורר נתי גרינברג: "אהבה היא מנגנון ההגנה המושלם, להשיג בבית החזה הקרוב אליך". להרגיש זה מה שמשאיר אותנו אנחנו. אפילו להרגיש את העצב והכאב שלנו זה להרגיש אמיתיים ויפים וחזקים. קרוי היה כל כך רציני ולוחמני שסופו היה להפוך דומה לשדים שבהם נלחם. אולי קוטלת הערפדים האמיתית היא חברתי אודליה, שאוהבת כל כך ערפדים, שהיא שורפת אותם בהתלהבותה, עושה בהם את המעשה הקבלי של בירור ניצוצות ומחזירה אותם בתשובה. אנחנו עוד נלמד מהם דברים טובים דרכה.
ומה איתנו? בואו רק נשמור על הגחלת. כל שאנחנו נדרשים זה לתת מופע חד פעמי, טרי, יומיומי, של עצמנו. לצמצם את החזרתיות, החוקיות והאוטומטים. להרגיש, לשתף, ליצור, להיות מעורבים. זוהי עבודת האלוהים. ובגללה אני פה.
זו הייתה משמעות החיים בפחות מאלף מילים.
..וככה פתאום, אחרי יובש כתיבה של למעלה משנה בה זיגזגתי על הקוטביות שבין כתיבה אקדמית טרחנית לבין ציוצי 140 תווים; עת קראתי את התחכמויותיו הרגילות של הטיים אאוט כבכל חמישי בצהריים, הרגשתי צורך פתאומי לספר שני זיכרונות משני עשורים שונים וערים שונות, ממש עכשיו, ככה. אולי כי על אף שונותם, הם מובילים לתל אביב של היום, ואולי סתם כי (סוף סוף) בא לי לדבר.
66
הקראש הכי רציני שלי על נער שמעולם לא ידע שאני קיימת היה בחטיבת הביניים, והנער היה לא אחר מאשר תמיר מוסקט, לימים, המייסד, המתופף והמפיק האגדי של הבלקן ביט בוקס. אנחנו בני אותה שכבה ב"ברנר" פתח תקווה, עם אותה צלקת רדומה של אסון הבונים שמחק לנו כתה שלמה מהשנתון בכתה ז’. אבא שלו, יעקב, ניהל את הקונסרבטוריון העירוני שאבא שלי התעקש לרשום אותי אליו לאחר שסחפתי את אורחי הסלון שלנו באילתוריי על הפלייסטיישן של האייטיז – האורגן. ואבא של תמיר היה זה שבישר לי בבחינת הכניסה לקונסרבטוריון שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, איכות שלא עשיתי איתה שום דבר לימים, מעבר ללבעס גיטריסטים בקומזיצים שזייפו אקורד אחד כדי לזרום.
זה לא שלא הייתי מאוהבת לפני כן, אבל דני החבר המקסים שלי שלימים הפך לסוג של גורו, או יקי תכול העיניים שאיכלס המון פנטזיות סלואו צמוד במסיבות של חברות מצומצמות, שלי ושל רבות אחרות, התגמדו ליד עוצמת הקראש שחשתי כשראיתי לראשונה את תמיר באיזו מסיבה בייתית בגיל 15. תמיר מוסקט היה הגבר הראשון שהכי עשה לי את זה באמת. היה לו משהו במבט שמוליד והורג פרפרים בבטן באותה השנייה ממש. וכילדה שגדלה על הרביעייה/חמישייה/שביעייה הסודית, ידעתי מיד שמצאתי את משימת ה-stalking הראשונה שלי.
תמיר כבר היה אז מתופף מחונן שהופיע על כל במת עצמאות או חג רשמי אחר בעיר, כך שתמיד יכולתי לפנטז מקרוב בלי שירגיש. קצת אחר כך והרבה לפני שהגיע לאיזבו (וכאן אחדש לכם פריט לא ידוע בביוגרפיה המוסיקלית של תמיר), הוא הקים עם חבר בשם גלעד (ביג לייק למי שיאתר את שם משפחתו, משהו אשכנזי וארוך עם פ’ ו/או ג’ לדעתי, ויספר איפה הוא היום) את להקת 66. בראיון למקומון הוא אמר שקרא ללהקה על שם נקודת האור היחידה בעיר, האוטובוס לתל אביב…
לבסוף, לא עמדתי בזה. הייתי חייבת לעשות משהו גדול, רומנטי ומטורף כדי שיידע על קיומי, אבל כמובן מבלי שיידע על קיומי. אז עשיתי לו קסטה. לא סתם איזה mixed tape מוסיקלי של חנונים/ות, אלא קלטת אישית, עתירת מסרים רומנטיים בקולי האישי משולבים בקטעי פסקולים נבחרים (כן, כן, אני המצאתי את תרבות הרמיקס וערכתי קלטות "חיים שכאלה" כמתנות יומולדת עוד בעידן הדאבל קאסט, תמיד אמרו עלי שאני מקדימה את זמני). את הקלטת השארתי עבורו בתוך שקית על ידית הדלת לדירתם של בני משפחת מוסקט. ו… זהו.
למעלה מעשרים שנה עברו, והיום, כשקראתי בטיים אאוט שהבלקן ביט בוקס יופיעו מחר על משאית בנמל תל אביב, הייתה שם תמונה של תמיר עם שיער ארוך וכובע, וטבעת נישואים מנצנצת שפתאום הביאה לי בבת אחת את הזיכרון המתוק הזה. פתאום אחרי למעלה מעשרים שנה, התעוררה בי סקרנות עצומה לדעת האם תמיר מצא את הקלטת הזו והאזין לה בכלל. אולי הוא צחק וזרק את זה לפח ואולי זה החמיא לו וריגש אותו וייתכן שאף ניסה לאתר את הנערה המסתורית שהיא אני…? אבל יותר מכל, הייתי רוצה לשמוע את הקלטת הזו היום. אני לא זוכרת אף פרט מתוכנה, אני לא זוכרת מה אמרתי ובאילו שירים השתמשתי, ויש בי איזה געגוע לילדה הקטנה ההיא שטעמה לראשונה גוון בוגר יותר של משיכה ותשוקה והייתה חייבת ליצור מזה משהו. אני רוצה לשמוע אותה שוב, לחוות ולהתפדח איתה. מה הסיכוי שתמיר שמר את הקסטה המצחיקה הזו, ומה הסיכוי שמישהו ממכרי המוסיקאים או העיתונאיים יתגייס לתווך ויעזור לי להשיג אותה ממנו?
לייט (צ’רי) בלוסום
איי שם באמצע שנות התשעים, בשנה השנייה שלי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, ערכתי את עיתון אגודת הסטודנטים "פי האתון" ולמעשה עשיתי בו כבשלי. כך הגיעה חברתי ענבל להיות מבקרת האוכל של "פי האתון", סתם כי היא ביקשה, למרות שלא היה לה רקע או כשרון כתיבה, והתפריט היומי שלה היה מורכב מדיאטה תמידית של מרק וסלט במטבח של המעונות.
יום אחד, בחור נחמד בשם בועז צאירי שלמד עם ענבל בחוג ליחב"ל (החרוז נחמד אבל יש מצב שבועז בכלל הכיר את ענבל דרך בן זוגה שנמנה על חוג מצומצם של יפנולוגים חלוצים בחוג למזרח אסיה), סיפר לה שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בישראל, ממש כאן בירושלים, והזמין אותה לארוחה זוגית חינם תמורת ביקורת ב"פי האתון". למסעדה קראו סאקורה, פריחת הדובדבן ביפנית.
כיום, כשהסושיות יותר נפוצות ממקדונלדס וצברו פופולאריות שהצליחה לגרום אפילו לקוליפורמים להגר מהחומוסיות אליהן, קשה להאמין שלפני חמש עשרה שנה בלבד לא הייתה קיימת כלל קטגוריה של "יפני" במדריכי המסעדות הישראליים. בתל אביב מקובל לחשוב שאוריאל גרוסמן מאונאמי הוא זה שהכניס את הסושי לתפריט הישראלי, אבל נדמה לי שסאקורה קמה קצת קודם. בכל מקרה,ענבל בדיוק נפרדה מהיפנולוג שלה ולא הצליחה למצוא מישהו נועז מספיק כדי להצטרף אליה לארוחה הזו, אז היא הכריחה את העורכת לבוא…
כשאני נזכרת איך ישבנו שם במסעדה היפייפיה והוזרמו אלינו בחינם ובשפע כל המנות הצבעוניות, אני רק חושבת איזו החמצה זו הייתה. שתינו סירבנו לגעת בדג נא, האצות הבהילו אותנו ועשינו טובה שליקקנו איזה נודל או טמפורה אחרי שהבטיחו לנו שהכול עשוי ממרכיבים המוכרים למשטרה כמו ירקות ועוף, או לפחות דג שבושל קצת, רחמנא ליצלן. בועז היה מאד סבלני אלינו, הוא ידע שאנחנו מייצגות את הקהל הממוצע שיצטרך לחנך בהדרגה, כי אוכל יפני, כמו אלכוהול, זה טעם נרכש.
חזרנו למעונות רעבות וענבל הכינה… מרק וסלט. בזמן הארוחה התלבטנו מה לכתוב בעיתון. המסעדה יפיפייה והמנות כל כך יפות, ובטח מי שיודע לאכול אוכל יפני יתלהב מזה נורא וירגיש שממש הביאו לו את טוקיו לירושלים, כי הכול היה נראה כל כך ביזאר שזה בטוח אותנטי. וזה פחות או יותר מה שענבל כתבה בסוף.
עם או בלי קשר לחוויה היפנית ההיא, הייתי לייט בלומר בכל מה שקשור לסושי. לקח לי שבע שנים כדי להתחיל לאכול סושי. זה קרה באמת רק ב-2002 כשהייתי בסין ולא יכולתי יותר לגעת באוכל השומני שלהם. הסושי הצמחוני, בעיקר אבוקאדו וטמאגו, הפך למפלט שלי בשנחאי. כשחזרתי ארצה הלכתי לאונאמי וגיליתי שהטעם אכן נרכש והחך שלי היה מוכן גם לסלמון וטונה במצב נא. שנתיים אחר כך סושי כבר היה המאכל האהוב עלי, שני לקוסקוס בלבד. בינתיים סאקורה של צאירי פתחה גם סניף תל אביבי בקינג ג’ורג’ שהיום אני גרה לידו. ובכל פעם שאני לוקחת משם טייק אוואי (יקר אבל שווה כל אגורה), אני נזכרת בארוחה המפוספסת והמצחיקה ההיא, עת היינו פאקצות ירושלמיות פרובינציאליות, טרם פריחת הדובדבן בארצנו.
שלום וברוכים הבאים לאכסניה החדשה של הבלוג הותיק הזה. המון זמן לא כתבתי פוסט ונכנסתי קצת למוד הכתיבה התמציתית הטוויטריסטית, אבל אני מאמינה שלקראת הקיץ אחזור גם להתבטא ב-140 תווים ומעלה.
למרות שהבית כאן עוד לא ממש מסודר, אשמח לעדכן אתכם בקצרה מה קורה איתי. אני מאד ממליצה לעקוב אחרי בטוויטר בשביל המלצות נחמדות ופירורי מידע שוטפים ולא מעיקים (אני לא מאלו שמצייצים פעמיים בשעה, ממש לא).
הגשתי את הדוקטורט שלי סוף סוף לפני שלושה חודשים והוא כעת בשיפוט. חשבתי שאהיה פנויה ועליזה אחרי זה, אבל לא נחתי מאז, אפילו נסיעות לחו"ל לא היוו מנוחה. הייתי בנשף בוינה ובקיץ אפתיע אתכם בכתבות וידיאו מרהיבות שאני לא מספיקה לערוך בשוטף וחייבת לכם עוד מהוואי ומלטה וגם הנשף בוינה.
דיאלוג? השתתפות?? פחחח…
זוכרים את ההרפתקה הפוליטית שלי בלוכסמבורג? פגשתי שוב את כל החברים בכנס גדול של פעילי שלום מכל האיזור בברצלונה והותקפתי ישירות בצורה מכוערת על ידי פעיל שלום פלסטיני אחר, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה בבלוג של הכנס. הדעה הפוליטית שלי כרגע אמביוולנטית מתמיד. במושב אחר בכנס הזה ניסינו להפעיל את הקהל במקום להרצות בפניו וחצי מהקהל קם ויצא. אנחנו ממש עוד לא מוכנים לתרבות השתתפותית אמיתית כי רובנו עדיין לא מאמינים שהידע שלנו הוא בעל ערך ושבאינטראקציה עם ידע של אחרים אפשר להפיק משהו ראוי. מעניין, לא? בפורום הזה טענתי שבלוגר הוא לא עיתונאי ולא אקטיביסט אלא אדם שמוכן לשתף את עצמו באופן פומבי ויומיומי וכמה שזה נשמע פשוט, וכמה שנדמה שכולם עושים זאת, עובדה שלא.
להחליף פחד בתקוה
כידוע לכם אנחנו בעיצומה של העונה האחרונה של אבודים ואני כותבת פרשנות ותיאוריות במרץ רב בעברית וממשיכה ליצור את הוידיאו-פודקאסט שלי באנגלית שזוכה לקהל יפה בקרב המעריצים בחו"ל.
כאלטרנטיבה לצריכת תקשורת המונים שפונה לפחד שלי ומזינה אותו ומעוררת בי יאוש יומיומי, החלטתי להרחיב את החשיפה שלי לאמנות, כמרחב שבו אני יכולה להתחבר ליצירתיות, דמיון ותעוזה אנושית שמעוררים בי השראה ותקוה. שתיים מהתערוכות שממש עשו לי את זה עד כי הלכתי אליהן פעם שניה היו:
1. תערוכת אמני הזכוכית הבינלאומיים הייחודית בגלריה ליטבק, שפתוחה עד אמצע מאי ואתם פשוט חייבים לרוץ לשם. אל תוותרו על היצירה "פיתוי נצחי" בחדר השחור שיש אליו תור ארוך. לא ראיתם דבר כזה מימיכם. הנה וידיאו קצר עם האמן שאולי ישכנע אתכם.
2. תערוכת "טבע האדם" של צדוק בן דוד שכבר סיימה להציג במוזיאון תל אביב ולכן זה לא יהיה ספויילר אם תראו את הוידיאו שהכנתי אשר סוקר אותה.
בכלל אני ממליצה לכם לעקוב בנפרד אחר הערוץ האישי שלי ביוטיוב, אני מעדכנת שם דברים מעניינים שאני לא תמיד מקדמת בבלוג, לרבות קליפים מהופעות מוסיקה. גם מוסיקה ואינטראקציה עם יוצרים מוסיקליים מופלאים כלולה בקטגוריית התקווה. בחודשים הקרובים מבקר כאן בפעם השניה דניאל טיילר פונק, יוצר של מוסיקת רוק-ניו אייג’ מאד מיוחדת שראיינתי אותו לנרג’ על סיפור חייו בעבר. הוא והמנג’רית הישראלית שלו עושים וידיאו בלוג שבועי מכאן שמאד מומלץ לעקוב אחריו.
עוד בענייני מוסיקה, התאהבתי לחלוטין בדניאלה ספקטור ומצאתי אינסוף רבדי עומק ופרשנויות לטקסטים הפשוטים והמדוייקים שלה, היא מזכירה לי את ויסלבה שימבורסקה מהבחינה הזו, פשוט וחודר. הקאבר שהיא עושה ל"מקום בתוכי" של דוד פרץ הוא השיר שהכי נותן לי תקווה בימים אלו ואני רואה בו שיר שמאד מתאים לסיים יום זכרון או מעבר בין יום זכרון לעצמאות. במפגש הנדיר הזה בצומת ספרים, דניאלה ודוד בצעו אותו יחד.
הזמנה לטקס יום הזכרון אלטרנטיבי
זה מביא אותנו להווה ולסיום הפוסט הזה עם יום הזכרון לשואה החל היום ויום הזכרון לחללי מערכות שיראל וקורבנות האלימות ביום ראשון הבא. מה אתם עושים ביום ראשון הבא? אני מזמינה אתכם להשתתף בטקס אלטרנטיבי ארצי מיוחד שאני משתתפת בו ויתקיים השנה בזכרון יעקב.
לכבוד ערב יום הזכרון לשואה החל היום אני מותירה אתכם עם המלצה לטיול הבא שלכם בבודפשט – מומלץ לבקר ב"בית הזכוכית" החושף סיפורים שטרם סופרו ממלחמת העולם השניה על יהדות הונגריה. חלק מהמקום ואתר האינטרנט של המקום מומן על ידי משפחתה של חברתי ורד, שאחד מקרוביה היה דמות מרכזית בהצלת יהודי הונגריה. אם אתם מכירים יוצאי הונגריה נראה לי שהלינק הזה יהיה מאד מעניין עבורם.
עד כאן להפעם.. ושוב, ברוכים הבאים לבלוג החדש-ישן. עדיין אין כאן אפשרות לקבל מייל על עדכונים למי שלא משתמש ברסס אבל אני עובדת על זה.
כרמל
מרצה וחוקרת תרבות ושיח ברשת, מתעניינת בצמיחה והרמוניה אישית ועולמית ומגדלת כלבלב מחונן. מחברת הספר "עברית אינטרנטית". בלוג זה הוא הבלוג האישי שלי אותו אני כותבת מ-2003 כחלק מפרוייקט רשימות וכעת נמצא באכסניה פרטית חדשה לצד הבלוג שלי באנגלית. אם אתם מעוניינים בפרסומיי האקדמיים, אתם יכולים להוריד מאמרים ולצפות בוידיאו מכנסים כאן. עקבו אחרי בטוויטר או שלחו לי דוא"ל.
Powered by FireStats
